ראשיתן של ההפטרות
- מתי התחילו בהן -
שמואל הכהן וינגרטן
סיני פג, תשלח
|
תוכן המאמר: התקנה לקרוא בתורה דעות על קדמות המנהג להפטיר בנביאים דעות שהתקנה היא מזמן מאוחר יותר המתנגדים לראות בגזירת אנטיוכוס את הגורם למנהג ההפטרה ההפטרה הונהגה כהתנגדות לשומרונים פירוש המלה "הפטרה" למה מפטירין רק בנביאים? ההפטרה במנחה של שבת ההפטרה לקריאת הכהן גדול ביום הכפורים קריאת המלך ב"הקהל" הברכות של הכה"ג והמלך סיכום תמצית: המאמר עוסק במקורות ההסטוריים של קריאת הפטרה בשבת בבקר, ומעלה מקורות המזכירים הפטרה במינחה בשבת, וכן בקריאת הכהן הגדול בהקהל. מילות מפתח: הפטרה |
אחת הפרשיות הסתומות בחקר סדר התפילה היא התחלתו של מנהג הקריאה בנביאים אחר קריאת התורה. אין אסמכתאות ברורות, אשר נוכל לקבוע על פיהן את ראשיתה של התקנה הזאת, ומרובים הם חילוקי הדעות גם על הסיבה שגרמה לתקנה זאת. אף מרובים ושונים הם הפירושים על משמעותה של המלה "הפטרה", וגם סותרים זה את זה.
במאמרי זה אנסה לרכז את החומר המגוון והמפוזר ולסכם את הנאמר בדיונים השונים.
התקנה לקרוא בתורה
בירושלמי מגילה (פ"ד ה"ג):
"משה התקין את ישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר: וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל. עזרא התקין לישראל, שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה".ובבבלי בבא קמא (פב א):
"עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי". ובמכילתא פרשת בשלח (על הפסוק "ויסע משה את ישראל"): "ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת, בשני ובחמישי".על קדמותה של קריאת התורה בשבתות אין חילוקי דעות כלל. זו ידועה כתקנה קדומה מאוד. יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון", מאמר שני (תרגום שמחוני), כותב:
"וצוה (השם) לשמוע את קריאת התורה... וצוה... לנוח ביום שביעי מכל מלאכה ולהתאסף יחדיו ולשמוע את דברי התורה ללמד אותה באר היטב".שונים הם הדברים בקריאת הנביאים בשילובה עם קריאת התורה.
דעות על קדמות המנהג להפטיר בנביאים
ושיער ד"ר לוי הרצפלד שכבר בתקופת עזרא הסופר נקבע מקום מיוחד להתקהלות הציבור, ושם קרא אחד הסופרים פרשה מן התורה בציבור וגם פירשה או שדרש בה, בהתקשרותה עם פסוקים בנביאים.
זו גם דעתו של יהודה אריה (לודוויג) בלאו:
"הדרשנים הראשונים דרשו אחר קריאת התורה, הביאו בדבריהם את דברי הנביאים קודמיהם בזמן. ואמנם הנביאים עצמם, שניחמו את העם בתקוות לעתיד טוב יותר, גם הם נואמים היו. מתוך כך הונהג לשמוע את דברי הנביאים אחרי קריאת התורה".
דעות שהתקנה היא מזמן מאוחר יותר
הדעה הרווחת והנפוצה ביותר אצל הקובעים את סדר התפילה היא דעת ר' דוד אבודרהם:
"לפי שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, תיקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים וכו'".גם ה"תשבי" (ר' אליהו בחור, רכ"ח - 1468) ערך פטר, נמשך אחרי דעה זאת. הוא כותב:
"והנה אכתוב מה היא סבת ההפטרה, כפי מה שמצאתי כתוב, שאנטיוכס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל? לקחו פרשה אחת מנביאים שעניינה דומה לעניין מה שכתוב בפרשה של השבת ההיא... ועתה אף שבטלה הגזירה, המנהג הזה אינו בטל, ועד היום קורין אותן הפרשיות של נביאים אחר קריאת התורה (ונקראת הפטרה, לשון הפסקה)".וכתוב בלבוש (ר' מרדכי יפה, נולד ר"צ 1530), או"ח רפד:
"ומפטירין בנביא מעניינה של הפרשה והטעם שמפטירין בנביא הוא, מפני שפעם אחת גזרו גזירה על ישראל שלא יקראו בתורה, וקראו בנביאים שבעה כנגד שבעה שהיו צריכים לעלות ולקרות בתורה.... אעפ"י שהגזירה בטלה, מנהג לא בטל... ומה שקורין ההפטרה דוקא בנביא ולא בכתובים - יש לומר, מפני שהגזירה היתה עליהם ולא על הנביאים, או משום שבנביאים נמצא מעין עניין כל הפרשיות שבתורה, מה שאין כן בכתובים".ונמשך אחרי דעה זו, הב"ח (בית חדש, ר' יואל סירקש) על טור או"ח, סי' רפד: "ומפטירין בנביא מענינה של פרשה". הוא מסתמך על הלבוש בנימוק גזירת השמד ומוסיף: "ויהא (הקורא בנביאים) קורא בתורה תחילה מפני כבוד התורה".
ובטעם הגזירה נמשכים אחריהם כל הפוסקים שליד השולחן ערוך: הט"ז, ואחריו באר היטב, ומשנה ברורה; וגם תוספות יום טוב בפירוש המשניות על מגילה פ"ג מ"ד.
בדומה להם מביא גם היעב"ץ (ר' יעקב עמדין) בסידורו בסוף הלכ' קרה"ת:
"מפטירין בנביא מענין הפרשה שקוראין, כדי לזכות לעם גם בקריאת דברי הנביאים. אבל בכתובים לא נמצא מענין קריאת הפרשיות. אכן כבר תיקנו גם אמירת מזמורי תהלים בשירי הלויים, ומענינו של יום וה' מגילות בזמנן".מן ההיסטוריונים בהסתמכו על האבודרהם והתשבי, מחזיק בדעה זו זאב יעבץ:
"ויהי כי ירא העם לשמוע את דברי ספר תורת משה מפי הסופרים בבתי הכנסת, ויקראו הסופרים לפניהם פרשיות מספרי הנביאים, אשר תדמינה בענייניהן לדברי פרשת התורה אשר היתה לה להיקרא בו ביום, ויקרא העם לקריאת ספרי הנביאים הפטרה".דעה זו, היינו שהקריאה בנביאים באה בגלל הגזירה שלא לקרוא בתורה, מסתמכת על מאורע היסטורי שנמסר בספר חשמונאים א (פרק א נד-נה):
"... ויקרעו (בגזירת אנטיוכוס) את ספרי תורת ד' לקרעים וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ד' וכל השומר את פי ד' הכו לפי חרב כאשר צוה המלך".יש גם מן החוקרים, שמודים שהסיבה להנהגת הקריאה בנביאים היא במאורע היסטורי זה, אלא שהם דוחים את התחלת הקריאה לאחר שבוטלה הגזירה. אחד מהם הוא צ' ויטרינגה. בין ההשערות של ויטרינגה על התחלת המנהג לקריאה בנביאים נאמר,
"שבימי הרדיפות לא היה אפשר לקרוא בתורה בציבור, ואפילו לאחר ניצחון החירות על העריצות היה מורגש, בקרב העדות הקטנות, מחסור גדול כל כך בספרי תורה, שהאינקוויזיטורים היוונים ערכו עליהם ציד ביתר שקידה, עד שבמשך זמן מה הסתפקו על כורחם בקריאה מתוך ספרי הנביאים... לזכר הימים ההם נשתמר אחר כך המנהג של הקריאה בספרי הנביאים".
המתנגדים לראות בגזירת אנטיוכוס את הגורם למנהג ההפטרה
והנה גם לאחר תיקון זה של ויטרינגה נשארו עוד כמה פרכות על הסיבה להנהגת הקריאה בנביאים, ועל כך דן ר' זכריה פראנקל בספרו על תרגום השבעים. פראנקל טוען: זמן התחלת המנהג לקרוא את ההפטרה אינו ידוע. יש סבורים (אבודרהם ואליהו בחור), שזה התחיל בתקופת המכבים. אנטיוכוס גזר על קריאת התורה... ועל כן קראו במקום זה הפטרה בנביאים מעין הפרשה בתורה, או לפי ויטרינגה -
"כאשר השמידו הקסדורים של אנטיוכוס בפקודתו את ספרי התורה, היה גם אחרי ביטול הגזירה מחסור גדול בספרי תורה, ומשום כך במקום הפרשה בתורה קראו בנביאים... הואיל ואלה שהיו מגילות קטנות מספרי התורה, יכלו להחביאן, ונשאר מנהג זה גם אחרי הניצחון המפואר של המכבים, כאשר כבר חזרו לקריאה בתורה" (שם ע' 48).פראנקל מתנגד לראות בגזירת אנטיוכוס את הסיבה להנהגת ההפטרות. הוא ממשיך לטעון: אנטיוכוס רצה לבטל את דת היהודים ונימוסיה, ואינו מסתבר, שהיתה לו על ספרי הנביאים דעה מתונה יותר מאשר על ספרי התורה. וחייליו שנועדו להחרים את כתבי הקודש, לא היו אינקוויזיטורים מלומדים, שידעו להבדיל בין מגילות התורה למגילות הנביאים. הם השמידו את כתבי הקודש שיכלו למצוא, ועשו זאת ללא הבחנה. אף חסרה דעה זו כל בסיס היסטורי. סיבה זו להנהגת ההפטרה אינה נזכרת במשנה וגם לא בתלמוד.
לדעתו היתה הקריאה מלווה בדרשה מזמנים קדומים. כפתיחה לדרשה הביאו לעתים קרובות הבאות לא רק מן התורה עצמה, אלא הביאו בדרשותיהם גם פסוקים מן הנביאים וגם מן הכתובים, וניסו לקרבם אל תוכן הפרשה שקראו בתורה (שם 49, 50). הדרשה באה לבאר את הפרשה בתורה לפי הפשט, וכמבוא לביאור פתחו בפסוקים מכתבי הקודש, ועפ"י רוב מן הנביאים, שיש להם קשר הדוק לפרשה שקראו (שם 50). גם האטימולוגיה של המלה "הפטרה" מוכיחה זאת. פירושה של המלה "הפטרה" הוא פתיחה. "פטר" = פתח"; פטר רחם, פוטר מים - - - (שם 51). וזוהי ראשיתה של ההפטרה. היא באה כתוצאה מן הדרשה (שם, עמ' 51).
יום טוב ליפמן צונץ סובר בדומה לדעת פראנקל. אחרי שהוא מביא את דעותיהם של אבודרהם והתשבי, הוא כותב:
"יש שתלו מנהג זה בסיבה היסטורית וחיפשו את מקורו ברדיפות הנודעות של אנטיוכוס אפיפאנס... אבל אפשר שאין שום מקור היסטורי למנהג זה, שזכות קיומו עמדה לו קימעא קימעא מתוך קרבת עניינם לפרשיות שבספר התורה, ומחמת חשיבותם הנעלה של ספרי הנביאים". לדעתו, "לפני חורבן הבית כבר נהוגות היו מזמן קריאות כאלה בספרי הנביאים" (הדרשות בישראל, במבוא ע' 3).גם שי"ר (ר' שלמה יהודה רפפורט) שולל את העמדת רדיפות אנטיוכוס כבסיס היסטורי להנהגת הקריאה בנביאים. הוא אומר:
"ונודע מה שכתב התשבי (ערך פטר) שמצא כתוב שאנטיוכוס גזר וכו'.. ולכן קראו פרשה בנביאים המתיחסת לפרשה של תורה, ע"כ. ואין זה מקור נאמן. ואם היה גוזר אנטיוכוס על קריאת התורה, לא היה מניח לקרוא גם בנביאים. והעיקר, כי רצו לכבד גם ספרי הנביאים בשבת, והקריאה בהם אחר קריאת התורה בו ביום, והפרשה ההיא של הנביאים תרגמו באורך, והיא היתה כבר כעין דרשה.. ועל יסוד הגמרא במגילה (כג ב): המפטיר בנביא לא יפחית מכ"א פסוקים - לא שנו, אלא במקום שאין תורגמן, אבל במקום שיש תורגמן פוסקים (אפילו בפחות) ... ועוד (במסכת סופרים פי"ב ה"ז): ואם היה בשבת תורגמן או דרוש, מפטירין בנביא או ג' או ה' או ז' (פסוקים)" והוא מחליט: "כי תרגום ודרשה חדא הוא לגבי נביאים" (ערך מלין, אפטרתא ב).דעה דומה לשי"ר מביע ר' אלעזר הויזדורף קריאת הפטרה התפתחה מן הקריאה בתרגום יונתן על נביאים. לא נחטיא את המטרה אם נאמר, שהתחלתה היא בקשר ישר עם קריאת התרגום של התורה. עשרים שנה לפני סה"נ עדיין לא היה מנהג של הפטרה, אבל בצורתה הקודמת - קריאת תרגום - היתה 130 שנה" "הקריאה בנביאים ממש לא היתה קיימת, אלא קראו את תרגום יונתן לנביאים" (שם 243).
