רוצה אני לספר כאן על החיים הדתיים בגטו וילנה, על קיום המסורת, המנהגים והתפילות, ועל כמה מבעיות המצפון שנתעוררו בגטו - במידה שראיתי את הדברים במו עיני, או שמעתים מפי אחרים.

רואה אני חשיבות היסטורית בכך, שעם רישום דברי ימי-השואה לא ייעדר בהם תיעוד החיים הדתיים בימי האימים; ולשם הדיוק ההיסטורי אבקש מניצולי גטו ירושלים דליטא, אשר אליהם תגיע רשימה זו, שיואילו לכתוב לי ולהראות על חסר או אי-דיוק בשמות שאביא, או בתאריכים, או בעצם העובדות.

"יום הרבנים"

סח לי בשעתו הרב גוסטמאן, שהיה גר בשניפישוק שבווילנה:
המעשה היה ב-13 ביולי 1941, במוצאי שבת, ערב שבעה עשר בתמוז, שחל כנדחה בראשון בשבוע. בשתים עשרה בלילה התקרבה מכונית לחצר; מתוכה יצאו 3 גרמנים וליטאי אחד. התחילו הגרמנים מכים אותו על ראשו. למה תכוני? - שאל. - יען כי רב הנך; בבית קם שאון; עלה בידו להיחלץ מידיהם, לברוח לחצר ולהסתתר שם בין שיחי תפוחי-האדמה הצפופים.

למחרת נודע לו, כי בו ביום עברו הגרמנים ורשימה בידם, על פני דירותיהם של כל הרבנים בעיר, מדירה לדירה, וכל מי שנמצא בביתו נלקח אתם.

"יום הרבנים" - כך נקרא היום ההוא אחר-כך.

ימי חג ומועד יוזמו ע"י הנאצים כימי פורעניות

מהר קבעו יהודי וילנה, שימי חג יהודיים משמשים לגרמנים ימי פורעניות ליהודים.

"יום הרבנים" חל בשבעה עשר בתמוז.

בתשעה באב אותה שנה נאסרה ליהודי וילנה ההליכה במדרכות.

בראש השנה תש"ב נורו כ- 4000 יהודים מן העיירות הסמוכות לוילנה: וילייקה החדשה, טורגל, רוקון, וכן במחנות-הכבל בסביבות וילנה: קנה, שומסק, קומארובה.

ביום הכיפורים תש"ב בוצעה בוילנה "פעולת יום כיפור" (מגטו מס' 1 הוצאו למוות 2200 יהודים, ומגטו מס' 2 - 1700 יהודים).

בימי ערב סוכות הוצאו מגטו מס' 2 - 2000 יהודים.

באסרו חג של סוכות הוצאו מן הגטו מס' 2 - 3000 יהודים.

בימי חנוכה האחרונים הוצאו למוות 400 איש ("האקציה של התעודות הוורודות").

התאמה זו בין ימי-חג יהודיים ובין ימי-פורעניות - קבעו בימי השואה גם בגיטאות רבים אחרים. כנראה היה בזה משהו מתוכנן ע"י הנאצים.

גורלם של רבנים ובני תורה

על גורלם של רבני וילנה היו מספרים בגטו ובמחנות-הריכוז את הדברים הבאים:

הרב דוד גרשטור (ממשפחת רוקח), בעל-קורא של בית-הכנסת הגדול בווילנה, הוצא לפונאר בשעת הפוגרום בשניפישוק ליד וילנה, בקיץ תש"א (כפי שמסופר היה זה בימי השבועות, אנשי הגיסטאפו כינסו מסביב לבית המדרש הגדול של שניפישוק המוני יהודים, ציוו עליהם והכריחום להוציא החוצה את ספרי-התורות ואת הספרים ולהציתם, ואחר כך לרקוד מסביב לספרי-התורות הדולקים ולשיר. שם היכו את היהודים מכות רצח, גזרו את זקנם ופיאותיהם, הובילום לכלא בלוקישקי, ומשם לשדה-ההרג בפונאר).

הרבנים הלל ומנחם מנדל זלמנוביץ, וכן אשתו של מנחם מנדל, בת הרב כ"ץ מגלדבוקי - הוצאו לפונאר סוף אוגוסט - ראשית ספטמבר 1941, טרם שהכניסו את היהודים לגטו (עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי היה הרב הלל זלמנוביץ שנים ארוכות רב בגלובוקי; בנו מנחם מנדל גמר סמינריון לרבנים בגרמניה).

הרב ר' הניך אייגס, מחברו של הספר "מרחשת", הוצא, כפי שמסופר, לבית-הכלא בלוקישקי, ב-6 בספטמבר 1941, ומשם לפונאר; אשר לבנו הד"ר אייגס היו שסיפרו שהוצא להורג בפונאר יחד עם אביו, והיו שסיפרו שניספה בלידא.

