הקדמה

אחד הקווים המאפיינים את תולדות ישראל בימי הבית השני הוא מציאותה של תפוצה יהודית רבה ברוב חלקי העולם המיושב. העם היהודי בארץ הוא, כפי המשמע, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, אולם במספרים מוחלטים לא היה אלא מיעוט של האומה היהודית בכללה. הזיקה בין העם בתפוצה והאומה במולדתה מרובה הייתה ופנים מרובים לה. אין כל טעם לראות ולגלות בתפוצה ניסיונות להתבוללות בקרב העמים שישבו, או רצון לנטישת המסורת הדתית-לאומית. התפוצה נזקקה אומנם ללשון היונית או ללשון הארמית ולשאר הלשונות של האומות שבתוכן התגוררו, אולם עובדה זו לא הפחיתה בכלום את הזדהותה של התפוצה עם תורת ישראל ועם היהדות בארץ. הזדהות זו קיימת הייתה בימי שלום בדמות קשרים מרובים עם ארץ ישראל וכפיפותה מרצון של התפוצה להנהגה הרוחנית וההוראה של ארץ ישראל ובימי מלחמה בדמות היחלצות ועליה לעזרה. כל ימי הבית השני ותקופת המשנה והתלמוד מצויה עליה מתמדת של יהודים לירושלים ולארץ ישראל. כללו של דבר היהדות בתפוצה שמרה תורה ומצוות במידה לא פחותה מן היהדות בארץ והייתה חלק חי ופעיל של האומה. כללם של בני התפוצות שמרו אמונים לדת היהודים במשלם, בין בחיי הציבור ובין בעולמם של יחידים. כל מה שנתחדש ונתגבש בעם בארץ אף פשט והתחייה בתפוצה.

הוא הדין גם בזיקתה של התפוצה לירושלים ולמקדש. פילון האלכסנדרוני מעלה את הזדעזותם של יהודי מצרים כשנגזרה הגזירה על העמדת "צלם בהיכל" וקובע כי "ירושלים היא המטרופולין לא של יהודה בלבד אלא אף של ארצות רבות". סמוך לתקופת החשמונאים נוסד, בידוע, מקדש לעבודת ה' על אדמת מצרים והידוע בספרות התלמודית בשם בית חוניו. ברם בית חוניו לא נזכר ולא פעם אחת בלבד בכל הספרות של יהודי מצרים, שאינה מועטת כלל. בית חוניו נזכר בספרות התלמודית ובספריו של יוסיפוס, לעומת זאת מרבים יהודי מצרים לספר על המקדש שבירושלים. מכאן נוכל לעמוד על חשיבותה של העלייה לרגל מן התפוצות והעלאת הקווים לדמותה והיקפה של העלייה.

באיזו מידה ראו בני התפוצות חובה לעלות לרגל

נפתח בשאלה, באיזו מידה ראו לעצמם בני התפוצות חובה לעלות בכל אחת משלושת הרגלים. בהלכה לא מצינו דברים מפורשים וחותכים. אולם מכמה סוגיות בתלמודים ואף מתוך מסורות אגדה יש להסיק כי לא ראו לעצמם חובה לעלות בכל רגל ורגל אלא השתדלו לקיים את המצווה במידת האפשר מעין הדברים "שאין להם שיעור". בירושלמי הוריות פ"א מו ע"א שנינו: לראיה (לקביעת רוב העולם אם טמאים או טהורים) הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים הרי שעיקר העלייה מארץ ישראל היא. בפסחים ג ב אנו קוראים במעשה אגדה:

ארמי אחד דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלם, אמר: כתיב כל בן נכר לא יאכל בו... וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב מג-מח) ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה? אמר ליה: לא. כי סלקת להתם אימא להו: מאליה ספו לי. כי סליק אמר להו: מאליה ספו לי. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא מאן אמר לך הכי? אמר להו: רבי יהודה בן בתירא. אמרו: מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוה דארמאה הוא וקטלוה. שלחו ליה לר' יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא! דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלם.
תרגום: ארמי אחד היה עולה ואוכל פסחים בירושלם, אמר: כתוב כל בן נכר לא יאכל בו... וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב מג-מח) ואני אוכל מהמשופר. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: האם האכילו אותך מן האליה? [=אליה, השומן שבבשר הכבש, שהוא אסור באכילה]. אמר לו: לא. - כאשר תעלה לרגל שוב, אמור להם: מהאליה תנו לי. כי עלה אמר להם: מהאליה תנו לי. אמרו לו: אליה מקריבים על המזבח. מי אמר לך כך? אמר להם: רבי יהודה בן בתירא. אמרו: מה זה שלפנינו?! בדקו אחריו ומצאו שארמי הוא, והרגוהו [שאכל קרבן פסח שלא כדין]. שלחו לו לר' יהודה בן בתירא: שלום לך רבי יהודה בן בתירא! שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלם.

