המצווה השל"א
והוא אמרו: "ערוות אשת אביך לא תגלה" (שם, ח),
והעובר על לאו זה - בכרת.
ואם נתקימה עליו העדות - בסקילה אם היה מזיד;
ובשוגג, מקריב חטאת קבועה.
הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת-אב, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, כמו שנתבאר בסנהדרין.
המצווה השל"ב
והוא אמרו: "ערוות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ערוותן" (שם, ט).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת;
ובשוגג - חטאת קבועה.
המצווה השל"ג
והוא אמרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (שם, יא).
לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערווה בפני עצמה.
והראיה שבת אשת האב ערווה בפני עצמה היא, שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו. וזה לשונם:
אמרו בפ"ב מיבמות:
"תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו -והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו - בכרת, בלבד אם היה מזיד;
חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו,
ר' יוסי ביר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד.
מאי טעמיהו דרבנן?
אמרי: מכדי, כתיב 'ערוות אחותך בת אביך' וגו' -
'ערוות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי?
שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו".
ובשוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"ד
והוא אמרו: "ערות בת בנך וגו' לא תגלה" (שם, י).
המצווה השל"ה
והוא אמרו: "ערות בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (שם).
המצווה השל"ו
ובגמרא יבמות אמרו:
"בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא:כלומר: שהוא אמר בבת בנך ובת בתך 'ערותך הנה' (שם, י),
אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה ואתיא זמה זמה",
ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה 'שארה הנה זמה היא' (שם, יז),ואמר בעונש:
כשם שבאיסור אשה ובת בנה ובת בתה נאסרה בתה,
כך באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה גם בתו.
"אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן" (שם כ, יד), וכן גם אשה ובת בנה ובת בתה בשרפה, לפי שנאמר בהן 'הנה' כמו שנאמר באשה ובתה.
ולשון גמרא כריתות:
"אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי 'בתו' אחד מגופי תורה,והתבונן באמרם: לא למדה הכתוב, ולא אמרו לא למדנוה, לפי שכל הדברים האלה קבלה מפי השליח והוא פירוש מקובל, כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפירוש המשנה, ולא שתק הכתוב מלהזכירה אלא מפני שאפשר ללמדה בגזרה שווה.
ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה".
וזהו עניין אמרם:
"לא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה".היוצא מכל מה שקדם כאן שהעובר על בתו או בת בתו או בת בנו - בשרפה;
ומספיק אמרם "גוף תורה".
ואם לא נודע או שלא נתקיימה עליו העדות - בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג באחת מהן - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"ז
והוא אמרו: "ערות אשה ובתה לא תגלה" (שם יח, יז).
והעובר על זה, והוא שתהיה אחת מהן אשתו ובא על האחרת - חייב שרפה אם נתקימה עליו העדות;
והוא בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"ח
והוא אמרו: "את-בת בנה" (שם).
וגם זה בשרפה וכרת אם היה מזיד,
או חטאת קבועה אם היה שוגג.
המצווה השל"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואת בת-בתה לא תקח" (שם).
והוא בכרת ובשרפה אם היה מזיד;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה הש"מ
והוא אמרו: "ערות אחות-אביך לא תגלה" (שם, יב).
והעובר על זה אם היה מזיד - חייב כרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"א
והוא אמרו יתעלה: "ערות אחות-אמך לא תגלה" (שם, יג).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ב
והוא אמרו: "אל אשתו לא תקרב דדך היא" (שם יד).
והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ג
והוא אמרו: "ערות כלתך לא תגלה" (שם, טו).
והעובר על זה - בסקילה.
ואם לא נתקימה העדות או שלא נודע - הרי הוא בכרת אם היה מזיד;
ובשוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ד
והוא אמרו: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (שם, טז).
והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ה
והוא אמרו יתעלה: "ואשה אל-אחתה לא תקח" (שם, יח).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ו
והעובר על לאו זה אם היה מזיד - חייב כרת;
ובשוגג - חייב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ז
והוא אמרו: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (שם, כ).
ויש בעונש העובר על לאו זה חילוק, והוא:
אם הייתה אשת איש זו נערה מאורשה חייבת סקילה, כמו שבאר הכתוב;
ואם הייתה בת כהן - היא נשרפת, והוא, כלומר: הבועל - בחנק;
ואם הייתה בת ישראל והייתה בעולה - חייבים שניהם חנק.
