עמל רב ומלאכה גדולה ויסודית, המון ידע ובקיאות, וסבלנות אין קץ, השקיע במאמרו פרופ' י. רצהבי, בחיפוש אחר "מקורותיו הערביים של 'מבחר הפנינים' ", שפורסם לאחרונה ב"סיני" (כרך קב, סיוון-אלול תשמ"ח), וראוי לגמור עליו את ההלל. בייחוד חשובה עבודת ההשוואה הקפדנית והתרגום המדויק של המקורות הערביים שביסודו של חיבור ה"אדב" העברי הראשון הזה, אשר לדברי רצהבי "מצד ערכו, השפעתו וכיבושיו ביהדות" הוא עומד בראש חיבורי האדב מסוגו (שם, צח); וא"מ הברמן מציין ב"ספר מבחר הפנינים" שבמהדורתו (ספרית פועלים ת"א תשל"ו), כי העם חיבב מאוד ספר זה וראהו "כספר מוסר יקר ערך הטעון עיון ולימוד" (עמ' 73). השניים גם מדגישים את תבונת המלקט, ורצהבי מדבר על "טעמו הטוב... שליקט מאמרים נבחרים בעלי תוכן משמעותי עמוק" (שם, צט הערה 1); והברמן אמר כי "המשלים שבספר - פקחות בהם וידיעת עולם ואנשיו, ומהם שגם ניסוחם מופתי" (שם, 67). אם כן, מיהו בעליו של הספר? כידוע נחלקות הדעות בין המצדדים והשוללים את ייחוסו לר' שלמה בן גבירול, והמחלוקת עמוקה וממושכת, ושורשיה בדברים של ליב דוקעס ומשה שטיינשניידר, עדעלמאן ואשר בנימין חיים ואחריהם דוידזון ומרכס ופיליפאווסקי וקלוזנר, עבור לבראדי וטופורובסקי וסוקולוב ודב בראון ומיליאס, וכלה בדברי רצהבי בפתח מאמרו שלעיל, כי "קרוב לודאי שהלקט הוא מעשה ידיו של משכיל ספרדי, שעשה לעצמו, ואולי לבניו או לבריות, לקט מאמרים לתכלית חינוכית ומוסרית" (שם, ק).

אין בדעתי להכניס את ראשי בין הרים גדולים ולפסוק במחלוקת רבת-שנים ועמוקה זו, אולם מבקשת אני להתייחס להשערה שהעלה רצהבי, המבוססת על שלושה נימוקים כבדי-משקל:

א. השערתו של דוקעס - הראשון שקבע כי גבירול הוא מחבר הספר - וכי גבירול חיברו לצורך הכנת הספר "תיקון מדות הנפש"; ובעקבותיו הלך גם נח בראון, שאמר כי הספר נכתב ע"י גבירול "כמצע והכנה לס' 'תיקון המידות' " (בהקדמה לספר "תיקון מדות הנפש" במהדורתו, הוצ' מחברות לספרות, ת"א תשכ"ד, עמ' ה', וכן עמ' יא והערה 1); השערה זו לדעת רצהבי אינה מתקבלת על הדעת, גם משום שב"תיקון המידות" מצוי רק מספר "זעום" מפתגמי ה"מבחר" (עשרים ושבעה), וגם משום שהמקורות הערביים-ספרדיים של הפתגמים שב"מבחר", היו מן הסתם לנגד עיני גבירול, לשם מה אפוא היה צריך ללקט לעצמו לקט כה גדול של פתגמים? (עמ' ק).

ב. לדברי רצהבי בחינת הפתגמים שב"מבחר" והשוואתם עם המקורות הערביים שמשם נלקטו, מלמדת שהמלקט כמעט שלא ערך ושיפר, ואף לא הוסיף מאומה משלו לפתגמים, וכלום יעלה על הדעת "שענק רוח בחכמה, בשירה ובפילוסופיה" כבן גבירול "ישחית זמנו וכשרונו במעשה הדיוט" אשר כזה? (שם).

