[מעמד הנביא בענייני המצוות]

ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצות בשלוש עשרה מידות. אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בעניין העיון והסברה, הוא שיעשה רבינא ורב אשי.

אבל יתרון הנביא ופעלו במצווה, אם תשאל עליו, הוא חי נפשי, מן העיקרים הגדולים העצומים, שעליו משען הדת ויסודה.

ואני רואה שזה המקום ראוי לבאר בו העיקר הזה. ואי אפשר אלא אחרי אשר נחלק טענת התייחס הנביאים לנבואה, ובמה תצדק הנבואה, שזה כמו כן עיקר גדול.
וכבר שגו בו כל המון האדם, גם מתי מספר מידועיהם, שהם מדמים בנפשם שהנבואה לא תתקיים לכל המתייחס אליה, עד עשותו אות מופלא, כגון אות מאותות משה רבנו ז"ל, וישנה מנהג, כמו שעשה אליהו זכור לטוב, בהחיותו בן האישה האלמנה (מלכים א, יז), או כמו שנודע לכל אדם מאותות אלישע עליו השלום.
וזה אינו עיקר אמת, שכל מה שעשו אליהו ואלישע, וזולתם מהנביאים, מהאותות, לא עשאום כדי לקיים נבואתם, שהנבואה כבר נתקיימה להם קודם לכך, אבל עשו האותות ההם לצרכיהם, ולרוב קרבתם אל הקב"ה השלים חפצם, כמו שהבטיח לצדיקים, ותגזר אומר ויקם לך (איוב כב). אבל תתקיים הנבואה במה שנספר, בדבר שהחלונו לדבר בו.

ואומר בתחילה, שעיקר דתנו בעניין הנבואה על מה שאומר. והוא: שהמתייחסים לנבואה נחלקים בתחילה לשני חלקים:
מתנבא בשם עבודת כוכבים או מתנבא בשם.

ונבואת עבודת כוכבים תחלק לשני חלקים:

[מתנבא בשם כוכב]

החלק הראשון, שיקום נביא ויאמר כוכב פלוני נתן עלי רוחו, ואמר לי עבוד אותי בכך, או קרא אלי בכך ואענך. וכן אם יקרא בני איש לעבוד לבעל, או לדמות מן הדמותים, ויאמר הדמות הודיעני בכך, והגיד לי כך, וצווה עלי לצוות בעבודתו על עניין פלוני, כמו שהיו עושין נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א, יח).

[מתנבא לעבודה זרה בשם השם]

והחלק השני, שיאמר היה אלי דבר השם לעבוד הבעל הפלוני, או להוריד כוח מלכת השמים הפלוני לעניין פלוני, ויגיד להם עניין מענייני העבודות והפעלים שעושים אותם עובדי העבודה ההיא, כמו שנתייסד אצלנו בתורה. וגם זה מתנבא בשם עבודת כוכבים, שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה ציותה לעבוד אותה, או מי שיאמר שהקב"ה צווה לעבוד שום דבר מהם.

וכשנשמע מן המתייחס בנבואה אחת משני הדעות האלה, והעידו עליו עדים כפי שנאמר בתורה, דינו שייהרג בחנק, כמו שאמר הקב"ה (דברים יג), והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. ואין לנו להביט להתיחסו לנבואה, ולא נבקש ממנו אות. ואפילו יעשה מן האותות והמופתים לקיים לו הנבואה, מה שלא שמענו מופלאים מהם, יחנק.

ואין להביט לאותותיו. שטעם קיום האותות ההם הוא שאמר הכתוב (שם), כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם.

ועוד, השכל, המכזיב עדותו, יותר נאמן מעין שהוא רואה אותותיו. שכבר נתבאר במופת אצל בעלי השכל, שאין לכבד ולעבוד זולתי האחד, הממציא כל הנמצאים, והמתאחד בכלל השלמות.

והמתנבא בשם יחלק גם כן לשני חלקים:

[רוצה להוסיף מצוות]

החלק הראשון, שיתנבא בשם האל, ויקרא ההמון להאמין בו, ויצווה על עבודתו, ויאמר שהקב"ה הוסיף במצות מצווה, או גרע מצווה מכלל המצות שאסף אותם ספר התורה. ואין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק, ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל.