כל זה אם נתקימה העדות;
אבל אם לא נתקימה - הרי הוא בכרת. במה דברים אמורים? כשהיה מזיד,
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
וכבר נכפל הלאו בעברה זו והוא אמרו בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמות כ, יד; דברים ה, יז), וזהו הלאו על ביאת אשת איש.
ולשון המכילתא:
"'לא תנאף', למה נאמר?וספרא:
לפי שהוא אומר: 'מות יומת הנואף והנאפת' (ויקרא כ, י), עונש שמענו אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר: 'לא תנאף'".
"אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' (שם), עונש שמענו אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר 'לא תנאף', אחד האיש ואחד האשה".ולא עשו "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" אזהרה - לפי שהוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת, אלא אזהרה לנואף בלבד.
וכן בשאר העריות אי אפשר להם שלא ילמדו אזהרה גם לאשה,
אמרו:
"'לא תקרבו לגלות ערוה' (שם יח, ו) -ובגמרא סנהדרין אמרו:
הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש".
"הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשרפה ואת נערה מארשה לסקילה".וכבר קדם לנו פירוש דבר זה בהקדמת מאמר זה.
המצווה השמ"ח
והוא אמרו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך" (שם, כג).
והעובר על זה בזדון - חייב סקילה, ואם לא נסקל - הרי הוא בכרת;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה" (שם),
וגם זו מצווה בפני עצמה ואינה נכללת במצווה שקדמה לה. כי באוסרו על הזכרים לבוא על הבהמות לא נאסר על הנשים להביא בהמות עליהן, לולא הלאו המיוחד שבא בכך.
ובתחילת כרתות אמרו:
"שלשים ושש כרתות יש בתורה",ומנו אותן ומנו בכללן הבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה עליה, אף על פי שמנו שם כללי עניינים כמו שביארנו בפירושנו.
הנה נתבאר שהיא מצווה בפני עצמה מכלל מצוות לא תעשה.
והעוברת על לאו זה - בסקילה.
ואם לא נתקימה העדות - הרי היא בכרת אם הייתה מזידה;
ואם הייתה שוגגת - מקריבה חטאת קבועה.
המצווה הש"נ
והוא אמרו: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (שם, כב).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בעצמו ואמר: "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), וזוהי הסברא הנכונה שלאו זה נכפל לחיזוק, לא שהוא אזהרה לנשכב; וממה שאמר: "לא תשכב" נלמדה אזהרה לשוכב ונשכב.
ובגמרא סנהדרין נתבאר
שר' ישמעאל הוא שעושה "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב,אמרו בטעם עניין זה:
ולפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד - חייב שתים לדעת ר' ישמעאל,
ור' עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר בתורה: "ואת זכר לא תשכב" - קרי ביה: לא תשכב. לפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד - לדעתו אינו חייב אלא אחת.
לא תשכב ולא תשכב - חדא היא, ולדעתו בא "לא יהיה קדש" לחיזוק,כמו שאמר: "לא תנאף" והוא אזהרה לאשת איש, כמו שביארנו,
ואמר: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך", ורבים כמו זה כמו שביארנו בכלל התשיעי.
והעובר על לאו זה - בסקילה. ואם לא נסקל - הרי הוא בכרת אם היה מזיד;
ואם היה שוגג- מקריב חטאת קבועה.
המצווה השנ"א
והוא אמרו: "ערות אביך לא תגלה" (ויקרא יח, ז).
וגם העובר על לאו זה -בסקילה, עד שיהיה הבא על אביו חייב משום שוכב עם זכר ומשום מגלה ערות אביו.
ובגמרא סנהדרין נתבאר שממה שנאמר:
"ערות אביך לא תגלה - אביך ממש".והקשו שם ואמרו:
"האי מ'ואת זכר לא תשכב' נפקא?ושם בארו ואמרו:
"והשיבו:
"לחייבו שתים וכדרב יהודה דאמר: גוי הבא על אביו חייב שתים".
"מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ולקרבן,כלומר:
והאי דאמר "גוי" לשנא מעליא",
שאם שגג באביו - יביא שתי חטאות כמי ששגג בשתי עריות;
ואין כן השוגג בזכור דעלמא, שאינו מביא אלא חטאת אחת.