ג. כראיה נוספת לשלילה, והיא אולי החזקה ביותר, היא הטענה הכרונולוגית, שכן רצהבי מצא כי אחד המקורות החשובים ל"מבחר" הוא החיבור "סראג' אלמלוק" (מאור המלכים) שמחברו אבו בכר אלטרטושי (בן טורטושה?) מת בשנת 1126, והיות שגבירול נפטר באמצע המאה הי"א, ספק רב אם בן גבירול יכול היה להכיר ספר זה, וליטול מתוכו פתגמים ל"מבחר" שלו.

היוצא מדברי רצהבי שבעל הלקט, אותו "משכיל ספרדי" יהודי, חייב להיות בן המחצית השניה של המאה הי"א לכל המוקדם, או המחצית הראשונה של המאה הי"ב לכל המאוחר, וכל כך למה? מפני שהספר "מבחר הפנינים" היה לנגד עיניהם של שלושה אישים חשובים בני המאה הי"ב:

הראשון שהכיר היטב את הספר, הוא ר' יוסף קמחי (אביו של רד"ק) שנולד ב- 1105 ונפטר ב- 1170, והוא עיבד פתגמים מה"מבחר" בצורה שירית מחורזת ושקולה בספר "שקל הקודש" (אוקספורד תרע"ט).

השני הוא ר' יהודה אבן תיבון, שנולד ב- 1120 ונפטר ב- 1190, ועוד בהקדמתו לספר "חובות הלבבות" משנת 1161, הזכיר את "המבחר" (ראה "חובות הלבבות", מהדורת צפרוני תרפ"ח, עמ' 55); וכן הזכיר את הספר ב"צוואה" שלו לבנו (ראה י' אברהמ'ס, צוואת גאוני ישראל, פילדלפיא תרפ"ז, עמ' 68, 79, 80); ולבסוף הוא גם תרגם את הספר עצמו, בשנת 1167.

השלישי הוא ר' יוסף זבארה, שנולד ב- 1140 ונפטר שבע ימים ותלאה, אך שנת מותו אינה ידועה, ובספר המקאמה שלו "ספר השעשועים", מצויים, בפרק השביעי, עשרים ושבעה פתגמים מה"מבחר" (ראה בנדון, דברי דוידסון בהקדמתו ל"ספר שעשועים" במהדורתו, ברלין תרפ"ה, עמ' כב), על כך טוען רצהבי שזוהי "סברה רופפת" (וראה בנדון דבריו עמ' קא, הערה 25).

מכל מקום, אם הספר "מבחר הפנינים" נודע לשלושה אלה, או לפחות לשני הראשונים, הרי שהיה מפורסם כבר לפחות במחצית הראשונה של המאה הי"ב, חוזרת ונשאלת השאלה: מיהו אפוא בעליו?

העדות הראשונה והיא הראיה המכרעת שגבירול הוא בעליו של הלקט הזה, מבוססת על דבריו המפורשים של ר' יוסף קמחי בפתח ספרו "שקל הקודש" בעיבודו השני (ראה הברמן, עמ' 69):

"זה ספר להבין משל ומליצה/ דעת ומועצה/ דברי החכמים וחידותם/ ומשלי נבונים וסודותם/ אספם ואגרם/ ולקטם וחברם/ המליץ הנבחר/ היודע פשר דבר/ אב בחכמה רך בשנים/ ראש המדברים, ר' שלמה בן יהודה המכונה גיברול [צ"ל: גבירול]".

וקמחי גם מעיד שם, שהספר תורגם לעברית בידי ר' יהודה אבן תיבון (בנוגע לזהות המתרגם הזה, ראה דברי רצהבי, עמ' קא); היוצא מדברי ר' יוסף קמחי אלה, שעיבודו השני של "שקל הקודש" נעשה לאחר 1167, שבה תירגם אבן תיבון את "מבחר הפנינים", אך אין ללמוד מכך מתי עיבד לראשונה את הפתגמים מה"מבחר".

אלה שפקפקו במהימנות עדותו של קמחי, תהו מדוע לא ציין את בעלותו של רשב"ג גם בעיבודו הראשון של "שקל הקודש", ובראדי טען כי "עדות יחיד זו, ואפילו אם נמסרה בשם מחבר חשוב כר' יוסף קמחי, אינה מספיקה (עמ' 69, ההדגשה שלי, ש. כ.). האמנם זהו נימוק מכריע לשלול מפרשן ומדקדק ופייטן חשוב זה, שהיה גם בעל השכלה פילוסופית ואיש מוסר חשוב, את עדותו? או שהברמן (והאחרים) סברו שהעדות הזאת זויפה, ואם כן, מדוע? ועל ידי מי?