אחד מנימוקיו לאחר את ראשיתן של ההפטרות הוא, שאין זכר להפטרה לא בקריאת הכהן הגדול ביום הכיפורים וכן לא בקריאת המלך ב"הקהל". והואיל וקריאת המלך נזכרת במשנה, היינו קריאת אגריפס, ולא נזכרה שם הפטרה לקריאתו, יש להסיק, שבזמן ההוא עדיין לא נהגו להפטיר (מ. ש. עמ' 299).
החוקרים בנושא זה, שאין דעתם נוחה לבסס את מקורו של מנהג הפטרות על היסוד ההיסטורי של רדיפות אנטיוכוס, מציעים הצעות אלטרנטיביות של גורמים שונים למנהג. ויש שחוקר אחד מציע אפשרויות שונות. אחד מהם הוא רב המדינה בבראונשווייג, ד"ר לוי הרצפלד. בספרו תולדות עם ישראל ח"ב: הוא מביא את דעתו של ה"תשבי", וגם הוא מתנגד לקשור את מנהג ההפטרות ברדיפות אנטיוכוס. בעקבות זכריה פראנקל גם הוא טוען, שאין יסוד לדבר הזה, שהרי לא ידעו השונאים להבחין בין תורה לנביאים, והיו רודפים גם את הקוראים בנביאים, מגמתם הייתה לאסור את הכל, גם את ספרי הנביאים כספר התורה עצמו. והגם שבחשמונאים א א נ"ד כתוב "ויקראו את ספרי תורת ד' לקרעים וכו'", הרי לפי שנאמר בפסוק נ"ה, שהכו לפי חרב כל אשר נמצא אתו ספר ברית ד' - וזה כולל הכל - לא היתה כל הבחנה. זה יוצא גם מן הסיפור ב"קדמוניות" (ספר יב, פרק ד): "וכל ספר קדוש וספר תורה באשר נמצא, הושמד".
"נראה אפוא יותר להניח, שהמנהג לקרוא בנביאים התחיל בזמן מאוחר הרבה מתרגום התורה ע"י השבעים. שאם לא כך, ודאי היו מתרגמים עם התורה גם את הנביאים" (הרצפלד, ע' 215).במקום אחר הרצפלד משער, שכבר בתקופת עזרא הסופר הונהג, שבכל עיר חשובה הוקדש מקום מיוחד להתקהלות הציבור. ושם קרא אחד הסופרים פרשה מן התורה ברבים, וגם ביארה או שלקחה כיסוד לדרשתו. הקריאה בתורה והדרשה היו בכל שבת. וכך עברו במשך זמן מסוים על כל התורה ואם רצה הדרשן מזמן לזמן לדבר אל הציבור על עניינים שקשרם עם פסוקי התורה לא נתבאר לפי פירושם הפשוט בלבד, פנה לאותם הספרים שאנו קוראים נביאים ראשונים ונביאים אחרונים וקרא מהם, כנקודת מוצא לביאוריו.
"לכן מאמין אני, שמנהג ההפטרות התחיל רק לאחר שהקינות וחלק מתהלים, משלי, איוב ושיר השירים נתקבלו במסגרת ספרי הקודש, ורק אז התחילו לקרוא בכתובים. מזמורי תהלים נכנסו לסדר התפילה, והואיל ושאר הספרים שבכתובים לא נמצאו מתאימים לקריאות בדומה לפרשיות התורה, ממילא נבחרו ההפטרות מספרי הנביאים בלבד" (שם 216).
"ייתכן שהמנהג לקרוא את ההפטרות מן הנביאים בלבד גם הביא לכך, שתרגם יונתן רק את הנביאים, שכן לפי הגמרא במגילה (כד ב - כה א), תרגמו בבית הכנסת גם את ההפטרות" (שם).
"ביסוד הדבר לא היה בכך משום חידוש. בלי כל ספק כבר בהתקהלויות הציבור לתפילה הוקראו נבואותיהם של הנביאים שחיו באותו זמן והם גם הביאו הבאות מדברי קודמיהם" (ח"ב, עמ' 129, 130).מתוך צירוף דבריו של ר' אייזיק הירש ווייס (דור דור ודורשיו, הוצאת ניו יורק ברלין תרפ"ד ח"א ע' 50, 51) במגמתו להדגיש את הצורך לתרגם את התורה לעם ללשון המובנת לו, נראה, שגם הוא סבור, שהתרגום היה הגורם לקריאת ההפטרה בנביאים. וזה לשונו:
"שראו בספר תורת אלהים מפורש ככתבו וכלשונו והשכילו על הדבר בשום שכל... והבינו במקרא, ואמנם בכלל הפירוש וההבנה היה גם כן תרגום הספר ללשון אשר הרגילו בו מקצת מן העם. כי רבים מן היהודים אשר נתגדלו בבבל וגם היהודים אשר ישבו בארץ יהודה היו רגילים לדבר בלשון העמים אשר שכנו בקרבם".ובהסתמכו על הרצפלד, ש"אין ספק שבגלות (בבל) נקראו לפניהם דברים כבושים בימי מקרא קודש מתוך כתבי הקודש הקודמים וגם מהכתובים בגולה, ונראה שרוב הפרשיות בישעיה וכו' היו לתכלית הזאת כתובות ושמורות" (שם בהערה 1). גם הוא מניח, ש-
"כבר מימי קדם המנהג לקרוא ברבים דברי מוסר ותוכחה מן הנביאים וקריאת הפרשיות בספרי הנביאים הנקראה אצלנו הפטרה, היא קדומה מאוד".ר' יעקב יחזקאל הלוי בעל "ביקורת התלמוד" אינו סובר, שההפטרה הונהגה, כדי להיות פטור מקריאת התורה, ופירוש המלה "מפטיר" - להיפטר. לדעתו, טעם זה חלוש מאוד. כי סוף סוף הגוזר שלא יקרא ההמון בתורה יגזור ג"כ על הנביא (ע' 312). הוא מעתיק את דברי שי"ר וסובר כמוהו: "שהסבה להנהגת ההפטרה המובאה בתשבי שבאה בגלל רדיפות אנטיוכוס... לא הוחזקה עוד לאמת" (ע' 313).
והוא מוסיף:
"על יסוד דברי המהרי"ל (הלכות יום הכפורים) בו נאמר, שמנהג הוא שכל אחד ואחד מזכיר נשמת אבותיו... בשעה שאומרים ההפטרה... למה זה דוקא בשעת ההפטרה? ונראה מזה, כי המפטיר נוסד לתכלית זכר עולם לנשמת הנביאים וכל הקדושים (ערך אפטר, אפטרתא, הפטרה, עמ' 312). הוא גם מבאר, שהמלה 'מפטיר' היא לשון 'אפטר', שנמצאת במדרשות הרבה במשמעות הספד והיא לשון פטורין וסילוק". (שם 313).הוא חותר לפרש גם את המלה "הפטרה" - פטר, שמוצאה מיוונית ומשמעותה, נצחיות. ע"י ההספד משתדלים להנציח זכרו של אדם.
יש לו לבעל "ביקורת התלמוד" גם הסברים אחרים להנהגת ההפטרות:
"והנה בני הגולה, אחר אשר ראו בענינים פקוחות שרע ומר, עזבם את ה', וכי כל דברי נביאים אמת וצדק, כי כל מה שהוכיחו וניבאו לכל ישראל מן הפורעניות העתידות לבוא באו ונתאמתו - לפיכך קבעו בני הגולה השבים לקרות אצל כל פרשה שבתורה אחת מן הנביאים, להורות כי התורה נתאמתה על ידי הנביאים. לפיכך קבעו ברכה המוכחת על כך: אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. ומטעם זה לא קבעו כתובים ורק מדברי נביאים. לפי שאין בכתובים דבר שנתאמת לעין כל כבנבואה. ומפני הגבלה זו שלא לקרות בשבת רק תורה ונביאים ולא כתובים קורא את קריאת הנביאים הפטרה, כלומר הגבלה (סילוק) לכל שאר כתבים וספרים" (ע' 313).על זמן הנהגת הקריאה בנביאים הוא מניח:
"וכנראה, שבימי הבית לא קראו עוד בנביאים. כי אם לא כן, למה לא הוזכר במשנה מה שקרא הכהן הגדול ביום הכפורים (יומא סח ב) והמלך בפרשת 'הקהל' (סוטה מ ב) בנביא? רק אחר החורבן תיקנו זאת להזכיר את העם על מה שספרי הנביאים (אומרים) ומעשה שהיה, לעורר לבבות עפ"י מעשה ולנחם בתקות הגאולה העתידה - - - ותיקנו שהקטן יהיה מפטיר, אף כי איננו ממספר הקרואים, לפי שמיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן חכמים וניתנה לתינוקות" (ב"ב יב ב - שם 315).אך כנראה חזר בו מקביעה מוחלטת זו, כי בערך "אשלמתא" כתב: "על התחלת המנהג - של ההפטרה - עדיין לבי נקפי ומסופק אני אם נתקן קודם או אחר חורבן בית שני".
ר' יעקב צבי ברקוביץ, בעל ספר "מדות התורה" (ברדיצקוב תרנ"ג) חוזר על כל הטענות נגד הביסוס ההיסטורי, כי כתוב בספר החשמונאים (א א נה) "וישרפו אותם באש, וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה' וכו'" - - - ובכלל ספר ברית ה' נכללו כל כתבי הקודש, "כי אנטיוכוס הרשע לא שם מן הסתם פדות בין חמשה חומשי תורה ולבין יתר ספרי הקודש לבלתי נגוע בהם יד".
הוא מביא את דברי בעל "ביקורת התלמוד", שאינו מקבל את דברי הלבוש, שטעם קריאת שם "מפטיר" הוא מפני שנפטר המפטיר בנביאים מקריאת התורה, והוא מביא את דברי שי"ר ב"ערך מלין", ש"מה שכתב התשבי שמצאו כתוב שאנטיוכוס הרשע.... ולכן קראו פרשה בנביאים המתייחסת לפרשה של תורה לא הוחזק עוד לאמת". והוא מוסיף: "ועדיין הדבר תלוי" (שם ע' 90).
מחבר זה מסתפק בביקורת, ואינו מציע הסבר למנהג ההפטרות וזמנו.
ד"ר לאזאר אדלר מנמק את הקריאה בנביאים בחובת לימוד התורה. בניגוד לשוללים את הביסוס ההיסטורי הוא מקיימו:
"את הטענות נגדו אפשר לסלק בנקל. אלא שיש להבין, שלא באה ההפטרה כתחליף לקריאת התורה. שכבר בזמן הקדום נאלצו לקרוא בנביאים נוסף על הקריאה בתורה. אנשים הטרודים במלאכתם לא יכלו לקיים 'והגית בו יומם ולילה' וניתנה להם הנחה לצאת ידי חובתם בקריאת שמע, ואפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, כבר קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אבל בשבתות ששבתו מעבודתם, היו דרשות השבת והמועדים. האחד קרא... והעם יצא ידי חובתו. אך כאשר באו הרדיפות ונאסרו לשאת את הדרשות, וגם ההתקהלויות נאסרו, הוסיפו מעטים להתקהל על אף הגזרה, והיה הסדר בלי דרשות, אלא קראו מכל חלקי ספרי הקודש. ולכן קראו לכך 'מפטיר', היינו ע"י קריאה זו היה הציבור פטור מלימוד תורה".והוא ממשיך ואומר:
"בתורה כבר קראו בזמן קדום. הכתובים (תהלים) מצאו מקומם בסדר התפילה; ורק חסרו קריאה בנביאים, וכדי למלא חוסר זה, הונהגה ההפטרה" (מ.ש. 11 1862 ע' 222).ר' י' ברגמן שולל את הביסוס ההיסטורי:
"אילו היו הגזירות הסיבה למנהג ההפטרה הרי אחרי ביטול הגזירות היתה צריכה גם הקריאה בנביאים להיבטל, אחר שנעשתה מיותרת. ועוד, האם הסורים לא שנאו גם את הנביאים?"משום כך הוא מניח, שהואיל והנביאים היו בעיני העם במעלה גדולה ובחשיבות רבה, קראו העם בהם, ומקריאה ביחיד עברו לאט לאט לקריאה בצבור בדומה לקריאה בתורה.
הקריאה בתורה התחילה בזמנים קדומים. תהלים וחלק מן הכתובים (המגילות) נקראו בבית הכנסת, חסרה היתה אפוא רק הקריאה בנביאים, וכך הגיעו למנהג ההפטרה (מ.ש. 72 ע' 451).