הרב חיים שמעון שקופ, מורה הוראה בווילנה, זקן בן שבעים, נלקח על ידי חוטפים עוד לפני היות הגטו. הוא הראה התנגדות וסירב ללכת. גררוהו החוטפים מדירתו שברחוב סטיפאן הקטן 12 עד לשוק העצים שבפרבר נובגורוד. הם גררוהו, והוא צעק: "רוצחים!". הטילו החוטפים את הזקן על עגלת-משא והובילוהו לסוהר שבלוקישקי, ומשם לפונאר.

ר' ניסן יפה, עסקן ציבורי של היהדות החרדית, ממקורביו של ר' חיים עוזר גרודזנסקי, שוחט, עסקן בענייני ציבור גם בגטו. בימי חיסול-הגטו התחבא ב"מלינה", נמצא ע"י הגרמנים והוצא להורג בפונאר. בתו, אסתר יפה, הייתה מהראשונות במחתרת הווילנאית וחברה פעילה באחת מהקבוצות הפארטיזאניות בגטו וילנה. ניספתה בקובנה (מחוץ לגטו, 1944).

ר' דוד בער גאליין, שוחט. בעל "חפץ חיים" היה רגיל להתאכסן בביתו בבואו לווילנה. לוקח ע"י החוטפים, עוד טרם קום הגטו, 1941.

ר' גורדון, שמש בית הכנסת הגדול בווילנה, ניספה בשנת 1941.

הרב אליהו גרשון האלפרין - הרב בפרבר רוזילי, ניספה בשנת 1941, עוד טרם קום הגטו.

ר' שלמה הרכבי, משגיח הישיבה בגרודנה, ניספה גם הוא בשנת 1941, עוד טרם קום הגטו.

הרב זוכוביץ, שקראו לו "דער באראנאוויטשער מגיד", הוצא לפונאר בשנת 1941.

ר' אברהם טופאל מלובלין, פעיל בחיים הדתיים שבגטו, הוצא עם חיסול הגטו (כפי ששערו למיידנק).

הרב ראובן כהן, עבד בגטו במדור ה"ארבעטס-אמט". בעצרת שאורגנה בגטו מטעם אגודת הסופרים לזכר וילנה היהודית הרצה על הנושא "וילנה הדתית". היה אתי יחד במחנה-הריכוז קוראמא שבאסטוניה, ושם ניספה, תחילת 1942.

הרב מיכאל כץ, נלקח לפני היות הגטו, ב-1941.

ר' יהושע לוינזון, ראש ישיבת ראדין, נלקח על ידי החוטפים, 1941, עוד לפני היות הגטו.

הרב מארקוס, רבה של סמורגון, הובא משם לגטו וילנה. בשנת 1943 שולח למחנות-הריכוז (שבאסטוניה?).

הרב הניך נאוויאז'סקי, רבה של אנטוקול, נלקח ע"י הגרמנים, 1941, עוד טרם היות הגטו.

הרב זאב סגל, הרב של פרבר וילנה בנובגורוד, נלקח יחד עם אביו השוחט מרדכי סגל, בשעת הפרעות בפרבר נובגורוד 17 ביולי 1941 (היו שסיפרו שר' מרדכי סגל נרצח בכיכר של פרבר נובגורוד).

הרב סקורדין, שקראו לו "הרב המספיד", הוצא לפונאר 1941.

הרב זאליק סלאדזינסקי, רב בסמורגון, נכדו של הרב מסוקולוב, הובא מסמורגון לגטו וילנה, ומשם הוצא למחנות-הריכוז באסטוניה 1943 ושם ניספה.

הרב דוב בער פילובסקי, היה פעיל בגטו-וילנה, הוצא למוות עם חיסול הגטו, 1943 (לטרבלינקי?).

הרב שמואל פריד, ממלא מקומו של רב-העיר, הרב י. רובינשטיין, ז"ל, הרב הצבאי במחוז-וילנה, מפעילי העסקנים ב"מזרחי", נכלא ע"י הגרמנים בבית הכלא שבלוקישקי, ומשם הוליכוהו עם חבורת יהודים לפונאר. הוא היה אהוב מאוד על הציבור היהודי בווילנה כאוהב הבריות וכאדם בעל נשמה טובה; סיפרו, שמכיוון שהרב היה חלש מאוד (אחרי התקפת-לב) ולא יכול היה ללכת, נשאוהו היהודים המובלים למוות, על כפיהם, בדרך לפונאר.

ר' משה פאקלאר, מוהל. סיפרו, שנהרג ב"מלינה" ברחוב סטראשון 15, עם חיסול הגטו ע"י הגרמנים, 1943.

