משנתו ההיסטורית של ר' יהודה הלוי

פרק ד: היהדות - דת היסטורית מאמר א': י-כה

מאמר א': י-כה הטקסט מצוי בחוברת לתלמיד, בעמ' 45

לאחר התדיינויות מאכזבות עם הנוצרי ועם המוסלמי מגיע הכוזרי לבסוף, ובדלית בררה, אל היהודי (שהיה צריך לדון עמו ראשון, מתוך נאמנות לסדר הכרונולוגי של הופעת שלוש הדתות בהיסטוריה). על רקע זה היהדות ניצבת בעמדת מוצא עדיפה על עמדות הנצרות והאיסלאם. מאחר שציפיותיו של הכוזרי ממנה נמוכות, גם סיכויי אכזבתו ממנה נמוכים מלכתחילה.

ריה"ל מגיע אל היהדות בסופו של התהליך, כדי להראות את כוח היהדות כנובע מטענות הנוצרים והמוסלמים. הוא אינו רוצה לטעון, כי טענותיהם שקריות, אלא שהן וריאציות למקור שיש לחשפו, ולו גם לפי דבריהם.

הנחות היסוד של החבר:

א. אלוהי היהודים הוא אל בעל זיקה מיוחדת מאוד לעם ישראל.
ב. פעולתו - התערבותו במהלך ההיסטוריה היהודית.
ג. מגמתו - הטבה לבני האדם והשגחה עליהם. טיבו - אישי-מוסרי.

משמע:
1. נקודת המוצא של ריה"ל בהציגו את היהדות - בניגוד חריף לדרך שבה הוא מציג את הנצרות ואת האיסלאם - היא ההסתמכות על מאורעות היסטוריים גלויים, הניתנים לאימות ניסיוני, ולא להוכחה באמצעות הנחות שכלתניות. כבר בתשובתו לנוצרי (סעיף ה') ולמוסלמי (סעיף ח') הכוזרי טוען, כי אין מקום לסברה בענייני אמונה, ואם כן, אזיי רק לאחר אימותה באותות ובמופתים שאין דרך לערער עליהם.
2. ריה"ל נוקט כלפי הכוזרי דרך של טיפול בהלם, על ידי שבירה טוטלית של כל מערכת הציפיות שלו. הרי הכוזרי - בהשפעת הפילוסוף, הנוצרי והמוסלמי - מצפה לתשובה אידיאית אוניברסלית, וזוכה במקומה לתשובה היסטורית-ניסיונית-ייחודית קיצונית. על רקע זה ניתן להבין את אכזבתו הראשונית העמוקה של הכוזרי, הבאה לידי ביטוי בסעיף י"ב, שבו הוא קושר את חולשתה המדומה של תשובת החבר עם מצבו השפל של העם היהודי בתקופתו.

וכך אנו מגיעים לסעיף י"ג, סעיף מרכזי שבו ריה"ל מעמת את הדת עם הפילוסופיה וקובע לכל אחת תחום משלה. כאן מובאות כמה טענות:

א. הפילוסופיה מבוססת על השכל, ולא על קבלה ועל מסורת.
ב. התבססותה של הפילוסופיה על העיון השכלי אינה אלא תוצאת היותה נתונה באופן מתמיד לוויכוח חסר הכרעה בין הפילוסופים.
ג. כנגד ההנחה הפילוסופית כי השכל הוא הפוסק האחרון בכל מחלוקת טוען החבר (קרי: ריה"ל), כי היגדים רציונליים אינם אלא "טענות" שלא תמיד ניתן לאמתן אימות מופתי ומספיק. זאת ועוד: תמיד אפשר להביא כנגד כל טענה טענת נגד! משמע:

1. התביעה לוודאות בלתי ניתנת לערעור אינה יכולה להישען על השכל בלבד, אלא חייבת לקבל את אימותה ממקור על-שכלי.
2. ריה"ל אינו רוצה לערער את מעמד הפילוסופיה לחלוטין, אלא רק לשלול את תביעתה לוודאות בלעדית.
3. מכאן סלילת הדרך להתגלות האל ולהתערבותו בהיסטוריה כעובדות ודאיות, שאי אפשר לערער עליהן. לפילוסופיה יש "גג"; מעליה - ההתנסות האישית האמיתית.
4. לפיכך, דווקא הייחודיות היהודית רשאית לטעון לתוקף אוניברסלי, זאת משום שהתערבות האל במהלך ההיסטוריה, כפי שהיא מוצגת על ידי החבר (סעיף י"א), הוצגה אף על ידי הנוצרי ועל ידי המוסלמי (סעיפים ד', ט'), והיא אמינה עליהם כיסוד דתם.