המצווה השנ"ב
והוא אמרו: "ערות אחי-אביך לא תגלה" (שם, יד).
עד שגם שוגג באחי אביו חייב שתי חטאת, כמו שביארנו באביו.
ובגמרא סנהדרין אמרו:
הבא על אחי אביו - חייב שתים לדברי הכל, דכתיב: "ערות אחי אביך לא תגלה".
ודע שעניין אמרי "נתקימה העדות" הוא:
שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר, ובית דין כשר של עשרים ושלשה שהעדות נגבית לפניהם, ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין.
ופשוט הוא, שכל העריות האלה שקדם זכרן נאמר בהן הכרת בלשון התורה.
והוא אמרו אחר שמנן: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (שם כט).
וכן כל מה שהזכרנו מהן שחייבים עליו מיתת בית דין, גם הוא לשון התורה. אבל שינוי מיני המיתה שאמרנו מקצתן בסקילה ומקצתן בחנק ומקצתן בשרפה, הרי יש מהם שבאו בקבלה ומהם מפורשים בכתוב.
וכבר נתבארו דיני כל העריות האלה במסכת סנהדרין ומסכת כריתות ובכמה מקומות ביבמות וכתובות וקדושין.
וכבר נתבאר בריש כריתות שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה - חייבים על "לא הודע שלו" אשם תלוי.
ועניין אמרם "חטאת קבועה" הוא שתהיה מן הבהמה דוקא: כשבה או שעירה. ואם תעיין בכל מצוות לא תעשה ותתבונן בעונשים שנזכרו בכל מצווה ומצווה מהן תמצא, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - אותה החטאת - חטאת קבועה.
חוץ משני חטאים שחייבים על זדון כל אחד מהם כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה, אלא היא "עולה ויורד"; ואותם שני החטאים הם טומאת מקדש וטמאת קדשיו.
כוונתי באמרי טומאת מקדש: טמא שנכנס לעזרה;
וטומאת קודשיו: טמא שאכל בשר קודש.
וכן יתבאר לך, שכל מצוות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, חוץ מחטא אחד, והוא: המגדף, שזדונו בכרת ואין חייבין על שגגתו חטאת.
וכן יתבאר לך, שכל אדם שחייב מיתת בית דין - איזו מיתה שתהיה - הרי אותו אדם בכרת גם כן אם לא המיתו אותו בית דין או שלא ידעו בו, חוץ מעשרה שהם מחייבי מיתת בית דין ואין עליהם כרת, והם:
מסית,
ומדיח,
ונביא שקר,
ומתנבא בשם עבודה זרה,
וזקן ממרא,
ובן סורר ומורה,
וגונב נפש מישראל,
ורוצח, ומכה אביו ואמו,
ומקלל אביו ואמו
כל אחד מאלו אם נתקימה עליו העדות - נהרג; ואם לא ידעו בו או שלא היה אפשר לבית דין להרגו - הרי הוא מתיר עצמו למיתה, אלא שאינו עומד בכרת.
דע כללים אלו וזכרם.
המצווה השנ"ג
והוא אמרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה.
ולשון ספרא:
",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב?ושם נאמר:
תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט).
אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומנין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו?
תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'".
"ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר?וכבר נכפל הלאו באיסור הדברים המכוערים האלה ואמר: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (שם, ל).
לפי שנאמר: 'לא תקרבו' יכול יהו חייבין כרת על הקריבה -
תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות.
אבל אמרו:
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו" (שם, ג), אינו מזהיר בשני לאווין אלו מחוקות התועבת בלבד, אלא מזהיר בהם מהתועבות עצמן שביאר אחר כך, כלומר שהביא שני לאווין כלליים על כל העריות.
וכאשר הזהיר על מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען - וזה כולל כל מה שהיו עושים,
הזימה
ועבודת האדמה
ומרעה המקנה
וישוב בארץ גם כן,
לפיכך חזר וביאר שאותם המעשים שהזהרתיך מהם הם אלו ואלו:
ערוות לא תגלה
וערוות לא תגלה,
וכמו שביאר בסוף העניין ואמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (שם, כז).
ולשון ספרא:
"יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו כרמים כמותם -ושם אמרו:
תלמוד לומר: 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, ג),
לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם".
