הראשונה ממצוות לא תעשה
והוא אמרו- יתרומם מליחס לו אמירה -: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). וכבר נתבאר בסוף מכות שלאו זה הוא מכלל תרי"ג מצוות, והוא אמרם שם:
"שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני וגו'". כמו שביארנו במצווה הראשונה ממצוות עשה.
המצווה השניה
והוא אמרו יתעלה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם שם, ד). והעובר על לאו זה - חייב מלקות, כלומר: על עשית עבודה זרה או בקשה [לאחר] לעשות לו, אף על פי שלא עבדה.
המצווה השלישית
והוא אמרו יתעלה: "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד).
ולשון ספרא:
ואלהי מסכה לא תעשו אפילו לאחרים.ושם אמרו:
העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות,כלומר: שהוא עובר על עשיתה בידו - ואפילו היא לאחרים, כמו שנתבאר במצווה שלישית זו - וגם עובר על שרכש עבודה זרה והרי היא ברשותו, אף אם זה שעשאה לו הוא אחר, כמו שקדם במצווה ב' לפיכך לוקה שתי מלקיות.
וכבר נתבאר דין המצווה הזאת עם מה שלפניה במסכת עבודה זרה.
המצווה הרביעית
והוא אמרו יתעלה: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כג).
ולשון המכילתא בעניין לאו זה על דרך הפירוש:
"אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" -וכבר נתבארו דיני מצווה זו ואיזו צורה מותר לפתח ואיזו אסור ואיך יהא אופן הפתוח, וזולת זה, בפרק ג' מעבודה זרה.
שלא תאמר: הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות,
תלמוד לומר: לא תעשו לכם;
והעובר על לאו זה - חייב מלקות.
ונתבאר בסנהדרין שלאו זה, כלומר: זה שנאמר "לא תעשון אתי אלהי כסף" כולל גם ענינים אחרים חוץ מעניין מצוות אלו; אבל פשטיה דקרא מדבר במה שהזכרנו, כמו שנתבאר במכלתא.
המצווה החמישית
והוא אמרו יתעלה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שם שם, ה).
ואין הכוונה אסור ההשתחוויה לבדה - להוציא זולתה - אלא הזכיר דרך מדרכי העבודה, כלומר ההשתחוויה, וכן מזהרים מלהקריב לה ומלקטר; והעובר על אחת מאלו והשתחווה או הקריב או נסך או הקטיר - חייב סקילה.
ולשון המכילתא:
"זובח לאלהים יחרם (שם כב, יט) - עונש שמענו,ועניין הדברים האלה, שארבעת מיני עבודה אלו, והם:
תלמוד לומר: לא תשתחווה להם ולא תעבדם.
זביחה בכלל הייתה ויצאת ללמד:
מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה
בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לשם חייב עליו,
בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו".
ההשתחוויה, והזביחה, והקיטור, והניסוך שבהם נתחייבנו לעבוד את ה' יתעלה - כל מי שיעבד עבודה זרה באחד מהם - חייב סקילה, אפילו אותו הנעבד אין דרכו לעבוד באחד מאלו. וזהו שקוראים לו: 'שלא כדרכה', כלומר: אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודה, כיון שעבד באחד מאלו חייב סקילה אם הוא מזיד, והוא בכרת אם לא נודע עליו, או לא נעונש; אך אם הוא שוגג, יקריב קרבן חטאת קבועה.
וכן אם קיבל עליו באלה איזה דבר שקיבלו עליו - הרי זה חייב, וכבר נכפל הלאו בעניין זה, כלומר: באיסור עבודה באחד מארבעת מינים אלו אפילו שלא כדרכה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז).
ולשון ספרא:
"אין שעירים אלא שדים".ובגמרא פסחים נתבאר, שלאו זה הוא דוקא בשוחט לעבודה זרה, אפילו אם אין דרכה [ב]שחיטה. אמרו:
מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב?אם כן, העובר על זה אם הוא מזיד - הריהו בכרת ובסקילה כמו שביארנו; ובשוגג - יקריב קרבן. ולשון הכתוב: "זובח לאלהים יחרם".
שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".
אם אינו עניין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" (דברים יב, ל) -
תנהו עניין לשלא כדרכה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הששית
והוא אמרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תעבדם" (שמות כ, ג).
ולשון המכילתא:
"לא תשתחוה להם ולא תעבדם" -לפיכך מי שזורק אבן לפעור או פוער עצמו למרקוליס - אינו חייב לפי שאין זו עבודתו, שהרי אמר יתעלה: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל). העובר על לאו זה במזיד - חייב סקילה וכרת, ובשוגג קרבן.
לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוויה בפני עצמה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. ושם אמרו:
"שלש כרתות בעבודה זרה למה?כלומר: שהעובד לאיזה דבר שהוא ממיני עבודה זרה באיזה מין שיהיה ממיני העבודה - הרי זה חייב כרת, בתנאי שיעבד כדרכה, כלומר: בדבר שדרכה להעבד בו, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס, ומעביר שערו לכמוש.
אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למלך".
וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה - הרי זה חייב כרת, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כגון אם הקריב לפעור או השתחווה למרקוליס - וזהו 'שלא כדרכה'.
והכרת השלישי הוא ב'במעביר באש למלך' כמו שאבאר.
המצווה השביעית
והוא אמרו יתעלה: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא).
עבודת עבודה זרה זו הייתה, כמו שנתבאר בפרק ז' מסנהדרין, שמבעיר אש ומלבה אותה ולוקח מקצת בניו ומוסרו בידי המתעסק בעבודת אותו הנעבד, ומבעירו על אותה האש מצד לצד.
וכבר נכפל הלאו על מעשה זה ואמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י). והעובר על לאו זה במזיד - חייב סקילה, וכרת אם לא נסקל; ובשוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה השמינית
ולשון ספרא:
"אוב - זה פיתום המדבר משחיו".כלומר: העושה אותם המעשים בידו ומתעסק בהם בעצמו.
העובר על לאו זה במזיד - נסקל;
ואם לא נסקל הרי זה בכרת;
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה,
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה התשיעית
והוא: שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישים אותו בפיו ויקטר בקטרת ויאמר דברים ויעשה מעשים עד שיהיה במצב הדומה למצב המתעלף ותבואהו תרדמה וידבר עתידות.
אמרו: "ידעוני - מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו". ובא הלאו על עניין זה בלשון זה: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" (שם). ואל תחשוב שזה לאו שבכללות - בכל אחד מהם סקילה וכרת למזיד.
והוא אמרו יתעלה: "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו" (שם כ, כז).
ולשון ספרי:
"לפי שהוא אומר 'איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני',וגם העובר על לאו זה בשוגג - חייב חטאת קבועה.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו -
תלמוד לומר אל תפנו אל האבת ואל הידעונים" (שם יט, לא);
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה העשירית
כלומר: לעיין וללמוד אותן ההזיות וההבלים שאומרים מיסדיה, שרוחנית פלונית מורידים אותה באופן כך וכך, והיא עושה כך וכך; והכוכב הפלוני מקטרים לו ועומדים לפניו כך וכך, והוא עושה מעשה פלוני, וכיוצא בדברים אלו. שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותם הדמיונות הוא ממה שמעורר את הפתי לדרוש בהם ולעבדם.
והפסוק שבו הזהרנו על עניין זה הוא אמרו: "אל תפנו אל האלילם" (שם שם, ד).
ולשון ספרא:
"אם פונה אתה אחריהן אתה עושה אותן אלהות".ושם אמרו:
"ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותן",כלומר: אפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונית ולהתבונן בעשייתו אסור, כדי שלא יעסיק חלק מן הזמן במשהו מהם.
