|
תוכן המאמר: א. תפקידיו של שליח הציבור ב. תיאור המצב העכשווי בהווה, בגלות ג. שליח הציבור מעמיד את עצמו כחלק מן הקהל ד. תיאורים פרטניים ומוחשיים של העתיד ה. דברי שבח והודאה לבורא עולם ו. עיון במעמדו המיוחד של עם ישראל ז. התכנית האלקית ומשמעותה לקהל המתפללים ח. הפיוט כמקור לחינוך על יסודות האמונה ט. סיכום תקציר: מקומו של הפיוט כדיאלוג בית שליח הציבור והקהל מילות מפתח: פיוט, בעל תפילה, שליח צבור, יוסף טוב עלם |
|
א. תפקידיו של שליח הציבור 1. דובר סמוי, בלתי מזוהה המספר דברים לנמען בלתי ידוע. אמירתו אובייקטיבית. אין בעיניו חשיבות לדובר אלא לדברים הנאמרים. דבריו נאמרים אל עצמו או אל העולם וכל הרוצה לשמוע - ישמע. 2. דובר סמוי שפונה אל נמען ברור ומפורש, כגון: הקב"ה, קהל המתפללים, כנסת ישראל, הנשמה וכד'. 3. דובר מפורש ומוגדר כגון: ה"אני" האישי או ה"אני" הלאומי, כנסת ישראל וכד', הפונה אל נמען ברור ומזוהה. 4. דובר מפורש הפונה אל נמען סמוי ובלתי מוגדר. מעמדם של הדוברים והנמענים עשוי להיות משתנה ומתחלף בתוך השיר ואף בין טוריו: לעיתים הדובר קבוע לאורך כל השיר והנמען משתנה, ולעיתים הנמען קבוע ואילו הדובר משתנה במהלכו. תפקיד החילופין הוא ליצור גיוון במהלך השיר, לעורר את תשומת ליבו של הקהל המאזין וליצור הזדהות ברמות שונות עם דוברים ונמענים שונים. חילופי דובר-נמען משמשים כאלמנט צורני המחלק את השיר לחטיבות. מעניין להתבונן בתפקידו של שליח הציבור העומד כאיש ביניים בין הקהל לבין הקב"ה. עמידתו זאת מכשירה אותו להשמיע דברים גם באזני הקב"ה וגם באזני הקהל. ברצותו הוא משנה את "מקום עמידתו": לעיתים הוא עומד בתוך הקהל ומהווה חלק ממנו ודובר בשם עצמו ובשם קהלו מתוך עמדה מזדהה, ולעיתים הוא מחוץ לקהל כשעמידתו ניטראלית והוא מבקש על הקהל ולמענו. במאמר זה נראה כי יש ושליח הציבור, כדובר סמוי או מפורש פונה אל נמען גלוי או סמוי אך באמת מסריו מכוונים אל הקהל המתפלל. אמנם, אין הוא פונה ישירות אל הקהל, אך נוכחותו מורגשת ואליו מכוונות האמירות באופן עקיף אך ברור. כך, מושפעת אמירתו של הדובר מנוכחותו של נמען עקיף, ועליו להתאים את עצמו לנוכחותו של נמען זה. כלומר: למרות שיש נמענים גלויים או סמויים אחרים, המסרים נאמרים כלפי הקהל המתפלל, שהוא הנמען האמיתי אליו פונה הפייטן. בדרך אמירה כזאת מתגלה דמותו של הפייטן כמנהיג רוחני, כמחנך, כאדם החש אחריות כלפי קהלו. כך מקבל הפיוט תפקיד דידקטי, חינוכי המשמש כגורם מעודד, מלכד, מעורר תקווה, ככלי היוצר הזדהות בין הקהל למנהיג ולעקרונות אותם הוא מייצג, כדרך להעמקת האמונה, לחיזוק ביטחונו של העם בעצמו, בבוראו ובעתיד טוב יותר. הדוגמאות במאמר זה צוטטו מיצירתו של ר' יוסף בר שמואל טוב-עלם (להלן: ריט"ע). פייטן זה, המכונה "הגדול", מגדולי חכמי התורה בזמנו, חי כפי הנראה בין השנים 980-1050 בצרפת. הוא נחשב לאחד מבוני המרכז היהודי