"ומה היו עושין? האיש נושא איש והאשה נושאה אשה ואשה נשאת לשני אנשים".הנה נתבאר שהלאווין האלה שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה על ביאת כל העריות על דרך הכלל, וחזר וכפל את הלאו בהן, כל ערווה לבדה.
וכבר ביארנו אנו את כל דיני המצווה הזאת בפרק ז' מסנהדרין בפירוש המשנה וביארנו שלוקין עליהם.
וממה שאתה צריך לדעת, שכל אשה שחייבים על ביאתה כרת - הרי הנולד מאותה הביאה שיש בה חיוב כרת נקרא: ממזר, הוא שקראו ה' ממזר, בין שאותה הביאה בזדון בין בשגגה - הולד ממזר, חוץ מן הנידה בלבד שהולד ממנה אינו ממזר אלא נקרא: בן הנידה.
וכבר נתבאר עניין זה בפרק ד' מיבמות.
המצווה השנ"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג).
והעובר על לאו זה - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מיבמות ובסוף קדושין.
המצווה השנ"ה
והוא אמרו יתעלה: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, יח).
וכבר כפל הלאו בעניין זה בלשון אחר והוא אמרו יתעלה: "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט).
ולשון ספרא:
",אל תחלל את בתך' - זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות,ושמע ממני למה כפל לאו זה בלשון זה ואיזה עניין נוסף יש בו, והוא: שכבר קדם במשפטיו יתעלה, שהבועל בתולה בין שהיה מפתה או אונס- אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא תשלום ממון בלבד ונשואי אותה אשר ששכב, כמו שנתבאר בכתוב.
וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות".
והיה עולה בדעתנו, כיון שאין בדבר זה אלא תשלום ממון הרי הוא נוהג ככל דבר שבממון, וכשם שרשאי אדם למסור לחברו מממונו כל מה שירצה או למחול לו במה שהוא חייב לו, כך גם יהיה רשאי לקחת בתו הנערה ולמסרה לאיזה אדם לבוא עליה וימחול לו בכך כיון שזה זכות בזכיותיו, כלומר: החמישים כסף שהם לאבי הנערה; או שימסרנה לו על מנת שיתן לו כך וכך דינרים.
לפיכך הוזהר על זה ונאמר לו: "אל תחלל את בתך להזונתה", לפי שזה שדנתי בו בתשלומי ממון בלבד אינו אלא אם קרה שפתה או אנס; אבל שיעשה הדבר ברצון שניהם ובהתר - אין דרך לכך.
וגילה את הטעם לכך ואמר: "ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" (שם). לפי שהאונס והפיתוי קורה מעט, ואם יהיה הדבר ברצון ובהתר - יתרבה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה ונאה לפסוק זה, והוא מתאים לכל מה שהזכירו חכמים ולמה שיחייבו משפטי התורה. ולאו זה, כלומר: לאו דפנויה - לוקין עליו
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכתובות וקידושין.
המצווה השנ"ו
והוא אמרו יתעלה: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה" (דברים כד, ד).
והעובר על לאו זה - לוקה
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות ביבמות.
המצווה השנ"ז
והוא אמרו: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (שם כה, ה).
והעובר על לאו זה - לוקה, היא והוא.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו ביבמות.
המצווה השנ"ח
והוא אמרו: "ולו תהיה לאשה [וגו'] לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט).
ולאו זה קדמו עשה, והוא אמרו: "ולו תהיה לאשה".
וכך ביארו בגמרא מכות, שזה לאו שקדמו עשה, ושם אמרו:
"אונס שגרש, אם ישראל הוא - מחזיר ואינו לוקה;ודע שאפילו היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קדם שיחזירנה, או נשאת לאחר - לוקה, שהרי לא קיים עשה שבה, כפי שהכלל שאצלנו: קיימו ולא קיימו.
ואם כהן הוא - לוקה ואינו מחזיר".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ובפרק ד' מכתובות.
המצווה השנ"ט
והוא אמרו גם בו: "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם, יט).
וגם לאו זה קדמו עשה והוא אמרו: "ולו תהיה לאשה" (שם).
ודינו בגרושין לעניין המלקות כדין האונס, כמו שנתבאר בסוף מכות.
ושם ובפרק ג' ובפרק ד' מכתובות נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הש"ס
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא פצוע-דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (שם כג, ב).
ואם בעל בת ישראל אחרי הקידושין - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מיבמות.