הרב אלתר פרלוב, רבם של חסידי קוידאנוב, נלקח מהגטו, חורף 1941.

הרב יוסף קאראליץ נלקח ע"' החוטפים, 1941; ר' משה קאראליץ - היה בגטו השני ונלקח משם עם כל משפחתו סמוך ליום הכיפורים 1941.

הרב משה אבא קאסאל משניפישוק. עליו סיפרו, שביום הפרעות בשניפישוק 1941, הכריחוהו לקפוץ על פני מדורות של ספרי-תורה בוערים, והוא התנגד נמרצות, היו שסיפרו, שניספה בגטו השני 1941, ויש שסיפרו, שניספה בגטו הראשון בשעת ה"אקציה" בין מחוסרי התעודות הצהובות.

ר' אייזיק קוסציקובסקי, שארו של ר' חיים עוזר, נחטף ע"י החוטפים 1941.

ר' לייזר קאפלאן, משגיח של ישיבת ראדין, נכדו של בעל "חפץ חיים", נלקח ע"י החוטפים 1941.

הרב יוסף שוב, סופר עליו שלוקח ע"י הגרמנים מתוך היודנראט, מספר ימים לפני הקמת הגטו; הוא לא נתן שיעלוהו על המכונית הגרמנית ונאבק עם הגרמנים קשות; סופר בגטו שנרצח בפונאר אחרי יסורים ועינויים קשים בבית- הכלא שבלוקישקי.

ר' שמעון שפירא, רבה של ליפובקי, גיסו של הרב זאב סגל, הוליכוהו לבית הכלא הלוקישקי; הוא ברח מן השיירה לליפובקה, הגרמנים פתחו עליו באש בהרי ליפובקה, ושם ניספה, 1941.

הרב קלוס - ניספה 1943.

רבנים ואנשי תורה בגטו

בגטו נשארו מן הרבנים הווילנאים הרב זלמנוביץ והרב דוב בר פילובסקי, שהייתי פוגשם תכופות. כמו כן היה פעיל הרב יעקב יעקובסון.

במחנות שמסביב לווילנה נמצא הרב גוסטמאן. בימי חיסול העיירות הגיעו לווילנה רבנים אחדים מערי השדה, מהם זכורים לי הרב סלאדזינסקי והרב מארקוס.

הרב אהרון באריק, מוטל היה כל ימי הגטו, חולה שחפת, בבית-החולים.

ראש הישיבה הגדולה היה הרב קורניקס (גיסו של הרב פילובסקי?).

בישיבה הקטנה ובבתי הספר הדתיים היו פעילים: הרב גרשון ליבמאן (מהישיבה בנובוגרוד), ר' מרדכי יודלביץ (תלמידו של הרב שמעון שקופ) וכן בחורי הישיבה: לייבל נאבורשטשיק - ניאבושטשיק (מאוקראינה?), מאיר חייט (בנו של השמש בבית הכנסת בפרבר נובגורוד), לאנדוי חיים בארטמאן וכו'. המשגיח היה ר' אברהם צבי ליסטובסקי (מי שהיה משגיח בישיבת סלונים).

מן החזנים בגטו זכורים לי השמות: ליטוואק (דומני שניספה במחנות- הריכוז שבאסטוניה), וכן איידלסון (נשאר בחיים) ולייזרוביץ (גורלו לא ידוע לי).

המוהל של הגטו, ר' משה פאקלאר, היה עורך בריתות-מילה לנולדים ה"בלתי-חוקיים" (הגרמנים הוציאו פקודה שאסור ללדת ילדים בגטו). מספר הורים דחו את הברית עד לאחר ימי השחרור, שמא יעלה בידם להחביא את בניהם הרכים בתור "אריים".

"בעל קריאה" בגטו היה גרשטור (קרובו של ר"ד גרשטור מ"גזע רוקח" שניספה בשנת 1941). הוצא עם חיסול הגטו למחנות-הריכוז באסטוניה ושם ניספה.

בכל עניינים דתיים הירבו להתעסק הרב יעקב יעקובסון, צבי ניסן יפה ויגדורטשיק (בנו בטבריה). לאחר זמן הקימו מועצה דתית על יד מחלקת התרבות של היודנראט.

מייסדיו של המטבח הכשר היו הסנטורים יעקב טרוקנהיים ולייבל מינצברג מפולין, שיצאו לאחר זמן אל הגטו הביאליסטוקי.

מן המגידים הווילנאים הקודמים נמצא בגטו רק הרב קלוס. ראיתיו בגטו עד ימי החיסול. המגיד ז'וחוביץ מבאראנוביץ ניספה עוד לפני היות הגטו.