והפייטני בצרפת. כדמויות אחרות בנות זמנו (כגון: ר' שמעון בר יצחק, ר' אליהו הזקן, ר' גרשם מאור הגולה), היה גם ריט"ע אישיות רבת אנפין: תלמיד חכם, איש הלכה, מנהיג ציבור ופייטן. בידינו מורשת פייטנית נרחבת מפרי יצירתו שמייצגת מגוון רחב של ז'אנרים פייטניים. פייטן זה מרבה לשוחח עם קהל. כדי לא לפנות אליהם מנקודת תצפית מתנשאת של מוכיח או מייסר וכדי לא ליצור ריחוק ורתיעה או תחושת בושה ועלבון, הוא מפנה את דבריו לנמנעים שונים, גלויים או סמויים. אולם עיקר שיחו הוא אל הקהל העומד עימו בבית התפילה. מתוך פיוטיו ניכרת דמותו כמנהיג רוחני, כמורה וכמחנך המנצל את פיוטיו לצרכים דידקטיים, חינוכיים ופסיכולוגיים, כפי שיוצג בהמשך. במחקר זה נעסוק בעיקר בתכנים הנמסרים ע"י הפייטן. נוכל לראות כי באמצעות תכנים אלה "מדבר" שליח הציבור אל הקהל. מטרות שונות אותן קבע לעצמו, מכוונות אותו בבחירת הנושאים. יש לדעת, כי ריט"ע השתמש גם באמצעים צורניים ובקישוטי שיר רבים ומגוונים כדי לומר את דבריו לקהל. על כך ייערך אי"ה דיון במאמר אחר. ב. תיאור המצב העכשווי בהווה, בגלות |
"טופלי שקר שמצה
טרדוני לריב ולמצה... כפיר אריות כלנו כובד עול אכלנו"... וגו'. |
|
מתוך הבקשות שבאות בפיוט עולה שוב תאור המצב הקשה: "הושיעני בצר לי וחמול על עם ישראלי... סחוף שוטני לפזור סלה תחבוש מזור עורה נקם לאזור" וגו'. בזולת אחר, "אריות הדיחו פזורה", גם הוא לתקופה שאחרי פסח, מתואר המצב הקשה תחת שלטון זר, מתוארת שנאת האומות ורצונם להשמיד את ישראל: |
"נועצים לב להכרית
מבלי תת שארית... דובים ואריות נהמו חפצי קרבתך המו מעי כים יהמו... פרשו מכמורת מצרים אויב לוחץ עצורים ישב במארב חצרים" וגו'. |
|
הפייטן מדגיש את הפחד ואת ההשפלה: |
"סמר בשרי מפחד
הודי נהפך ונכחד בהוסדם עלי יחד" |
|
תחושת חוסר-אונים קשה מובעת בשאלות שאין עליהן תשובות: |
"מאין אבקש עזרה?
איכה תביט ותחרש? למה תביט בוגדים? למה תחשה ותתעלם? וכו'. |
|
גם בסליחות מוצג מצבו העכשווי הקשה של העם: בסליחה "אין אומר ואין דברים" מתלונן הדובר כי אין צדיקים שיכפרו על העם, אין בית מקדש ואין קרבנות, האויב מכלה בנו מתוך שחוק ולגלוג וישראל נתונים למשיסה בגלות. בסליחה "יוודע היום כי אתה א-ל עליון" מתואר כור ההיתוך של הגלות, ההליכה משואה אל שואה, הכלימה והחרפות וכן הפולמוס שנכפה על היהודים. בהושענא "אימה נחבסת" מתואר מצב העם כבר בכינוי הראשון לעם ישראל: אימה: "מלמד שאימתן של ישראל תהא על כל אומה ולשון". זה המצב האמיתי של עם ישראל במעמדו בעולם. אולם מצבה הנוכחי הוא "נחבסת": נחבטת, נלחצת, נמעכת ע"י שוביה. בכינוי זה מובעת הסתירה במצב האומה ובמעמדה. בדוגמאות אלה ואחרות מעלה הפייטן את התחושות הקשות המלוות את העם החי כמיעוט קטן בגלות הארוכה והקשה שאין לה קץ. מטרתו היא בראש ובראשונה לתת ביטוי לרגשות הקהל שמתקשה, ואולי אף חושש, להעלות את הקשיים, את