משנתו ההיסטורית של ר' יהודה הלוי
פרק ב: המפגש בין המלך הכוזרי לפילוסוף
מאמר א': א-ד הטקסט מצוי בחוברת לתלמיד, בעמ' 19
הקדמה
פרק זה ארוך וקשה להבנה. יש לקראו עם התלמידים לאט לאט ובאופן שיטתי, תוך כדי הצגת עמדות הפילוסוף כמתפתחות זו מזו. יש לקחת בחשבון, כי החומר הכלול בפרק זה עשוי להיות מפגשו היחיד של התלמיד עם הפילוסופיה האריסטוטלית בעיבודה הביניימי. דומה כי המפגש עם תפיסת אלוהות השונה בתכלית מכל מה שלמדו התלמידים במקרא תיצור קשיים, מחד גיסא, ומוקדי הזדהות, מאידך גיסא, הכול לפי "מטענם הדתי" של התלמידים השונים. ההתמודדות עם קטע זה היא מעין "מבחן בגרות" עבור התלמיד, ובו הוא מתנסה בצורך לנטוש עולם השקפות מבוסס ומובנה כדי לבדוק גישה חדשה ולנסות להבינה. בד בבד עם חשיבותו של המפגש עם הפילוסופיה האריסטוטלית בלבושה הביניימי נדמה לנו, כי אל לו למורה להפוך אותו למוקד הלימוד ולהוציאו מן הפרופורציה הנתונה לו בספר "הכוזרי". הלכך העברנו כמה דברי הסבר כלליים על הקוסמולוגיה הביניימית לנספח שבסוף החוברת לתלמיד, כדי שלא לסטות מן המטרה העיקרית של הלימוד.
ניתוח הטקסט
הקטעים כוללים את הצגת השקפתו של הפילוסוף ואת דחייתה על ידי המלך הכוזרי. בדברי הפילוסוף ניתן להבחין ארבעה מוקדים: דמות האל, בריאת העולם, השלמות האנושית ומקומה של הדת בתפיסת הפילוסוף.
א. דמות האל
2. ידיעת האל היא יציבה ובלתי משתנה. לכן האל אינו יודע את הפרטים - כגון בני האדם כפרטים, או פרטי מעשיהם של בני-האדם - משום שפרטים אלו חל עליהם חוק השינוי.
3. מכאן שאין האל משגיח על כל אדם, אינו מצווה אותו אישית ואין לו כל עניין באושרו ובהצלחתו. לשון אחר: אין השגחה פרטית. גם אם הפילוסופים משתמשים במטבע הלשונית "האל ברא את האדם", אין כוונתם לפעולה אלוהית מודעת, שיש בה כוונה אישית. אם הפילוסופים משתמשים בלשון שמשתמע ממנה ההפך מהנחות אלה, הרי זה משום שהם משתמשים בלשון מושאלת, כדי לשבר את האוזן.
לסיכום: הספרה האלוהית רחוקה ונעלה מכל המוסכמות וההשגות האנושיות. לא ייתכן במהות לתאר, או לדמות, כל קשר שהוא - במעשים או בתכונות - בין אלוהים לבין האדם.
ב. בריאת העולם
2. בעולם שוררת חוקיות; לכל תופעה יש סיבה, ואף לסיבה קודמת סיבה. כל תופעה בעולם היא סיבה ומסובב בעת ובעונה אחת. השתלשלות הסיבות והמסובבים היא הכרחית וקדמונית, ללא נקודת מוצא בזמן.
3. החוקיות השוררת בעולם היא הכרחית. שום גורם לא יזם אותה, ואף לא שם לה תכלית מעבר לקיים בעצמו. הכרחיותה של החוקיות מונעת חריגות ממנה, כמו מעשי נסים.
ג. השלמות האנושית
2. המשימה המוטלת על האדם - החתירה אל השלמות - מחייבת ניצול מכוון ומודע של הפוטנציאל הטמון בו, באמצעות אימון ולימוד. כל בעל פוטנציאל, קרי כל בן-אדם, שלא יממש את הפוטנציאל הזה, ירחק משלמותו. משמע: אם הפוטנציאל הוא נתון הקיים אצל כל אחד, הרי השלמות היא אתגר לכל אחד. פרט לכושי, אין אדם שהאפשרות להגיע אל השלמות נמנעת הימנו.
3. השלמות מורכבת משלמות מוסרית ומשלמות שכלית:
השלמות המוסרית היא קניית מידות נכונות ומעשים טובים. זאת ניתן לעשות בשלושה אופנים:
(א)על ידי לימוד דרכי המוסר;
(ב)על ידי הידבקות באישיות המשמשת מופת מוסרי;
(ג)על ידי קניית הרגלים להתנהגות מוסרית.הפילוסוף רואה שלמות מוסרית זו כאמצעי להגיע לשלמות השכלית.