מכאן אנו למדים שרבי יהודה בן בתירא חכם בעמיו לא עלה בשנה האחת ואף לא בשנה שלאחריה ובוודאי שלא עבר על מצווה שבתורה. ובבראשית רבה פרשה ע אומר ר' הושעיא: למה היו קורין אותה שמחת בית השואבה שמשם היו שואבין רוח הקודש ונאספו שם כל העדרים - באים מלבוא חמת עד נחל מצרים.

אולם גם אם עיקרה של מצות העלייה לרגל חלה ונהגה על יהודי ארץ ישראל, מלבוא חמת עד נחל מצרים, הרי הרבו לעלות לרגל גם מהתפוצה. מציאות זו עולה בפנים הרבה בספרות התלמודית ומסיעים לכך מקורות רבים בספרות היהודית והלא יהודית ואף המציאות הארכיאולוגית ככתובות קבר וכתובות אחת מבית כנסת שנמצאה בירושלים מעלים כמה עדויות לכך. מציאות זו מוצאת ביטויה אף בגיבושן של כמה הלכות מימי הבית השני. המשנה בשקלים פרק ג קובעת: בשלושה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג. ובהמשכה של המשנה אנו שונים: תרם את הראשונה לשום ארץ ישראל ושניה לשום כרכין המוקפין לה והשלישית - לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות. תרומת הלשכה נעשתה בפרוס הפסח כי הבאת קורבנות התמיד של השנה החדשה יש להביא מן התרומה החדשה, אולם ההתרמה בפרוס העצרת ובפרוס החג, לשום יהודי התפוצות, מקורה בעובדה שרק לשעה זו הגיעו התרומות של יהודי חוצה לארץ שעלו לרגל ולעצרת ולחג. ואומנם יוסיפוס מספר כי נהרדעא ונציבין שמשו מקומות ריכוז למתנות שנתרמו למקדש ורבבות מישראל היו מלווים את העלאת תרומת המקדש. יוסיפוס אף מדגיש שמשלוח הכספים נעשה בזמן הקבוע, אשר הנו, בוודאי, בזמנים אשר פורטת משנתנו. כיוצא בו מספר פילון על יהודי רומא ועל יהודי שאר התפוצות המעלים את תרומת הלשכה בשיירות מאורגנות. מתוך ספריו של יוסיפוס אנו למדים, כי מושלי המושבות הרומאיות באסיה ואפריקה התנכלו לא אחת לכספים אלו ובקשו לשים ידם על כספי הקודש. ולכן השתדלו היהודים לאשר ולקיים להם חוקית את הרשות לאסוף כספים עבור המקדש ולהעלותם במשותף לירושלים. יוסיפוס מצטט שורה ארוכה של אדיקטים מלכותיים, רובם לימי קיסר ואוגוסטוס, המאשרים ומגינים על זכויותיהם אלו. גם ממקור נכרי אחד השייך לסוף תקופת החשמונאים אנו למדים על נוהגם של יהודי התפוצות להעלות את תרומתם לירושלים. הנציב הרומי פלקוס שכהן כנציבה של אסיה בשנת 61/62 לפני הספירה פגע בכספי הקודש והיהודים התאוננו על מעשה זה בפני הסנט הרומאי. בהגנתו של קיקרו על מעשה השליט נזכרים הערים וסכומי הכסף שהלה החרים ולא עוד אלא שאותו נכרי אף מלמדנו כי נוהג זה מקובל ונהוג גם בין יהודי איטליה.