העדר התשובות לשאלות שאין אומץ להעלותן. הוא נותן פורקן למחשבות המטרידות כל אחד מהם, הוא נותן לגיטימציה לתחושת הנרדפות ולרגשות האין-אונים המצויות בלב הציבור. העובדה שהמנהיג, שליח הציבור, מעלה את הדברים, אומרת לקהל כי יש הבנה למצבם וכי אכן המצב קשה. ריט"ע אינו מדבר ישירות אל הקהל ואינו מטיף להם מוסר. הוא משמש כמוען סמוי הפונה אל דובר סמוי, אך מתוך דבריו משתמעות אמירות ברורות אל הקהל. תיאורים אלה משמשים גם כרקע וכהצדקה לבקשות שהוא מפנה בשמו ובשם הציבור אל הקב"ה לעזרה, לישועה ולגאולה. ג. שליח הציבור מעמיד את עצמו כחלק מן הקהל |
"היום הזה למשפט נכמס
ולכן בקרבי לבי נמס זחלתי ואירא פן עבר ורמס... קמתי לחלותך ולבי מתחלחל" וגו'. |
|
כך הוא יוצר תחושת חפיפה בין ה"אני" הדובר ל"אני" המבצע את הפיוט. נראה לכאורה שהפייטן פונה לקב"ה, אך מטרתו העיקרית היא לשוחח עם הקהל, לעורר אותו לתשובה, לתת לו הרגשת שותפות ולשמש לו כפה לרחשי ליבו. אופיו של שליח הציבור האשכנזי שורטט ע"י א' מירסקי, שאומר: "צד ייחודי בפיוט האשכנזי היא נפשם העממית של הפייטנים... ענווי עולם אלה חופשיים היו מכל אינדיווידואליות... צרות הכלל ומסירות הנפש של יחידים רוממו כל נפש מישראל... אף חסידותם ותמימותם גרמו להם שיראו עצמם עבדים בין עבדי ה' באין גבול וחציצה... באשכנז היו הפייטנים שליחי ציבור... והוא [הפייטן] גופו מעמיד עצמו בצל הציבור, הוא כמוסר דברי שולחיו ולשירת עצמו אין נפשו". גם פליישר מתאר את שליח הציבור האשכנזי כמנהיג, אשר |
"לא בתורת יחיד העומד לבקש רחמים על עצמו... אלא כשליח ציבור בשר ודם ששליחות קשה מוטלת עליו והוא חרד פן יכשל בה". ואכן, שליח הציבור אינו מבקש על עצמו, למרות הדיבור בגוף ראשון יחיד. למעשה הוא משמש כפה לכל פרט ופרט מתוך הקהל. באומרו: "תמיד שם יוצרי אהלל... אשירה לה' כי גמל עלי",
|
|
הוא מודה בשם כל יחיד על ניסי העבר תוך בקשה שניסים אלה יקרו גם בעתיד: "שוכן מעונים... שמור שתילים... תהי להמונם למסתור ומחסה... יראיך תושיע" וגו'. הפייטן רוצה לומר לקהל, שבזכות מנהיגי הדור המתפללים להקב"ה יזכו גם המוני הציבור לסליחה ולישועה. הוא מעורר את הקהל להתבונן פנימה, לחזור בתשובה, להתעלות ולהתפלל. העובדה שהוא מגלה את עולמו הפנימי בגוף ראשון מעוררת קשר אישי אינטימי וקרוב בינו לבין הקהל. דרך הפיוט הוא אומר לקהל: כל אחד מאתנו חייב להרגיש שותפות, כולנו שווים וחובתנו היא להתפלל זה על זה וכל אחד על עצמו. אמירה זאת מודגשת בעיקר במקומות בהם הוא מתבטא בגוף ראשון רבים: "ואנחנו עבדיך מיחדי שמך בהגיון","נחנו מרינו ורשענו עשה" ועוד. ד. תיאורים פרטניים ומוחשיים של העתיד |
"יכון בחסדך כסא ושכיות החמדה
ותחפוץ זבחי צדק וסדר העבודה ספורים כחול יאגדו ומביאי תודה ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה". |
|
ובהמשך: |
"דורשיך המון חוגג בל יראו ריקם...