ועניין שיוסיף או יגרע מן הכתוב, כגון שיאמר, שהקב"ה אמר אלי כי הערלה היא שתי שנים, ואחר שתי שנים מותר לאכול הפירות הנטועות. או שיאמר, שהקב"ה אמר אלי, שהערלה אסור לאכול אותה ד' שנים, חלף מה שאמר הקב"ה (ויקרא יט), שלוש שנים יהיה לכם ערלים, וכדומה לו.
או ישנה בקבלה כלום, ואפילו יסייענו פשט הכתוב. כגון שיאמר, שזה האמור בתורה (דברים כה), וקצותה את כפה, הוא כריתת יד באמת, ואינו קנס המבייש, כמו שבא בקבלה, ויסמוך הדבר ההוא לנבואה, ויאמר שהקב"ה אמר לי, שזו המצווה שאמר, וקצותה את כפה, הוא כפשוטו, גם זה יהרג בחנק, שהוא נביא שקר, והוא סומך אל הקב"ה מה שלא אמר לו.

ואין להביט גם בזה לאות ולמופת, שהרי הנביא אשר הראה כל אנשי העולם אותותיו, והכניס בלבבנו להצדיקו ולהאמין בו, כמו שאמר הכתוב (שמות יט), וגם בך יאמינו לעולם, הוא הגיד לנו בשם הקב"ה, שלא תבוא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת. והוא מה שאמר (דברים ל) לא בשמים היא. ואמר, בפיך ובלבבך לעשותו. ועניין בפיך, המצווה הידוע על פה, ועניין בלבבך, הסברות שהוציאו בעיון, שהוא מכלל הכוחות הנמשכות אל הלב. והזהירנו גם כן מלהוסיף בהם ולגרוע מהם, כמו שנא' (שם יג), לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ועל כן אמרו ע"ה (מגילה ב,ב), אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
ואחר שידענו שטענתו טענת שקר על הקב"ה, וסמך לו מה שלא דבר לו, נתחייב להורגו, כמו שאמר הכתוב (דברים יח), והנביא אשר יזיד וגו' ומת הנביא ההוא.

[מצווה לשמור המצוות]

והחלק השני בעניין הנביא, כגון שיקרא לבני אדם לעבוד את השם, ויצווה על מצוותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת ומגרעת, כמו שאמר הנביא מסיים הנביאים (מלאכי ג), זכרו תורת משה עבדי, ויבטיח למי שיעשנה בגמולות טובות, ויזהיר לכל העובר עליה בעונש, כמו שעשו ישעיה, ירמיה, יחזקאל וזולתם, ויצווה בצוויים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה, כגון שיאמר, הילחמו על עיר פלונית, או עם אומה פלונית עתה, כמו שצווה שמואל לשאול להילחם בעמלק (שמואל א, טו), או ימנע מלהרוג, כמו שמנע אלישע ליהורם מהרוג חיל ארם הנכנס לשומרון, כפי העניין הנודע (מלכים ב, ו), וכמו שמנע ישעיה מלהביא המים מבית לחומה, וכמו שמנע ירמיהו את ישראל מלכת לארץ ישראל, וכדומה לעניין זה.

[בדיקת הנביא אם הוא נביא אמת]

ובשביל זה, כשיטען הנביא טענת נבואה, ולא יסמוך אותה לעבודת כוכבים, ולא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה, אבל יאמר דברים אחרים, כמו שספרנו, נצטרך אז לבחון אותו, כדי שיתבאר לנו עדותו:
שכל מי שנתקיימה עדות נבואתו, ראוי לעשות כל מה שיצווה, מדבר קטן ועד גדול, וכל העובר על צווי מצוויו חייב מיתה בידי שמים, כמו שאמר הקב"ה במי שעובר על צווי הנביא (דברים יח), אנכי אדרוש מעמו.
ואם לא תתקיים עדותו יומת בחנק.

וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד: כשיתייחס אדם לנבואה כמו שבארנו, ויהיה הגון לה, כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המידות, כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר (שבת צב.). ויתרונות רבות בזה העניין, אי אפשר לכנוס אותם יחד, והדבור בהם והראיה על כל אחת מהם, בפסוקים מספרי התורה ובדברי נביאים, ויצטרך לעניין הזה ספר בפני עצמו, ואולי השם יסייענו עליו, עם מה שראוי להתחבר לעניין ההוא.

ובהיות המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי, נאמר לו: הבטיחנו ביעודים והגד לנו דברים מאשר למדך הקב"ה. ויגיד ויבטיח. ואם יתקיימו ייעודיו כולם, אז נדע שכל נבואתו אמת. ואם ישקר בה, או נפל אחד מדבריו ואפילו דבר קטן, נדע שהוא נביא שקר.