התחשבות ההלכה בעולים לרגל

ריבוי העלייה מהתפוצות מוצא את ביטויו בהלכה: ומנין שמעברין את השנה על הגלויות שיצאו ועדיין לא הגיעו תלמוד לומר: בני ישראל מועדי - עשה את המועדות שיעשו אתן כל ישראל. מתוך הלכה זו אנו למדים על עיקר מציאותם של גלויות הנעקרים ממקומן כדי לעלות לרגל, ואף על העובדה שהסנהדרין בירושלים ידעה על כך. יתכן כי רק בבואם סמוך לגבולות הארץ הודיעו על כך על ידי שליחים, בעוד שעיקר השיירה על טפיה ונשיה המשיכה לאיטה בדרכה עד הגיעה לעיר ואומנם מוסיף האמורא רבי שמואל בר נחמן: והן שהגיעו לנהר פרת.

הלכה אחרת מתחום הלכות טומאה וטהרה משקפת את ריבויה של העלייה מהתפוצות, קביעותה ותדירותה. בתוספתא אהילות פי"ח ה"ג שנינו:

חזקת דרכים של עולי בבל, אף על פי שמובלעות בארץ העמים טהורות. רבן שמעון בן גמליאל אומר עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו ]ואין בוש[. []

כיוצא בו אף במדרש תנאים לדברים: וישבת בעריך ובבתיך - בחזקה. לפי דרכנו למדנו שרגלי ארץ ישראל מטהרות ארץ העמים:
א. דרכיהם של העולים לרגל מהתפוצות, טהורות מטומאת ארץ העמים ונדונות כארץ ישראל. ואף כשחזרו לבתיהם לא נטמאו בדרך אף על פי שהגיעו לחוצה לארץ.
ב. הלכה זו לא יכלה להיקבע אלא על רקע של עליה מתמדת ומרובה ושמושם של העולים בדרכים קבועות ומקובלות. התוספתא אומנם נוקטת רק דרכם של עולי בבל, אלא שמסורת ההלכה, כדרכה בכמה מקומות, נוטה לצמצם את ההלכה הקשורה בתפוצות ולשנותה כאילו אינה קשורה אלא לגבי בבל בלבד והמסורת במדרש תנאים תוכיח שאין לפנינו הלכה המצומצמת לגבי בבל בלבד.

הלכה ואגדה על עליה לרגל

מעשים רבים בהלכה ובאגדה מעלים פרטים על עליה לרגל מתפוצה זו או אחרת. יש שהמסורת מספרת לנו על עליתם של קבוצות ויש שמעידה על עליתם של יחידים, כוהנים וישראלים, חכמים ופשוטי עם. נסתפק בדוגמאות אחדות בלבד המלמדות על הכלל כולו.

באבות דרבי נתן אנו קוראים על חמר אחד, בן ארץ ישראל, הפונה להלל הזקן ומלגלג על טרחתם של בני בבל בעלותם לארץ:

רבי! מה אנו יתרים מכם שאתם מצטערים בכל הדרך הזו ועולים מבבל לירושלים ואני יוצא בפתח ביתי ולן בפתחה של ירושלים.

במשנת מנחות מוסרת המשנה כי ביום הכיפורים שחל להיות בערב שבת אי אפשר לבשל את שעיר היום ומאידך הרי זמנו רק ליום וללילה עד חצות ולכן "נאכל לערב. הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי [=בלתי מבושל] מפני שדעתן יפה". כוהנים בבליים אלו אשר היו להוטים אחר אכילת בשר קורבנות, שלא כאחיהם שבירושלים ושבארץ ישראל, אכלו את השעיר של יום הכיפורים כשהוא חי. במשנת יומא, בהצעת מעשי יום הכיפורים במקדש אנו שונים: "וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו". במשנה שנויה המסורת כלפי בבליים אולם כל המקורות התנאיים מחוץ למשנתנו שנו מסורת זו כלפי האלכסנדרוניים.

בספרות החיצונית והנכרית

עדויות רבות בספרות החיצונית ובספרות הנכרית מסיעות לתמונה העולה מתוך מקורותינו. נוסיף רק כי בין כתובות הקבר שנתגלו בירושלים החל מן המאה הקודמת ועד לימינו נזכרים שמותיהם של יהודים מבני התפוצות, מיון, איטליה, מצרים ואפריקה. רק בסופה של המאה השניה מימות רבי ואילך אנו שומעים על הנוהג לעלות מתים לקבורה לארץ ישראל. יהודים אלו, הקבורים בירושלים, כנראה עלו בחיים לרגל ושהו בעיר אם לשעה קצרה, בימי המועד בלבד, ואם לפרק זמן יותר ארוך. עדויות אלו שהעלינו מסתכמות לאותו תיאור כולל שמעלה פילון האלכסנדרוני: רבבות אנשים מרבבות ערים נוהרים לבית המקדש בכל חג, מהם דרך היבשה ומהם דרך הים ממזרח וממערב מצפון ומדרום.

