המצווה הקי"ב
והוא אמרו יתעלה: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (שם יג, מה).
והראיה שזוהי מצוות עשה היא אמרם בספרא:
"לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (שם כג, י),ברור אם כן, שפרימה או פריעה של כהן גדול בלא תעשה, והכלל הוא אצלנו:
יכול אף על פי [שהוא] מנגע?
ומה אני מקים: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע"
בכל אדם חוץ מכהן גדול,
תלמוד לומר: "אשר בו הנגע" -
אף כהן גדול יהיו בגדיו פרומים, קרועים, וראשו יהיה פרוע, יגדל פרע".
'כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב; ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה'.
וכיון שמצאנו שהם אומרים, כי כהן גדול אם נצטרע פורע ופורם, הרי ראיה שזו מצוות עשה. וכבר נמסר לנו בקבלה, שגם שאר טמאים צריכים לעשות לעצמם הכר, כדי שיפרשו בני אדם מהם.
ולשון ספרא:
"טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין?עניינו: כל טמא צריך להכריז על עצמו שהוא טמא, והוא: שישים לעצמו הכר המראה שהוא טמא ושהנוגע בו נטמא, כדי שיבדלו ממנו.
תלמוד לומר: וטמא טמא יקרא".
וכבר נתבאר שהכר זה של מצורע אינו חובה לנשים כלל, והוא אמרם: "האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת", אבל עוטה על שפם ומודיעה על עצמה כשאר הטמאים.
המצווה הקי"ג
כמו שאמר יתעלה: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" (במדבר יט, ט).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, והיא מסכת פרה.
המצווה הקי"ד
והוא: שהאומר 'ערכי עלי' או 'ערך פלוני עלי' -
אם הוא זכר נותן כך;
ואם היא נקבה נותן כך;
וגם לפי הגיל, כמו שאמר הכתוב, ולפי מצב המעריך.
והוא אמרו יתעלה: "איש כי יפלא נדר בערכך נפשות וגו' " (ויקרא כז, ב).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ערכים.
המצווה הקט"ו
והוא אמרו: "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה" (שם שם, יא-יב).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות בתמורה ומעילה.
המצווה הקט"ז
והוא אמרו: "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן" (שם שם, יד).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ערכים.
המצווה הקי"ז
והוא אמרו יתעלה: "ואם משדה אחזתו וגו' (שם שם, טז);
ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו וגו'" (שם שם, כב).
ודן בשדה אחזתו "והיה ערכך לפי זרעו וגו'" ובשדה מקנתו "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך".
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו כולם בשלמות במסכת ערכים.
ואל יחשוב החושב, שארבעת סוגי ערכים אלו יש ביניהם שיתוף המחייב שימנו כמצווה אחת - אלא הן ארבע מצוות: לכל אחת מהן דין שאינו באחרת, אבל שם 'ערך' כוללם על דרך שיתוף השם. לכן אין למנות מיני הערכים כלם כמצווה אחת, כמו שאין אנו מונים מיני הקורבנות כלם כמצווה אחת. וזה ברור כשנתבונן.
המצווה הקי"ח
והוא אמרו יתעלה: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" (שם ה, טז). ואמר עוד: "ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו'" (שם כב, יד).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת מעילה וגם במסכת תרומה.
המצווה הקי"ט
והוא אמרו: "יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (שם יט, כד). ודינו: שיעלה לירושלים ויאכלוהו בעליו שם כמו מעשר שני, ואין לכהנים בו כלום.
ולשון ספרי:
"ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י) -וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק אחרון ממסכת מעשר שני.
"משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהן
ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה
ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים".
המצווה המשלמת ק"כ
והוא אמרו יתעלה: 'תעזב אתם' (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר הפאה.
וכבר נתבאר בגמרא מכות, שהפאה היא לאו שנתק לעשה.
הלאו- הוא אמרו: 'לא תכלה פאת שדך';
והעשה - הוא אמרו: 'לעני ולגר תעזב אותם'.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פאה.
ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ.
המצווה הקכ"א
והוא אומרו: "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם" (שם כג, כב).
וגם זה לאו שנתק לעשה, כמו שנתבאר במסכת מכות לגבי פאה.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת פאה.
ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ.
המצווה הקכ"ב
והוא אמרו יתעלה: "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט). זה שאמר 'לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - הוא הציווי להניחו והוא העשה, כמו שאמר בלקט ופאה 'תעזב אתם', שהוא העשה כמו שביארנו
וגם זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת פאה.
המצווה הקכ"ג
והן הנקראות עוללות, וגם בהן אמר הכתוב: "לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר את העוללות,
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פאה.
ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.
המצווה הקכ"ד
והוא אמרו: "ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם" (שם).
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת פאה.
ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.
המצווה הקכ"ה
והוא אמרו יתעלה: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמות כג, יט).
ופשוט, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית, ואינם באים אלא מפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן ומשבעת המינים בלבד.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת בכורים. ושם נתבאר שהם, כלומר:
הבכורים, נכסי כהן.
המצווה הקכ"ו
והוא אמרו יתעלה: "ראשית דגנך וגו' תתן לו" (דברים יח, ד).
ומצווה זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל,
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת תרומות.
המצווה הקכ"ז
והוא אמרו יתעלה: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה" (במדבר יח, כד)
וכבר באר הכתוב, שהמעשר הזה ללויים.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת מעשרות; וזהו הנקרא: מעשר ראשון,
ואינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.
המצווה הקכ"ח
והוא אמרו יתעלה: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב). ולשון ספרי:
"שנה שנה מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה.ומפרש בתורה, שמעשר שני זה עולה לירושלים ובעליו אוכלים אותו שם.
אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות?
תלמוד לומר, עשר תעשר".
וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם בעניין זה. והכתוב פרט הלכות מצווה זו ואמר, שמה שאי אפשר להביאו מחמת ריחוק הדרך, יפדה ויעלה דמיו לבית הבחירה ויוציאם שם על מזון בלבד.
והוא אמרו יתעלה: "וכי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו" (שם שם, כד). גם אמרה
תורה בהלכות מצווה זו, שאם יפדה אותו לעצמו יוסיף חומש.
והוא אמרו יתעלה: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו" (ויקרא כז, לא).
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת מעשר שני.
וגם היא אינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל. ואין מעשר זה נאכל אלא בפני הבית. ולשון ספרי:
"מקיש אכילת בכור למעשר שני:
מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית,
אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית".
המצווה הקכ"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו).
ופרש לנו, שמעשר זה הוא הנקרא 'תרומת מעשר' - ינתן לכהן.
אמר: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" (שם שם, כח). וכבר פרש הכתוב, שמפרישים מעשר זה מן המחבר והיפה שבו.
והוא אמרו יתעלה: "מכל חלבו את מקדשו ממנו" (שם שם, כט).
אחר כך העיר, שהם חוטאים אם לא יפרישוהו מן היפה שבו.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (שם שם, לב), ולאו זה הוא שלילה, כאילו אמר:
לא יהיה עליכם חטא בהרימכם אותו מן היפה, משמע: שאם יפרישוהו מן הרע יחטאו.
והרי זה כמו לאו הבא מכלל עשה, שאינו נמנה עם הלאווין, כלומר: מכיוון שציווה להפרישו מן היפה, משמע שאין להפרישו מן הרע.
ולשון ספרי:
"מנין אתה אומר, שאם הפרשתם אותו שלא מן המחבר שאתם בנשיאת עון?וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת תרומות ובמסכת מעשרות וגם בכמה מקומות בדמאי.
תלמוד לומר: ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו".
המצווה הק"ל
והוא אמרו יתעלה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'" (דברים יד, כח).
וגם זו אינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פאה ובמסכת דמאי ובמסכת מעשרות. וכמה עניינים ממנה מפוזרים במקומות מספר משאר מסכתות זרעים ומסכת מכשירין וידיים.
המצווה הקל"א
"וידוי מעשר". והציווי בזה הוא אמרו יתעלה: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה וגו'" (שם כו, יג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו ואופן הביעור ועניינו בפרק אחרון ממעשר שני.
המצווה הקל"ב
והוא אמרו יתעלה: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי" (שם שם, ה) ושאר כל אותה הפרשה. ומצווה זו נקראת: "מקרא בכורים".
וכבר נתבארנו דיניה במסכת בכורים ובפרק ז' מסוטה;
ואינה חובה לנשים.
המצווה הקל"ג
והוא אמרו יתעלה: "ראשית ערסותכם חלה תרימו תרומה" (מדבר טו, כ).
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת חלה ובמסכת ערלה.
ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד.
המצווה הקל"ד
והוא אמרו יתעלה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'" (שמות כג, יא),
ולשון המכילתא:
"והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא?ועניין דבר זה כמו שאסביר לך: שאמרו "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל התרת כל הצומח בשנה בשביעית: ענבים ותאנים ואפרסקים ורימונים וחיטים ושעורים וזולתם.
להקיש אליו: מה כרם מיוחד שהוא בעשה, עוברין עליו בלא תעשה,
כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה".