בתי-המדרש בגטו

בגטו היו בתי-המדרש דלקמן:
1) בית-המדרש של הקצבים, ברחוב יאטקובה (האיטליזים) 5.
2) בית המדרש של ר' שאולקה, ברחוב שאואלסקה 5.
3) הקלויז של יוגיכה, רחוב שאואלסקה 1.

בבתי-המדרש הללו היו לומדים ומתפללים משעה ארבע וחצי בבוקר עד שעות העוצר בגטו (9 בערב בימות-החורף; 10 בערב בימות-הקיץ).

יתר בתי-המדרש של הגטו נחרבו, קצתם נבנו לאחר זמן מחדש ונהפכו לפנימיות או לבתי-ספר עממיים (רחוב ההקדש 3, רחוב סטראשון 4). באולמי בתי-מדרש (רחוב סטראשון 1) נמצאו גם הישיבות ושני בתי-הספר העממיים הדתיים.

ספרי-תורות וספרי-קודש

בגטו נשתמרו כששים-שבעים ספרי-תורה, רובם נמצאו בבתי-המדרש שבגטו, קצתם נגנזו. רווחו שמועות כי הרמאן קרוק הצליח להטמין מחוץ לגטו הרבה "עטרות", וגם כמה ספרי-תורה מבתי-הכנסת שנחרבו.

ידוע לי, שיהודים רבים הטמינו במחבואים מיוחדים את ספרי-התורה שהיו בביתם, שעה שהתחילו לרנן על הקמת הגטו.

בתי המדרש בגטו היו מלאים ספרי-קודש, ממש עד אפס מקום. כל יהודי שהיה מוצא ספר באיזו דירה או חורבה, היה מביאו אל אחד מבתי-המדרש.

תפילות

משנכנסו היהודים לגטו הנהיגו המתפללים לומר בכל יום אחר תפילת שמונה עשרה גם תפילת "תחנון" של יום שני וחמישי: "ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפיך והנחם על הרעה לעמך. הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים. נחשבנו כצאן לטבח יובל, להורג, לאבד ולמכה; ולחרפה, ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו!".

בכוונה רבה ובבכי היה והקהל מצעק בתפילת התחנון את הפסוק: "שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד ישראל!".

בתפילת שחרית ובתפילת מנחה, אחר "שמונה עשרה"; היו אומרים יום - יום "אבינו מלכנו".

כן הייתה נאמרת יום-יום התפילה: "אחינו כל בית-ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן".

לאחר התפילה היו קוראים את פרקי התהלים: קמב - משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה; יג - למנצח מזמור לדוד: עד אנה; קכא - שיר למעלות: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי; קל - שיר המעלות: ממעמקים קראתיך; כ - למנצח מזמור לדוד: יענך; עט - מזמור לאסף: אלהים, באו גויים בנחלתך.

קדיש

בתקופת הגטו הראשונה (עד ל"אקציה קובנה", 5 באפריל 1943) לא היו נוהגים לומר קדיש אחר האנשים שהוצאו לפונאר, שהרי לא ידוע היה מה היה שם גורלם... אולם היו שטענו, כי פירושה של פונאר ידוע הוא; הללו היו אומרים קדיש, על דעת עצמם, אחר בני משפחותיהם שהוצאו לשם.

מסרו בגטו, שבמחבואים (בימי ה"אקציות") וכן בבית-הכלא שבלוקישקי נהגו יהודים רבים שנתפסו, מבלי שילדיהם ידעו על כך, או יהודים ללא-ילדים, לומר קדיש לנשמתם הם, כי ראו שהמוות הולך ומתקרב, ולא יהיה מי שיאמר קדיש אחריהם.

בתי-ספר דתיים, בגטו וילנה

בגטו הייתה קיימת רשת ענפה של בתי-ספר, בהם למדו בערך 3000 מילדי הגטו. בבית ספר אלה היו מלמדים גם לימודי-דת, אמנם לא כלימוד-חובה. למעשה היו כל הילדים מבקרים את שעורי-הדת הללו, שהוראתם הייתה בידי הרבנים מארקוס וסלאדזינסקי ובחורי הישיבה נאבורשטשיק - ניאבושטשיק. אולם ההורים האדוקים החליטו להקים להם בתי-ספר מיוחדים, בהם יינתן לילדים חינוך דתי בעיקר.

הוקמו בית-ספר דתי מס. 1, בית-ספר דתי מס. 2 וישיבה קטנה. הלימודים נקבעו ברובם בשעות כאלו, שתלמידים רבים יכלו לבקר גם בבתי-ספר הכלליים. חבר -המורים ועסקני-הציבור בגטו לא ראו במוסדות-החינוך הדתיים כל התחרות לבתי-הספר הכלליים שבגטו, אלא כעין הוספה להם.

