(א)
יוסי בן יועזר אומר:
יהי ביתך בית ועד לחכמים.
כיצד? מלמד שיהיה ביתו של אדם מזומן לחכמים ותלמידים ותלמידי תלמידיהם, כאדם שאומר לחברו הריני משמר לך במקום פלוני.
דבר אחר:
'יהי ביתך בית ועד לחכמים' כיצד?
בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך לומר לך 'שנה לי', אם יש בידך לשנות - שנה לו. ואם לאו - פטרהו מיד.
ואל ישב לפניך לא על המטה ולא על הכסא ולא על ספסל, אלא ישב לפניך על הארץ.
וכל דבר ודבר שיצא מפיך יקבלהו עליו באימה ביראה ברתת ובזיע:
(ב)
והוי מתאבק בעפר רגליהם כיצד?
בזמן שתלמיד חכם נכנס לעיר, אל תאמר איני צריך לו, אלא לך אצלו, ואל תשב עמו לא על גבי המטה ולא על גבי הכסא ולא על הספסל, אלא שב לפניו על הארץ, וכל דבר שיצא מפיו קבלהו עליך באימה ביראה ברתת ובזיע, כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע.
דבר אחר:
הוי מתאבק בעפר רגליהם - זה רבי אליעזר.
ושותה בצמא את דבריהם - זה רבי עקיבא.
אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום.
פעם אחת היה עומד על פי הבאר.
אמר: מי חקק אבן זו?
אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.
אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?
מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם.
מיד חזר ללמוד תורה.
הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות.
אמר לו: רבי למדני תורה.
אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה, תורת כהנים ולמדה.
היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.
הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע.
אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמר לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות.
ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה?
אמר להם: הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן.
אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר!
היה מסתת והולך, עד שהגיע אצל סלע גדול. נכנס תחתיו, סתרו ועקרו והטילו אל הירדן.
ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה.
כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע.
אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר (איוב כח) "מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור". דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה.
בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים. חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה.
עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, אבדתנו בעשן. מכור אותן לנו, וטול שמן בדמיהן, ושנה לאור הנר.
אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן: אחד, שאני שונה בהן; ואחד, שאני מתחמם כנגדן; ואחד, שאני יכול לישן בהם.
עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם 'מפני מה לא למדתם'?
והם אמרו מפני שעניים היינו,
אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה.
והם אמרו: מפני טפינו.
אומרים להם: והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות.
אלא אומרים להם: מפני שזכתה רחל אשתו.
אמרו: לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב,
ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב.
הייתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב.
אמרו לו תלמידיו: רבי, ביישתנו ממה שעשית לה!
אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה:
(ג)
בן עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה.
פעם אחת אמר אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי.
אמר לו אביו: הורקנוס, אי אתה טועם עד שתחרוש מלא מענה. השכים וחרש מלא מענה.
אמרו, אותו היום ערב שבת היה, הלך וסעד אצל חמיו.
ויש אומרים: לא טעם כלום מו' שעות של ערב שבת עד שש שעות של מוצאי שבת.
כשהוא הולך בדרך, ראה אבן שדימה ונטלה ונתנה לתוך פיו.
ויש אומרים: גללי הבקר היה.
הלך ולן באכסניא שלו, הלך וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, עד שיצא ריח רע מפיו.
אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: אליעזר בני, כלום סעדת היום?
שתק.
שוב אמר לו, ושתק.
שלח וקרא לאכסניא שלו.
אמר לו: כלום סעד אליעזר אצלכם?
אמרו לו: אמרנו שמא אצל רבי היה סועד.
אמר להם: אף אני אמרתי שמא אצלכם היה סועד. ביני וביניכם אבדנו את רבי אליעזר מן האמצע.
אמר לו: כשם שיצא לך ריח רע מפיך, כך יצא לך שם טוב בתורה.
שמע עליו הורקנוס אביו שהיה לומד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, אמר אלך ואדיר אליעזר בני מנכסי.
אמרו: אותו היום רבן יוחנן בן זכאי יושב ודורש בירושלים, וכל גדולי ישראל יושבין לפניו. שמע עליו שבא, הושיב לו שומרין.
אמר להם: אם בא לישב, אל תניחוהו.
הוא בא לישב ולא הניחוהו.
היה מדלג ועולה והולך, עד שהגיע אצל בן ציצית הכסת ואצל נקדימון בן גוריון ואצל בן כלבא שבוע. היה יושב ביניהם ומרתת.
אמרו: אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר, ואמר לו פתח ודרוש.
אמר לו: איני יכול לפתוח.
דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח, ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם.
כל דבר ודבר שיצא מפיו, עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו, ואמר לו: ר' אליעזר רבי, אמת למדתני.
עד שלא הגיע זמן לצאת, עמד הורקנוס אביו על רגליו ואמר: רבותי, אני לא באתי אלא להדיר אליעזר בני מנכסי. עכשיו כל נכסי יהיו נתונין לאליעזר בני, וכל אחיו פטורין ואין להם בהן כלום.
ולמה נקרא שמו ציצית הכסת? שהיה מוסב על מטה של כסף בראש כל גדולי ישראל.
אמרו על בתו של נקדימון בן גוריון, שהיתה מיטתה מוצעת בשנים עשר אלפים דינרי זהב ודינר צורי של דינר זהב היה יוצא לה מערב שבת לערב שבת לציקי קדירה. ושומרת יבם היתה.
מפני שנקדה לו חמה בעבורו.
פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות.
הלך אצל שר אחד ואמר לו: הלויני שתים עשרה עיינות מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים, אני נותן לך שתים עשר ככר כסף. וקבע לו זמן.
כיון שהגיע זמן שלח לו: שגר לי שתים עשרה מעיינות מים או שתים עשרה ככר כסף.
אמר לו: עדיין שהות ביום.
ליגלג עליו אותו השר ואמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים?
נכנס אותו השר לבית המרחץ שמח, ונקדימון בן גוריון לבית המדרש.
נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו:
ריבנו של עולם,
גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי,
ולא לכבוד בית אבא עשיתי,
אלא לכבודך עשיתי,
כדי שיהיה מים לעולי הרגל.
מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו.
שלח לאותו השר: שגר לי דמי מים יתירים שיש לי בידך.
אמר לו: כבר שקעה חמה ומים ברשותי ירדו.
חזר ונכנס לבית המדרש, ונתעטף ועמד בתפלה.
אמר לפניו: ריבנו של עולם, עשה לי נס באחרונה כבראשונה.
מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה. ופגעו זה בזה.
ואמר לו: יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך.
שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שבע.
וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית.
הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלם.
מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים, ולא השגיחו עליו.
מה היו אנשי ירושלים עושין? היו מביאין העגלים וגוררים אותם במגרים וטוחים אותם בטיט.
ועוד עשו אנשי ירושלם: שולקין את התבן ואוכלין אותם, וכל אחד ואחד מישראל שרוי נגד חומותיה של ירושלים.
אמר: מי יתן לי חמש תמרים, וארד ואטול חמשה ראשים. נתנו לו חמשה תמרים ירד ונטל חמשה ראשים מאנשי אספסיינוס.
הציץ אספסיינוס בצואתן, וראה שאין בהן מין דגן.
ואמר לחיילות שלו: ומה אלו שאין אוכלין אלא תבן כך הורגין בהן, אילו היו אוכלין כל מה שאתם אוכלין ושותין על אחת כמה וכמה שהיו הורגין אתכם: : 