זהב ולבונה ישאו מביאי מגדני" וגו'. |
|
בקדושתא לשבועות מובא תיאור מוחשי של העתיד: |
"נאות מדבר ירעפו ויזלו הררי אל
סוכת דוד תתחדש וחומות אריאל עוללים ברחובות ישיחו במחנה אריאל" וגו'. |
|
תיאורים אחרים עוסקים במשיח: |
"לפניהם יעבור מלכם בריבי ריבוא",
"ש-ד-י עבר בראשם ולפניהם הפורץ" "קלות רגלי מבשר בהרים הרץ" "ומלך המשיח יגלה והייתה מנוחתו כבוד והוכן בחסד כסאו וחופה כל כבוד" ועוד. |
|
יש לציין שהמשיחיות ובית המקדש תופסים מקום נכבד ביצירתו של ריט"ע. נראה שיש לתלות את הדבר באווירת התקופה שבה חי. ההווה הקשה מעורר באנשים תקוות לשנוי ניסי מהיר ובלתי צפוי: |
"המשיחיות יש בה בדרך כלל משום זיקה מיוחדת במינה למימד הזמן: התהליך הזמני מוביל לתמורה - או להגשמה סופית - שבעקבותיה יתבטל ההווה הפגום ובמקומו יבוא סדר עולם (או עולם חדש) שכולו טוב. הערכה שלילית של ההווה היא מהותית למשיחיות שכן אם ההווה הוא טוב, הרי יש להבטיח את המשכו ולא לחתור להחלפתו בסדר עולם חדש".
|
|
ביוצר "אאמיר מסתתר במעון חביון" מובאים תאורים קונקרטיים של העתיד: |
"ולעתיד בהשמע קול התור
קנות פזוריו מפלשת וכפתור בסכה יסוככם למחסה ולמסתור... טרופים בהיותם פדויים באסוף נדחימו מכל איים ביום ההוא יצאו מים חיים... סגלים בהגאל כימי עולם קומי אורי ישמיעם גואלם והיה לך ה' לאור עולם" וגו'. |
|
ריט"ע מביא גם מדרשים הנכרכים אחרי פסוקים. כך הוא מעשיר את הפיוט ברבדים נוספים ובאמירות נוספות. ביוצר "אור ישראל" לשבועות מובא הפסוק "מי זאת הנשקפה" (שיר השירים ו,י) עליו אומר המדרש: "זו גלות המשיח, כדרך שהשחר יוצא ואפילה בורחת מפניו כך האפילה בורחת על המלכויות כשיבוא המשיח". המילה "קץ" המופיעה ביצירות שונות לפסח, גוררת אחריה מדרשים רבים המתארים את העתיד: "גמר קץ שעבודה כהוגן וכשורה", הרומז למדרש: "אני ישנה מן הקץ ולבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה וליבו של הקב"ה ער לגאלנו". וכן: "למחר כשיבוא הקץ הקב"ה אומר לישראל בני, תמיה אני האיך המתנתם לי כל השנים הללו". תיאורים אלה באים לעודד את הקהל החש הזדהות עם הנאמר. ההמחשה והפרטנות מביאים את העתיד אל ההווה העכשווי בו הם שרויים. אמירתו של הפייטן היא: הנה, הארועים קרובים ואפשריים. הם יבואו במהירות ויתממשו לעינינו. יש לקוות, להאמין ולהתפלל, וכדאי לחכות לעתיד מופלא כזה. ה. דברי שבח והודאה לבורא עולם |
"אסלדו, אייחדו... אזכיר שבחו"
"לך נאה להודות בזריחה ובשקיעה מאורותיך לך נפזז בכל עוז ונתעלסה בשירותיך רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורתך". |
|
הפייטן הנדהם מול גדלות ה' אינו מסוגל לשבח: |
"מי ימלל גבורות אלקי עולם
ומי יבין חידותיך נישא ונעלם ומי יוכל לשער מידותיך כולם", |
|
והתשובה היא: |
"אין מי יספר תעצומותיו למללם".
|
|
לעיתים השבח הוא כללי: |
"הוא אלקים חיים ומלך עולם...