השלמות השכלית היא הוצאת השכל האנושי מן הכוח אל הפועל; כלומר: המאמץ להתחברות השכל הנפעל עם השכל הפועל. השכל האנושי, כל עוד הוא מוכן לקלוט מידע מן החוץ ולעבדו, הוא עדיין נפעל. כאשר הוא קולט מידע חיצוני לו ומתחיל לעבדו, הוא הופך להיות פועל. כאשר הוא קולט את המידע בלבד, מידת האקטיביות שלו נמוכה, אם היא קיימת בכלל. כאשר הוא מעבד באופן עצמאי את התוכן שקלט ומטביע בו את חותמו האישי, אז הוא אקטיבי.לתהליך השכלתנו כמה שלבים:
(א) קליטת אובייקטים חיצוניים לנו על ידי החושים. זוהי הפעולה הראשונה, שבלעדיה לא תיתכן כל השכלה. ברם, פעולה זו אינה פעולה שכלית כלל, באשר היא נעשית ע"י כלים בלתי שכליים, המתווכים בין האובייקט לבין השכל. קליטה זו היא תמיד סלקטיבית; דהיינו: אין אנו מעבדים עיבוד אינטלקטואלי את כל אשר אנו קולטים, אלא רק חלק מזערי מכך.
(ב) עיבוד של החומר הנקלט על ידי השכל. השלב המוקדם של העיבוד נשאר מוגבל לפרט המוחשי.
(ג) השלב הגבוה יותר של העיבוד הוא שלב ההמשגה, יצירת מושגים מופשטים מפרטים מוחשיים. כאן קיימת עלייה בדרגת העיבוד, ובה המעבד מארגן את האינפורמציה ויוצק לה אף חותם אישי. אין כאן קליטה פסיבית בלבד, אלא הפעלה של השכל, תוך כדי שימוש בתוצאות העיבוד כקרש-קפיצה לקליטת מידע נוסף ולארגונו בשכלו של הקולט.
4. השכל הפועל: לפי התיאוריה שרווחה בימי-הביניים, היא התיאוריה הגיאוצנטרית, האדמה מצויה במרכז, ומסביבה עשרה גלגלים, בסדר הולך ומתרחק ממנה. לכל גלגל יש שכל. ברם, בו בזמן שהשכל המצוי בגופו של האדם צמוד לגוף, כל שכל המצוי בגלגל הוא ישות רוחנית בלתי צמודה לשום גוף, או, כפי שמכונה הדבר בלשון ימי-הביניים, "שכל נפרד" (בניגוד לשכלנו, שהוא "שכל הטבוע בחומר"). תשעה מבין עשרת השכלים "ממונים" על תשעה גלגלים. השכל העשירי, הנמוך שבכולם, הוא השכל הפועל, הממונה על עולמנו והמצוי מתחת לגלגל הירח. אחד מתפקידיו הוא הפעלת שכלנו הפוטנציאלי, כלומר הוצאתו מן הכוח אל הפועל. ברם, כשם שאין פעולתו של האל "הפילוסופי" פעולה מכוונת, כך הפעלתו של השכל הפועל את שכלנו אינה מכוונת. הפעלתו היא בעצם קיומו: הוא משמש אתגר לשכלנו לעלות מעלה מעלה במעלות ההפשטה, על-ידי הפשטת המוחשים והמשגת הפרטים הזורמים אלינו על ידי חושינו. ההתמודדות האינטלקטואלית עם היש גורמת לכך שהיש ייתפס בקטגוריות מופשטות, ושדרגות ההפשטה הן בבחינת שלבים בסולם: ההתחלה היא במוחשי, המצוי כביכול בטבע, ובהמשך דרגות ההפשטה עולות אל ראש הסולם, המצוי כביכול בשמים. זוהי התחברות עם השכל הפועל, על פי הגדרת הפילוסופים של ימי-הביניים. להתאחדות מלאה ומתמדת עם השכל הפועל לא יגיע האדם לעולם, בשל היות שכלו טבוע בחומר, בעוד שהשכל הפועל הוא שכל נפרד. כאשר האדם מתאחד עם השכל הפועל - וזו התאחדות רגעית - כל חלקי גופו, הנשמעים לשכלו במצב השיא שלו, פועלים פעולות מושלמות. אז הם משמשים, כביכול, כלים לשכל הפועל. זהו מצב של שליטת השכל על כל שאר חלקי הגוף, מצב של איזון תבוני ושקול של פעולות האדם. האדם המשכיל הוא אפוא אף אדם מוסרי, באשר שליטת השכל על היצרים היא אפיונו המרכזי של האדם המוסרי. המוסר הוא, מחד גיסא, אמצעי למימוש האינטלקטואלי בשיאו, שהרי אדם שיצריו שולטים בו לא יוכל להפעיל את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלו במיטבו. אולם, מאידך גיסא, השלמות האינטלקטואלית היא גם מיניה וביה שלמות מוסרית.
