(א)
רבי נתן בן יוסף אומר:
כל המבטל דברי תורה מעושר סופו לבטלה מעוני
וכל המקיים דברי תורה מעוני סופה לקיימה מעושר.
הוא היה אומר: תנחומי אבלים וביקור חולים וגמילות חסדים מביאין טובה לעולם:
(ב)
רבי מאיר אומר:
כל העובר עבירה אחת בספק, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו בודאי.
כיצד? אדם חוטא ונודע לו חטאו, מביא חטאת בסלע ועשירית האיפה בפונדיון.
ספק חטא ספק לא חטא, מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים.
וכי איזה מידה מרובה, מידה טובה או מידת פורענות? הוי אומר מידה טובה. והרי דברים קל וחומר: אם מידת פורענות מעוטה, העובר עבירה בספק מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בודאי, קל וחומר למידת הטובה מרובה.
רבי נתן בן יוסף אומר:
כל העובר עבירה בשוגג מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה במזיד.
כיצד? שוגג שהרג את הנפש וגולה לעיר מקלטו, ומצאו גואל הדם והרגו, הרי זה פטור.
הרגו במזיד ומצאו גואל הדם והרגו, הרי זה גולה על ידו.
וכי איזו מידה מרובה, מידת הטוב או מדת הפורענות? הוי אומר מדת הטוב.
ואם מידת פורענות מעוטה העובר עבירה בשוגג מעלין עליו כאילו עשאה במזיד,
קל וחומר למידת הטוב מרובה:
(ג)
רבי עקיבא אומר:
כל המדבק בעוברי עבירה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן.
וכל המדבק בעושי מצווה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן.
כיצד? שנים מעידים באחד ואומרים אדם זה הרג את הנפש, ונמצאו זוממין ונגמר דינם ליהרג, וכשהן מוציאין אותן לבית הסקילה אחד רץ (ובא) אחריהם ואומר יודע אני בעדות זו, אומרים לו בא והעד עדותך.
אף הוא נמצא זומם ונגמר דינו ליהרג. כשהן מוציאין אותו לבית הסקילה אומר:
אוי לי, שאילו לא באתי אני כבר לא נגמר דיני ליהרג, עכשיו שבאתי עמהן נגמר דיני ליהרג. אומרים לו: ריקה, אפילו מאה בני אדם באין אחריך ונמצאו זוממין כולן נהרגין.
וכי איזהו מידה מרובה, מדת הטוב או מדת פורענות? הוי אומר מדת הטוב.
אם פורענות מעוטה, המדבק בעוברי עבירה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורענות, קל וחומר למדת הטוב מרובה:
(ד)
ר' שמעון אומר: כך עונש של בדאי, שאפילו דובר אמת אין שומעין לו.
שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחלה, האמין להם שנאמר: (בראשית לז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים", וכתיב (שם) "ויכירה ויאמר כתונת בני".
אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם שנאמר: (שם מה) "ויפג לבו כי לא האמין להם".
ויש אומרים: רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר: (שם) "ותחי רוח יעקב אביהם":
(ה)
רבי אחאי בן יאשיה אומר:
הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו, ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע.
הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה? כאילו חפור וקבור.
האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו.
הוא היה אומר: בזמן שאדם אוכל משלו, דעתו מיושבת עליו.
ואפילו אוכל אדם משל אביו ומשל אמו ומשל בניו אין דעתו מיושבת עליו,
ואין צריך לומר משל אחרים: |