ד"ר יוסף שמואל בלוך מציע כהסבר להנהגת הקריאה בנביאים:
"הקריאה בתורה בשבתות ובחגים הונהגה בזמן קדום. מימי עזרא קיבל מנהג זה חגיגיות מיוחדת. על קריאתו בתורה, נאמר, כי היו כל העם בוכים בשמעם את דברי התורה... עם הקריאה בתורה היו מבינים את העם בתורה מפורש ושום שכל, היינו לימדו לעם את החוקים והדינים שנתפרשו ע"י אנשי כנסת הגדולה, מן פרק התורה שקראו בו, כדי להזהיר את העם שיקיימו אותם. והואיל וגם ספרי הנביאים מכילים חוקים, וגם מדבריהם הסיקו מצוות חשובות ביותר - אם כן באיזו דרך יובאו דבריהם לידיעת העם? - נמצאה הדרך. עשו בספרי הנביאים מה שעשו בספר התורה. הונהג, שבסיום קריאת התורה יקראו גם פרקים מספרי הנביאים".ד"ר יצחק יהודה (לאיוש) ונציאנר מאחר ביותר את מנהג ההפטרות, במחקרו הוא כותב:
"בכנסיה הנוצרית הקתולית נהגו, שיום שני הבא אחר יום הראשון ל"קוואדראגאסימה", הקרוב לזמן של שישה שבועות לפני הפסח היהודי, קוראים לו invocatur, אשר פירושו 'משמיעים' (משמיעים על השקלים), בתוך המיסה קוראים בנביא יחזקאל לד, פסוקים יא-טז (ע' 71). את יום הראשון השני שלאחר ,משמיעים' קוראים Reminiscere והוא מקביל לפרשת זכור. ביום החמישי שלאחריו קוראים בנביא יחזקאל יח א ('הנפש החוטאת' וגו'); וביום השישי למחרתו קוראים ביחזקאל יח כ, כח ('ובשוב הרשע מרשעתו'), וכן ביום השישי של השבוע השלישי אשר בתוך שישה השבועות, המתאים לפרשת פרה, קוראים בפסוקי התורה במדבר כ א-יג ובכלל פסוקים אלה 'והוצאת להם מים מן הסלע...' (היינו במקום אפר פרה - מים זכים). ביום הרביעי שלאחריו לו כג-כח, ובתוך פסוקים אלה הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם' " (ע' 78).כמובן, פירשו אבות הכנסיה הנוצרית את פסוקי התורה, ובייחוד את פסוקי הנביאים, לפי מגמה נוצרית, וההשפעה על עמי הארץ היהודים בזמנים הראשונים של הנצרות היתה גדולה.
"וכך יש להם קריאות בתורה ובנביאים ביום ראשון, המתאים לפרשת החודש, בימי הפסחא הנוצרית ובחגיהם המקבילים לחג השבועות וגם לראש השנה ויום הכיפורים ולסוכות קוראים הם בכנסיותיהם פסוקים מנביאים" (עמודים 125-148, 261-281).
היה אפוא צורך להיכנס בוויכוח נגד פירושיהם המגמתיים ולעמיד את ביאורי הפסוקים על אמיתתם. את עקבות וויכוח זה מצא ונציאנר בדרשות הפסיקתא (שנתחברה במאה השנייה לספירה), הדורשות על אותם הפסוקים שהנוצרים קוראים בהם.
אחרי שוונציאנר מביא את כל הדעות בנוגע לראשיתה של הקריאה בנביאים, הוא מביא גם את דעתו של הקראי שלמה מטרוקי בספר "אפריון" (הוצאת נויבואר, ע' 14), שהמנהג התחיל בימי עזרא הסופר. הוא מביא את אבודרהם ור' אליהו בחור וכן את דעת ויטרינגה, שההתחלה באה כהתנגדות לשומרונים ולצדוקים (ועל כך להלן בפרק מיוחד). וכך מביא הוא גם את דעתו של גלאואה, המתכווח עם ויטרינגה ומעדיף על דעתו את דעת ר' אליהו בחור (התשבי) (ע' 9).
מה שנזכרת ההפטרה במשנה, מכאן הוא מסיק, שאמנם כבר במאה השנייה קראו עם קריאת התורה גם קריאה בנביאים, אם כי בלא קביעת ההפטרות לכל שבתות השנה.
הקריאה בנביאים, הנזכרת באוונגליון, אינה מקדימה את הנהגה הקריאה. "כי אם גם נהיה שמרנים בשאלת זמנו של לוקאס, הרי נתחבר לכל המוקדם בשנות 70-60 לסה"נ, כלומר דור שלם אחרי ישו".
ואחרי שהוא מפרש את משמעותו של "פורס על שמע", ששייך למפטיר - "המפטיר בנביא פורס על שמע" - הוא מגיע לידי מסקנה, שהקריאה בנביאים היתה במגמה פולמוסית נגד הכנסיה הנוצרית, שהיתה בהתהוותה בארץ ישראל באותו זמן, והשפעתה על היהודים היתה רבה. לפיכך קראו גם היהודים באותם פסוקי הנביאים שקראו בהם הנוצרים, וביארו אותם כמשמעותם האמיתית. והפריסה על שמע באה להודיע על ייחודו של ה' (ע' 64-70).
מתוך כך הוא מפרש את המונח "הפטרה":
"בכנסיה הנוצרית היתה חשיבות גדולה לסעודות שנערכו עם התפילה. שם יכלו להשתתף רק אלה שכבר היו נוצרים. מי שהופיעו רק כסקרנים בפולחן התפילה, סולקו אחרי הקריאה בנביאים, ולכך נתקבל גם השם 'מפטיר' היינו סילוק" (ע' 70-71).יהודה אריה (לודוויג) בלאו התעורר לכתוב את מחקרו על ההפטרה, כהתנגדות להשקפותיו של ד"ר ונציאנר בנושא זה. ונציאנר פרסם את מחקרו ברבעון האונגרי לחכמת ישראל שערך בלאו. בגמר המחקר צירף בלאו את מחקר התשובה שלו.
בלאו חוזר על ביקורת הבסיס ההיסטורי של קודמיו. הוא אומר:
"אין להסביר, מדוע התיר אנטיוכוס לקרוא בנביאים, אם אסר את הקריאה בתורה. גם אין להבין, שהחיילים הסורים, אשר חיפשו את הספרים היהודיים, כדי להחרימם, הבחינו בין ספרי התורה לכתבי הנביאים, עד שהראשונים נעשו נדירים יותר מן האחרונים. הרי בחשמונאים ב פרק ב פסוקים יד-טו, כתוב: וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד והמלכים והנביאים ואת אשר כתבו בדבר הקרבנות ויאספם לאספה - - - כן עשה גם יהודה כי אסף אסף את הספרים אשר נפוצו בשערוריית המלחמה בארץ והם למשמרת בידינו, וכו'. והנה נזכרו ספרי המלכים והנביאים שאסף, ואין זכר שם לספרי תורה. כלומר, הוחרמו ביותר ספרי הנביאים, ואת אלה בא לאסוף. ולכן השערה שאינה נתמכת בנתונים היסטוריים, אינה מתקבלת על הדעת.ובסיכום: הקריאה בנביאים בציבור נהגה כבר בזמן המכבים, ויתכן שעוד הרבה זמן לפניהם.
אני מצטרף - מוסיף בלאו - לדעתו של צונץ, שהקריאה בנביאים נשתרשה לאט לאט מתוך סיבה פנימית. והסיבה הזאת אינה סתם אנאלוגיה. לפי הנחתי, הקריאה בנביאים באה במקום הדרשה. הסופר, אם לא עזרא עצמו, הרי לכל הפחות סופר למן המאה השלישית לפני סה"נ, ביאר את התורה לפני העם. התרגום הארמי גם הוא היה רק ביאור ופירוש לתורה. התרגומים הראשונים, אשר נשארו שרידיהם בתרגום הירושלמי, היו פאראפראזות. ביאור התורה הפך להיות דרשה. הדרשן הביא קטעים למופת מן הנביאים, שקדמו בתפקיד זה. הנביאים עצמם גם הם היו דרשנים (נואמים), ובדבריהם ניחמו את העם בבשורת עתיד טוב יותר.
דברי התוכחה וגם דברי הנחמה של הנביא שימשו הזדמנות טובה ביותר להפטיר את העם. אחר החדיר הדרשן את דברי הנביאים לסדר העבודה, הנהיגו את זה גם קהילות שלא היה להם דרשן נואם ועשו זאת ע"י קריאה בספרי הנביאים.
קריאת הנביאים צמחה אפוא מן הדרשה" (ע' 153, 154).
"ואמנם כך נראים הדברים גם מדברי האוונגליון של לוקאס (פרק 4, 16-12). שם כתוב: 'ויבא אל נצרת אשר גודל שם, וילך אל בית הכנסת ביום השבת כמשפטו, ויקם לקרוא בתורה, ויתנו לו ספר ישעיה הנביא ויפתח את הספר וימצא את הדבר הכתוב שמה... ויגל את הספר... ויען ויאמר וכו''. כן יוצא גם מספר 'מפעלות השליחים' (פרק 14, 13-15): 'וישב פולוס והנלוים אליו באנטיוכיא... לשוב ירושלים... ויבואו ביום השבת אל בית הכנסת וישבו, ויהי אחרי הקרא בתורה ובנביא... ויעמוד פולוס, וינופף ידו ויאמר: אנשי ישראל - - - שמעוני'.
ואם כן, אף אם נניח, שהיה המאורע הזה במחצית הראשונה של המאה השנייה, הרי הקריאה בנביאים כבר היתה מובנת מעצמה" (ע' 152).
"דעה מוטעית היא לחשוב, שמכיוון שחוברה המשנה במאה השנייה, לכן דבר שבמשנה, שאין עתיקותו מוכחת, יש לחשבו למאה ההיא. להפך, נכון הוא, שמאורע הנזכר במשנה הוא עתיק יומין, כל עוד אין הוכחה לאחר את זמנו.
והנה במשנה מגילה (פרק ד מ"ט): 'רבי אליעזר אומר, אין מפטירין בהודע את ירושלים'. ומסופר בגמרא (מגילה כה ב): 'מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר, הודע את ירושלים וכו'. אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך', והנה רבי אליעזר נמנה עם תלמידיו הראשונים של רבן יוחנן בן זכאי. הוא וחברו רבי יהושע כבר נחשבו לגדולי הדור בימי חייו של רבן יוחנן בן זכאי. שניהם היו מי שהוציאו את ארונו של ריב"ז מירושלים בשעת מלחמת החורבן (גטין נו א). בזמנו של רבי אליעזר היו אפוא כבר הפטרות קבועות מותאמות לקריאת התורה. רבי אליעזר כעס על אדם שקרא בנוכחותו את ההפטרה הודע את ירושלים' וכו'. אין הוא טוען, שסטה האיש מן ההפטרה המקובלת. רבי אליעזר מתקומם כנגד ההפטרה הנהוגה. ומכאן ברור, שהפטרה זו היתה ההפטרה מקובלת. ואם כן היו הפטרות קבועות זמן רב לפני רבי אליעזר (ע' 149). ויותר מזה, במשנה דמגילה (פ"ד, מ"א ומ"ב) נאמר, שבמנחה בשבת ובראשי חדשים אין מפטירין, ונראה מכאן, שהיתה מגמה להנהיג הפטרות גם בימים אלה" (ע' 150).
ההפטרה הונהגה כהתנגדות לשומרונים
ואלה דבריו של ויטרינגה:
"המנהג לקרוא בנביאים התפתח כהתנגדות לשומרונים, שלא רצו להכיר אלא בקדושת התורה וספר יהושע בלבד, ובאה הקריאה בנביאים אחר קריאת התורה כגילוי דעת וכהוכחה, שגם ספרי הנביאים קדושים הם".גם גרץ רואה את ראשיתו של מנהג ההפטרות בהתנגדות לשומרונים. וכך הוא אומר:
"בדבר אחד קיבל סדר התפילה בימי שבת ומועד תכונה נעלה יותר - מאשר בימות החול - שבחתימת התפילה היו קוראים פרשה אחת או פרשיות אחדות מן התורה. במרוצת הזמן נלוותה לזה גם קריאת פרשה מספרי הנביאים, הקרובה בעניינה אל דברי התורה הנקראים בשבתות ובמועדים. הגורם לכך היתה ההתנגדות לשומרונים. השומרונים כפרו בקדושת בית-המקדש שבירושלים ובדברי הנביאים לא הודו בכלל, שהרי אלה מלאים דברים על ירושלים עיר האלהים, על ציון הר הקודש, על הקריה הנאמנה. על כן ראו ראשי העם לקרוא את הנביאים לעדים ולשנן לבני העם את חשיבותם של הנביאים מדי שבת בשבתו ובכל המועדים.בביסוס מקורי הגיע גם הרב י. ל. הכהן פישמן-מימון אל המסקנה, שאכן הגורם למנהג ההפטרה נעוץ בהתנגדות לשומרונים.