מאידך גיסא, העובדה שתרגום ה"מבחר" מיוחד לר' יהודה אבן תיבון, ולא הוכחשה עד כה, מחזק את הטיעון בדבר בעלותו של בן גבירול על "מבחר הפנינים". הכיצד? מן התרגומים שעשה יהודה אבן תיבון, "אבי המעתיקים", נראה שהוא בחר לתרגם רק מן המובחר, וברר ובחר בקפידה את הספרים שיתרגם. כזה הוא הספר "חובות הלבבות" לבחיי אבן פקודה, שתורגם ב- 1161 (תתקכ"א) כאמור לעיל והיה זה ניסיונו הראשון בתרגום "מהגרית לעברית". אחריו תירגם את ספר "מבחר הפנינים" ב- 1167 (תתקכ"ז), ואחריו תרגם את "תיקון מדות הנפש" לאבן גבירול ב- 1170 (תתק"ל), ואחריו את "הכוזרי" לריה"ל ב- 1171 (תתקל"א), ואחריו את "ספר הרקמה והשורשים" ב- 1176 (תתקל"ו), ולבסוף את "ספר האמונות והדעות" לרס"ג ב- 1180 (תתק"מ). מבחר זה מעיד על טעמו המעולה של אבן תיבון בבחירת הספרים לתרגום. אי לכך, החלטתו לתרגם את "מבחר הפנינים", וזאת מיד לאחר תרגום ספרו הראשון ("חובות הלבבות"), ולפני ספרו (השני) של רשב"ג - "תיקון מדות הנפש", כל זה מעיד שהוא החשיב את ספר הפתגמים הזה מאוד, וקשה להעלות על הדעת שהיה מזדרז לתרגם ספר פחות ערך של משכיל יהודי ספרדי אלמוני.

אשר לטענה ש"פחיתות כבוד" היא לייחס לבן גבירול, הפילוסוף ענק הרוח "מעשה הדיוט" כגון זה, אף עליה ניתן לחלוק. ראשית, נטענה הטענה שהלקט נעשה על ידו בצעירותו, עוד בטרם חיבר את ספרו המוסרי-דידקטי החשוב יותר "תיקון מדות הנפש" (בתמ"ה - 1045), וכל שכן עשה את הלקט הרבה לפני ספרו הפילוסופי רב הערך "מקור חיים". וכשם שיש בין שיריו שירים פחותי ערך משקל, כך יתכן שיהיה בין חיבוריו חיבור פחות בערכו מחיבוריו האחרים. והרי יש הטוענים שגם "תיקון המידות" הוא ספר פחות ערך לפילוסוף הנעלה בעל "מקור חיים"! זאת ועוד. העובדה שהלקט "מבחר הפנינים" היה כה פופולרי ונפוץ בעם בשעתו, וכי ר' יוסף קמחי מצאו כראוי לעיבודו בשירים, וכי המתרגם החשוב ר' יהודה אבן תיבון בחר לתרגמו, אלה מעידים שהספר נחשב ליצירה בעלת ערך לשעתה, וגם לדורות מאוחרים יותר, כפי שמעידות המהדורות הרבות שלו (מאז שנת 1484 (רמ"ד) בשונצינו, ועד לתרגומו בידי נח בראון בתש"ח). והרי גם מדברי רצהבי לעיל וכן מדברי הברמן עולה, שמדובר ב"ספר מוסר יקר ערך", ספר שנעשה בפקחות ובתבונה ובטוב טעם של המלקט, שבחר בפתגמים "בעלי תוכן משמעותי ועמוק"; וברר את פתגמיו, ובחר מתוך שיקול דעת בפתגמים ההולמים את רוח היהדות במוסריותם וצניעותם, כדברי רצהבי (עמ' קב-קג), משמע שהיה גם אדם מצניע לכת ושומר מצוות ומוסר, כפי שהיה גבירול עצמו.