יוצא, שהשמטת הכל - מצוות עשה.
אחר כך פרט ואמר: "כן תעשה לכרמך לזיתך". והרי אלו הם בכלל כל מה שצומח מן האדמה אלא לא בא הציווי הזה בכרם וזית במיוחד, אלא מפני שהזהיר בהם הכתוב במיוחד על אסיפת תבואת הכרם והוא אמרו: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (ויקרא כה, ה)
הנה כמו הכרם שהפקרתו - מצוות עשה, מניעתו לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית שנתבאר שהפקרתו בעשה - תהיה מניעתו בלא תעשה.
אם כן יהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זית ודין שאר פרות שווה.
הנה נתבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצוות עשה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת שביעית.
ואינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל בלבד.
המצווה הקל"ה
והוא אמרו יתעלה: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא).
וכבר נכפל הציווי בעניין זה כמה פעמים ואמר: "שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד).
וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם ז"ל: "האי שבתון - עשה הוא".
ואמר יתעלה עוד: "ושבתה הארץ שבת לה'" (שם שם, ב),
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת שביעית.
ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.
המצווה הקל"ו
והוא אמרו יתעלה: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (שם שם, י).
ובפרוש אמרו: "כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל", כלומר: השווה ביניהם בעשה, כשם שהשווה הכתוב ביניהם בלאו, כמו שאבאר. ודיני שנת יובל ושנת שמיטה בהשבתת עבודת האדמה והפקרת כל הצומח - שווים.
ואת שני הדברים האלה כולל אמרו: "וקדשתם את שנת החמשים שנה". וכבר ביאר הכתוב, שעניין הקדושה בהן, שיהו פירותיהן ותבואתן הפקר. ואמר: "כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה" (שם שם, יב).
יובל זה אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהא כל שבט ושבט יושב במקומו,
כלומר: בחלק שלו מארץ ישראל ולא יהיו מערבין זה בזה.
המצווה הקל"ז
והוא אמרו יתעלה: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצם" (שם שם, ט).
ואמר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (שם שם, י)
וכבר נתבאר ש'שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות',
וכבר נתבארנו דיני תקיעות ראש השנה במסכת ראש השנה.
וידוע, שתקיעה זו ביובל אינה אלא לפרסום החרות, ושהיא חלק מן ההכרזה, והוא אמרו: "וקראתם דרור בארץ"; ואין עניינה כעניין תקיעות ראש השנה, שהן "זכרון לפני ה'", ואלה לשחרור העבדים כמו שביארנו.
המצווה הקל"ח
והוא אמרו יתעלה: "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ" (שם שם, כד).
וביאר לנו, שגאלה זו תהיה בשנה זו ואמר: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (שם שם, יג).
וכבר פרט הכתוב דיני מצווה זו וביאר איך יהיה דין המוכר עם הקונה, אם הוא רוצה לפדות את אדמתו המכורה קדם שתחול שנת היובל. וביאר גם כן שדין זה מיוחד לקרקעות שהן מחוץ לחומת העיר, ושהחצרות והבתים הבנויים בכפרים - כיון שלא נבנו מבפנים לחומה, הרי דינם כדין השדות והגנות. והם בתי החצרים שעליהם אמר הכתוב: "על שדה הארץ יחשב גאלה תהיה לו וביובל יצא" (שם שם, לא).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בערכים.
וגם היא אינה נוהגת אלא בארץ ישראל ובזמן שהיובל נוהג.
המצווה הקל"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה וגו'" (שם שם, כט).
ומצווה זו היא דין בתי ערי חומה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ערכים.
והיא אינה נוהגת אלא בארץ.
המצווה הק"מ
והוא אמרו יתעלה: "וספרת לך שבע שבתת שנים וגו'" (שם שם, ח).
ולשון ספרא:
"יכול יספר שבע שמטים זו אחר זו ויעשה יובל?כלומר: מצווה זו לא תושג איכות עשייתה אלא משני כתובים,
תלמוד לומר: "שבע שנים שבע פעמים" (שם)
הא עד שיאמרו שני כתובים; ואם לאו לא שמעינן"
היינו שנמנה השנים לבדן ונמנה גם השמיטין עמהן.
כיון שאמר, שעניין זה לא יושג אלא משני כתובים, משמע שהיא בהחלט מצווה אחת. כי אילו היו שתי מצוות, כלומר: מנין שנים ומנין שמטין - לא היה אומר 'עד שיאמרו שני כתובין', כי כך משני כתובים נלמדות כל שתי מצוות, וכן כל מצווה ומצווה מכתוב שלה, ולעולם אין אומרים "הא עד שיאמרו שני כתובים" אלא כמצווה אחת, שלא נשלמת ידיעת דיניה אלא משני כתובים.