וזה לשונו:
"מסורת בידינו מאבותינו, כי לאחר קריאת התורה בימי שבת ומועד צריכים לקרוא גם דברי נביאים בציבור, וזהו מה שאנו קוראים בשם 'הפטרה' (ראה מגילה כ א); ואולם מתוך הספרות התלמודית והמדרשית המצויה בידינו, אין אנו יכולים לדעת ולהגביל, מתי ובאיזה זמן התחילו להפטיר בנביא, ועל שום מה באה התקנה הזאת, הראשון שהביא טעם לתקנה זו היה הרב ר' דוד אבודרהם (חי בתחילת המאה השניה לאלף הנוכחי)... ונמצאים בהרחב ביאור בספר התשבי לר' אליהו בחור (ערך פטר)... מתוך דבריהם נראה, כי המנהג להפטיר בנביא הוא קדום מאוד מימי החשמונאים, אבל כאמור, אין כל מקור לזה בספרי חז"ל הראשונים, והדבר מצד עצמו תמוה מאוד, כי מלכות הרשעה של יוון, שגזרה שלא לקרות בתורה, תרשה לקרוא בנביאים? ומשום זה יש מקום להשערה, כי כל התקנה הזאת לקרוא בנביאים לאחר קריאת התורה היתה מכוונת בראשונה כלפי השומרונים, שכפרו בדברי הנביאים, ושהיו אומרים: אין לנו אלא תורת משה וספר יהושע בלבד. וכדי להוציא מלבם של אלה ולקבוע בלב המון בית ישראל את האמונה בקדושת הנביאים, התקינו לקרוא בנביאים תכף אחרי גמר הקריאה בתורת משה, להודות ולהראות שכל דברי נביאים אמת ומקודשים הם בקדושת התורה.גם בעל "נפש חיה", ר' ראובן מרגליות (ס' רפד), קובע את המנהג להפטרות בהתנגדות לשומרונים. הוא כותב:
ויש ידיים ורגלים להשערה זו מתוך נוסח הברכה שאנו מברכים לפני ההפטרה: אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, בא"י הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק. וכל זה - כדי להבליט, כי דברי הנביאים אמיתיים המה, וכי בהם בחר ה', כמו שבחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, ולא כמו שפקרו השומרונים לכפור בקדושת דברי הנביאים. ומשום זה נתקיימה תקנה זו לדורות, מכיוון שבכל דור ודור עלינו לקבוע בלבנו את האמונה בנביאי האמת שלנו ובדברי נבואתם ורוח קודשם.
ועל פי הדברים האלה יכולנו למצוא פתרון לשאלה אחת, שנתקשיתי בה זמן רב: מדוע הכניסו מנסחי הברכות שתי ברכות מיוחדות - על ציון ועל מלכות בית דוד - לתוך ברכות ההפטרה? וכי מה עניין אלה להפטרה בנביאים? ואולם לפי ההשערה הנזכרת, שכל עיקרה של קריאת ההפטרה היתה מכוונת כלפי דעתם המשובשת של השומרונים, שכפרו בקדושת הנביאים - נוכל למצוא פתרון חד וחלק גם לשאלה זו. כי חכמינו הראשונים שהתקינו להפטיר בנביא, כדי להוציא מדעתם המוטעית של השומרונים, מצאו להם לחובה להבליט ולהזכיר אגב-אורחא גם את אמונתנו בקדושת ציון וירושלים ובמלכות בית דוד, בניגוד לשומרונים שבחרו להם במקום הר ציון את הר גריזים, ובמקום ירושלים את שכם, זו העיר שמשם יצאה ההכרזה הראשונה: רב לכם מעלות ירושלים (מלכים-א יב כח), ושכפרו במלכות בית דוד, ואת תקוותם המשיחית, תלו בבית אפרים...
ולנגד אלה השומרונים הכופרים במרכז האומה ותקוות הלאום מכוונות הברכות: רחם על ציון כי היא בית חיינו... בא"י משמח ציון בבניה (ובסדור רב עמרם וברמב"ם הנוסחה: בא"י בונה ירושלים); שמחנו ה"א באליהו הנביא עבדך ומלכות בית דוד משיחך... על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו... בא"י מגן דוד. והיתה אפוא כל ההפטרה עם ברכותיה, הראשונה והאחרונה, כולן מכוונות לתכלית אחת: להוציא מלבם ודעתם של השומרונים ולטעת בקרב לבנו את קדושת הנביאים ואת האמונה בקדושת ירושלים ובמלכות בית דוד".
"בהגהותי ל'תשבי' (ערך פטר) הבאתי שנתקן בניגוד להצדוקים (השומרונים), שהיו אומרים נביאים וכתובים אינם תורה. ועיין תנחומא, ר"פ ראה: 'אמר להם: פושעי ישראל אומרים שהנביאים והכתובים אינם תורה, ואינם מאמינים בהם'. לזאת חלקו חשיבות לנביאים וכתובים להפטיר בהם בשחרית ומנחה לפי מנהגם".ביסוס להנהגת ההפטרות נשען על מאורע היסטורי, שקדם לגזירות אנטיוכוס (170 לפני הספירה), מציע ד"ר אברהם ביכלר. הוא מניח, שהגורם למנהג ההפטרות נובע מהתנגדות לשומרונים, והוא גם קובע את הזמן להתחלה. הוא מסתמך על שני מסמכים היסטוריים. האחד יהודי - קדמוניות ליוסף בן מתתיהו - והשני שומרוני "תאריח' אבולפאתח". שניהם מובאים בדברי ימי ישראל לגרץ (במקור הגרמני). והיה מאורע זה ב- 280 בערך לפני סה"נ, היינו 110 שנה לפני גזירות אנטיוכוס.
ואלה דברי ביכלר:
"אחרי תרגום התורה ליוונית ע"י השבעים נתעוררו השומרונים אשר במצרים וטענו: על ידי תרגום התורה קופחה קדושת מקדש השומרונים שעל הר גריזים, כי המתרגמים לא תרגמו את הפסוק (דברים כו ד, פרשת כי תבוא) 'ובנית שם מזבח' כפי ששינוהו השומרונים: ובנית מזבח על הר גריזים.מכאן מסיק ביכלר, שהכחשת השמרונים בדברי הנביאים בוויכוח זה היתה הסבה לצרף לקריאת התורה גם קריאה בנביאים, כדי להוכיח לעם, שגם ספרי הנביאים קדושים הם.
הם ערערו נגד התרגום לפני המלך והשיגו שנערך וויכוח במצוות המלך בעניין זה בין באי כח היהודים לבין באי כח השומרונים.
לפי המסמך היהודי (קדמוניות יג ג ד) טענו היהודים, שכל הכהנים הגדולים מההתחלה ועד ימינו כיהנו במקדש שבירושלים, ושכל מלכי אסיה כיבדו את המקדש שבירושלים במתנותיהם, ואילו למקדש שעל הר גריזים לא שם איש לב, ואיש לא נתן את דעתו עליו. היהודים הסתמכו עוד על ספרי הנביאים, המדברים רק על ירושלים ועל המקדש אשר בה.
לפי המקור השומרוני (ב"תאריח אבולפאתח") טענו השומרונים, שמשה המחוקק לא השאיר בנקודה חשובה זו של עבודת ה', דבר לא מוגדר ,ובנית שם'. מסתבר יותר, שציין משה את ההר בנחלת שבט יוסף, ומובן שלא היתה יכולה להיות הכוונה אלא להר גריזים. והנוגע להודעות שאר הכתבים היהודיים על ירושלים והמקדש אשר בתוכה, אינם מוכיחים כלום, שכן אלה אינם נחשבים לספרים קדושים, ומחבריהם אינם מקובלים על השומרונים כנביאים, ואין השומרונים מודים בקדושת ספרים אלה".
מעין ראיה לאלה האומרים, שהקריאה בנביאים נתקנה בשל התנגדות לשומרונים, יש לראות בתקנת חז"ל, שקריאת ההפטרה נתקנה רק לקריאה בצבור.
כידוע, בכל העניינים שהצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה, וכן יתר הפורשים בדומה להם שלא הודו בפירושי הפרושים, עשו חז"ל פומבי לדבר, מעין הפגנה, כדי להוציא מלבם של אלה שאינם מודים. בעניין העומר, אשר קצירתו הותרה בשבת, נאמר נגד דעת הצדוקים: "כל העיירות הסמוכות לשם - למקום הקצירה - מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול" (מנחות סה א). וכן בנרות שבת. במעשה רב (מנהגי הגר"א) ס' קיב נאמר: "הוא ז"ל (הגר"א), היה מרבה מאוד בנרות שמן וכו' לשבת". ומציין בדברי שלמה מאת ר' שלמה הכהן מו"ץ בוילנה: "דכוון בזה להוציא מלבם של צדוקים (הקראים) שאומרים דאסור להדליק נר בערב שבת - - - ועל פי זה יש לומר דמצוה להרבות בנרות כדי לפרסם הדבר יותר וכמו דמצינו גבי קצירת העומר".
יש דעה, שהחומרות בנטילת ידיים ללחם באו אף הן כדי להוציא מלב המינים הנוצרים, וכן אומר מהר"צ חיות:
"ידענו דנטילת ידים לחולין היא רק משום סרך תרומה (חולין קו א), ובכל זאת החמירו חז"ל בעניין נטילת ידיים ואמרו: "המזלזל בנט"י נעקר מן העולם... - וכאילו בא על אשה זונה" (סוטה ד). והטעם שהחמירו חז"ל בזה, דעניין נט"י הוא העניין הראשון, אשר זלזל בו המחוקק לנוצרים כמבואר בספריהם, דשאלו אותו מדוע תלמידיו אוכלים בלי נט"י, והשיב מה שיצא מן הפה הוא טמא ומה שהולך לפה הוא טהור. ומפני זה, למען לא יהיה לנו השתוות עמהם, החמירו בנטילת ידיים. דהמזלזל בזה, הוי כמודה להם. וזה אמת לדעתי" (מהר"צ חיות, במנחת קנאות, ירושלים תשי"ח ח"ב ע' תתר"ג).והוא הדבר בעניין ההפטרות. המשנה קובעת (מגילה כג ב): "אין מפטירין בנביא... פחות מעשרה", ומפרש הר"ן: "דתקנתא דרבנן הוא, ולא תיקנו אלא בצבור". ומובא בספר הישר לר"ת (ס' קפב): "מפטירין בנביא בשבתות ובימים טובים וכו' והם ימים שיש בהם ביטול מלאכה ושעת כנופיא". וכן דעת ספר המכריע, ר' ישעיה מטראני הזקן (ס' לא): "שלא חייבו חכמים להפטיר אלא בשבתות וימים טובים, שיש שם אספת עם".
ההתנגדות לשומרונים היא היא, שגם קבעה פומביות לדבר.
ד"ר יצחק משה אלבוגן כמסכם את התפתחות התפילה סבור:
"שאין בידינו אפילו ידיעות בדברי אגדה על הזמן שהונהגה הקריאה מן הנביא... ומה שיש, ברמזיהם של כמה מחברים קדומים ועל פיהם יודע אליהו בחור לספר, שבימי שמד, כשהסורים החרימו... קרעו ושרפו את ספרי התורה וכו' ועל כך הונהגה הקריאה בנביאים - אין למצוא שום עדות עתיקה לגירסא זו ובדין טענו נגדה ... ובאין כל ידיעה מן הזמן העתיק, עלינו להסתייע בהשערות... מכל מקום ודאי הוא, שההפטרה הונהגה עוד לפני הספירה הכללית, כי המקורות הנוצרים הראשונים כבר מכירים את הקריאה בנביא כמוסד קבוע לחלוטין... גם המשנה, שהאמור בה לעניין זה עתיק בהרבה מתאריך חתימתה, מדברת על הקריאה בנביא בלשון שמשתמע ממנה, כי עצם המוסד כבר קיים זמן לא מועט" (ע' 132).על סיבת הנהגתה הוא מניח, שההפטרות לא היו תכלית לעצמן, אלא בראש וראשונה שימשו חומר לדרשות שנצמדו להן. ראיותיו לכך הן מפסיקתא זוטרתא ומהאוונגליונים (ע' 134).
ד"ר יוסף היינמן מניח, שמנהג קריאת פרק נחמה מן הנביאים (=הפטרה), הוא קדום. שכן היה נהוג - - - לפני שנתגבשו תפילת שבת וחג, גיבוש סופי ... שמלבד עדויות מפורשות על הקריאה בנביא כמנהג של קבע מן המאה הראשונה לסה"נ (האוונגליונים לוקאס ומעשה השליחים), מסתמך הוא על קוהלר, שלדעתו הוא מצביע בצדק על שימוש בדברי הנביאים כדברי נחמה בהזדמנויות מיוחדות עוד בימי החשמונאים.
גם בנוגע לשם הפטרה, הוא מסתייע בקוהלר (בהערה שם), שברכות ההפטרה היו מלכתחילה סיומה של תפילת היום ומכאן השם הפטרה.
לבסוף יש עוד להזכיר את ד"ר יעקב מן, שהיה אחד מראשי המדברים בעניין ההפטרות לשלש שנים. במאמרו על סדרי התפילה HUCA IV) שנה 1927, ע' 282) הוא מצטרף לשוללים בקביעת ראשיתן של ההפטרות כתוצאה מגזירת אנטיוכוס. ולדעתו אין בסיס היסטורי לכך. אך במאמר זה אין הוא נכנס להביע את דעת עצמו על ראשיתן. אך בהקדמת ספרו (ע' 4, 5) הוא כותב: "התחלת הקריאה בנביאים אינה ידועה". והוא מבטיח לדון בנושא זה בחלק השלישי של ספרו. מלבד החלק הראשון של ספרו שיצא בחייו, יצא החלק השני אחרי מותו, ויודעי דבר מוסרים, שאת החלק השלישי לא הספיק לכתוב כלל.
בכל זאת מתוך רמזים שונים שבשני ספריו העלה ר' אברהם י' בראכמן (ב"ביצרון" לג ע' 218) את דעתו:
"על פיו היתה הנחתו היסודית, שההפטרה התפתחה מהדרשה. מטרת הדרשה היתה לבאר אחד העניינים של תורה שבע"פ והפסוקים של הנביאים (ההפטרה המחוברת היום) לסדרה, שימשו יחד נושא לדרשה".