ממתי שומעים על העלייה לרגל מהתפוצות?

ממתי אנו שומעים על העלייה לרגל מן התפוצות? בספרי המקרא של ראשית ימי הבית השני אין אנו מוצאים כלל רמז לעליה זו, לא בספרי הנביאים חגי זכריה ומלאכי, ולא בספרי עזרא ונחמיה. גם תרומת מחצית השקל של בני התפוצות אשר זיקה רבה לה לעליה לרגל, לא מצינו לה כל זכר במקורות של הימים הראשונים לימי הבית. בכנסת הגדולה של נחמיה כשהעמידו עליהם מצוות "לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו" (נחמיה י לג) אין זכר ורמז שמצווה זו חלה על בני הגולה. גם בספרים שמלאחר תקופת המקרא המתכוונים להעלות את מעמדו של המקדש, והמופנים בעיקר ליהדות שבתפוצות כספר חשמונאים ב, אין אנו שומעים על המצווה והחובה של בני הגולה להעלות מחצית השקל ולא על האפשרות לחדש את העלייה לרגל, על אף העובדה שהמחבר מדגיש את כינונם מחדש של סדרי הבית לאחר ניצחון החשמונאים. כיוצא בו איגרת אריסטיאס המתכון להעלות את הדרו של המקדש וזיקה מרובה לו ליהדות שבתפוצות, אינו מזכיר ולא בדרך רמז את העלייה מן התפוצות, והרי לפי מטרתו של הספר היה לו עניין רב לפחות לרמוז על תופעה זו. הידיעות הראשונות על נוהגם של בני התפוצות להעלות מחצית השקל אינן קודמות אלא בדור או שנים לראשיתה של התקופה הרומית בארץ. הידיעה הקדומה ביותר מצויה אצל יוסיפוס בקדמוניות יד ז ב לשנת 88 לפני הספירה. באותה פרשה מספר יוסיפוס על המלך מיתרידת שהגיע לקוס ושדד את כספי היהודים שהיו מיועדים להעלותם לירושלים.

אם מצד אחד אנו למדים כי עוד בראשית תקופת החשמונאים עדיין לא העלו מחצית השקל ולא נהגו לעלות לרגל, ומאידך בסופה של התקופה החשמונאית כבר אנו יודעים על התפשטותו של הנוהג ברחבי התפוצה היהודית, הרי שרשאים אנו להסיק ולומר כי זיקת העם בתפוצה למקדש ולירושלים בדמות העלייה לרגל והעלאת מס שנתי קבוע נתייסד רק בתקופת החשמונאים עם פריקת עולם של נכרים, כשם שסדרים ציבוריים-דתיים רבים אחרים נתיסדו בארץ באותה תקופה גדולה בתולדות העם.