ובפרק "שואל אדם מחברו": כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת; ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים.
מאי תלמודא?
אמר ר' יוחנן: אל תפנו אל מדעתכם".וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר באיסור המחשבה על עבודה זרה והוא אמרו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" (דברים יא, טז),
כלומר: אם תועה לבך לחשוב בה, זה יגרם לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה.
ואמר עוד בעניין זה עצמו: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו'" (שם ד, יט), כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו לראותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמיחסים להם עובדיהם.
וכן אמרו: "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (שם יב, ל) - הזהיר מלשאול על איכות עבודתה אף על פי שלא יעבדנה, לפי שכל זה גורם לטעות אחריה.
ודע שהעובר על עניין זה - חייב מלקות.
וכבר נתבאר זה בסוף פרק א מערובין, כשאמרו:
"לוקין על ערובי תחומין דבר תורה"והביאו ראיה מאמרו: "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט);
והקשו ואמרו: היאך ילקה על לאו שבא בלשון "אל" ולא בא בלשון לא?
והשיבו בדרך קושיא ואמרו: אם כל מה שבא בלשון 'אל' אין לוקין עליו, אלא מעתה "אל תפנו אל האלילם" הכי נמי דלא לאקי?! הרי משמע מכאן שעניין זה לוקין עליו.
המצווה הי"א
האזהרה שהזהרנו מלעשות מצבה שיתקבצו אליה ויכבדוה, אפילו נעשית לעבוד עליה את ה'. כל זה כדי שלא נתדמה בעבודתו יתעלה לעובדי עבודה זרה.
לפי שכך היו עושים: בונים מצבות ושמים את הנעבדים עליהן.
והוא אמרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תקיים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים טז, כב);
והעובר על לאו זה - חייב מלקות.
המצווה הי"ב
ואמר יתעלה: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א),
והעובר על לאו זה - חייב מלקות.
ולשון ספרא:
"לא תתנו בארצכם - בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים,וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מגילה.
אבל משתחוים אתם על האבנים בבית המקדש".
המצווה הי"ג
אמר יתעלה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" (דברים טז, כא),
העובר על לאו זה - חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא תמיד, ושם נתבאר שהנטיעה בכל המקדש אסורה.
המצווה הי"ד
כמו שביארנו לה באמרם: לא תשביע לגוי ביראתו.
והוא אמרו יתעלה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג).
שלא תשביע לגוי ביראתו. ושם אמרו עוד: "לא תזכירו" - שלא ידור בשם עבודה זרה. ובסנהדרין:
"לא תזכירו - שלא יאמר אדם לחברו: שמור לי בצד עבודה זרה פלונית".והעובר אל לאו זה, כלומר: הנשבע דרך רוממות בדבר מכל הנבראים שמאמינים בו התועים שהוא אלהות - חייב מלקות.
אמרו בגמרא סנהדרין:
כשהזהירו מלנשוק עבודה זרה ולחבקה ולכבד לפניה וכיוצא בזה ממעשה הכבוד והאהבה: על כולם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים בשמה.וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הט"ו
והוא אמרו יתעלה: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר" (דברים יג, יד);
ואם קרא לאחד מבני אדם - הרי זה נקרא: מסית.
והוא אמרו יתעלה: "כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' " (שם שם, ז),
ודברנו במצווה זו הוא במדיח בלבד, והאזהרה שבאה על זה היא אמרו יתעלה: "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג).
ובגמרא סנהדרין אמרו:
"ולא ישמע על פיך - אזהרה למסית,ולשון סנהדרין:
מסית בהדיא כתיב ביה:
"וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות" (דברים יג, יב)?! אלא אזהרה למדיח".
העובר על לאו זה - חייב סקילה.
מדיחי עיר הנדחת - בסקילה.וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.
המצווה הט"ז
והלאו על זה הוא אמרו יתעלה במסית: "ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (שם); העובר על זה, והוא המפתה אדם מישראל - חייב סקילה.