פירוש המלה "הפטרה"
מרובות הדעות על התחלת המנהג להפטרות, ושונות הן הדעות גם בנוגע לפירוש המלה הפטרה, ומהן שמשמעות המלה משמשת גם ראיה להנחותיהם על ראשיתו או איחורו של זמן התחלת מנהג ההפטרות.
אבודרהם מציע שלושה פירושים:
א. לפי שהיו נפטרין בהפטרה מקריאת התורה;התשבי סבור, שפירוש המלה הפטרה הוא ענין היתר ושילוח וגם הפסקה: "וכן האיש הנקרא לאחרונה לספר תורה בשבת, נקרא מפטיר והוא האומר ההפטרה... ונקרא הפטרה מלשון הפסקה" - כלומר בו הקריאה נפסקת.
ב. ור"ת כתב טעם אחר: לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין (לט א) כיון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר, ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה, הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם, פתח;
ג. ויש אומרים שהיא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח, לשון סילוק מן הדבר, כלומר, אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר ומתחילין בתפילת מוסף".
הלבוש (או"ח רפד) נמשך אחרי אבודרהם ומביא שניים מפירושיו:
"א. מפני שהקורא בנביאים נעשה פטור מקריאת התורה בשעת שמד.רבי עובדיה מברטנורא מפרש:
ב. מפני שאסור לדבר בשעת קריאת התורה ואחרי המפטיר יפטירו בשפה רפה".
"אני שמעתי, לשון יפטירו בשפה כלומר, פותחין ואומרים. ורבותי פירשו לשון הנפטר מחברו" (פסחים פ"י מ"ח).תוספות יום טוב נמשך אחרי הברטנורה ואומר: "ונקראת הפטרה מלשון שני שפירש הר"ב בואין מפטירין במ"ח פרק בתרא דפסחים, היינו סילוק ופרידה" (מגילה פ"ג מ"ד).
יום טוב ליפמן צונץ מפרש, גמר, סיום של התפילה, שילוח (העם).
שי"ר אומר: "ברכת הסיום, דברי פרידה, נטילת רשות, כמו פטר ר' אליעזר את תלמידיו ביו"ט (ביצה ריש פ"ב). ואמרו רז"ל הנפטר מחברו אומר לו לך לשלום - - - ר' יוחנן דבית גוברין אבד לי' אפטרא (בראשית רבה פ"ס); ר' ינאי ור' ישמעאל עבדו לי' אפטרא (שם סוף פרשה סט); אמרו לר' חוצפית המתורגמן הפטר את העם (ירושלמי פ"ד דברכות). ויש מי שמפרש אפטרא מלשון יון" (ערך אפטרא).
זכריה פראנקל מביא ראיה לדעתו על ראשיתן של ההפטרות, כי גם האטימולוגיה של המלה הפטרה מוכיחה זאת. פירושה של המלה הפטרה היא פתיחה, פטר = פתח, פטר רחם, פוטר מים. (בהקדמה לתרגום השבעים, ע' 51).
בעל "ביקורת התלמוד" מפרש מלשון פטורין, סילוק, על יסוד דברי המהרי"ל (הלכ' יוה"כ - בהגהה) "שמנהג הוא להזכיר נשמת אבותיו ביוה"כ בשעה שאומר ההפטרה... והוא נהג להזכיר גם כל רבותיו". ולמה דווקא בשעת ההפטרה? אומר בעל "ביקורת התלמוד":
"ונראה, כי המפטיר נוסד לתכלית זכר עולם לנשמות הנביאים וכל הקדושים (ע' 313); כי אפטר ביונית פירושה נצחיות - - - בעבור זה נהגו אחר ההפטרה להפטיר ולהנציח נפשות הנביאים (ע' 314); ועוד טעם, מפני ההגבלה שלא לקרות בשבת רק תורה ונביאים, ולא כתובים, קראו את קריאת הנביאים הפטרה, כלומר, הגבלה וסילוק כל שאר כתבים וספרים (ע' 313); כי שורש פטר הוקבע לציין סניף וטפל, כמו 'אין מפטירין אחר הפסח'. ואונקלוס תרגם מצות - פטירין. ויען כי המצות (פטיר) הן טפל לבשר, נאמר, 'אין מפטירין'... וכן מפטיר אחר קריאת התורה, אינה עיקרית (ע' 314)".ובערך אשלמתא, הוא מוסיף עוד טעם: כדי להבליט שהספרים החיצוניים - שהיו הנוצרים הראשונים קוראים בהם - אין להם קדושה. ועל כן קראו לקריאת הנביאים אפטרתא, שזה נפטר מחובת קריאת ספרים אחרים.
לוי הרצפלד מניח, שפירוש המלה היא פרישה, סיום, גמר (בספרו ע' 218, 219): "רבי יצחק קם וקרא בתורה וקם ר' נתן ואישלים" - ואם כן, הפטיר = השלים.
ל' אדלר: "מפטיר פירושו מוציא אחרים ידי חובתם ועושה אותם פטורים מללמוד בעצמם, כדי לקיים 'והגית'".
גרץ כתב: הואיל ובקריאה זו סיימו את תפילת שחרית, קראו לה הפטרה, סיום (גרץ - שפר ח"א ע' 300 והגרמני ח"ב 89).
בנימין זאב באכר סובר: שהמלה אפטרה - הפטרה משמעותה: הנפטר מן המת, - הספד והנפטר מן החי, ברכת פרידה.
למה מפטירין רק בנביאים?
במסכת מגילה (כט ב), בדיון על הפטרת פרשת שקלים, נאמר: "בשלמא למאן דאמר כי תשא, היינו דמפטירין ביהוידע הכהן דדמי לי'". העיקרון הוא אפוא, שההפטרה צריכה להיות בנושא הדומה לפרשת השבוע. על יסוד זה מסיק "באר היטב" (בתחילת סימן רפד): "ומה שקורין בנביאים, ולא בכתובים מפני שלא תמצא שם מעין הענין של פרשת השבוע".
הלבוש (ס' רפד): "מפני שגם הגזירה היתה עליהם (על הכתובים), ולא על הנביאים" - כלומר, שמתוך הכרח קבעו אז לקרוא בנביאים.
לחוקרים טעמים אחרים. הרצפלד משער, שבזמן שקבעו את מנהג ההפטרות, עדיין לא נתקבלו ספרי הכתובים לתוך כתבי הקודש (ה"קאנון"). ויש לו להרצפלד גם השערה אחרת: תהלים מצא את מקומו בשירת הלויים, ושאר כתבי הקודש (איוב, דניאל וכו') לא התאימו להפטרות. ממילא נקבעו להפטרות רק פרקים מנביאים; וכאשר נתקבלו ספרי דניאל ועזרא-נחמיה לתוך ספרי הקודש, כבר היה מנהג קבוע לקרוא בנביאים ואולי גרמה לכך העובדה, שלא תרגם יונתן את הכתובים. וההפטרות הרי גם הן תורגמו בציבור (בספרו ח"ב, ע' 216).
ויש גם איסור לקרוא בכתובים בשבת. במס' שבת (קטו א) נאמר: "ומפני מה אין קורין בהם בכתבי הקודש (היינו כתובים)? מפני ביטול בית המדרש". ופירש רש"י:
"בין שאין קורין בהן, כגון כתובים. ורבנו הלוי אמר, דאפילו יחידים אין קורין בהן, מדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש, דמשכי ליבא, ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים".הרצפלד טוען נגד טעם זה: במה יכולה הקריאה בכתובים להפריע את הדרשה יותר מאשר הקריאה בנביאים? הוא מביא את הטעם הנאמר בירושלמי (שבת פרק טז ה"א):
"ואין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. מעתה, במקום שיש בית המדרש - דרשה - אל יקראו, במקום שאין בית המדרש יקראו?! לית לך אלא כהדא דתני ר' נחמיה... מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה? מפני שטרי הדיוטות. שאם אומר את לו שהוא מותר, אף הוא אומר: מה בכך שנתעסק בשטרותיי. מתוך שאת אומר שהוא אסור, אף הוא אומר: כתבי הקודש אסור, שטרי הדיוטות לא כל שכן!"אמנם גם טעם זה אינו מחוור לו להרצפלד. תירוצים אלה אינם מסתברים לו (ע' 216).
ר' אליעזר הויזדורף סובר: מה שלא קבעו הפטרות מכתובים יוצא ממה שנאמר במשנה (מגילה) "מפטירין בנביא"; ומשמע, שאין מפטירין בכתובים. ובנוגע לטעמו של הדבר הוא סובר: כיון שלא היה תרגום מקובל לכתובים, נמנעו מלהפטיר בהם, שכן גם להפטרה היה דרוש תרגום. פירושו של מפטיר הוא לקרוא את התרגום (מ.ש. ע' 289, 300).
ההפטרה במנחה של שבת
ובתוספות שם, ד"ה הקורא:
"ואין מפטירין בנביא, קשיא לר"ת, דהא בפרק במה מדליקין (שבת כד א): אמר רב אחדבוי, ביו"ט שחל להיות בשבת; שאלמלא שבת אין נביא במנחה? (ומשמע, שבשבת יש נביא). וצריך לומר דהאי דקאמר התם דמפטיר בנביא במנחה בשבת, לאו דוקא, אלא רוצה לומר: בכתובים. כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קטז ב): בנהרדעא פסקי סדרא בכתובים במנחה בשבתא. ופסקי, היינו הפטרה. ומקומות יש שנוהגין לעשות כן במנחה".קושית התוספות היא משבת (כד א) "דאמר רב אחדבוי... שאלמלא שבת אין נביא במנחה"; ופירש שם רש"י: המפטיר בנביא במנחה בשבת: מצאתי בתשובת הגאונים, שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים, ובימי פרסיים גזרו גזירה שלא לעשות, וכיון שנסתלקו נסתלקו".
על כל פנים מדברי רב אחדבוי ומהסברת רש"י משתמע ברור, שגם במנחה בשבת היו רגילים להפטיר בנביאים. ומקשים בתוספות כאן: "וקשה לר"י, דתנן בפרק שלישי דמגילה (כא א): בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין לששה ואין מפטירין בנביא? ותירץ רבנו תם, דנביא דהכא, היינו כתובים, שהיו מפטירין בכתובים בשבת במנחה כדאמר (שבת קטז ב): בנהרדעא פסקי סדרה בכתובים" (ולמרות תירוצו של ר"ת מסיימים בתוספות: ובמגילה איירי בנביא ממש).
וכן במסכת שבת (במשניות פרק טז מ"א ובגמרא קטו א):
"כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן (רש"י: "כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת") בין שאין קורין בהן (רש"י: "כגון כתובים וכו'") עי' לעיל, ועי' גם רש"י במגילה, לעיל.ובגמרא (שבת קטז ב):
"מפני מה אין קורין? אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן ביהמ"ד קורין. שמואל אמר: אפילו שלא בזמן ביהמ"ד אין קורין". ושואלין שם על שמואל: "איני, והא נהרדעא אתרי' דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקי סדרא בכתובים במנחתא דשבתא?!". ומתרצים בגמרא: "ושמואל כרבי נחמיה, דתניא: אעפ"י שאמרו כתבי הקודש אין קורין בהן; נצרך - הדרשן - לפסוק, מביא ורואה בו".לפי מה שהובא למעלה מתגבשות הדעות בנוגע לקריאה בנביאים במנחה של שבת:
א. דעת רש"י, שאמנם היו קוראים בנביא אחרי קריאת התורה והפסיקו מחמת גזירה בימי הפרסים. רש"י גם מפרש "פסקי סדרא: פרשת מקרא של נביאים או של כתובים" (יומא פז, א).
ב. דעת רבנו תם, שמה שאמרו שאלמלא שבת אין נביא במנחה, הכוונה לכתובים. כאמור, דעה זו נתמכת מהגמרא, שבנהרדעא היו מפטירין בכתובים. היא גם נתמכת ממקומות אחרים בגמרא. ברוב המקומות שנזכר בגמרא "פסקי סדרא", מדובר בכתובים: זמנין הוה יתיב קמי' וקא פסיק סדרא בספר תהלים (ב"ב קסד ב): לוי ור' שמעון ב"ר יתבי קמי' דרבי וקא פסקי סדרא. סליק ספרא (סיימו את אחד הספרים), לוי אמר: לייתי לן משלי. ר' שמעון ב"ר אמר: לייתי לן תלים. והרי בעובדה דנהרדעא נאמר "פסקי סדרא בכתובים".
רבי ישעיה דטראני חולק על ר"ת. הוא אומר (בספר המכריע כ'): "ואינו נראה לי, דהאי פסקי סידרא לא משמע התם אלא שהיו דורשים בכתובים או קורין בהם במנחה בשבת, כשלא היה להם זמן ביהמ"ד. שאחר שאכלו, לא היו דורשים לרבים. אלמא פיסקי סדרא לא משמע".
משמעות דעתו הוא אפוא, שאמנם קראו בכתובים, אבל לא מטעם הפטרה.
ג. מהמשנה בשבת (פרק טז מ"א) יוצאת גם דעה שלישית, שבשבת במנחה אין מפטירין כלל, אף לא בכתובים. ועל כך להלן.