בית הספר הדתי מס. 1 - נמצא היה ברחוב- שאואלסקה 1, בקלויז יוגיכא, בית הספר הדתי מס. 2 - ברחוב יאטקובה, בקלויז הקצבים. הישיבה הקטנה - ברחוב שאואלסקה 1, בקלויז יוגיכא. הישיבה הגדולה, על שמו של ר' חיים עוזר גרודזנסקי ע"ה - ברחוב שאואלסקה 1, בבית המדרש של ר' שאולקה.

בבתי-הספר הדתיים מס, 1 ומס. 2 למדו ילדים, עד גיל שתים-עשרה: "עברי", חומש, נ"ך וקצת חשבון; בישיבה הקטנה - נערים מבני שתים-עשרה עד שש-עשרה: משניות וגמרא; בישיבה הגדולה ישבו ולמדו הגמרא בחורים שלמדו בישיבות עוד מלפני המלחמה. בסך הכל הכילו מוסדות-החינוך הדתיים כמאתיים תלמיד, בערך. מכיוון שעמדתי בראש המרכז הרפואי לילדי בתי-הספר שבגטו, הייתי מבקר תכופות גם את בתי-הספר הדתיים, והייתי מתייעץ תכופות עם המורים הדתיים: כיצד לאפשר לילדיהם כוס חלב, ויטאמינים ומזון בעל ערכים תזונתיים מעולים.

מנהל הישיבה הגדולה היה הרב יעקב יעקובסון; מנהל הישיבה הקטנה - ר' גורשון ליבמאן; משאר המורים בבתי הספר הדתיים, זכורים לי השמות: הרב מארקוס, הרב אברהם צבי ליסטובסקי, הרב סלאדזינסקי, ר' מרדכי יודלביץ, וכן בחורי הישיבה: לייבל נאבורשטשיק-ניאבושטשיק, מאיר חייט לאנדוי חיים בארטמאן וחפץ.

מזמן לזמן היו בתי הספר הדתיים עורכים "בחינות" פומביות. היו מושיבים את הילדים מסביב לשולחנות, והרבי ישב באמצע. הוא היה בוחנם מן החומר שלמדו, וגם האורחים המוזמנים היו רשאים לשאול שאלות. כתום הבחינות הייתה נערכת "סעודת מצווה".

נוכחתי בשעת בחינה שכזו, בסוגיא של "יאוש שלא מדעת". הילדים התפלפלו והתווכחו בעניין "יע"ל קג"ם". במרחק שלושים מטרים מבחינת-גמרא זו בגטו - עמד בשער על משמרתו, איש ה-ס.ס. . .

שרידי המפלגות הדתיות בגטו

מעסקני "מזרחי" לשעבר, היו פעילים בגטו: עזריאל שסקין (מראשוני הציונים בווילנה), פליכס דסלר (פנקסן הקהילה כמה שנים) וכן יצחק אושפיץ - שסקין (משאוולי). שני הראשונים היו עוסקים בעיקר בענייני בתי-המדרש וענייני-מצה, וכו'. אושפיץ-שסקין בא מספר פעמים בתור נציג חוגי מזרחי לישיבות ה"גג" (הועד הקואורדינאציוני המחתרתי של התנועה הציונית בווילנה, "ועד השבעה"; בישיבות הללו הכרתיו).

המורה אליעזר גולדברג (ניספה במחנות-הריכוז שבאסטוניה), אירגן סמינר לבעיות היהדות, והיה מרצה מדי שבוע בשבוע בבית המדרש על נושאים מדברי ימי ישראל.

קבוצת הנוער של "מזרחי" הייתה מתכנסת מדי פעם בפעם בבית המדרש לשיחות.

משרידי העסקנים של האגודה זכורים לי שמותיהם של צבי ניסן יפה ושל ויגדורטשיק, שהיה פעיל בשם החוגים הדתיים ב"ועד לעזרה ציבורית", כלומר, במוסד שבו השתתפו באי כוח כל הזרמים הקיימים בגטו; ועד זה היווה את נציגות דעת הקהל של הגטו. בישיבות הנ"ל פגשתיו תכופות; שם מילא את מקומו של הרב א. באריק, שלא השתתף בישיבות מחמת מחלת השחפת.

תנועה דתית של נשים ("פייגעלע דעם רב'ס")

בגטו קמה מעין תנועה מיוחדת של נשים לשם שמירת השבת ושמירת ערכי היהדות, בראשה התבלטה הדמות של בחורה בת עשרים "פייגל דעם רב'ס". היא הייתה בתו של הרב בייגל מטראכימברוד שבווהלין. היא גרה יחד עם עוד נשים צעירות, מורות ותלמידות "בנות יעקב" לשעבר, ברחוב ההקדש (רח' בית- החולים) 9, בביתו של השוחט החסיד, הרב ר' אהרן ידידוביטש.