וזה כתוב בתורה בעניין הבחינה הזאת: וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה', אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא.
וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים, אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת, אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמיתיים ככל אשר ידבר בשם ה', פעם אחר פעם. ועל כן אמר בעניין שמואל כשנתפרסם כי כל מה שידבר בא יבוא, כמו שנאמר (שמואל א, ג) וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא לה, ולא היה מתחדש אצלם דבר שלא היו שואלים עליו לנביא, ולולי היה מנהגם לשאול לנביאים בכל ענייניהם, לא בא שאול לשאול לשמואל (שם ט), בעד אבידה שאבדה ממנו בהתחלת ענינו.
ואין ספק שהדבר כך, כי הקב"ה הקים לנו נביאים חלף הוברי שמים והמעוננים והקוסמים, כדי שנשאלם בכללים ובפרטים ויודיעונו דברים נאמנים מהעתים, כמו שיגידו הקוסמים ההם דברים שאפשר שיתקיימו ואפשר שלא יתקיימו, כמו שנאמר (דברים יח), כי הגוים אשר אתה יורש וגו', נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו'. ובשביל עניינים אלו היו קוראים שם הנביא רואה, כי היה רואה העתידות קודם היותם, כמו שאמר (שמואל א, ט), כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.

[נבואות הקוסמים]

ופן יחשוב חושב ויאמר, כי בקיום הודעת החידושים והעתידות תתקיים הנבואה לטוען אותה, הנה כל הקוסמים והוברי שמים ובעלי הכוחות הנפשיות יכולים לטעון טענת נבואה, שאנו רואים אותם, עין בעין, כל היום מגידים מה שעתיד להיות.

וזה חי נפשי פרק גדול, וראוי לבאר אותו, כדי שיתבאר ההפרש בין דברי המתנבא בשם אלוהים ודברי בעלי הכוחות.

ואני אומר, שהקוסמים והוברי שמים ואנשי החבורה ההיא, יגידו העתידות ההוות, אבל יצדקו קצתם וישקרו קצתם בהכרח. וזה הדבר אנו רואים אותו תמיד, ויסכימו עליו ג"כ אנשי המלאכה ההיא ואותותם לא ינכרו. אבל יתרון כל איש מהם על חברו, בהיות כל שקרי איש אחד פחות משקרי זולתו, אך שיצדקו בכל דקדוקי העתידות זה אי אפשר להיות. ובעלי הכוחות האלו לא יכנו נפשם, ולא יתהללו שיצדקו בכל חלקי הדברים, אבל אומרים שזאת השנה יהיה בצורת, ושלא ירד גשם כלל, ונמצא שיהיה בה גשם מעט; או יאמר שמחר ירד גשם ונמצא שירד ליום שלישי וכדומה לו, וזה הדבר יקרה לו כשיהיה בקי מאוד, והן הידועים בשם אשר דברו עליהם בספריהם. וזה עניין דברי ישעיהו לבבל (ישעיה מז), יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים, החוזים בכוכבים, מודיעים לחדשים [מאשר יבואו עליך]. ואמרו רבותינו, מאשר ולא כל אשר.

ואין מייעודי הנביאים והבטחתם כן, אבל יצדק הכל עד מילה אחרונה ולא ייפול דבר מדבריהם, לא קטן ולא גדול, כל ימי עולם, בכל אשר ידבר בו בשם האל. ועל כן כשישוב ריקם דבר מדבריו נדע שקרו. והוא מה שאמר (מ"ב י), כי לא יפול מדבר ה' ארצה, ולעניין זה רמז ירמיהו בחולמים שיצדקו במראיתם, שהיו מודיעים מה שיראו להם החלומות על דרך הנבואה, והיה מוכיחם ומשחית טענותם, באומרו (ירמיה כג), הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאם ה'. ופירשו החכמים עניין הדבר הזה, שהנבואה היא ברורה ואין בה תערובת מן הכזב, כמו הבר המבורר מן התבן. והחלומות וכיוצא בהן מן הידעונים רובם כזב, כתבן שיש בו גרגירי חטה. ואמרו (ברכות נה.), כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.