רש"י מסתמך על תשובה אחת מהגאונים, והיא מתשובות רב נטרונאי גאון. השאלה שנשאל הגאון היתה: מה הן מפטירין בנביא בשבת במנחה? והשיב הגאון:
"בדורות הראשונים, כשהיו קורין במנחה בשבת, היו מפטירין בספר ישעיה הנביא וכולן בנחמות שבו, ולא היו מוסיפים על עשרה פסוקים (אוצר הגאונים, שבת סי' פ), אבל נשאלו בדבר זה גם גאונים אחרים. ונשאל רב האי גאון: "הא דאמר רב מתנה, יו"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו צריך להזכיר של יו"ט, דשמעינן מינה דאיכא נביא בשבת במנחה, - ובמסכת מגילה תנן - בשבת במנחה - אין מפטירין בנביא?" והשיב: "מקומות מקומות יש, ומנהגות חלוקות הן, ועדיין יש בפרס ומדי ונשאר הפטרות ידועות בשבת במנחה לכל השנה כולה" (אוצה"ג שבת תשובות סי' עט).בעקבות קושיות אלו שוקלים וטרים בעניין זה הר"ן, הרשב"א והריטב"א. הר"ן בראשית פ"ד דמגילה אומר:
"יש לומר, דכי קתני אין מפטירין, היינו שאין תקנה קבועה להפטיר במנחה בשבת, כשם שהיא תקנה קבועה להפטיר בו בבוקר". ובעקבות רב האי גאון הוא מתרץ את הסתירה שבין הסוגיות: "התם מיירי במקומות שנהגו להפטיר בנביא במנחה בשבת... ואפילו במקום שנהגו, לא נהגו כן ביום טוב".הרשב"א מתעכב על תירוצו של רבנו תם, שמה שכתוב "נביא", הכוונה על כתובים, ועל כך אומר הוא: "ואינו מחוור, דהיאך קורא אותם נביא, ואינן נקראים כן בשום מקום?" והוא מסיים: "בשבת ויום טוב בבוקר הוו תקנת חכמים לאפטורי בנביא, אבל במנחה ליכא לחיובי. ומיהא אי בעי לאפטורי, שפיר דמי" (חידושי הרשב"א על מגילה, בראש פרק ד).
הריטב"א אומר:
"הא דתנן שאין מפטירין בשבת במנחה, לא שיש איסור בדבר, אלא, שאין חייבים בכך, והדבר תלוי במנהג, וכן כתב רב האי גאון ז"ל... שמנהגות תלויות יש". (בחידושיו על מס' מגילה כא).רבנו תם, עקבי בשיטתו, שבכל מקום שנזכר שמפטירין בשבת במנחה בנביא, הכוונה היא לכתובים, והוא מביא ראיה ממה שבנהרדעא קראו בשבת במנחה בכתובים. והנה יש גם ראיות אחרות מן הגמרא, שאמנם כתובים נקראים גם נביאים. ומהם גם תימה על דברי רשב"א.
במסכת ראש השנה (ד א): "דכתיב בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. ואי שגל כלבתא היא, מאי קא מבשר להו נביא לישראל?" - והרי הפסוק המובא הוא מתהלים , מזמור מה.
במסכת יומא (לז א):
"בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה, אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: 'זכר צדיק לברכה' (משלי י ז), אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה".על שני המקומות העיר מהר"ץ חיות. על מסכת ראש השנה הוא מעיר: "איך נופל לשון 'מבשר נביא לישראל' על מקרא אשר הוא בתהלים, והוא בכתובים?" ועל מסכת יומא הוא מעיר: "משלי הוא בכלל כתובים, ואיך נופל על זה 'אמר נביא לישראל'?".
ונעלם לשעה ממהר"צ חיות, שהקדיש ספר מיוחד לדרכי הרמב"ם, (דרכי משה"), שגם הרמב"ם קורא לכתובים "נביאים". שאמר הרמב"ם (בפירוש המשניות לזבחים פי"ד מ"ח): "קרא את ירושלים נחלה בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם, ועליה אמר הנביא: ונחלתו לא יעזוב", והוא פסוק בתהלים צד יד!
גם בימי הגאונים היה עניין ההפטרות במנחה בשבת שנוי בחילוקי דעות. מהם השיבו לשואלים: "ולענין אפטרתא, לא נהיגי רבנן לא בארץ ישראל ולא בבבל למימרא אפטרתא במנחה לא בשבת ולא ביו"ט, בר מן צום הכפורים דמפטירין ביונה בן אמתי משום תשובה דרמיזא התם" (אוצה"ג מגילה, תשובות ס' רמח). ואחרים מן הגאונים השיבו לשואלים בעניין זה: "מקומות מקומות יש ... ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות בשבת במנחה וכו'" (אוצה"ג שבת תשובות סי' עט), כמובא לעיל.
על כל פנים מזמנים קדומים אין מפטירים כלל בשבת במנחה. ועם זאת מקיימים זכר להפטרות במנחה גם בזמננו.
בספר ליקוטי מהרי"ח מר' ישראל חיים פרידמן (רב בראחוב שברוסיה הקרפאטית) נמצא דיון, אם זה הפסק שקוראים הפטרה במנחה של תענית בין קריאת התורה לבין הקדיש. ותירץ שם:
"ולכאורה לפי זה, מה שנוהגין לומר מזמור 'אודה לד' בכל לבב' בשעת גלילת ספר התורה במנחה בשבת, הוא מנהג בטעות, דהרי מפסקינן בין קריאת התורה להקדיש... וכן כתב בסוף ס' שא בפתחי שערים... אך נראה לפי עניות דעתי, דמנהג ישראל תורה היא ומנהג זה נובע מדברי רש"י ז"ל פ"ב דשבת בשם תשובות הגאונים, שהיו רגילים בנביא עשרה פסוקים. כפי הנראה שזה היה המפטיר - אחת ההפטרות - של שבת במנחה. וכיון דאמרינן אותו מחמת הפטרה לא מיקרי הפסק" (חלק ב, עמ' 146).גם ר' ראובן מרגליות ב"ניצוצי אור" משער, שזהו המקור למנהג אמירת המזמור "הללויה אודה ד' בכל לבב" אחרי קריאת התורה במנחה של שבת, שהיא במקום הפטרה בכתובים במנחה. הוא חוזר על השערה זו גם בהערותיו על הזהר "ניצוצי זהר" (פרשת יתרו דף סח א).
אמירת מזמור "הללויה אודה וכו'" בשעת גלילת ספר התורה במנחה בשבת, מנהג נפוץ הוא, בבתי-כנסת של חסידים, וגם בהרבה בתי כנסת של נוסח אשכנז. גם בפרשבורג אמרוהו בכל בתי הכנסת שבעיר (ורק בבית המדרש של הישיבה אמרו אותו - לפי מנהג החתם סופר - אחרי תפילת מוסף, ונדון על כך להלן).
ובמקומות רבים אומרים לא רק מזמור זה, אלא גם את המזמור "הללויה אשרי איש וכו'" (תהלים קיב), וגם הוא מכיל רק עשרה פסוקים. נראה, שגם הוא שריד של אחת ההפטרות בכתובים למנחה בשבת. ושני המזמורים מצויים יחד בסידורים רבים לאמרם בשעת גלילת ספר התורה (בסידור המדוייק 'שער יששכר' להרב רח"א שפירא ממונקאטש נדפס המזמור 'אשרי איש' בסוגריים).
וארשום פרט מזכרונות בחרותי. פעמים רבות הייתי בסעודה שלישית ביחד עם אבי ע"ה אצל רבי אהרן ווייס זצ"ל, הראב"ד במונקאטש. והנה, אמרו בזמירות בהתלהבות גדולה פסוק בפסוק "הללויה אודה" וגם "אשרי איש". ומשער אני, שדחיית מזמורים אלה לסעודה שלישית היתה, שאולי חששו לאומרם אחרי קריאת התורה משום הפסק בין הקריאה לקדיש. אף ייתכן שבבית-המדרש שלו אמרו את המזמורים גם במנחה, אך הוא עצמו לא אמרם, אלא שלא מיחה לציבור לאומרם (וראה "מנהג זידיטשוב" ירושלים תשל"א ע' ש, שלא אמרו "הללויה אודה" בתפילת מנחה, אלא רק בזמירות שבסעודה שלישית).
וישנו גם מנהג, שאחרי קריאת התורה במנחה בשבת אומרים "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב), אעפ"י שיש בו יותר מעשרה פסוקים. וכבר פסק אחד הגאונים: "מביאין נביא וקורין בו עשרה פסוקים, הן יתר והן חסר" (שערי תשובה, ס' נה) ואין כל סברה להבדיל בזה בין נביאים לכתובים ונדמה לי, שגם אמירת מזמור זה באה במקום הפטרה.
על מנהג זה מודיע כבר האבודרהם: "יש מקומות שנוהגין לומר במנחה בשבת אחרי קריאת ספר התורה 'מזמור שיר ליום השבת'".
וכתב רבי יעקב עמדין בסידורו:
"אחרי שהצניעו הס"ת עומד ש"ץ ואומר חצי קדיש, וזה עולה לקריאה שקראו ולתפילה הסמוכה... ואין כאן אמירת מזמור המפסקת כדי לחזור ולומר קדיש אחריו... ואעפ"י שיש אומרים מזמור שיר ליום השבת. וכך הוא מנהגו של אמ"ר ז"ל (החכם צבי) וכך אנו נוהגין, מכל מקום לא נהגו בקדיש על קריאת התורה".מנהג זה מובא בספר 'ארץ חיים' לר' חיים סתהון:
"כתב השומר אמת... כי מנהג ארץ ישראל לומר מזמור שיר ליום השבת אחר קריאת ספר תורה במנחה דשבתא... והאמירה בין קריאת התורה ובין הקדיש שקודם התפילה השייך גם לקריאה, לא הוי הפסק".ועד כמה הייתה ההשתדלות רבה לקיים זכר להפטרה, בייחוד בכתובים, בשבת במנחה, מוכיחים המנהגים השונים של אמירת מזמורי תהלים במנחה של שבת מלבד אלה שהזכרנום. ייתכן שנקבע דבר זה על פי דברי חז"ל, אשר משמעותם היתה מעין איסור לקרוא בשבת בכתובים. נאמר במשנה (שבת קטו א): "ומפני מה אין קורין בהם - בשבת - בכתבי הקודש?" היינו עצם הענין ידוע, ויש רק למצוא טעם לכך. סמכו אפוא על הירושלמי שבת (פט"ז הלכה א): "ואין קורין בכתבי הקודש - בשבת - אלא מן המנחה ולמעלה", אשר משמעותו, שמן המנחה ולמעלה מותרים בקריאה בכתבי הקודש. על פי זה הנהיגו לקרוא בכתובים.
ואומר שי"ר:
"בקריאת שחרית עסקו רק בסדר של יום בתורה ובנביאים... ורק בתפילה מנחה חלקו כבוד לספרי כתובים, ופתחו הדרוש בקריאות מספר זה וקשרו אותן עם סדר הקריאה של שבת זו בתורה" (ערך אפטרתא, סעיף י) ושי"ר מציין כ"דבר פלא, כי בכל המדרשים.... כמעט כל הפתיחות של דרש בכל פרשה ופרשה, הן ממקרא של כתובים, ולא מנביאים; אין זאת רק בעבור שעד זמן מנחה לא היו רשאים לקרות בכתובים (שבת פט"ז, וברש"י שם), לכן היו מכבדים את ספרי כתובים לפתוח רק במקראות מהם, בדרשותיהם מן המנחה ולמעלה, תחת אשר קודם חצות היו דורשים רק בנביאים" (ערך אפטרתא, סעיף ז).ואחרי שעיינתי בפתיחות בבראשית רבה מצאתי שבפרשיות ד, ה, ו - הפתיחות הן ממזמור קד, היינו ברכי נפשי, ועל כך להלן.
בקהילות הספרדים מקיימים עד היום קריאה בכתובים אחר תפילת מנחה בשבת, ובספרים שונים נמצאת רשימה של פרקי כתובים לקרוא בהם.
ומובא בספר "נתיבי עם" לר' עמרם אבורביע (ס' קנה, קנו): "ועוד היום מנהג באפריקה הצפונית לאמור במנחה אחרי תפילת העמידה מזמור מיוחד מעין פרשת השבוע. ומצויה רשימת מזמורים אלה בסידור תפילה דפוס ליוורנו".
ר' שם טוב גאגין בספרו "כתר שם טוב" (תנח, תנט, תס) מביא מנהג, שאחר עלינו במנחה בשבת אומר הש"ץ ג פסוקים: עזרנו בשם ד' (תהלים קכד ח), תורה צוה לנו (דברים לג ד), ברוך אתה ד' למדני חוקיך (תהלים קיט יז). ואחר כך פסוקים מנביאים.
וראה גם מאמריו של טוביה פרשל על מנהג קריאת משלי בין פסח לעצרת - במנחה בשבת - (הדואר, א בסיון תשכ"ו) וכן על מנהג קריאת ספר איוב ודניאל בשבתות הקיץ (הדואר, כ"ד בסיון תשל"ז).
ד"ר אלכסנדר קיש מצא בספריה של עירית ציריך כתב יד עתיק משנת ה' אלפים ושמונים ושש (1326) ובו סדר קריאות בשבת במנחה בכתובים ולפי השערתו ניתקנו לקהלות אשכנזיות בגרמניה.