כמו שאמר הכתוב: "כי הרג תהרגנו" (שם שם, י). והאדם שהמסית רצה שיתפתה לו - הוא אשר ראוי שיהרגנו, כמו שבאר יתעלה ואמר: "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (שם).
ולשון ספרי:
"מצווה ביד המוסת להרגו".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הי"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא תאבה לו" (שם שם, ט).
ולשון ספרי:
"מכלל שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח)
יכול אתה אוהב לזה?
תלמוד לומר: לא תאבה לו".
המצווה הי"ח
האזהרה שהזהר המוסת שלא יקל בנטירה למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח; וכשאינו נוטר לו - עובר על מצוות לא תעשה.
והוא אמרו: "ולא תשמע אליו" (דברים יג, ט),
ובא הפירוש:
"מכלל שנאמר: "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה)
יכול אתה עוזב לזה?
תלמוד לומר: ולא תשמע אליו.
המצווה הי"ט
האזהרה שהזהר המוסת מלהציל את המסית, אם יראה ובמצב של אבוד וכליה,
והוא אמרו: "[ו]לא תחס עינך עליו" (דברים יג, ט).
ובא הפירוש:
מכלל שנאמר: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז)
יכול אי אתה עומד על דמו של זה?
תלמוד לומר: ולא תחוס עינך.
המצווה העשרים
האזהרה שהזהר המוסת מללמד זכות על המסית; ואפילו יודע לו זכות - אסור לו להזכירו ולא ילמד עליו זכות.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תחמל" (דברים, שם).
ובא הפירוש:
ולא תחמול - לא תלמד עליו זכות.
המצווה הכ"א
האזהרה שהזהר המוסת מלשתק מללמד על המסית חובה הידועה לו ממה שמביא לידי קיום העונש עליו.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תכסה עליו" (שם).
ובא הפירוש:
לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה - אי אתה רשאי לשתוק.
המצווה הכ"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא תחמד כסף וזהב עליהם" (שם ז, כה).
ובספרא ביארו,
שצפויי נעבד אסורין, והסמיכו את זה לאמרו יתעלה:וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מעבודה זרה.
"לא תחמד כסף וזהב עליהם".
העובר על לאו זה - חייב מלקות.
המצווה הכ"ג
והוא אמרו יתעלה: "והייתה תל עולם לא תבנה עוד" (שם יג, יז).
וכל הבונה ממנה איזה דבר, כלומר: שיישב אותה עיר כמו שהייתה - חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.
המצווה הכ"ד
והוא אמרו יתעלה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (שם שם, יח),
והלוקח ממנה כל שהוא חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.
המצווה הכ"ה
והוא אמרו יתעלה: "ולא תביא תועבה על ביתך" (שם ז, כו).
והנהנה מאיזה דבר ממנה - לוקה.
ובסוף מכות ביארו,
שהמבשל בעצי אשרה - לוקה שתיים:והבן זאת.
אחת משום "ולא תביא תועבה אל ביתך",
ואחת משום "ולא ידבק בידך מאומה" (שם יג, יח);
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מעבודה זרה.
המצווה הכ"ו
ולא בא בכתוב לאו ברור מיוחד בעניין זה, כלומר: אזהרת מתנבא בשמה; אבל נתבאר בכתוב העונש, שכן נידון המתנבא בשמה במיתה.
והוא אמרו: "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (שם יח, כ).
מיתה זו בחנק, לפי שהכלל אצלנו שמיתה האמורה בתורה סתם - חנק.
וכבר ידוע לך היסוד שבארתי לך בכלל י"ד מן הכללים שקדמו למאמר זה, והוא אמרם:
לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר; והנה אזהרתו ממה שנאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג).
כי אינו מן הנמנע שלאו אחד מזהיר על ענינים רבים ואין דינו דין לאו שבכללות, כיון שנתבאר העונש בכל עניין ועניין. ומזה יבואו דוגמאות במקומן.