[מתי ביטול נבואה פירושה שהנביא נביא שקר]

ונשאר בכאן פרק גדול ראוי לנו לבארו והוא שהנביא כשיתנבא בצרות ומאורעות לעם שהם חייבים, כגון שיזהירם ברעב או חרב, או שתהפך ארצם, או ירדו עליהם אבני אלגביש, וכדומה לו, ואחר כן לא יתקיים דבר מן העניין ההוא, ורוחמו מן השמים ועמדו כל ענייניהם בשלום ובשלוה, לא יודע בו כזב הנביא, ואין ראוי לומר שהוא נביא שקר, ושיהיה חייב מיתה, מפני שהקב"ה ניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה וסרו מנאצותם, או איחר גמולם הקב"ה בחמלתו, והאריך אפו להם עד זמן אחר. כמו שעשה לאחאב, באומרו ע"י אליהו (מלכים א' כא), לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה. או ירחם עליהם למען זכיות שקדמו להם. ולא אמר על דבר כזה (דברים יח) ולא יהיה הדבר ולא יבוא.

אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב, ויאמר בשנה זו יהיה השקט ושלוה, והיו בה מלחמות, או יאמר שנה זו תהיה גשומה וברוכה, ויהיה בה רעב ובצורת, וכדומה לו, נדע שהוא נביא שקר, והתקיים ביטול טענתו ושקרו. ועל זה אמר הכתוב (דברים יח), בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו, רוצה לומר: אל יפחידך ואל יבהילך מלהרוג אותו, אמונתו וישרו וחכמתו, אחרי אשר מלאו לבו להעיד דבר גדול כזה ודיבר סרה על השם יתברך.

שהקב"ה כשיבטיח אומה בבשורות טובות על ידי נביא, אי אפשר שלא יעשם, כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם. והוא מה שאמרו ע"ה (ברכות ז.), כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, אינו חוזר בו.

[מדוע פחד יעקב לאחר שהובטח לו טוב?]

אבל עניין פחד יעקב, אחר שהבטיחו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר (בראשית כח), והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר (שם לב), ויירא יעקב מאוד וייצר לו, אמרו חכמים ז"ל בעניין ההוא, שהיה מפחד מעון, שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות ד), קסבר שמא יגרום החטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא.

ויש לדעת שעניין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה, במאמר מוחלט, בלא תנאי, ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא, זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו.

[ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור]

ואל העיקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור. מפני שירמיהו היה מתנבא לרעה ולמות, ואמר שנבוכדנצר יגבר ויצליח ויחריב בית המקדש, וחנניה בן עזור היה מתנבא לטובה ולשוב כלי בית ה' לירושלים המובאים בבלה.

ואמר לו ירמיהו, כשנתווכח עמו על דרך העקרים השמורים, שאם לא תתקיים נבואתו ולא יגבר נבוכדנצר, וישובו כלי בית ה', כמו שאתה אומר, אין זה הדבר מכחיש לנבואתי, אולי הקב"ה ירחם עליכם, אבל אם לא יתקיים דבריך ולא ישובו כלי בית ה', בזה יתברר שנבואתך שקר, ולא יתקיים לך נבואה, עד יתקיימו היעודים הטובים שהבטחת בהם.

והוא מה שאמר (ירמיה כח): אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם, הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם, וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות, למלחמה ולרעה ולדבר, הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. רוצה לומר בדבר הזה, שהנביאים ההם המתנבאים לטוב ולרע, לא נוכל לדעת מכל הדברים שהתנבאו לרע אם צדקו בעדותם או כזבו. אבל יודע אמונת דבריהם כשיבטיחו בטובה ותתקיים.

[סמכות הנביא לבטל מצווה באופן זמני]

וכשתתקיים נבואת הנביא ע"פ אשר יסדנו, ויצא לו שם כמו שמואל ואליהו וזולתם, יש לנביא ההוא יכולת לעשות בתורה דבר שלא יוכל כל בשר זולתו לעשותו. והוא מה שאני אומר, כשיצווה לבטל איזו מצווה מכל המצות ממצות עשה, או יצווה להתיר דבר אסור ממצות לא תעשה לפי שעה, חובה עלינו לשמוע לדברו ולעשות מצוותו, וכל העובר עליו חייב מיתה בידי שמים, חוץ מעבודת כוכבים, וזה מפורש לחכמים בתלמוד. והוא מה שאמרו (סנהדרין צ), בכל אשר יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים. אבל על תנאי שלא יעמוד הדבר ההוא לעד, ולא שיאמר כי הקב"ה צווה לבטל המצווה הזאת כל ימי עולם, אבל יצווה לבטל המצווה לסיבה וצורך שעה.