רם על רמים ונישא על נישאים. .. לו הנצח והגבורה והתפארת וההוד" וגו'. |
|
אך יש גם דברי שבח ספציפיים על בריאת העולם, על יחסו לעם ישראל ועל בחירתם. שבח רב נאמר תוך כדי איזכור הניסים שנעשו לעם ישראל לאורך התקופות השונות: |
"ענני כבוד הקיף על ראשימו
פת נקיה והדראה השביעם משמו צוף דבש הניקם מסלע ברישומו" ועוד. |
|
הפייטן מציין את גבורות ה' כנוקם בגויים: |
"דש וחבט מכעיסים מפריכי קהילותיו".
|
|
לכאורה נראה כי הפייטן מביע את השבח מתוך התפעלות ממעשי הקב"ה ומהניסים שעשה בעבר, אולם יש להדגיש כי עיקר פנייתו היא אל הקהל. ברצונו לשכנעם כי למרות מצבם הקשה, הקב"ה הוא כל יכול והניסים בוא יבואו. הגויים המתכננים לשעבד או להשמיד את ישראל נכשלים. כגודל תכניותיהם ורשעותם כן גודל נפילתם: |
"דימו להטביע בזרמם עוללים
דוחו ונתפסו בזימתם הוללים דועכו כבו שקעו במצולים". "מושל עולם נגפם בקצפו מטו ולהבו בלהב רשפו ישלח בם חרון אפו", |
|
הפייטן מצליח להעביר לקהל את תחושת הניצחון על החזקים ממנו. הרגשת הסיפוק היא גדולה, והמסקנה היא כי כך יעשה גם לקמים עלינו. בעקבות תיאורים אלה באה הבקשה האקטואלית: |
"שבור קדקד מאדם
שסר חציד מדם אומות הנסיכות". |
|
סילוק המלכות הרשעה יביא לגלוי מלכותו השלמה של הקב"ה בעולם: |
"מלכות זדון השליכה
ואז תגלה מלכותך והייתה לה' המלוכה". |
|
ו. עיון במעמדו המיוחד של עם ישראל |
"גם מכל אומים תחילה
גוי קדוש תרום כחלה להיות לו לעם נחלה", "ש-ד-י כן משבעים עממים חשק והבדיל מעוטי עמים כנם ואבדיל אתכם מן העמים". |
|
רעיון הבחירה הוא רעיון מרכזי במסכת הרעיונית הסובבת את חג הפסח ואת חג השבועות. בקדושתא לשבועות מוקדש פיוט שלם לתיאור עם ישראל שנבחר לקבל את התורה. הפייטן מזכיר פעמים רבות את הברית עם האבות ואת ההבטחות לאבות: |
"ובזכות אב המנוסה בעשרה
כרת לו ברית לירש אומים עשרה", |
|
והוא מבקש: |
"קדוש, ברית תגביר".
|
|
השרש פ.ק.ד מופיע בפיוטים רבים כאיזכור להבטחת ה' "פקד יפקד אלקים אתכם" (בראשית נ,כה). טענתו היא כי קיומו של עם ישראל מעיד על מלכות ה': |
"אמץ אהובים כוננת בצלמך
לברך ולקדש שמך בעולמך", "חקוק יצאו כל צבאותיו זה כבודו של מעלה וריבואותיו", "שבחך הופעת בקהל דגויים מעידים ייחודך בדתך הגויים". |
|
כדי לחזק את עם ישראל ולעודדו, מרבה הפייטן לשבח את עם ישראל על מצוינותו בין הגויים כעם ייחודי השומר את מצוות ה', ולכן גם ראוי לגאולה: בהושענא "איומה נחבסת" משבח הוא את עם ישראל: |
"דופקת דלתיך להתחנן בלחץ שבאים
הוגי עוז דתך ומשפטים נאים ונוצרת חוקים מזהב ומפז מסולאים" וגו'. |
|
בפיוט זה השבח המיוחד הוא על שמירת וכיבוד השבת: |
"זמן ומועד מקרא קודש קוראים...
מצות פיך חובבים מבין פתאים...". |
|
בסליחה "יודע היום" מובא בהרחבה הפולמוס עם הנוצרים המנסים לשכנע את עם ישראל לעזוב את דרך היהדות, והתשובה היא: |
"ממחוללי לא אמעד
תשועתו איחל ובו אבטח עדי עד". |
|
בדרך זאת משכנע ריט"ע את הקהל, שעליהם להתמיד ולהקפיד בקיום המצוות, ורק בזכות זה יזכו להיגאל. בזולת "אז כארסת" מופיע מוטיב "הכלה השבויה". ישראל המצויים במצרים הם ככלה שנלקחה מבית חתנה שהוא מלך - |
"המלך הגדול כמו קדשה בחתנה
הרבה סבלונות שגר לה במתנה ונשבע לה להכניסה כשתעמוד באיתנה ומאז ועד עתה לדודה המתינה". |
|
אחרי דין ודברים עם המלך פרעה, ואחרי המכות: |
"ירד והתאיר חנית מסע וש ריה...