וכבר נתבאר דין מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין.
המצווה הכ"ז
"אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר" (דברים יח, כ).
וגם העובר על לאו זה חייב חנק; וכשמנו את הנחנקיים אמרו: "ונביא השקר".
ושם אמרו: שלשה מיתתם בידי אדם:
"אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע;
"את אשר לא צויתיו לדבר, הא לחברו ציוויתי" - זה המתנבא מה שלא נאמר לו;
"ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" - זה המתנבא בשם עבודה זרה,
ובכולן נאמר: "ומת הנביא ההוא" - וכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק.
וכבר נתבארו דיני נביא שקר זה בפרק י"א מסנהדרין.
המצווה הכ"ח
ועל זה הזהירנו באמרו יתעלה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (שם יג, ד).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין.
המצווה הכ"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תגור ממנו" (שם יח, כב).
ולשון ספרי:
"לא תגור ממנו - אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה".וכבר ביארנו דיני מצווה זו בהקדמת חיבורנו לפירוש המשנה.
המצווה המשלימה שלשים
והוא אמרו: "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם" (ויקרא כ, כג).
וכבר נכפל לאו זה באמרו: "ובחקתיהם לא תלכו" (שם יח, ג).
ובא הפירוש: לא אמרתי אלא בחקיים החקוקיים להם ולאבותיהם.
ולשון ספרא:
"ובחקותיהם לא תלכו - שלא תהלכו בנימוסות שלהם,ונכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אמרו:
בדברים החקוקיים להם, כגון תרטיות וקרקסיות והאסתטריות -
אלה הן מיני מסיבות שהיו מתכנסים בהם לעבודת האלילים;
ר' מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים;
ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי.
והעושה דבר מכל אלו - חייב מלקות.
"השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל).
ולשון ספרי:
"השמר" - בלא תעשה; "פן" - בלא תעשה; "תנקש אחריהם"וידוע לך לשון ספרי הנבואה:
שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש,
שלא תאמר: הואיל והם יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן;
הואיל והם יוצאין בתלוסין, אף אני אצא בתלוסין -
וזה מין ממיני תכשיטי הצבא.
"ועל כל הלבשים מלבוש נכרי" (צפניה א, ח).
כל זה לשם הרחקה מהם וגינוי לכל מנהגיהם - אפילו במלבוש.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' משבת וגם בתוספתא שבת.
המצווה הל"א
לפי שכל בעלי הכוחות המגידים מה שיהיה קדם היותו - לא יתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה שלהם חזק ויארע על פי רוב כפי האמת והנכון;
לפיכך מרגישים מה שיהיה, ויש להם יתרון זה על זה כמו שיש לכל בני אדם יתרון זה על זה בכל כוח מכוחות הנפש.
והכרחי הוא לבעלי הכוחות השערתיים האלו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעלתו.
יש מהם מי שמכה במטה על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות משונות ומפנה מחשבתו ועושה כך זמן ממשך עד שיארע לו מעין מצב התעלפות ויגיד מה שיהיה - וכבר ראיתי זאת פעם במערב הפנימי.
ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד, וזה מפורסם בכל מקום שעברתי בו.
ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומסתכל בה ומגיד.
הכוונה בכל אלו לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר בעצמו פועל משהו או מורה על משהו. וזוהי טעות ההמון: כי כאשר מתאמתות מקצת אותן ההגדות, חושבים שפועלות אלו מורות על מה שיהיה. ונמשך הדבר אצלם בטעות זו עד שחשבו שמקצת אותן הפעולות הן הגורם שיהיה מה שיהיה, כמו שמדמים בעלי משפטי הכוכבים. לפי שמשפטי הכוכבים אינם אלא מן הסוג הזה, כלומר שהם מין ממיני עוררות הכוח;
לכן לא יהיו שני בני אדם שווים באמתת הגדת העתידות, אף על פי שהם שווים בידיעת המשפטים.