עליית יחידים או משפחות

העלייה לרגל לירושלים מן ערי הארץ הייתה בשיירות של אוכלוסין מרובים, אולם יש שעלו אף יחידים או משפחות משפחות. המשנה בביכורים פרק ג מעלה תיאורה של שיירת מביאי הביכורים, כיצד נתארגנו בעיר המעמד, כלומר, הפלך וכיצד נהגו בדרכם. המשנה אף מוסרת על פרקי התהילים ושאר פרקי המקרא אשר הושרו בדרך עד בואם למקדש. ברם תיאור זה של משנתנו הולם גם את המציאות של העליות לרגל בכללן, ולא רק את העלייה בהעלאת הביכורים. ואותם הקווים של דמות העלייה נזכרים במדרשים לגבי העלייה לרגל בכללה. נסתפק בשעה זו בדוגמא אחת: לכתוב בתהילים מב ה "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" דורש בעל מדרש איכה רבא: כנסת ישראל אומרת לפני הקדוש ברוך הוא: לשעבר הייתי עולה לירושלים ודרכים מתוקנים... אמר רבי ברכיה: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לשעבר הייתי עולה וסלי ביכורים על ראשי בהשכמה שהיו אומרים: קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו (ירמיה לא ה), בדרכים היו אומרים: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהילים קכב א), בירושלים היו אומרים: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים (שם, ב) בהר הבית היו אומרים הללו אל בקדשו (שם קנ, א), בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה (שם פסוק ו), ועכשיו "אדדם עד בית אלהים" - דמומה סלקא ודמומא נחתא , "אלה אזכרה" - לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים] בשירות ובזמירות לפני הקדוש ברוך הוא, כמה דאמר "בקול רינה ותודה" ועכשיו בכיה סלקא בכיא נחתא . "אלה אזכרה" - לשעבר הייתי עולה המוניות המוניות של חגיגה כמה דאמר המון חוגג. אמר רבי לוי: כהדין געגע דלא פסיק לא ביממא ולא בלילא ועכשיו טמשא סלקין וטמשא נחתין. ובמדרש תהילים לאותו כתוב: "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" - כשהיה בית המקדש קיים האומות דוממים לפני... ולכן "אדדם בקול רינה ותודה" - כשהייתי עוברת במה הייתי עוברת בקול רינה ותודה ושיר וצלצלים ותרועה לכן נאמר בקול רינה.

גם מהתפוצות נראה שהיו עולים בשיירות. יוסיפוס מספר כי נהרדעא ונציבין שמשו מקומות לריכוז מחצית השקל ושאר התרומות למקדש ומשם העלום לירושלים בשיירה שכללה למעלה מרבבה בני אדם. לווי זה לא רק מחמת אבטחת השיירה נעשה אלא, כנראה, אף מתוך העתקת הנוהג בארץ לעלות לרגל בציבור ובאוכלוסין מרובים. גם ההלכות על עבור השנה מלמדנו על נוהג זה. באותה הלכה שנינו: ומפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדין לא הגיעו... ולא מפני גליות ישראל שלא עקרו ממקומן. גלויות אלו שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו לא יחידים הם אלא שיירות אשר סנהדרין בירושלים יודעים על צאתן.

היכן שוכנו העולים?

היכן שוכנו העולים המרובים? שאלה זו שייכת גם לעולי הרגל מן הארץ וגם עולי הרגל מן התפוצות, אלא שבוודאי קשה יותר הייתה הבעיה כלפי עולי הרגל מן התפוצות, שכן אלה אשר עלו רק אחת לכמה שנים, בוודאי שהו זמן יותר ממושך בעיר.

כלפי עולי הרגל בכלל מצינו צורות הרבה לשיכונם, אולם כלפי עולי הרגל מן התפוצות מצינו עוד אמצעי נוסף. אנשי הקהילות בתפוצות מקימים היו בתי כנסת לשם התכנסותם של בני קהילתם ללימוד תורה ולתפילה ולידם בתי הכנסת אורחים עבור הנצרכים מבני קהילותיהם למקום דירה. בברייתא נזכר בית כנסת מעין אלו שהיו לאלכסנדריים או לטרסיים בירושלים. ובכתובת אחת מימי הבית שנמצאה בירושלים הכתובה יונית אנו קוראים: תיודוטוס [ןב] וטינוס כהן וראש בית כנסת בן ראש בית כנסת, נכדו של ראש בית כנסת, בנה את בית הכנסת לשם קריאת תורה ולימוד המצוות. את האכסניה והחדרים ומקווה המים לשם הארחת הנצרכים מן הנכר שאותו (את בית הכנסת) יסדו אבותיו והזקנים וסימונידס.

יצירת אחווה בין בני העם המפוזר

בספרות היהודית של ימי הבית השני עולה הרעיון כי ממטרותיה של העלייה לרגל היא יצירת האחווה בין בני העם המפוזר בכל קצווי תבל. רעיון זה מוצא ביטויו גם בהלכות מרובות הקשורות בעליה לרגל ונסתפק באחת מהן. בימי הרגל בירושלים בטלה הייתה טומאת עם הארץ וכל אדם בירושלים יכול היה לבוא במגע עם כל אדם בישראל ולסעוד עמו במשותף: אמר רבי יהושע בן לוי: ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים, מעתה אפילו בשאר ימות השנה? אמר רבי זעירה: ובלבד בשעה ששם עלו שבטים.