המצווה השס"א
והוא אמרו יתעלה אחר שהזכיר מעוך וכתות ונתוק וכרות - "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד),
בא הפירוש:
"ובכם לא תעשו".
והעובר על לאו זה - לוקה,
כלומר: המסרס מישהו באיזה מין שיהיה.
ובפרק שמונה שרצים אמרו:
"תניא מנין לסרוס באדם שהוא אסור?וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בשבת ויבמות.
תלמוד לומר: 'ובארצכם לא תעשו'. ואפילו מסרס אחר מסרס - חייב.
דאמר ר' חיא בר אבון אמר ר' יוחנן:
הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר:
'לא תאפה חמץ' (שם ו, י)
ו'לא תעשה חמץ' (שם ב, יא);
במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר:
ומעוך וכתות וכו'. אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן!
אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב".
המצווה השס"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז, טו).
ולשון ספרי:
"לא תוכל לתת עליך איש נכרי - זו מצוות לא תעשה".וכן שאר המינויים אסור שנמנה עלינו בשום דבר מן הדברים - לא מינוי תורני ולא מינוי שבשלטון - אדם שהוא מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל. שהרי אמר יתעלה:
"שום תשים עליך מלך מקרב אחיך" (שם),
אמרו:
"כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך".אבל המלכות בלבד, כבר ידעת מפסוקי ספרי הנבואה שזכה בה דוד.
ובפירוש אמרו:
"כתר מלכות זכה בו דוד",וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות.
אין מלך למי שמאמין בתורת משה רבנו אלא מזרע דוד, מזרע שלמה דווקא: וכל שהוא מזולת הזרע הנכבד הזה לעניין מלכות - "נכרי" קרינא ביה, כשם שכל שהוא מזולת זרע אהרן לעניין עבודה - "זר" קרינא ביה. וזה ברור ואין בו ספק.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות ביבמות וסנהדרין וסוטה ונידה.
המצווה השס"ג
והוא אמרו יתעלה: "לא ירבה לו סוסים" (שם, טז).
והגבול לכך, שלא יהיו לו סוסים שעוברים לפניו, ואפילו סוס אחד לא יהיה אצלו, זולת הבהמה שהוא רוכב עליה בלבד, או סוסים שיהא בארוות שהם מוכרים אצלו למלחמה שירכבו עליהם הצבא; אבל בשבילו - רק בהמה אחת בלבד.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין.
המצווה השס"ד
והוא אמרו יתעלה: "ולא ירבה לו נשים" (שם, יז).
והגבול לכך, שלא יוסיף על שמונה עשרה נשים בכתובה וקידושין,
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין;
וכל זמן שמוסיף עליהן - לוקה.
המצווה השס"ה
והוא אמרו יתעלה: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (שם).
והגבול לכך הוא, שלא יהיה לו למעלה מכדי להוציא הוצאות על חייליו ועבדיו המיוחדים לו. אבל לקבץ ממון שיהא לצרכי כל ישראל - הרי זה מותר.
וכבר באר ה' יתעלה בכתוב טעם מצוות אלו, כלומר: "לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". ולפי שנודע טעמן הגיעו בהן לידי ביטול כמפורסם מעניין שלמה ע"ה, על אף גודל מעלתו במדע ובחכמה ושהוא ידידיה אמרו: שיש בזה הערה לבני אדם,
שאילו ידעו טעמי כל המצוות היו מוצאים להם דרך לביטולן שהרי אפילו זה השלם הגדול טעה בזה וחשב שלא יהא מעשה זה סיבה לעברה בשום פנים, כל שכן ההמון בדעתם החלושה, שהיו באים לידי זלזול בהן ויאמרו: לא אסר דבר זה ולא ציווה על דבר זה אלא בגלל כך וכך - אנו נזהר בדבר שבגללו נתנה מצווה זו ולא נקפיד על המצווה עצמה, וכך היו, באים לידי הפסד הדת.
לפיכך הסתיר ה' יתעלה טעמיהן; אבל אין מהן גם אחת שאין לה טעם וסיבה, אלא שרוב אותם הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמון ולא יבינום. וכולם הם כמו שהעיד הנביא: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט).
ומאת ה' אשאל עזר לקיים כל מה שציווה בו מהן ולהתרחק מכל מה שהזהיר ממנו.
וזהו מה שרצינו לכלול במאמר זה.