ד. מקומה של הדת בתפיסת הפילוסוף
באילו נקודות מסתמן ניגוד בין תפיסת הפילוסופיה ובין תפיסת דתות ההתגלות?
1. לפי תפיסת דתות ההתגלות העולם הוא מחודש; קרי: נברא יש מאין, אחר שלא היה.
2. אם העולם מחודש, הרי יש לו מחדש. אקט הבריאה הוא אקט התכוונותי, שהוא פרי הכרעת הבורא. בעוד שהאל הוא מחויב המציאות, העולם הוא אפשרי המציאות. דהיינו: העולם יכול היה גם שלא להתקיים, ואילו האל - קיומו הוא בפני עצמו, ולא כהסקת מסקנה מהחוקיות שבעולם.
3. אקט הבריאה בא לטובת האדם והעולם. זהו אקט אישי, אשר בו ובעצם המשך שליטת האל בעולם, באה לידי ביטוי השגחת האל.
4. בורא העולם וחוקיו הוא אף מחולל ההיסטוריה. אירועיה, כחוקי הטבע, אינם הכרחיים, אלא הם גילוי רצון הבורא. מכיוון שרצון הבורא הוא הקובע, ולא הכרחיותם של החוקים, הרי החריגים, קרי הנסים, על מכלול משמעויותיהם, הם חלק בלתי נפרד של המציאות.
5. האל יודע את כל הפרטים, דהיינו בני-האדם; הוא התגלה אליהם, משגיח עליהם ונתן להם מצוות כדי להנחותם אל ההצלחה. יש לאל עניין בכוונתו ובמעשיו של האדם.
6. אין האדם יכול להתקרב אל האל באמצעות ההשכלה ותו לא, אלא קודם כול במעשה הפולחני שהאל ציווה עליו. למעשה זה צריך להתלוות מאמץ אינטלקטואלי, כדי להבין את טיבו ואת השקפת העולם המשמשת לו בסיס, אולם אין הלימוד משמש תחליף למחויבות לקיום המצווה הפולחנית.
תגובת הכוזרי לטענות הפילוסוף
2. דברי המלאך לכוזרי בחלום מעמידים את חשיבות המעשה בדרגה עליונה. הפילוסוף אינו יכול להפריך בפני הכוזרי את החלום עצמו כסמכותי לגביו. בכך הדרך סלולה בפני הכוזרי לקבל כתקף אף את המסר שנמסר לו בחלום.
3. הכוזרי מחזק את טיעונו בהוכחה אקטואלית: הרי כוונת שלוש הדתות היא אחת, ועל מה הורגים מאמיניהן זה את זה? על המעשה! משמע שבעיניהן המעשה חשוב יותר מן הכוונה.
4. בצד ההוכחה האקטואלית עולה הוכחה היסטורית: לפי טענת הפילוסופים חייבת הנבואה לשרות עליהם, והרי ההיסטוריה מוכיחה, כי הנבואה שרתה על הנביאים, ולא על הפילוסופים!
מסקנות מניתוח העימות בין הפילוסוף לכוזרי
(א) לפילוסופיה יש סמכות אוניברסלית, בניגוד לדתות. הישענותה של הפילוסופיה על השכל נותנת למשפטיה ולמסקנותיה תוקף מחייב בעיניו של כל בעל שכל.
(ב) ריה"ל רוצה, עוד לפני העימות עם הדתות, להעמיד את הפילוסופיה במקומה המוגדר לה בעולמו של איש הרוח. העימות בין הדתות לבין עצמן הוא על נקודת מוצא שווה, בעוד שהעימות בינן ובין הפילוסופיה הוא על מקורות ועל קני מידה הנוגדים זה את זה. זאת משום שכל הדתות המונותיאיסטיות מסכימות על כמה עקרונות יסוד: אחדות האל, היותו מופשט, התגלותו לבני אדם, חשיבות הפולחן, והחשוב אולי ביותר לעניננו - ההטרונומיה של האדם בקביעת האידיאולוגיה שלו ושל אורח חייו. כלומר: נקודת המוצא לאורח-חיינו מצויה בכתובים שניתנו על ידי מקור על-אנושי, ואין לו לבן התמותה אלא לפרשם כדי למצוא בהם את הרלוונטי למצב שהוא נתון בו. מכיוון שמקור הכתובים שניתנו לנו אינו אנושי, הרי שבמהותו הוא מקיף כל מצב אנושי, בכל אתר ואתר ובכל זמן ועידן. לעומת זאת, הפילוסופיה עומדת על האוטונומיה האנושית בקביעת הנורמות לחיי בני-אדם. נקודת המוצא טבועה עמוק באדם כאדם, היכול, ואף חייב, לקבוע בעצמו את דרכי התנהגותו ואת בסיסן האידיאולוגי. הלכך יש למקד ולתחום את תחומיהן המוגדרים של הדתות לעומת הפילוסופיה עוד לפני העימות עם הנצרות ועם האיסלאם.