כפי שמוסר יוסף פוקסמאן השתייכו לקבוצתה: רייזל אורליאנסקי (בריסק), שושנה סטארובינאץ (מיר), לאה רייז ואחותה (לוצק), בריינדל (פינסק), רישל (דאראוונא), ברכה ואחותה (ביאליסטוק), מלכה'לע (פולאנקה), ברקוביץ (לוצק), רוט (פראנקפורט אם-מיין). אחר כך נצטרפו אליהן: הרבנית שוב (שבעלה ניספה בשנת 1941, כמסופר לעיל) ובתה, הרבנית באריק (על בעלה סופר לעיל) ובתה, הרבנית ברקוביץ, הרבנית קופלוביץ, הרבנית אפשטיין, הרבנית פרלוב (בעלה הוזכר למעלה), הרבנית דאראצין, הרבנית לויתן מראקישקי, ועוד.

רוב המשתייכות לחוג היו מתכנסות ברחוב ההקדש 9 והיו מתפללות בצוותא ואומרות פרקי תהלים. את התפילות ואמירת התהלים ניהלה "פיגעלע דעם רב'ס". בשבתות היו נשי חוג זה לומדות פרשת השבוע עם רשאי ומפרשים אחרים, פרקי אבות, דיני שולחן ערוך וספרי-מוסר. במשך הזמן גדל חוג ה"ווייבערשער בית- מדרש" (בית המדרש לנשים) והוא עבר ל"מטבח הכשר", רחוב האשכנזים 31.

התפילות, אמירת התהלים, הדרשות על ענייני-מוסר שפייגעלע בת הרב הייתה משמיעה, כל זה היה מיועד אך ורק לנשים. פעמים מספר הוזמנו גם גברים להרצות, ביניהם: ר' יעקב זאלדין (זאלווין?), יוסל ביאליסטוקר, שלום שוב (בנו של הרב שוב) והמשורר הדתי חיים סאמיאטיצקי, על הנושא: "שבת דער ווינקלשטיין און פונדאמענט פון יידישקייט" (שבת אבן-הפינה והבסיס של היהדות).

יוסף פוקסמאן מוסר, שבידיו היו כמה כתבי יד של "פייגעלע דעם רב'ס" ועליהם הייתה הסכמה מאת ר' יעקב זעלווין (לוצקער); שני כתבי היד נמצאים כעת במכון ההיסטורי היהודי בפולין, וכתב-יד אחר ממנה נמסר על ידו אחרי המלחמה לרב היחידי בווילנה.

לא רבים הכירוה בגטו בשמה וזכור לי שקראוה בשם: "די דרשנטע" (הדרשנית) "די שבת רביצין" (רבנית השבת), כי היא הייתה ידועה בדרשותיה ובקריאתה לשמירת השבת.

יוסף פוקסמאן מספר: רבות מבחורותיה של פייגל היו נושאות אתן סידורים קטנים ועל הצד הפנימי של העטיפה היה כתוב: "השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, נבראו אלא למען ולצורך האדם"; אחר כך: ,אליך ה' נפשי אשא' ולבסוף: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ושם ישראל ברבים".

"פייגעלע דעם רב'ס" ניספתה במחנה-הריכוז שטוטהוף בשנת 1944 ממחלת טיפוס הבהרות; גם רוב חברותיה ניספו מרעב וממחלות; לפי דבריו של פוקסמאן נשארו מהן בחיים שתים בלבד: הרבנית ברקוביץ ובתה, הנמצאות כעת בארץ.

שבת

קשה היה לקיים את שמירת השבת בגטו, אפילו ליהודי אדוק שהוטל עליו לצאת לעבודה בפלוגה גרמנית אל מחוץ-לגטו. נשים אדוקות היו מעמידות "חמין" בתנורי המאפיות של הגטו, לבל תצטרכנה לבשל בשבת.

אבא'לה, נער בן י"ג, מסולסל פיאות, תלמיד בישיבה הקטנה, היה מעכב בסימטאות הגטו יהודים מעשנים בשבת, והיה שואל אותם:
- למה זה תעשן? שבת היום! את העישון אין כופים עליך.

פסח

אף על פי שקשים ואבלים היו החיים בגטו נעשו בכל זאת מאמצים גדולים לחגיגת חג-הפסח. הוקמו מכונות לאפיית מצות. מחלקת ההזנה של הגטו חילקה על פי כרטיסי המזון מרבע עד חצי קילוגראם מצה לאיש, לכל ימי הפסח. אולם היו אנשים שמנעו מפיהם במשך ירחים ארוכים את כל אשר הצליחו להבריח באיזה אופן שהוא אל הגטו, למען תהיינה להם בפסח מצות במידה מספקת. המצות נאפו בגטו מקמח-תערובת של שיפון וחיטים. הרבנים התירו קטניות וקמח של כוסמת. היו אנשים, שמחמת אמצעיהם הדלים הסתפקו בכל ימי הפסח במנת-המצות הזעומה, רבע הקילוגראם, בתוספת שנים-שלשה תפוחי אדמה ליום ולא רצו לפנות לסיוע הוועד לעזרה צבורית ולא לשום איש פרטי אחר.

