תמצית: המאמר עוסק בתקופת השואה. בתחילתו דנה המחברת בשאלה האם תקופה זו הייתה המשך של תקופות הסבל הקודמות של העם, בהמשך המאמר מתואר סבל הרבנים והיהודים שומרי המצוות והניסיון להצילם וכן הבעיות ההלכתיות שהתעוררו באותם הימים. מילות מפתח: רבנים בשואה; שואה |
אנשי ס"ס וכמוהם גם הקצינים, החיילים והז'נדארמים של הוורמאכט התייחסו באכזריות מיוחדת ליהודים החרדים. השעשוע החביב ביותר על הנאצים היה למרוט את הזקנים והפאות שלהם, ולאלץ יהודים בקפוטות ארוכות 'לעשות התעמלות', לקפוץ לגובה, ולהשתטח בבוץ וברפש...בעקבות טקסי השפלה אלה התעוררה השאלה ההלכתית אם מותר ליהודי לגלח את זקנו, כדי למנוע את זיהויו. בימינו זו שאלה טריוויאלית, כי גם בין היהודים שומרי המצוות רבים אינם מזוקנים. אך באותם ימים, ובייחוד במזרח אירופה, היה זה עניין ערכי - מהותי. ואכן היו רבנים שהתירו את הדבר, ואף נהגו כך בעצמם. בתי הכנסת היו בין היעדים הראשונים להפצצה ולשריפה, לעיתים קרובות על יושביהם, וחגי ישראל נקבעו על ידי הנאצים, בכוונה גמורה, כימי יעד לגזירות ולאקציות. רבנים רבים נלקחו מיד עם הכיבוש כבני ערובה, ורבים מהם חזרו אחרי ימי מעצר ארוכים, שבורים ומפוחדים.
עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש, [...] ואדרבא, דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זאת, למען יכירו אויבינו ומנדנו, שלמרות שאנו נתונים בידם, לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא (כרך ג' עמ' נ"ו - נ"ח).שאלות רבות שנשאלו הרבנים נגעו לבעיות שהיו קשורות במערכת היחסים עם הגרמנים. בין חברי היודנראטים היו גם הרבנים. בדרך כלל הם נמנעו מלהיכנס לאותם מוסדות, אך עמדו מאחוריהם, ותרמו מסמכותם במכלול השאלות שהתעוררו שם. בעיקר התרכזו בשאלות באיזו מידה מותר לציית לפקודותיהם של הגרמנים. האם מותר להסגיר את היחיד כדי להציל את הרבים; להסגיר רבים, שמותם ודאי, לעומת הסיכוי להצלת קבוצה של יחידים, שאמנם אף היא אינה ודאית, אך בכל זאת יש בה שמץ של תקווה; האם מותר להרכיב רשימות שמיות של אנשים שנגזר עליהם להישלח למקום כלשהו, האם לשמור את הדברים בסוד, או לשתף את הציבור בהחלטות גורליות אלה. וכיוצא בכך.
וכן אם אמרו לכם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.ולעומת הסוגיה ההלכתית הידועה בשם דין רודף.