|
תוכן המאמר: א. פתיחה ב. סיפור התרמית ג. הגופים הפוליטיים הישראליים במו"מ ד. טיבה של הברית עם הגבעונים ה. השתקפות סיפור הגבעונים בפרשיות אחרות במקרא ו. ביבליוגרפיה תקציר: סיפור עורמת הגבעונים בכריתת הברית עם יהושע: ע"י מי נעשתה הברית, מה טיבה וכו'. מילות מפתח: גבעונים; יהושע; יהושע ט. |
|
א. פתיחה בחקר ספר יהושע מעורר סיפור זה תהיות וקשיים לא מעטים, כדלהלן: א. האם המשלחת הגבעונית הביאה את הלחם כדי להוכיח שהם הגיעו מארץ רחוקה (יב), או שהביאו אותו לסעודת הברית (יד). האפשרות הראשונה מוקשית לכשעצמה, כיון שגם מארץ קרובה ניתן להשיג לחם יבש, כשם שגם משלחת רחוקה יכולה להשיג לחם טרי במסעה. ב. מה הסיבה לחילוף הגופים והכינויים הבאים: הגבעונים פנו ליהושע (ו), 'איש ישראל' ענה לחוי (ז), שוב פנו הגבעונים ליהושע (ח), ה'אנשים' אכלו מצידם (יד), ו'נשיאי העדה' נשבעו להם (טו)? ג. מה היה טיבה ואופייה של הברית שנכרתה בין ישראל ובין הגבעונים? ב. סיפור התרמית משום כך היו חוקרים שטענו שסיפור התרמית נוסף לפרשתנו בשלב מאוחר יותר. קלויטיל טען, כי חברי המשלחת לא תודרכו על ידי זקני ארצם לבצע את התרמית וגם לא לאמר שהם מארץ רחוקה (ח,יא), והסיק כי סיפור התרמית נוסף לפרקנו כדי להבהיר, שישראל לא הפרו את חוקי ספר דברים האוסרים לכרות ברית לערים קרובות (דברים כ,טו-טז). תמיהתו אין בה ממש, הואיל וחברי המשלחת לא יספרו ליהושע, ששולחיהם תדרכו אותם לבצע תרמית. ליוור טען, שהסיפור עוין לגבעונים, ומשום כך נוסף סיפור התרמית כדי להקל מחומרת הברית והשבועה, ולהצדיק את מעשה שאול בגבעונים (שמואל ב כא,א). נגד דבריו יש להעיר, כי מעשה התרמית לא הוגדר בשם השלילי 'מרמה' אלא בשם 'ערמה', שמשמש במקרא גם במשמעות חיובית, בייחוד בספרות החכמה (משלי א,ד; ח,ה; טו,ה; יט,כה). יתר על כן, בפרקנו נאמר במפורש, 'אנחנו נשבענו להם בה' אלוקי ישראל, ועתה לא נוכל לנגוע בהם' (יט), ולכן אין בפסוקים הבנה למעשהו של שאול. מה גם שהמקרא שולל באופן חריף את הרג הגבעונים על-ידי שאול (שמואל ב כא,א-ב). קירניי טען, כי סיפור התרמית נוסף כדי להסביר, שישראל בתקופת הזוהר והנאמנות של הכיבוש לא כרתו ברית עם יושב הארץ. אך במקורות חז"ל נתפרש, שלא נאסרה בתורה ברית של וסאלים עם יושבי הארץ, ואם כן, ברית הגבעונים אינה מעמעמת את זוהרה של תקופת הכיבוש כתקופה ללא חטא. נראה, כי סיפור התרמית מעורר ספקות, משום שעל פי המסופר יכולים היו מנהיגי בני ישראל לעמוד בנקל על התרמית, אך הם נכשלו בכך, שכן בני ישראל ניהלו את המו"מ בגמישות יתרה: לא שאלו את השליחים לשם ארצם הרחוקה, ולא חקרו לדעת מדוע עם רחוק יבוא לכרות עמם ברית, אלא שקושי זה אינו צריך להוות בעיה מיוחדת. ההסכם עם הגבעונים העניק לישראלים כוח השפעה על מרכזו של חבל ההר, והם רצו בו מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. בני ישראל ידעו כנראה את זהות האנשים שניצבו לפניהם, וזאת עפ"י הכתוב: 'ויאמר איש ישראל אל החוי' (ז). לשון אחר, ישראל רצו להיות 'מרומים'. כך נוכל להסביר את השינוי בעמדת ישראל מגישה חשדנית (ו-ח) לאימון מלא בנציגים הזרים (יד-טו). ג. הגופים הפוליטיים הישראליים במו"מ איש ישראל הם ראשי העם, שנקראים גם 'נשיאי העדה' (יהושע י, כד; שופטים ח, כב). הכינוי 'איש' שבצירוף הנדון מציין אדם חשוב, כמו 'איש עכו', 'איש קטנה'. ויש חושבים שהכוונה לצבא ישראל. גוף זה נזכר בפסוק יד בכינוי 'האנשים' ובתרגום השבעים: הנשיאים. בטלר טען כי הצירוף 'איש ישראל' מופיע בפרקנו רק בפסוקים ו-ז, ותפקידו להעביר האשמה מכתפי יהושע. אך העיון בפסוקים מלמד כי ההפך הוא הנכון. הגבעונים פנו אל יהושע ואל איש ישראל, אך היה זה איש ישראל שהציג גישה חשדנית כלפיהם, ומשום כך התעלמו הגבעונים מאיש ישראל, ופנו אל יהושע בלבד (ז-ח). 