2. ריה"ל (קרי: המלך הכוזרי) אינו מפריך את טיעוני הפילוסוף. הם אמנם "מספיקים", אולם אינם יכולים לתת תשובה לאדם כמוהו, שזכה להתגלות אישית (קרי: חלום) וקיבל אותה כסמכות. מכיוון שאין לריה"ל ספק במהימנות החלום ומסרו, הוא עוקף את דברי הפילוסוף.
3. ריה"ל מבליט את הניגוד בין דת לפילוסופיה תוך כדי מתן העדפה לדת. האל האישי, המתגלה לפרט או לכלל בהיסטוריה, הוא עדיף ובעל סמכות לחווים את חוויית ההתגלות יותר מכל ניסוח רציונלי. ריה"ל מצטייר כאן כאמפיריקן בתחום הדתי. הוא קובע תוקף ומעמד גבוה יותר להתנסות האישית מאשר לפילוסופיה השכלתנית.
4. שימושו של הכוזרי בדוגמות אקטואליות והיסטוריות להפרכת טיעוני הפילוסוף אמור לטעון מיניה וביה, כי אם המציאות והתיאוריה אינן תואמות זו את זו, יש לשנות את התיאוריה.
3. מוקדים חינוכיים והצעות לפעילות
יסוד חינוכי חשוב נוסף בפרק זה מצוי בעמדתו "הגזענית" של הפילוסוף, הבאה לידי ביטוי בעמדתו כלפי הכושי. לנקודה זו חשיבות משתי בחינות:
א. היא מצביעה על האליטיזם בגישתו של הפילוסוף.
ב. ניתן יהיה להעמידה בהמשך הדיון מול ה"לאומנות הגזענית" של ריה"ל.
בהקשר זה חשוב להפנות את תשומת לבם של התלמידים לעובדת היסוד, שהן בעת העתיקה והן בימי-הביניים רווחה ההשקפה בדבר השונות בין בני אדם (הרי אנו מצויים עדיין לפני המהפכה הצרפתית!).
העימות בין גישות הפילוסוף והחבר עשוי להיות מרתק ומדבר אל כל תלמיד. ניתן לשחק במסגרת כתתית משחק תפקידים: תלמיד אחד יציג את גישת הפילוסוף והשני יציג את גישת החבר. אחר-כך תשתתף הכיתה כולה בדיון ותנקוט עמדה. סביר הוא, כי רוב התלמידים יתמכו בעמדת הפילוסוף, המציב את המבחן הרציונלי כקנה-מידה לוודאותן ולתקפותן של אמיתות. תגובת הכוזרי לדברי הפילוסוף (בהמשך לתגובת החבר לדברי הכוזרי - מאמר א': י"ג), הנותנת עדיפות לוודאות הנובעת ממקור לא רציונלי, עשויה לעורר דיון פורה בקרב התלמידים. החשוב כאן הוא (וזאת בלי לנקוט עמדה לגופם של דברים) לנסות ולמתן את המשקל המכריע שאנו מעניקים לרציו, שהרי לא זו בלבד ששכלנו יחסי וודאויותיו תקפות "על תנאי" (מאמר א': ה'), אלא אף ההיסטוריה מוכיחה, שאנשים רבים מסרו את נפשם על אמיתות דתיות, ולא רק על אמיתות שכליות. משמע: לפחות אותם הרוגים על קדושת דתם ייחסו תוקף כה מוחלט לאמת הדתית, עד כי ראו אותה כחשובה אף מעבר לחייהם שלהם.
ראוי להדגיש את הניגוד החריף בין ההשתלמות האינטלקטואלית כמוקד חיי הפילוסוף ובין התביעה הדתית לקיום מצווה. שהרי רעיון המצווה עומד על העיקרון של "מה אני עושה בעקבות מה שאני מאמין בו?". תקפותו של ערך, לדעת היהדות, נעוצה במידת נכונותו של המאמין לחיות לפיו, ולא רק להגות אותו בשכלו. בעוד שמטרת הפילוסוף נעוצה בעומק הגותו, הרי מטרתו של האדם הדתי נעוצה בשלמות מעשיו.