והנביא בעצמו, כשישאלוהו בצוותו לעבור על מצווה מכל המצוות אשר צווה ה' אותנו על ידי משה, תהיה תשובתו שביטול זאת המצווה אינו קיים, אבל ראוי לעשותה עתה בלבד, לפי שעה. כגון מה שיעשו בית דין בהוראת שעה.
וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל (מלכים א, יח) שהקריב עולה בחוץ וירושלים עומדת, ובה בית המקדש בנוי. וזה מעשה כל העושה אותו בלא מצות הנביא חייב כרת, והקב"ה הזהיר עליה בתורה (דברים יב) ואמר, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. ועושהו חייב כרת, כמו שאמר על המקריב בחוץ (ויקרא יז), דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת. אבל הוא ע"ה, אולי ישאלוהו בשעת הקרבתו בהר הכרמל ויאמרו לו, הנוכל לעשות כמעשה הזה כל ימי עולם, היה אומר שאינו מותר וכל המקריב בחוץ חייב כרת, אבל זה המעשה הוא לפי שעה, לגלות בו שקרות נביאי הבעל ולהשבית מה שבידם.
וכמו שעשה אלישע, בצוותו להלחם עם מואב, להכרית כל עץ עושה פרי, כמו שאמר (מלכים ב, ג), וכל עץ טוב תפילו. והשם מנענו מלעשות כן, באומרו (דברים כ), לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. ואילו שאלו את אלישע אם בטלה המצווה הזאת, ואם הותר לנו בעתיד לכרות האילנות העושות פרי כשנצור על עיר, היה אומר שאינו מותר, אבל זה המעשה נעשה עתה לעניין צורך.

[משל]

ואני אביא לך משל, יתבאר בו זה העיקר בכל המצוות.
אילו איש נביא שנתבררה אצלנו נבואתו, כמו שאמרנו, יאמר לנו ביום שבת שנקום כולנו, נשים ואנשים, ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה, ונחגור איש את כלי מלחמתו, ונלחם עם אנשי מקום פלוני ביום זה, שהוא יום שבת, ונשלל שללם, ונכבוש נשיהם, היה חובה עלינו, אנחנו המצטווים בתורת משה, לקום מיד ולא נתעכב, כאשר ציוונו, ונעשה כל מה שצווה בזריזות ובחבה יתירה, בלא ספק ובלא עיכוב, ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא, ואע"ג שהוא יום שבת, מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה, שהיא מצווה, ונקווה עליה גמול טוב מהקב"ה, בשביל שעשינו מצות הנביא, שהיא מצות עשה לעשות דברו, כמו שנאמר על ידי משה (דברים יח), נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון. ובאה הקבלה (סנהדרין צ), בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים, כגון אם יאמר לנו עבדו היום הזה בלבד זה הצלם, או הקטירו לזה הכוכב בשעה זאת לבדה, ייהרג ואין לשמוע ממנו.

ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים, ויהיה זקן בא בימים, ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים, ולי שנים כך וכך ולא עברתי בהם על מצווה מכל המצות לעולם, ואיך אקום ביום זה, שהוא יום שבת, ואעבור על איסור סקילה ואלך להלחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה, וימצאו אחרים במקומי ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה.

- האיש ההוא מורד ועובר על דברי האל והוא חייב מיתה בידי שמים, מפני שעבר על אשר צווה הנביא. ומי שצווה השבת, הוא צווה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור. וכל העובר על דברו חייב כמו שזכרנו. והוא מה שאמר הכתוב (שם), והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, אנכי אדרוש מעמו. ובכלל זה כל מי שיקשור קשר קיים ביום שבת זה, בעשותו המלאכות האלה ממה שלא יצטרך להיות לו עזר, בעשיית המצווה אשר צווה הנביא, חייב סקילה. וזה הנביא אשר ציוונו מה שצווה ביום שבת זה ועשינו דברו, אם יאמר לנו שתחום שבת אלפים אמה פחות אמה, או אלפים אמה ואמה, ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר לו, לא על דרך עיון וסברה, נדע שהוא נביא שקר, וייהרג בחנק, ועל זה העניין יש לך שתהיה סובר כל מה שיצווה אותך בו הנביא, וכל שתמצא במקרא מעניין הנביא, שהוא סותר דבר מן המצות.

וזה העיקר מפתח לכל העניין ההוא. ובזה לבדו ייבדל הנביא משאר בני אדם במצות. אבל בעיון וסברה ובהשכל המצות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברה, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברה, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים, כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברה אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברה ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים.

וכן אמרו החכמים (חולין קכד.): האלוהים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצווה על דרך נבואה, בשום פנים.

וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצווה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא ובאת אל הכוהנים הלוויים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, (שם יז), וכבר הפליגו החכמים לדבר בעניין זה מאד, והוא האמת.