פצו צאי כלה ענפה ופוריה במחול משחקים אז יצתה אהובה נוהגת לרקמות עם כספה וזהבה" וגו'. |
|
איזכור הברית (האירוסין), תקופת השבי הארוכה, והגאולה שהיא חידוש הקשר והברית בין הקב"ה לעמו, באים לומר לקהל המתפללים כי גם הם נמצאים עתה בגלות, כאותה כלה המצויה בשבי אך החתן קיים. הברית קיימת ובבוא העת יבוא המלך לגאול אותם בגלותם. כל אלה באים לזקוף את קומתו של עם ישראל ולהבטיח לו שהקב"ה לא שכחם והברית עומדת וקיימת. הם בבחינת בן מלך או כלה, שמעמדם האמיתי ימומש בקרוב. ז. התכנית האלקית ומשמעותה לקהל המתפללים אירועי העבר מלמדים על ההווה, ומכל אלה נגזר גם העתיד; הכל על פי רצון הקב"ה המכוון הכל ויודע מראשית אחרית. רעיון זה אינו מובע באופן ישיר אלא עולה מתוך הפיוטים. בקדושתא "את השם הנכבד", בפיוט ה, מביא ריט"ע את מדרש עשר השירות: יש שירות שנאמרו בעבר: שירת ליל היציאה ממצרים, שירת הים, שירת הבאר וכו', ולבסוף: |
"לעתיד לבוא יחודש
שיר מפואר ומקודש בבנין בית המקדש שירו לה' שיר חדש". |
|
כלומר: יש תכנית שחלק ממנה כבר התגשם, וחלק אחר צפוי לעתיד. גם בקדושתא "אלקים בצעדך" מובאת סקירת התכנית האלקית: השעבוד במצרים, הגאולה, המסע במדבר, הביאה לא"י וההבטחה שהמשך התכנית יבוא לידי ביטוי בגאולה העתידית. בפיוט "מי ימלל גבורותיך" מובאות שאלות רטוריות המעוררות אצל המאזין מחשבות לגבי מצב העם בגולה, אך שאלות אלה רומזות גם על התשובות הבאות לעודד את הקהל: חכמת ה' וגבורתו ניכרות בכל הבריאה, הכל מאורגן בחכמה. גם הגלות היא חלק מהתכנית האלקית, וכשיגיע הזמן והרצון מלפני ה', הוא יגאלם: |
"וכל כך למה - להודיע לבאי עולם
שאין דין בלא דין פרוע ומשלם". |
|
כך אומר הפייטן לקהל שהם חלק משרשרת הדורות, חוליה במהלך ההיסטוריה של העם, וכי הברית עם הקב"ה לא תתנתק לעד. היוצר "אאמיר מסתתר במעון חביון" בנוי כולו על רעיון זה. הוא מעמיד באופן שיטתי את בריאת העולם, יציאת מצרים והעתיד לבוא כמערך קבוע, וכשם שמומשו שני החלקים הראשונים בתכנית, כן יתרחש גם החלק השלישי: |
"ש-ד-י כן משיעים עממים
חשק והבדיל מעוטי עמים... תקיף כחש תנופת ימנית קנות פזוריו ממאריכי מענית כן יוסיף ה' ידו שנית תמימי לב המיחלים לגדלו ברנה ינהלם למעון היכלו שם יעבדוהו כל בית ישראל כלה... בירושלים לשנה הבאה". |
|
אחד האמצעים הרטוריים של הפייטן כדי לשכנע את הקהל לקוות לגאולה הוא הבאת אירועים ודמויות מן העבר. אלה מוכיחים כי כשם שעזר הקב"ה בעבר, כשהמצב היה נראה קשה וחסר סיכוי, כפי שהציל דמויות שונות בעת צרה, כך ביכולתו, ע"פ הבטחתו, להושיע גם עתה. גאולת מצרים מתוארת בפרטנות מרובה: קושי השעבוד, מזימות פרעה, ולעומתם מהירות הגאולה: "ניתו הולל והושלך ניצתו" "וזד הונזד בדודים בישל". בפיוטים שונים מודגש הרעיון דוקא בטורים המסיימים: |
"כשיחתה נוגדים ושבו אחוריים
כן תכניע שאון שיריים לרחמנו תרום כריחמתה לאפרים לילה בעברך לנגוף את מצרים". |
|
לעיתים מובאת הבקשה על סמך העבר דווקא בפזמון החוזר אותו חזר הקהל ואמר בעל-פה: |