את הסדר ערכו משפחות-משפחות, או שהיה נערך על ידי דיירי כל חדר יחד (לערך 30-20 איש). בשנת תש"ג נערכו הרבה סדרים קולקטיביים חגיגיים: במטבח הכשר, ב"ברית העברית", בבתי הספר העממיים, בפנימיותיהם של הילדים והילדות.

שבועות

בחג השבועות ערכו "תיקון-ליל-שבועות" בבתי המדרשות ולמדו שם כל הלילה.

סוכות

לחג הסוכות הקימו להם יהודים אחדים סוכות מקרשים ודלתות. סכך לסוכות היו משמשים הענפים שהיו מביאים אתם מן העבודה בפלוגורת הגרמניות. היו בגטו גם אתרוג אחד ולולב שנמצאו בחורבת אחד הבתים, ביום ד' לחוה"מ סוכות שנת תש"ג, נערכה בבית-הכנסת של הקצבים "שמחה ביה השואבה", והמורה אליעזר גולדברג הטיף על הנושא "יין, דם ודמעות".

בשמחת-תורה נשאו הילדים דגלים קטנים, שנמצאו בחורבותיהם של חנויות-הספרים של פונק, רוזנטאל, מאזיה. כן הותקנו דגלי שמחת תורה מתוצרת הגטו. בשמחת תורה תש"ג נתקיימה תפילה חגיגית באחד מבתי המדרש שבגטו (בית המדרש של ר' שאולקה?); התאספו שם בחורי הישיבה, המורים הדתיים וילדי בתי הספר הדתיים, שרו ורקדו. בין הנוכחים היה גם קומנדאנט הגטו: יעקב גאנס. הסופר זליק הירש קלמנוביץ נתכבד בהקפה ראשונה וגם השמיע דרשה מענייני דיומא.

חנוכה, פורים, טו בשבט, ל"ג בעומר

בחנוכה נמכרו בסימטאות הגטו סביבוני עופרת, מאלה שנמצאו בחנויות הספרים וגם סביבוני-עץ מתוצרת הגטו. "ברית עברית" הייתה עורכת עצרות חנוכה לזכר גבורת המכבים. כל בית ספר היה עורך במעונו חגיגת חנוכה שאליה היו מוזמנים המורים, הילדים והוריהם.

לפורים הוכנו בידי בעלי מלאכה רבים רעשני-עץ בשביל תינוקות. בבתי הספר היו מספרים לילדים על מפלתו של המן. לילדים היו מחלקים שי-פורים אזני-המן.

חמשה עשר בשבט 1943, הוחג בבתי הספר של הגטו ע"י נשף-ילדים גדול שנערך בסיסמה: דרישת שלום מילדי הגטו לילדים בארץ ישראל.

ל"ג בעומר הוחג בבתי-הספר ע"י חגיגות ילדים של דקלומים, זמירות ומחזות ממלחמת היהודים ברומאים.

ראש השנה, יום כיפור, ימי-צום

בראש השנה היו סגורים כל מוסדות היודנראט ובתי-הספר. הילדים שלחו ברכות "שנה טובה" להוריהם ולמוריהם. יהודים בקרו איש אצל חברו לברכו בשנה טובה.

זכור לי יום הכיפורים הראשון בגטו, תש"ב, בכל אימתו. בערב, לתפילת "כל נדרי", היו כל בתי הכנסת בגטו מלאים עד אפס מקום, כן נוצרו עוד "מנינים" לתפילה, בחדרים שונים, בחורבות ובחצרות בתי-המדרש. למחרת התקיימה "אקציה" - האקציה של יום-הכיפורים - וכמה אלפים יהודים הוצאו למוות.

כל פעם שחיכו בגטו ל"אקציה" או לגזירות קשות היו החוגים הדתיים מכריזים על תענית ציבור, לאחר המקרה, ששני יהודים נרצחו בידי אנשים מן "העולם התחתון", יהודים גם הם (שהועלו אחר כך לתליה) - הכריזו החוגים הדתיים על תענית ציבור לשם התעוררות הרוח.

חופה וקדושין

הבעייה של חופה וקדושין בין גברים ונשים אשר בן זוגם הוצא לפונאר, עוררה ויכוחים בקרב החוגים הדתיים. מקצתם היו טוענים שאין ראיה שהמוצאים לפונאר אינם כבר בחיים ואין עדים לכך, ולפיכך אין ראיה שהנותרים אחריהם הם אלמנים ואלמנות.