הרשימה מכילה פרקי כתובים, מתהלים , משלי, איוב, דניאל, עזרא ונחמיה.
כאמור, היתה דעת רש"י, שבמנחה של שבת הפטירו בנביא ממש. לא נתפלא אפוא, שכדי לקיים זכר להפטרה זאת נאמר בפרדס של רש"י:
"ועל כן אנו אומרים ובא לציון גואל בשבת במנחה... לפי שבבוקר הפטרנו בנביא, ולא היינו צריכים לאומרו (ובלצ"ג), וכדי שלא ישתכח מימות חול, תיקנו לאמרו במנחה. ולא עקרו לקרות את שמע... אבל (להפטרה) עקרו בנביא. ואעפ"י כן היו קורין בנביא, ואילו שני פסוקין ובא לציון גואל ואני זאת בריתי (ישעיה נט כ וכא) שיש בהן מעין קריאת התורה".והנה בנביא די בשלושה (פסוקים), אם תרגמו ודרשו בהם (סופרים פי"ד הל"ב). מלבד זה יש ב"ובא לציון" גם שני פסוקים מתורגמים. ואמרו המפרשים, שכל אחד מהפסוקים האלה חשובים כשניים. הוא ותרגומו.
יש לשער, שקריאת ברכי נפשי (תהלים קד) אחרי תפילת מנחה בשבת בימות החורף גם היא מצטרפת לזכר ההפטרות בכתובים.
הלבוש (ס' תרסט) כותב:
"שכל המזמור ברכי נפשי מדבר במעשה בראשית, לכך מתחילין אותו בשבת בראשית, וקורין אותו בכל השבתות במנחה, כדי לזכור מעשה בראשית באפוקי יומא דשבתא... ואומרים אותו עד שבת הגדול, שאז מפסיקין ואומרים עבדים היינו... ונעשה קיום למעשה בראשית".ודברים אלה ממש נאמרו גם בחתם סופר:
"לפי שכתבו ז"ל שלא נגמר תכלית בריאת העולם עד צאת ישראל ממצרים... ועל כך נאמרו ב' טעמים: אחד, כי ששת ימים וגו' ואחד כי עבד היית בארץ מצרים. וכל גלגולי האבות וסבותם הכל בכלל הבריאה... עד גמרה ביציאת מצרים. לכן נוהגין משבת בראשית עד פסח שאז קורין (בתורה) סדר הבריאה וגלגולי סבת אבותינו ויציאת מצרים... אומרים ברכי נפשי שמדבר מבריאת העולם.... וט"ו שיר המעלות, שתקנם יעקב אבינו בבית לבן".ואם נאמרו בכלל בהפטרות שהן צריכות להיות "בדדמי", תוכן הדומה לקריאת התורה, הרי נבחר מזמור "ברכי נפשי", מפני שיש בו בדומה לקריאת התורה מבראשית עד פסח.
מכל ההבאות שהבאנו, מסתבר שהקובעים את הקריאה בכתובים ואף בנביאים בשבתות במנחה, לא הקפידו שתהא קריאה זו צמודה לקריאת התורה ממש. יש שהקדימו אותה, ויש שאיחרוה. ויש לשער, שמה שנהגו לומר פרקי תהלים קודם תפילת ערבית במוצאי שבת, וכן המנהג לשיר לפני תפילת ערבית את המזמור "לדוד ברוך" (תהלים קמד) ואת המזמור למנצח בנגינות (תהלים סז) גם זה אולי הוא קשור עם זכר ההפטרות, כדי לשלב לתורה ונביאים, שקראו בשבת בתפילת שחרית, גם כתובים, להוכיח לעם את חשיבותם של כתבי הקודש.
בין המקדימים קריאת המזמורים יש למנות את החתם סופר במנהגי החתם סופר ס' פה "ביום השבת" אות כו, נאמר: "אחר מוסף אמרו מזמור קיא" - היינו "הללויה אודה ד' בכל לבב".
מנהגי החתם סופר הופיעו כבר בשש מהדורות. בכל מהדורה חדשה תוספות ומילואים וחתירה למצוא מקור למנהגים. למנהג "אחר מוסף אמרו מזמור קי"א", מעיר העורך את מהדורת ישיבת שבט סופר, ירושלים תשל"א: "עיין בספר זכרון יהודה, כי הוא מדברי הרמ"ע וכו'". הספר "זכרון יהודה" הוא אוסף של מנהגי בעל שו"ת אמרי אש. רבי מאיר א"ש - אייזנשטאט, שליקט ופרסם בנו רבי מנחם א"ש. רבי מאיר א"ש היה תלמידו של החת"ס, ובהרבה דברים נהג במנהגי רבו. כך גם בעניין אמירת "הללויה אודה ד' בכל לבב" אחרי תפילת מוסף, בנו מצא מקור למנהגו בתשובת הרמ"ע מפאנו (ס' כה).
בתשובת הרמ"ע מפאנו נאמר:
"אני מנעתי במקומי שלא יפתח ש"ץ בלשון המשנה... השיר שהיו הלוים אומרים, אלא יתחיל מראש המזמור. שאם מכוון עם מה שהיו הלוים אומרים בעת ההיא, מוטב, ואי לאו לא גרע ממזמור בעלמא... דסמכינן בהדא מילתא על ההוא דמסכת סופרים, דקתני: מי שאינו בקי בהם, אומר אודה ד' בכל לבב ודיו... במוסף שבת תמורת הזי"ו לך וכן במנחה במקום שירת הים והבאר, סדרנו כאן וכאן אודה ד' בכל לבב".ההסתמכות על שו"ת הרמ"ע מפאנו מכניסה את אמירת "אודה ד' בכל לבב" לתחום שיר של יום, השיר שהיו הלוים אומרים, ואין לו עניין עם ההפטרה בכתובים במנחה של שבת.
ברם גם דרך זו אינה סלולה כל כך.
הרמ"ע מפאנו, באמרו "מי שאינו בקי - בשיר של יום - יאמר אודה ד' בכל לבב", מסתמך על מסכת סופרים. כנראה נזדמן לידו כתב יד של מסכת סופרים עם גירסא זאת, או שהיה לפניו ספר "האגודה" לר' אלכסנדר זוסלין (המהרז"ך), שקדם לו בכמאתיים שנה, ואשר בהלכותיו על מסכת סופרים מביא גירסא זאת.
ברם המעיין במסכת סופרים (ראש פרק י"ט), הנדפסת עם הש"ס, ימצא גירסא אחרת. הגיסא היא: "מי שאינו בקי יאמר אודה ה' בכל לבי", והוא מזמור ט, ולא קיא. כו היא גם גירסת הגר"א.
במסכת סופרים, מהדורת ר' יואל הכהן ד"ר מילר, טוען המהדיר: "תיקנתיה וערכתיה על פי כתבי יד" וכו', וגם במהדורה זו הגירסא "בכל לבי". מילר מעיר שבשני כתבי יד שהיו לפניו נשתבשו המלים, אמנם שיבוש נראה לעין, ובמקום "בכל לבי" כתוב "הכל לפי": ה"א במקום בי"ת במלת "בכל", ופ"א במקום בי"ת במלת "לבי".
גם במסכת סופרים (סוף פ' יח) מהדורת ד"ר מיכאל היגר (תרצ"ז), עמוד 323, הגירסא העיקרית היא "בכל לבי"; אלא שהמהדיר מציין בהערה: "ובכ"י אחדים הגירסא 'בכל לבב'. וכן היתה הגירסא לפני בעל שלטי הגבורים".
מי שאינו חוקר הנוסחאות והגירסאות של מסכת סופרים ומשתמש במסכתות שנדפסו עם הש"ס על כורחו יגרוס, "בכל לבי", ולא "בכל לבב".
המציין את מקור מנהגו של החת"ס במהדורת בני ברק תשל"ו רצה להיות מקורי, והביא במילואים (לפ"ה אות כו ע' פב) הסתמכות ישירה על מסכת סופרים ועקף את דברי הרמ"ע מפאנו וכתב: "תקנו לומר אודה ד' בכל לבב, כדאיתא שם במסכת סופרים... שאינו בקי, אומר מזמור אודה ודיו עיי"ש".
הרגיש בעל המילואים, שבמסכת סופרים שעיין בה, הגירסא "בכל לבי", אך במקום להעיר על כך השמיט את המלים "בכל לבי", והחליפן במילת הקיצור "וכו'" והדבר תמוה מאוד!
ברור, שכדי להסיק ממסכת סופרים, שהכוונה היא ל"אודה ד' בכל לבב", יש להגיה בה הגהה, או לומר, שלפני בעל ספר "האגודה" ואולי גם לפני הרמ"ע מפאנו היתה גירסא "בכל לבב". בכך נכנסים לספק גירסאות.
ואומר החת"ס: "כל היודע ספר יודע... שבכל פלוגתא שאינה מסברא, אלא בנוסחת הספרים, אין להקל. היינו אין לנקוט רק כגירסא אחת" (אה"ע ב' סוף ס' ז'). ולפי כללו של "ים של שלמה" (חולין פרק אלו טרפות) שבדבר דתלי בגירסאות, אין לנו למיזל בתר גדול הדור ואם כן, אם גם בעל ספר "האגודה" וגם הרמ"ע מפאנו מביאים גירסא אחרת, אין היא משענת להסיק מסקנה על פיהם.
ועד כמה לא סמך החת"ס להוציא דין או מנהג הבא ע"י הגהה, ובמקרה הנדון הוא גם כן במסכת סופרים, מוכיחה תשובתו בנוגע לקריאת התורה בראש חודש (או"ח קא). החת"ס אומר שם: "ועיינתי במסכת סופרים שלפנינו, ואיננו כמו שכתב הגאון מוה"ר אלי' זצ"ל (הגר"א), אלא הוא הגיה כרצונו זצ"ל". והוא מסיים את התשובה: "והמשנה - לדעת הגר"א - ידו על התחתונה".
נראה לי אפוא, שלא מסכת סופרים היא מקורו של מנהג החת"ס באמירת "אודה ד' בכל לבב" אחרי מוסף, אלא שמנהגו קשור עם קריאת כתובים, כדי לצרף בשבת לקריאת התורה וקריאת נביאים גם כתובים.
גם אין לומר שהרמ"ע מפאנו הוא המקור למנהגו. הרי רמ"ע מפאנו אומר: "סדרנו כאן וכאן אודה ד' בכל לבב". היינו גם אחרי מוסף וגם למנחה. ובבית מדרש הישיבה, שנמשך אחרי מנהגו של החת"ס, לא אמרוהו במנחה. ייתכן, שחשש החת"ס להפסק באמירתו של המזמור, אחרי קריאת התורה והקדיש, ולכן הקדימו לתפילת מוסף.
ההפטרה לקריאת הכהן גדול ביום הכפורים
לא ניכנס כאן לטעמים של צירוף הקריאה בנביאים, ובמנחה של שבת בכתובים, אל קריאת התורה - אם כדי לחבב את דברי הנביאים ושאר כתבי הקודש על הציבור, ואם כדי להביא לו נטפי נחמה וסיכויי תקוה לעתיד לבוא, או כדי לחזק אמונתו נגד הכופרים בקדושתם של ספרי הנביאים ושאר כתבי הקודש; או שיהיה הדבר נעוץ במאורע היסטורי, גזירות שמד ושריפת התורה. אך נאמר: היעדרו של זיכרון מפורש להפטרה בשתי הקריאות - של הכהן הגדול והמלך - אינו יסוד לאחר את ראשיתו של מנהג ההפטרה.
בקריאת הכהן גדול אנו מוצאים קריאה בכתובים. כבר במשנה (יומא פ"א מ"ה) נזכר: "ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים... פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל". ובירושלמי יומא (פ"א ה"ו): "שהיו קורין במשלי ובתהלים". אצל הכהן הגדול היתה אפוא קריאה בכתובים.
ולא יהא קשה לנו, למה הקדימו קריאה זו לפני קריאת התורה? כפי שכבר ראינו - בכתובים יש שהקדימו ויש שאיחרו את הקריאה לקריאת התורה. ואם במנחה בשבת הטעם העיקרי היה, שלא יהא הפסק בין קריאת התורה לקדיש, ביום הכיפורים היו טעמים אחרים להקדימה. ופירש הברטנורא ביומא (פ"א מ"ו), שהקריאה בכתבי הקודש באיוב ובעזרא הן "דברים המושכים את הלב לשמען, ואין שינה חוטפתו". וכן בירושלמי יומא (פ"א ה"ד): "קראו לפניו במשלי ובתהלים מפני שטעמן מפיג את השינה".
וגם על זמננו כותב אבודרהם (סדר ליל יוה"כ), שאחרי קדיש שלם מתחיל הש"ץ לקרוא מתהלים מן "אשרי האיש וכו'". ועל מנהג זה אומר בעל "קצה המטה" על "מטה אפרים" (ר' חיים צבי אהרנרייך): "ואפשר שאמירת מזמורים מתהלים בליל יוה"כ... הוא לזכר לקריאת תהלים לפני הכהן הגדול".
להקדים את הקריאה בכתובים לפני קריאת התורה נוהגים גם בקריאת המגילות רות, שה"ש וקהלת לפני הקריאה בתורה ולפני הקריאה בנביאים.