המשל על מלך הודו ונמשלו (סעיפים י"ט--כ"ב) באים לחזק את ההנחה כי אמונתו של אדם במשהו הרחוק מהשגתו חייבת להסתמך על עובדות ברורות שאין ספק באמיתותן. ראוי גם לשים לב למלים האחרונות, בסוף סעיף כ"ה: "הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין". מלים אלה מעמידות את מסירת המסורת ביהדות כשוות-ערך להתנסות אישית של מראה עין.

3. מוקדים חינוכיים והצעות לפעילות

א. ריה"ל מנסה כאן להוריד את הטיעונים הרציונליים מגדולתם. בעולמנו המודרני, הנשען על הישגי המדע והשכל האנושי, ראוי שהמורה יפנה את תשומת לב התלמידים לטיעון זה של ריה"ל. ביסודו של דבר בא ריה"ל לומר, כי אין יחסי יותר מן השכל, ואין מחייב ובעל תוקף גדול יותר מן ההתנסות האישית!
ב. כדאי שהמורה ינתח עם התלמידים את גישתו של ריה"ל כהיסטוריון לעומת גישתו של היסטוריון מודרני. הרי מה שקרה בעבר הוא כרונולוגיה. קביעתן של עובדות כחשובות יותר מאחרות, קרי: סלקציה של המאורעות שקרו בעבר ובדיקת קשרי הגומלין בין העובדות השונות - אלה בעצמן הן היסטוריה. ריה"ל צועד כאן צעד נוסף: הוא קובע את נקודת המוקד, באירועים היסטוריים שהוא מדבר עליהם, בכוח המצוי מחוץ להיסטוריה. מבחינה זו לא יהא ניתוחו של ריה"ל קביל על היסטוריון מודרני, שהרי עבורו אין בהיסטוריה אלא מה שיש בה, דהיינו בני אדם על מכלול הגורמים האנושיים המפעילים אותם והנתונים לבדיקה. גורם חיצוני שאינו ניתן לבדיקה אינו אובייקט לשיקולו של ההיסטוריון. מבחינה זו אין ריה"ל היסטוריון במובן שאנו מדברים עליו.
ג. ומכאן לנקודה נוספת: ריה"ל אינו נוהג כהיסטוריון מודרני גם בשיטה שהוא הולך בה. הרי ההיסטוריון מתחיל בעובדות, ובסופו של תהליך ניתוחן והסברתן הוא מגיע למסקנה. כלומר: הוא הולך באופן אינדוקטיבי, מן הפרט אל הכלל. לעומת זאת, במקרה שלנו מסקנתו של ריה"ל קבועה מראש: האל מתערב באופן פעיל בהיסטוריה של העם היהודי. העובדות ההיסטוריות שמביא ריה"ל אינן באות אלא כדי לבסס הנחה מוקדמת זו. הוא לא ישנה את הנחתו הראשונית לפי עובדות אשר לא תתאמנה לה, אלא יעשה אחד משניים:
(א) יתעלם מהן;
(ב) יפרשן באופן שיתאים להנחתו הראשונית.
ד. נקודות ב ו-ג לעיל אינן באות "להוריד" את ריה"ל מגדולתו, אלא להעמידו בפרופורציה נכונה. אם עבור ההיסטוריון המודרני הניתוח ההיסטורי הוא מטרה לעצמה, עבור ריה"ל, כמו עבור מרבית הוגי הדעות היהודיים בימי-הביניים ואף עבור כותב פרקי ההיסטוריה בתנ"ך, ההיסטוריה היא מכשיר פדגוגי חינוכי: היא משמשת להדריך את היהודי כיצד לנהוג בחיי היום-יום שלו, ומספקת להוגה דוגמות להדגמת עמדותיו.

כדי להבהיר ולהעשיר נקודה זו, אנו מציעים למורה לבוא במגע עם המורה להיסטוריה כדי לקדם את הבנת התלמידים לאבחנה:
1. בין היסטוריוגרפיה וכרונולוגיה
2. בין כתיבת היסטוריה כמטרה לעצמה לעומת כתיבת היסטוריה כמכשיר למטרות המצויות אל מעבר לה. יש לעימות אינטרדיסציפלינרי זה משמעות הן במובן התוכני והן במובן החינוכי.