"כהראיתני ניסים
בגבע לוד וחנסים כן תפליא לעמוסים מושע חוסים". |
|
הישועה תבוא גם בזכות דמויות הסטוריות: בהושענא "כהושעת ידיד" מובאות מספר דמויות שנעשו להם ניסים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יהושע, אלישע, חזקיהו ומרדכי ואסתר, והבקשה היא: כן הושע נא. הטיעון לזכות-אבות מובע בפיוטים שונים, כגון: "רחף צאצאים בזכות הורים". לכאורה נראה כאילו הדוגמאות מן העבר באות "לשכנע" את הקב"ה לגאול, אך האמירה מופנית לקהל במטרה לשכנע כי יש ביכולתו של ה' לגאלם וההבטחות ימומשו בקרוב. מהירות הגאולה שהייתה, מלמדת גם על הגאולה העתידית: |
"קפץ ודילג להושיע דגליו"
"דילג בעדם זמן מקובע" "זנוחה זרחה בדם מתבוססת חולצה ונגהצה ברחיצה ותכבסת". |
|
הפייטן מגייס לעזרתו גם את המדרשים המתאימים. לעיתים המדרש מובא ע"י פסוק מקראי כגון: "אראנו נפלאות - אראנו מה שלא הראיתי אל אבות שהרי ניסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר הם ממה שעשיתי לאבות". פעמים רבות הוא מזכיר את ההבטחה שניתנה לאבות האומה. דוגמאות רבות מפוזרות בכל יצירתו של ריט"ע, ובכולן ניכר הרצון לעודד את הקהל, להעביר לו מסר של תקווה, לחזק את האמונה במהירות הגאולה שתבוא כהרף עין, וזאת תוך איזכור התכנית האלקית במהלך ההיסטוריה, הבאת אירועים ודמויות מן העבר ולימוד משותף של מקורות מקראיים ומדרשיים המבטיחים את הגאולה העתידית. ח. הפיוט כמקור לחינוך על יסודות האמונה עקרונות יסוד אלה ליוו את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, והם אלה שמחזקים אותו במהלך הציפייה לגאולה השלימה. ברור לנו, גם מתוך הפיוטים, שהגויים במהלך הפולמוס תקפו את היהודים בשאלות של אמונה על רקע מצבו של עם ישראל. ריט"ע מלמד את העם כיצד ניתן להתמודד עם השאלות, להתחזק באמונה ולהתגונן בפני אלה המבקשים להעבירו על דתו. אחת השאלות העומדות בפני היהודים היא, כיצד נדע כי אכן הגאולה תגיע? ריט"ע מביא ארבעה עקרונות המהווים ערובה לבוא הגאולה: 1. יסוד אמיתות הבטחות הנביאים. כלומר: כתבי הקודש מעידים ומבטיחים את הגאולה, ולכן ריט"ע משבץ בפיוטיו פסוקים רבים מתוך דברי הנבואה שעוסקים בגאולה. כגון: "ביום הוא יצאו מים חיים יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל", "בסוכה יסוככם למחסה ומסתור". 2. יסוד הצדק האלוקי. הקב"ה פועל על פי כללי הצדק המוחלט. מאחר והחטאים מוגבלים, כך גם עונש הגלות חייב להיות מוגבל. על פי הצדק המוחלט ניתן גם שכר ועונש: אויבי ה' ועמו ייענשו והשכר למאמינים אף הוא מובטח. כגון: מעשי אברהם אבינו יביאו שכר לבניו: |
"הוא ביקע עצי עולה
ואני בוקע ים למי זאת עולה". |
|
פרעה יביא להענשת בניו: |
"גאה למרר בחומר חיי בנים ערבים
לכן צללו כעופרת בחומר מים רבים" ועוד. |
|
3. הכתובים מעידים על נאמנות ה' לקיום הבטחותיו, וכשם שקוימו ההבטחות לאבות כן ימומשו ההבטחות לעתיד, כגון: |
"כזו וכזו גמלנו גואלינו בשובע שמחות ודיצה
כי זכר את דבר קדשו אברהם אשר רצה". |