גם בתפילת ראש השנה, במלכיות, זכרונות ושופרות, מקדימים את הפסוקים של כתובים לפסוקים של נביאים, ונאמרו טעמים שונים לכך. ואחד הטעמים: אע"ג דבתוספתא בסדר מלכיות, זכרונות ושופרות... נביאים קודמים לכתובים, וכן הוא בכל דוכתא.. מכל מקום אנו מקדימים פסוקי כתובים, דכאן המה מתהלים, ודוד המלך היה קודם לנביאים" (ליקוטי מהרי"ח, סדר ר"ה).
ובנוגע לקריאה בכתבי הקודש בלילה - שיש נמנעים מכך - יש לומר, שמכאן ראיה, שאין איסור בכך. הנמנעים מסתמכים על מדרש: "שהיה הקב"ה לומד עם משה מקרא ביום ומשנה בלילה", ועל יסוד זה מובא בבאר היטב (ס' רלח): "אין ללמוד מקרא בלילה". והנה במשנה ברורה ב"שער הציון" חולק על כך ופוסק: "דיכול לקרוא מקרא. ונראה, דאפילו להמחמירין לית בי' איסורא". וכן פוסק באשל אברהם (מבוטשאטש): "יש לומר, שאין שום קפידא על אמירת תהלים בלילה לכולי עלמא".
קריאת המלך ב"הקהל"
עד כמה שדברי הספרי "אלא במשנה תורה בלבד" וכן את כל דברי ספר הברית שבדה"י יכולים להתפרש, שרק בתורה (ספר הברית) היה מלך חייב לקרוא, הרי לא יכול היה המלך להוסיף על קריאה זאת. אולי מפני שכתוב "התורה הזאת" - ולא אחרת.
ברם דברי הספרי "במשנה תורה בלבד", ואותו הדבר בדבה"י, יכולים להתפרש במשנה תורה בלבד, ולא כל התורה. אך ניתן לומר, שהיה המלך רשאי לקרוא כתוספת לקריאתו במשנה תורה גם קריאה בנביאים וגם בכתובים.
אמנם, מלבד קריאת המלך אגריפס לא נזכרת בגמרא בבבלי קריאת המלך ב"הקהל". אך משתיקת הגמרא בבבלי על קיום מצות הקהל אצל שאר מלכים, אין להסיק מסקנה, שלא נתקיימה מצוה זו. שאם אין על כך בבבלי, יש זכר לכך בירושלמי: "במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל. הדה הוא דכתיב: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם (היינו ב"הקהל"). אמר: אנא מתבעי מיקרי. קאים אנא (עומד אני לקרות) ואינון אמרין, מלכא דאתרא קדם. ואין (אם) מיקרי תיניין (שני לו), גנאי הוא לי. ואין (ואם) לא ניקרי, בזיון הוא לי. ואין מרפינון, אזלין סלקין אינון שבקין יתי, אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה (ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים, בודאי יעזבוני וילכו לרחבעם), הדה הוא דכתיב: אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ישוב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם" (ירושלמי ע"ז פ"א הל"א).
ויש לזהות את קיום מצות הקהל גם בקריאת התורה אצל המלך יאשיהו:
"ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושב ירושלים אתו והכהנים והנביאים וכל העם... ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'. ויעמוד המלך על העמוד וכו' (מלכים ב כג ב-ג).ומפרש הרלב"ג: "ויעמוד המלך... בעת קראו את התורה כמו שנזכר בפרשת הקהל". וכן מניח גם בעל ספר יראים (ס' רסו).
ואותו הדבר על קריאת המלך יאשיהו את ספר הברית נמצא גם בדברי הימים (ב לד ל):
"ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה ויושבי ירושלים והכהנים והלוים וכל העם מגדול ועד קטן ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בית ד', ויעמוד המלך על עמדו וכו'".לפי התוספתא סוטה: שאחרי קריאת המלך בתורה "דרשות נדרשות בה". הרי היו הדרשנים של אותו הדור הנביאים. הם שקראו את נבואות התוכחה והנחמה שלהם באזני ישראל וקראום ללכת בדרכי ה', כפי שיוצא מפורש בענין הבאת קרבן הפסח אצל יאשיהו (דבה"י ב לה ג): "ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה'". ומפרש המצודות: "ללוים המבינים, לזקנים בני לוי המלמדים בינה לישראל". והנה לפסוק "ויושבי ירושלים והכהנים והלוים" אשר בדה"י הפסוק המקביל במלכים הוא: "והכהנים והנביאים".
וכבר נאמרו בפרקים הקודמים דעות אחדות, שכתוצאה מדרשות אלה צמחה ובאה ההפטרה. כי בבית שני, כאשר כבר לא היו נביאים, באו במקום דברי הנביאים עצמם הקריאה בנבואותיהם של הנביאים.
ויש דעות, שגם שלמה המלך קיים את מצות "הקהל".
כתב אליה רבה בשם אבודרהם, כי שלמה המלך "בחג אמרו - את קהלת - כמ"ש: בחג הסוכות בבוא כל ישראל וכו', הקהל את העם (דברים לא י-יב), וכתיב: ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא חודש השביעי (מלכים א ח ב)".
כנראה, על יסוד זה כותב ר' אברהם ן' ירחי ב"המנהיג" (הלכות סוכה):
"מנהג צרפת לקרות בשמיני עצרת לפני קריאת התורה ספר קהלת... ואני מצאתי טעם יפה, כי שלמה המלך ע"ה אמרו בהקהל. כמו שכתוב: במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות; והוא אמרו בחג - בהקהל, להוכיח את ישראל. על כן יתכן לאמרו בחג ונכון לאמרו בביה"כ ולהוציא את מי שאינו בקי".ובדומה למנהיג אומר בעל "מנורת המאור" (ס' קנג):
"יש מקומות שנוהגין לקרות קהלת. ביום שמיני עצרת... וקיימא לן, ששלמה המלך ע"ה בחג אמרו בהקהל, שנאמר (דברים לא): בבוא כל ישראל לראות; והוא בחג הסוכות הקהיל את העם דכתיב: ויקהלו אל המלך שלמה בירח... ואז אמרו. ע"כ יתכן לאמרו בחג".כמקור לכך, ששלמה המלך אמר ס' קהלת ב"הקהל" יש לראות את הנאמר שם במדרש רבה (פרשה א אות ח וט): והמלמד תורה ברבים זוכה ששורה עליו רוח הקודש. שכך עשה שלמה, ושרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים, משלי וקהלת ושיר השירים". (וראה שם גם אות' ה-ז).
וכתב רד"ל (ר' דוד לוריא) בראש קהלת רבה: "שעל כן נקרא קהלת, שהיו דבריו - של שלמה - נאמרין בהקהל".
לזכר "הקהל" נשארו מנהגים שונים: המנהג לקרוא משנה תורה בליל הושענא רבה - ואעפ"י שקוראים בכל שנה, ולא רק בסוף שנת שמיטה - "דבכל שנה מספקא לן שהיא שנת שמיטה". (קובץ הקהל הוצאת מוסד הרב קוק ע' יז). ולדעת בעל "יד יוסף": "המנהג שבשמחת תורה עומד הגדול ומסיים את התורה - חתן תורה - הוא לזכר שהמלך קרא בהקהל".
המסורת זאת, ששלמה המלך אמר קהלת בחגיגת "הקהל", וכתוצאה מכך המנהג העתיק שנמשך גם בימינו, לקרוא קהלת בחג הסוכות, נותן מקום לשער, שהמלכים בבית שני אחרי שקראו בתורה, הוסיפו הם או אחרים מראשי הצבור לקרוא את קהלת.
הקריאה של קהלת היתה אפוא "הפטרה" ב"הקהל".
ואם נשאל: אם קריאת קהלת בימינו השתלשלה כזכר הקריאה ב"הקהל". למה הנהיגו את קריאתה דווקא בשבת חוה"מ סוכות או בשמיני עצרת החל בשבת. ולא תיקנו לקרוא אותה בזמן של קריאת "הקהל", היינו בסוף יו"ט ראשון של החג, כפי שקובעת המשנה בסוטה? (פ"א מ"ג): "והקהל מאחרין ולא מקדימין". ולפי כל המפרשים (רש"י, רמב"ם ואחרים) אם חל מוצאי יו"ט בשבת מעבירין את חגיגת הקהל ליום ראשון, היינו ב' דחוה"מ.
הרב האדר"ת (ר' אליהו דוד רבינוביץ) דן בעניין זה מתוך טעמי תשלומין. הוא אומר: "ונראה לי, שיש תשלומין כל ימות החג, אם לא קראו (פרשת המלך) ביום השני. ואולי אף בשמיני עצרת. דנהי דכתיב 'בחג הסוכות', מכל מקום גם הוא בכלל. ... שאם לא ראה פנים ביו"ט הראשון, משלים גם ביו"ט אחרון (כחגיגה יז א)... ולכן גם זמן הקהל... ואפשר דמהאי טעמא תנן במשנתנו: במוצאי יו"ט הראשון של חג בשמיני... והגם דבגמרא מסיקים שהכוונה... בשמינית (בסוכות, שהיא השנה השמינית), ומכל מקום מרמז לן רבנו הקדוש דגם בשמיני של החג שפיר דמי" (קובץ הקהל ע' מג).
"ואף על פי ששמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא... לענין תשלומין... תשלומין דראשון הוא (חגיגה ט א ויז א), ולמי שלא אכל (מחמת אונס) בליל יו"ט הראשון בסוכה, מהני לו תשלומין בשמיני עצרת" (הגהת חכמת שלמה לר' שלמה קלוגר או"ח תרסח).ומכאן דייק מרן ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, שאותו הדבר הוא לעניין הקהל, שאם לא קראו (פרשת המלך) בזמן, יש תשלומין אפילו בשמיני עצרת (קובץ הקהל ע' ס).
הברכות של הכה"ג והמלך
המשנה בסוטה (פ"ז מ"ח) קובעת, שהמלך בהקהל מברך אותן הברכות, שהכהן הגדול מברך אותן ביום הכיפורים, "אלא שנותן של רגלים תחת מחילת עוון". במקביל לברכות שהכהן הגדול מברך, שפירט הרמב"ם בהלכות עבודת יוה"כ (פ"ז הי"א), הוא מפרט גם את ברכות המלך בהקהל (הלכות חגיגה פ"ג הל"ד):
"כיצד הוא קורא... פותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בביה"כ וקראו הפרשיות... עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה... ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה, מודים, אתה בחרתנו.. עד מקדש ישראל והזמנים.... רביעית, מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם: בא"י השוכן בציון. חמישית, מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם: בא"י הבוחר בישראל. ששית, מתפלל על הכהנים. שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה: הושע ד' את עמך ישראל, שעמך צריכין להושע, בא"י שומע תפילה" (וראה את ברכות הכהן הגדול ביומא סח ב).ואם כן, המלך מברך ברכת "רצה", וכמובן, בנוסח שאמרו בזמן הבית: "רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך... שאותך לבדך ביראה נעבוד" (רש"י על המשנה יומא סח), והוא ממשיך בברכת "מודים". הכהן הגדול מברך על מחילת עוונות, מלך ומוחל וסולח לעוונותינו. במקום ברכה זו מברך המלך, אתה בחרתנו, עד "מקדש ישראל והזמנים". המלך מתפלל על המקדש שיעמוד ויתקיים, ומברך, שתעמוד ותתקיים מלכות ישראל וכו'.
הלכה היא: "כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם. משקלקלו המינים ואמרו: אין עולם אלא אחד... התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם (ברכות נד א). היה אפוא נוסח הברכה: ברוך אתה ה' אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך אתה ה' השוכן בציון". וכן בשומע תפילה, וכן בכולן. ידעו שבין המינים שאמרו שאין עולם אלא אחד, היו השומרונים.
ואעפ"י שמבחינת ההתכחשות לירושלים והמקדש בה וכן למלכות בית דוד, יש לטעון, שהכוונה היתה בזמן בית ראשון נגד מלכות אפרים, הרי מבחינת ההדגשה "מן העולם ועד העולם" מסתבר בהחלט, שכל התגובות היו מכוונות כנגד השומרונים. ואולי לכך התכוון הרמב"ם (הלכות חגיגה פ"ג, סוף הל' ו): "המלך מכוון לבו לקריאה זו... שלא קבעה הכתוב, אלא לחזק דת האמת".
ואמנם מכאן אסמכתא גדולה לאלה הסוברים, שהנהגת הקריאה בנביאים היתה קשורה בתגובה כנגד השומרונים.
סיכום
בבית שני, שלא היו נביאים, נמשכה הדרשה בביאורי פסוקי התורה שקראו ע"י הבאות והשוואות מדברי הנביאים. אחרי אחת ההתנגשויות עם השומרונים נעשתה הקריאה בנביאים וכתובים כדבר שבקבע, כהדגשה מיוחדת על קדושתם.
אמרנו אפוא, שהשערה מסתברת היא, שכמו שהפטיר הכהן הגדול בכתובים גם המלך הפטיר בכתובים, היינו בקריאת קהלת. השערה זאת נתמכת מכוח המנהגים שנשתמרו כזכר ל"הקהל", ובכללם לקרוא קהלת בחג הסוכות.