בגטו נתקיימו מספר חתונות כדת וכדין. נוכחתי בשעת חתונה אחת שכזו שנתקיימה בבית המדרש. חתונה אחת מתאר בזכרונותיו ז. קלמנוביץ.

החוגים הדתיים השתדלו להתקין מקווה-טהרה ליד התחנה הסאניטארית של הגטו.

ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל

קשה לי לומר כיום מה הייתה גישת האנשים הדתיים בגטו וילנה אל מפקד הגטו יעקב גאנס, ששיתף פעולה עם הגרמנים והיה מבצע את כל פקודותיהם בנוגע להוצאות למוות, מאידך, ידוע היה לדרי הגטו, שהוא משתדל עד כמה שאפשר להציל אנשים ממוות. הוא עצמו האמין בשליחותו וביעודו להציל לו אך מספר זעום מתושבי הגטו. אנשי המחתרת ותנועת-המרי - גישתם אליו הייתה שלילית; ברם, רבים מאנשי הגטו תלו תקוות בכוונותיו הטובות. סופו היה שהוצא להורג ע"י הגרמנים, ב-14 ספטמבר 1943, שעה שהייתי כבר שבועיים במחנות הריכוז שבאסטוניה. אחר כך סיפרו לי, שאחרי הירצחו של יעקב גאנס נתקיימו אזכרות בבתי-הכנסת לזכרו. בימי ה"אקציות" דאג יעקב גאנס לספק מספר תעודות לאנשי-תורה, הגם שלא הייתה להם ה"זכות" לכך, כי לא היו בעלי מקצועות נחוצים לגרמנים.

ברצוני לעורר כאן בעייה דראסטית במקצת, ואולי יתבררו ויתלבנו הדברים:

ז. קלמנוביץ מספר בזכרונותיו על המקרה בו ציווה יעקב גאנס על השוטרים היהודים שעמדו לפקודתו לבצע חיסול ארבע מאות זקנים ונכים באושמיאנה, ועל ידי כך הוא הציל, לפי דבריו, את היהודים הנותרים בגטו מאושמיאנה. קלמנוביץ כותב "הרב (מאושמיאנה) פסק למסור את היהודים הזקנים".

לעומת זאת, ידוע לי מאורע לגמרי אחר והפוך ע"ד גישתם של ההוגים הדתיים כלפי יעקב גאנס ושיתוף פעולתו עם הגרמנים בהוצאת יהודים מן הגטו לפונאר.

לאחר האקציה במחוסרי התעודות הצהובות בגטו וילנה נתכנסו החוגים הדתיים להתייעצות ואחר כך יצאו הרבנים מנחם מנדל זלמנוביץ, דוב בער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמאן במשלחת אל יעקב גאנס, קומנדאנט הגטו ואמרו לו, כי לפי דין ישראל אפשר להסגיר יהודי לרשות, אם היא דורשת אותו אישית, בציינה את שמו, ואם הוא נאשם בעבירות אישיות. אבל אסור להסגיר יהודי אם הרשות דורשת יהודי סתם, כלומר, לא על חטא שחטא, אלא על שום היותו יהודי. הרבנים העירו לגאנס כי אין הוא רשאי לברור יהודים ולמסרם לידי הגרמנים כדרישתם, שבכך הוא נוהג לא לפי הדת היהודית. גאנס הצטדק כי על ידי השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים הוא מציל את כל השאר ממוות. ועל כך ענו לו הרבנים, כי במקרה כגון זה כבר פסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה, ה"ה): "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל".

במחנות הריכוז

במחנות הריכוז שבאסטוניה וגרמניה הייתי יחד עם רבים מאנשי התורה שבגטו וילנה. עד הנני לתפילות שהתפללו יהודים בשעת העבודה במחנות- העבדות; למצות שנאפו בלילות על צינורות של תנורים ושהקמח נאסף קמעא קמעא חדשים ספורים. עד הנני על סדרי פסח שנערכו בסתר; על לימוד תנ"ך וגמרא בתוך הזוהמה של חיי-המחנה, עד הנני לתענית של יום כיפורים שהייתה בה גם מידת-מה של הפגנה אנטי-נאצית. עד הנני לתפילות בציבור, לאמירת קדיש אחרי אלה שגוועו במחנה. אם אזכה לספר עוד על חיי במחנות אספר גם על גילויים נפשיים ורוחניים אלה בביצת-המוות.

ולבסוף: אודה לכל אלה, שיעירו לי על החסר בעניינים שהזכרתי, ועל שיבושים ושגיאות בשמות, תאריכים ועובדות.