והעושה איזה מעשה שיהיה מהמעשים האלה וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו - נקרא: קוסם,
אמר ה' יתעלה: "לא ימצא בך [וגו'] קוסם קסמים" (דברים יח, י).
ולשון ספרי:
איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר: אם אלך, או לא אלך.ועל סוג זה של עוררות המפרסם באותו הזמן אמר הנביא: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב).
והעובר במעשה זה - חייב מלקות, כלומר: אבל שאלת הקוסם מגונה מאד.
ועבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בגמרא סנהדרין ובתוספתא שבת ובספרי.
המצווה הל"ב
והוא שנאמר: יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונמנע מלעשותה.
וזה אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים שם).
וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו).
ולשון ספרא:
לא תעוננו - אלו נותני העתים.כלומר: לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה.
לפי שהוא נגזר מן "עונה",
וגם העובר על לאו זה - חייב מלקות,
כלומר: המודיע את העונות, לא זה השואל עליהן;
אבל גם השאלה על דבר זה - אסורה נוסף על היותה דבר בלתי אמיתי.
והמכוון מעשיו לזמן מסוים מתוך חישוב שיאשר או יצליח באותה הפעילה - הרי גם זה לוקה, לפי שעשה מעשה.
ועוד בכלל המעשה הזה אסור מעשה אחיזת העינים.
ולשון חכמים:
"מעונן - זה האוחז את העניים",והוא סוג גדול כסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש; או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העינים המפורסמים אצל ההמון - כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא: אוחז את העינים והוא מין ממני הכשפים ולפיכך לוקה.
ועם זה הוא גונב דעת הבריות. וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות. והבן זאת.
המצווה הל"ג
וכל העושה מעשה על פי הניחוש - לוקה.
לפי שאמר יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש" (דברים יח, י).
וכבר כפל צווי זה ואמר: "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו).
ולשון ספרי:
"מנחש - כגון האומר: נפלה פתי מפי, נפלה מקלי מידי,ובספרא:
עבר נחש מימיני ושועל משמאלי".
"לא תנחשו - כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכל כיוצא בהם".וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת ובתוספת שבת.
המצווה הל"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ומכשף" (דברים יח, י);
העובר על לאו זה - חייב סקילה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם הוא שוגג.
אמר יתעלה: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז)
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הל"ה
והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' וחבר חבר" (דברים יח, י-יא).
ולשון ספרי:
"חובר חבר - אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב",כלומר: האומר עליהם דברים כדי שלא יעקצוהו לפי דמיונו.
או שאומרם על מקום העקיצה כדי להשקיט הכאב;
והעובר על לאו זה - לוקה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת.
המצווה הל"ו
והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ושאל אוב" (שם).
והעובר על לאו זה, כלומר: השואל בעל אוב - אינו חייב מיתה, אבל דבר זה אסור.
המצווה הל"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ושאל אוב וידעני" (שם).
ולשון ספרא:
"אל תפנו אל האבת ואל הידענים (ויקרא יט, לא),
אוב - זה פיתום המדבר משחיו;
וידעוני - המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה;
והנשאל בהם באזהרה".
המצווה הל"ח
האזהרה שהזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים - כפי מה שמדמים אותם שהם מתים באמת, אף על פי שהם אוכלים ומרגישים - שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שישאל עליו.
והוא אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ודרש אל המתים" (דברים שם).
ובגמרא סנהדרין:
"דרש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות,והעובר על לאו זה - חייב מלקות.
כדי שתשרה עליו רוח טמאה";
המצווה הל"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא יהיה כלי גבר על אשה" (שם כב, ה).
וכל אשה המתקשטת בתכשיט מתכשיטי הגברים, שידוע באותו המקום שתכשיט זה מיוחד לגברים - לוקה.