כמו הבכור שאמר בו הכתוב: "כל פטר רחם לי" (שמות לד, יט), כי כתוב זה לבדו מורה שהבכור לה' - בין זכר בין נקבה - ובא כתוב אחר, "הזכרים לה'" (שם יג, יב); ופסוק זה לבדו מורה, שכל זכר לה' - בין בכור בין פשוט. אבל משני הכתובים השג עניין המצווה, שהוא בכור זכר בלבד כמו שביארו במכילתא.
המצווה הקמ"א
והוא אמרו יתעלה: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג).
וכבר נכפל הציווי במצווה זו ואמר: "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו" (שם שם, כ), ולשון התוספתא:
"בשתי שמטות הכתוב מדבר"ושמטת כספים זו אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת, ואז היא נוהגת מן התורה בכל מקום,
אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים";
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון ממסכת שביעית.
המצווה הקמ"ב
והוא אמרו יתעלה: "את הנכרי תגש" (שם שם, ג).
ולשון ספרי:
"את הנכרי תגש - זו מצוות עשה".
המצווה הקמ"ג
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק י' מחולין.
ואין הלויים חייבים במצווה זו.
המצווה הקמ"ד
והוא אמרו יתעלה: "[ו]ראשית גז צאנך תתן לו" (שם שם, ד).
ומצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק י"א מחולין.
המצווה הקמ"ה
והוא אמרו יתעלה: "אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה" (ויקרא כז, כח).
והעירנו על כך שסתם חרמים לכהנים, באמרו יתעלה: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (שם שם, כא).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מערכים ובריש נדרים.
המצווה הקמ"ו
והוא אמרו יתעלה: "וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתך" (דברים יב, כא).
ולשון ספרי:
"וזבחת - מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה.וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וכל הלכותיה במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת חולין.
כאשר צויתך - מלמד שנצטווה משה על הקנה ועל הושט
ועל רב אחד בעוף ועל רב שנים בבהמה".
המצווה הקמ"ז
והוא אמרו יתעלה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מחולין.
המצווה הקמ"ח
והוא אמרו יתעלה: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ז),
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק אחרון מחולין.
המצווה הקמ"ט
והוא אמרו: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" (ויקרא יא, ב).
ולשון ספרא:
"אתה תאכלו - אותה באכילהכלומר: את שיש בה סמנים אלו - היא שמותר לאוכלה, משמע מזה, שאת שאין בה סמנים אלו - אסור לאוכלה, וזה לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה לפי הכלל שביארנו.
ואין בהמה טמאה באכילה",
לפיכך אמרו בסמוך ללשון זה:
"אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה?הנה נתבאר, שאמרו 'אתה תאכלו' - מצוות עשה. והכוונה במצווה זו היא מה שהזכרתי לך, והוא: שאנו נצטווינו לדרוש סמנים אלו בכל בהמה וחיה, ואז יהא מתר לאוכלה, ודין זה - הוא המצווה.
תלמוד לומר: את הגמל" כמו שנבאר במצוות לא תעשה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת בכורות ובמסכת חולין.
המצווה הק"ן
וזה שנצטווינו לדון בעופות ולומר: זה טמא וזה טהור - הוא מצוות עשה.
ולשון ספרי:
"כל צפור טהרה תאכלו (דברים יד, יא) זו מצוות עשה".הנה נתבאר מה שרמזנו עליו;
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת חולין.
המצווה הקנ"א
והם המפרשים בתורה: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" (ויקרא יא, כא).
ועניין מצווה זו כמו שביארנו במצווה שלפניה, והפסוק שנאמר בה הוא אמרו: "את זה תאכלו מכל שרץ העוף"
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ג' ממסכת חולין.
המצווה הקנ"ב
והם מפרשים בתורה באומרו: "את זה תאכלו מכל אשר במים" (שם שם, ט).
ובפירוש אמרו בגמרא חולין:
שאוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה.הנה נתבאר, שאמרו 'את זה תאכלו' - מצוות עשה.
כי ממה שאמר 'זה אכול' שומע אני שזולתו לא תאכל,
ולאו הבא מכלל עשה - עשה.