|
4. אירועים היסטוריים מוכיחים את יכולתו של הקב"ה. הפייטן משווה את גאולת מצרים לגאולה העתידית, ומוכיח בזאת שכשם שבאה גאולה ראשונה כן תבוא הגאולה האמיתית. כגון: |
"כהראיתני ניסים
בגבע לוד וחניסים כן תפליא לעמוסים מושע חוסים". |
|
ריט"ע פונה לקהל מתוך רצון לשכנע אותו לחזק את האמונה, להרבות בקיום המצוות, כדי להיות ראויים לגאולה. בקדושתא "אלקים בצעדך" מביא הפייטן נימוקים חינוכיים לקיום המצוות. הוא מעמיד שאלות ותשובות לשם הבהרת מהות האמונה שמאחורי קיום המצוות. כגון: "ולמה אכילת חמץ לשש שעות? זכר לחיפזון שכינה להעביר גזרות רעות", כלומר: קיום המצווה יעשה אותנו ראויים להעברת הגזירות בצורה מהירה כשם שהיה בעבר. בהושענא "איומה נחבסת" מפרט הפייטן את מעלת בני-ישראל בקיום מצוות בכלל ובקיום מצוות השבת בפרט. אחרי איזכור מצוות רבות, תוך שבח לעם ישראל המקיימן, פונה הפייטן בבקשה: |
"יתגברו חסדיך נשא על נשאים
והצילם מטרף זד וממעגל רפאים... מצות פיך חובבים מבין פתאים... חשוף זרוע קדשך ויבושו שבאים". |
|
ריט"ע הוא מן הראשונים באשכנז שכתב פיוט הלכתי - את הסדר "אלקי הרוחות לכל בשר" בקדושתא לשבת הגדול "אלקים בצעדך". הפייטן מודע בהחלט למציאותו של קהל מגוון בבית הכנסת, וכשהוא בא ללמד את הקהל ענייני הלכה כדי לעודדם לקיים את המצוות הוא פונה לכל קהל בשפתו שלו. בסדר זה הוא "מלמד" את דיני הפסח בשתי רמות: בשפה הלכתית יבשה ומתומצתת, המכוונת לתלמידי החכמים שבקהל (כולל ביטויים רבים בארמית), ואילו בסילוק של הקדושתא הוא פונה בדרך דידקטית יותר. הוא מעמיד אמנם שאלות הלכתיות, אך התשובות מעבירות מסר של אמונה ושל עידוד לקיום המצוות. כגון: |
"ולמה ארבע כוסות מצותן בזה הלילה,
זכר לארבע גאולות שנתבשרו בהם עם סגולה... ולהודות בהם וליתן בם תהלה לחובט ארבע כוסות של יפיפיה עגלה וכדי לשכר אומות עממות משקצות בגעילה בארבע כוסות הכתובים בם שהם כוס התרעלה". |
|
מטרת לימוד המצוות היא כדי שנדע לקיים את המצוות כהלכתן, וכך נהיה ראויים לגאולה. בפיוטים מובאים יסודות אמוניים נוספים, כגון: האמונה שהקב"ה הוא יחיד בעולמו: "בורא ואין בלעדו", "רם איתו אין זר", "בלתו אפס", "ובגדודיו יתייחד כי אין מלבדו" ועוד. הרעיון הוא שהקב"ה הוא נצחי ודבריו נצחיים: |
"דברו ניצב לעולם
הוא אלקים חיים ומלך עולם מאומה מדברו לא חזר" ועוד. |
הפייטן מציין שהקב"ה משגיח בהשגחה כללית ופרטית על העולם: "הוא בעצמו עליהם נגלה" "ידו על מבקשיו להגין עליהם כחומה
ועוזו ואפו על עוזביו להכניעם באף וחימה" ועוד, |
|
וכי הבחירה החופשית ניתנת לאדם: |
"ואשר אבה להנזר
אתה היית עוזר" |
|
פרעה מסרב למשה ואהרן הפונים אליו בבקשה לשלח את בנ"י ובוחר לא לשמוע בקול ה' - "שב והתעבר וצוה חוצה לגרשם" ועוד. ט. סיכום מרבית האמירות הללו אינן נאמרות בפניה ישירה אל הקהל. עיקרן בהיות השיר מדבר. אך שיר זה אינו מושמע אל חלל העולם, אלא הוא מושמע ומושפע מעצם נוכחות הקהל כשהאמירות מכוונות אל קהל זה. |