יתירה מזו, ניתן להיווכח כי הפרקים רבי ההיקף ביותר ב"מבחר", הם אלה שגבירול החשיב ביותר! ואלה השערים לפי סדר מעלתם בספר: "שער החכמה", שהוא גם השער הפותח את ה"מבחר", אין כמותו להעיד על אישיותו והעדפתו של המלקט, גבירול, שהחכמה הייתה בעיניו חזות הכל! מספר הפתגמים בשער זה הוא הגדול ביותר - 71 פתגמים! השני אחריו בהיקפו, הוא "שער הפרישות מהעולם הזה? (60 פתגמים!), ואחריו "שער החברים" (23 פתגמים), ו"שער השתיקה" (23 פתגמים), גם "שער הסבל" הוא מן השערים הגדולים יחסית בספר (22 פתגמים). התמונה המצטיירת כאן על אופן בחירתו והעדפותיו של המלקט, יש בה לחזק את הטענה שבן גבירול הוא הוא המלקט דנן, אשר גם נושאי החברות והסבל היו רבי משמעות בחייו. תצוין עוד העובדה, כי הפרקים רחבי ההיקף של עצות החכם לבנו, והוראת הדרך הישרה, ודרך המוסר, תומכים בסברה שהלקט נועד לעניין חינוכי-מוסרי, בייחוס של אדם צעיר (עצות אב לבנו!), שהוא גם עניינו של "תיקון מדות הנפש", כפי שמציין זאת גבירול בפירוש בפתח ספרו הדידקטי-חינוכי הזה. וכבר העליתי את הסברה ש"תיקון מדות הנפש" חובר בעבור יהוסף, בנו של ר' שמואל הנגיד, שמידותיו לא היו מתוקנות (ראה מאמרי "ביקורו של רב נסים מקיירואן בגראנאדה", ב"סיני" כרך 13, כסלו-טבת תשמ"ה, עמ' קכז-קכח); סביר אפוא שבן גבירול הקדים לו גם את לקט "הפנינים", אף הוא במחשבה על בן מיטיבו חסר הנימוסים והמוסר (וכעבור זמן מה, חיבר גם שמואל הנגיד עצמו ספרי מוסר לבניו, את בן משלי ובן קהלת). לאור האמור עד כה, מדוע ייחשב ספר אשר כזה לפחיתות כבוד לבן גבירול?

אשר לנימוק השלישי שלעיל, לשלילת בעלותו של בן גבירול על "המבחר", משום שמצויים בו פתגמים רבים מן הספר "סראג' אלמלוך" שמחברו אלטורטושי (מת ב- 1126), אף כנגדו ניתן להביא טענה שכנגד. ראשית, בטיעון שאם ספרו של אלטורטושי התפרסם ברבים לכל המאוחר במחצית הראשונה של המאה הי"ב - שהרי בעל "המבחר" נטל מתוכו לספרו - הרי באותה מידה היה הספר ידוע גם ליוסף קמחי ולאבן תיבון, ובהיותם ערים לעובדה זו, שהמלקט נטל מפתגמיו של אלטורטושי מלוא-חופניו, הם ידעו מן הסתם שמהלקט הלז אינו בן אדם רציני ומקורי, ולא היו מתפתים לעסוק בספרו.

וטענה אחרונה; שאולי היה ראוי לתיתה ראשונה, היא שהיות ש"מבחר הפנינים" נכתב בערבית, והתפרסם ברבים, באותה עת, הרי אפשר גם לשער להפך, שאבו בכר אלטורטושי, שגר לא הרחק מסרגוסה, ושמע מן הסתם על המשורר והפילוסוף היהודי הגדול, ששמעו הלך לפניו למרחקים עוד בחייו, ומן הסתם גם נזדמנו לו מחיבוריו שנכתבו בערבית, ואפשר שהוא שנטל מפתגמי "מבחר הפנינים" של בן גבירול, ולא להפך.

באופן כזה לא תישלל מבן גבירול בעלותו על ספרו זה, כפי שנשללה ממנו בעלותו על ספרו היקר יותר, "מקור חיים", למשך מאות שנים, עד שהוחזרה עטרה למקומה.