והעניין באומרנו שהיא מצוות עשה הוא כמו שהזכרתי לך, שאנו נצטווינו לדון בסימנים אלו ונאמר: זה מותר לאוכלו וזה אינו מותר, כמו שבאר הכתוב ואמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה וגו'" (שם כ, כה) ולא תהא הבדלה אלא בסימנים -
לפיכך יהיה כל מין ומין מארבעת מיני הסימנים האלה מצווה בפני עצמה, כלומר: סימני בהמה וחיה, וסימני העוף, וסימני חגבים, וסימני דגים.
וכבר ביארנו לשונם, שקראו לכל אחד עשה לבדו.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר: סימני דגים, בפרק ג' ממסכת חולין.
המצווה הקנ"ג
והוא אמרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב), ובפירושו נאמר: "עדות זו תהא מסורה לכם", כלומר: מצווה זו אינה מסורה לכל אחד ואחד כשבת בראשית שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי - כך שגם כל אדם הרואה את הלבנה יעשנו ראש חודש, או יחשב בחשבון התורני ויעשה ראש חודש, או יראה שהאביב אחר-וזולתו ממה שראוי להתחשב בו יוסיף חודש -
אלא מצווה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דוקא ובארץ ישראל דוקא.
לפיכך, בטלה אצלנו היום הראיה מחמת העדר בין דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקורבנות מחמת העדר המקדש. ובזה טעו המינים הנקראים כאן במזרח 'קראים', וזהו היסוד שגם לא כל הרבניים עמדו עליו, והחלו מגששים עמהם בחשכת האפלה.
דע, שהחשבון הזה שאנו מחשבים היום ויודעים בו ראשי החודשים והמועדים, אין מותר לעשותו אלא בארץ ישראל בלבד; אבל בשעת הדחק ובהעדר חכמים מארץ ישראל, אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חודשים בחוצה לארץ, כדרך שעשה ר' עקיבא, כמו שנתבאר בתלמוד ובזה יש קושי גדול, והידוע על הרוב כמעט תמיד היה בארץ ישראל, והם שיקבעו חודשים ויעברו שנים בדרכים המקבלות אצלם ובהתקבצם יחד.
ויש כאן יסוד גדול מאד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר. הינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש, בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה, כמו שנמסר לנו בקבלה:
"אשר תקראו אתם (ויקרא כג, ב) אין לי מועדות אלא אלו",כלומר: אלה שאומרים הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבא לנו בקבלה. ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל, כיון שבסדר זה עצמו מחשבים וקובעים היום - לא בראיה; ועל קביעתם אנו סומכים - לא על חשבוננו. ואין חשבוננו אלא לגלויי מילתא, והבן זה היטב.
והנני מוסיף לך באור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי-[ואילו הנחנו] שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיה ב, ג).
ואם יתבונן מי שיש לו דעה שלמה בדברי התלמוד שבעניין זה יתבאר לו כל מה שאמרנו ברור שאין בו שום ספק. ואמנם יש הערות בלשון התורה, המורות על יסודות העניין שאנו סומכים עליו בידיעת ראשי חודשים ועבור שנים, מאלה אמרו:
"ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י).משמע שההוספה בה לא תהא אלא חודש שלם.
אמרו: "מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד"
ואמרו: "מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום ואין מקדשין את החודש אלא ביום?
תלמוד לומר: מימים ימימה".
ואמר יתעלה: "לחודשי השנה" (שם יב, ב),
אמרו: "חודשים אתה מחשב לשנה, ואי אתה מחשב ימים"
ואמר: "חודש ימים" (במדבר יא, כא) -משמע שבשנים שלנו חובה שנשמור בהן תקופות השנה, ולפיכך יהיו שנות חמה,
אמרו: "ימים אתה מחשב לחודש ואין אתה מחשב שעות".
ואמרו: "שמור את חודש האביב" (דברים טו, א)-
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בשלמות בפרק א' מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וגם בברכות.
המצווה הקנ"ד
והוא אמרו: "וביום השביעי תשבת" (שמות כג, יב),
וכבר נכפל הציווי במצווה זו כמה פעמים. וביאר לנו יתעלה, שהשביתה הזאת מן המלאכה היא חובה לנו ולבהמתנו ולעבדינו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת שבת וגם במסכת יום טוב.
המצווה הקנ"ה
והוא אמרו יתעלה: "זכור את יום השבת לקדשו" (שם כ, ח), כלומר: זכרהו זכירת קדוש וגדלה - וזו היא מצוות קדוש.
ולשון המכילתא:
"זכור את יום השבת לקדשו - לקדשו בברכה".ובפרוש אמרו:
'זכרהו על היין'.ואמרו עוד:
'קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו',כלומר: ההבדלה שהיא חלק מזכירת שבת שנצטווינו בה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף פסחים ובכמה מקומות בברכות ושבת.