'העדה'. שם זה נגזר משורש יע"ד, ופירושו - גוף מתכנס או החלק בעם הרשאי להשתתף באסיפה הכללית. הואיל וסיפורנו מיוחד בכך שהוא מציג גוף ישראלי רחב שניהל מו"מ עם הגבעונים לצדו של יהושע, היו שטענו, כי הנשיאים והעדה הנם תוספת מאוחרת בפרקנו, ובמקור נוהל המו"מ עם יהושע בלבד. אלא שמשטרו של יהושע לא היה משטר מלוכני, אלא פדרציה שבטית, ובראשה עמדו מוסדות שבטיים, כמו נשיאים ועדה לצדו של יהושע. ד. טיבה של הברית עם הגבעונים מה היה טיבה של הברית שנכרתה בין ישראל ובין הגבעונים? השליחים האורחים ביקשו ממנהיגי ישראל: 'כרתו לנו ברית' (ו), פנייה שאיננה מציינת בהכרח יחסי שעבוד, ועשויה להתפרש גם כבקשת חסות. אולם 'איש ישראל', הביעו את חשדותיהם בדבר מקום מוצאה של המשלחת, ושאלו את הנציגים הזרים: 'אולי בקרבי אתה יושב, ואיך אכרות לך ברית?' (ז). כאשר נוכחו השליחים, כי 'איש ישראל' מערימים קשיים על דרכם, הפחיתו מדרישתם, ופנו ליהושע בלבד בהכרזה 'עבדיך אנחנו' (ח), ובכך הביעו במפורש את הסכמתם להיות גרורים. בלחץ העדה שינו הנשיאים את תנאי ההסכם, ולצד שמירה על תנאי השבועה, הוטלו עליהם מס ועבדות. בפרקנו מצוי עושר רב של נהלים וביטויים מתחום הברית, כדלהלן: הגבעונים ביקשו 'כרתו לנו ברית' (ו), וכינו את עצמם בשם 'עבדיך' (ח). כריתת הברית צוינה במינוח 'ויעש להם יהושע שלום' (יד). צירוף זה מקביל מילולית ועניינית לביטוי האכדי salimam epesu שהוראתו לעשות שלום ולכרות ברית. טקס כריתת הברית לווה בסעודה משותפת לשני הצדדים, ובפרקנו נאמר: 'ויקחו האנשים מצידם' (יד). הברית חוזקה באמצעות שבועה, כאמור 'וישבעו להם נשיאי העדה' (טו). במקרא לא נזכרה שבועת חברי המשלחת הגבעונית. יש שהסיקו מכך שישראל היו וסאלים בברית שנכרתה, ולכן רק נציגי ישראל נשבעו, אך כבר טענו גרינץ ואחרים, שיש להניח, שגם שליחי הגבעונים נשבעו, הגם שהמקרא לא ציין זאת. יתר על כן, במארי הריבון הוא שנשבע לבדו בשעה שכרת ברית עם גרורו, כמו בברית בין זמרי-לים מלך מארי ובין הגרור שלו, יווי-אילה מלך תלח'יום. מעמדם הוסאלי של הגבעונים משתקף גם מתנאי הברית. יהושע התחייב 'לחיותם' (טו), כלומר: לא לתקוף אותם וגם להגן עליהם. ואכן בשעה שהם הותקפו על ידי מלכי הדרום, חש יהושע לעזרתם (יה' י, 7). בהקשר אחר אמרו הגבעונים ליהושע 'כטוב וכישר בעיניך לעשות לנו עשה' (טז), וגם נוסחה זו מלמדת על הסטטוס של וסאלים, שניתן לגבעונים בברית הנדונה. ה. השתקפות סיפור הגבעונים בפרשיות אחרות במקרא הגבעונים אינם נזכרים עוד במקרא, אך בספרות גלות בבל וראשית ימי הבית השני נזכרו ה'נתינים', ויש סוברים שהם צאצאיהם של הגבעונים. הנתינים עבדו במקדש, ועליהם אמר יחזקאל: |
'רב לכם מכל תועבותיכם, בית ישראל, בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו את ביתי' (יח' מד,ו-ז).
|
|
בספר עזרא הם נמנים בד"כ אחרי כוהנים, לוויים, משוררים ושוערים, ותמיד בסוף הרשימה (עז' ב מג-נד; ז ז). רוב שמותיהם לא ישראליים ומכאן שמוצאם נכרי. כינויים כנתינים מקביל לנאמר על הלוויים בשירות המקדש 'נתונים' (במ' ח, טז). גם במסופוטמיה כונו צאצאי עבדים שעבדו במקדשים בשם se/irkutu שם שנגזר מהפועל saraku שהוראתו 'להעניק', 'להגיש'. הגבעונים לא נטמעו, כי במזה"ק עבדי מקדש לא יכלו לשחרר עצמם. אך לאחר הגלות השתחררו מעבודתם, עלו מרצונם (נחמיה י,כט), הפכו לעובדי מקדש ('נתינים'), ונטמעו מיד. ו. ביבליוגרפיה |
