האמונות והדעות

על פי הוצאת המכון למחקר ולהוצאת ספרים סורא ירושלים,
ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תש"ל, בתוספת תיקוני המחבר

המאמר השישי:
בעצם הנפש, והמות, וכל הנספח לכך

- המשך הפרק -

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר שישי - פרק ד

[נפש זכה בגוף עכור - האם רע לה?]
ואחר שכבר הקדמתי דברים אלו אומר, שאני מצאתי מקצת בני אדם אומרים מה הוא אופן החכמה במה שנתן הבורא יתרומם ויתהדר את הנפש הנכבדה הזו, שהיא יותר זכה מן הגלגל, בגוף העכור הזה, והגיעו לכך שעלה⁸¹ בלבם שהוא הרע לה.

[הבורא אינו עושה עוול]
לפיכך הוכרחתי להתיישב במקום זה, ואפרשהו פירוש ברור.
ואקדים בתחילת הדברים, כי הבורא יתרומם ברוממותו, אשר תיארנו עניינו במה שקדם⁸², מן המוכחש בהחלט כי ייאמר עליו שיעשה רע לברואו או יעשה לו עוול.
ראשית מפני שכל המקרים מסולקים ממנו⁸³,
ועוד מפני שכל פעולותיו טוב וחסד,
ועוד לפי שלא ברא את הברואים אלא להועיל להם לא להזיקם,

הנה אלה דברים כלליים תמציתיים. ואסמיך להם עוד מן הדברים הפרטיים הייחודיים.

כי העוול יש לו שלשה גורמים, ואין רביעי להם⁸⁴, ושלשתם שלולים מן הבורא.
תחילתן כי המעוול עושה את העול מפחד אותו שהוא עושה לו את העול⁸⁵,
והשני מתוך רצון להשיג ממנו משהו⁸⁶,
והשלישי סכלות מצדו בנקודת הצדק⁸⁷.

והבורא אשר אין לומר עליו שהוא יפחד [ולא שיחמוד]⁸⁸ ולא [רג] שיסכל במאומה מכפי שהוא⁸⁹, נמצא שכל הגורמים מסולקים ממנו.

ואף עיינתי בספרים ומצאתי שהם מוכיחים את צדקו בשלושת אלה, והוא מה שאמר החסיד:

אשר לא נשא פני שרים, ולא נכר שוע לפני דל, כי מעשה ידיו כולם⁹⁰,

אמרו 'אשר לא נשא פני שרים' - רומז בו לעניין היראה,
ואמרו 'ולא נכר שוע לפני דל' - רומז בו לעניין החמדה,
ואמרו 'כי מעשה ידיו כלם' - רומז בו לעניין הידיעה, כי הוא יודע בריאתם, כל שכן שהוא יודע מעשיהם ומה שראוי להם ועליהם⁹¹.

וכיון שהנחנו לו⁹² את הצדק הזה יסוד, הרי כל שאלה שישאלו⁹³ בני האדם בעניין הנפש, צריך להסב אותה אל היסוד הזה ולהניחו עליה.

[לנפש אין קיום לבדה]
ואומר, כיון שאינה פועלת לבדה בעצם בניינה, אם כן הכרחי לחברה [רד] עם איזה דבר, כדי שתגיע בו לידי פעולה לתועלתה, כי הפעולות מובילות אל העונג הנצחי והאושר השלם, ועל דרך מה שפירשנו במאמר החמישי, שהמשמעת מוסיפה זוהר בעצמותה, ושהעבירות מדעיכות את עצמותה. וכפי שמפורש בכתובים⁹⁴:

אור זרוע לצדיק וגו'⁹⁵,

אור צדיקים ישמה ונר רשעים ידעך⁹⁶,

שהבוחן את זאת הוא אדון העולמים, והרי הוא היודע מעשיה.

והמשילו להתכת האש את מה שנקרא זהב או כסף, שבה יתברר אמיתות החומר שלו⁹⁷, ואז יישארו יסודות הזהב והכסף. והמעורב בהם מן הבדילים,⁹⁸ מקצתו יישרף ומקצתו יתפזר, כאומרו:

מצרף לכסף וכור לזהב, ואיש לפי מהללו⁹⁹,

וצרפתים כצרף את הכסף, ובחנתים כבחן את הזהב¹.

נמצא כי הנפשות הזכות המזוקקות אשר נצרפו יבהיקו ויתגלו, כאומרו:

כי ידע דרך עמדי בחנני כזהב אצא²,

והמשול לסיגים ולזיפים יורדים ממנה וכלים, כאומרו:

לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו כסף נמאס קראו להם³.

ואף על פי כן, אפילו המלוכלכת⁴ שבהן, כל זמן שהיא בגוף אפשר לה לשוב להזדכך ולהתנקות, ולפיכך התשובה מקובלת כל זמן שהאדם חי. וכאשר יצאה ממנו אי אפשר לה להתנקות ממה שכבר יש בה, ואף אין לקוות לה מאומה מזה, כאומרו:

במות אדם רשע תאבד תקוה וגו'⁵.

ומי שאומר שהיה יותר טוב לה אילו הניחה נפרדת, הייתה ניצלת מן החשכות והלכלוכים והצער⁶ -
הסבר לו וברר, כי אילו הייתה הבדידות [רה] יותר טובה לה, היה בוראה עושה לה כן.⁷
ועוד, ממה שידענו, שאילו הניחה בודדת לא הייתה מגיעה אל הטובה ולא אל האושר ולא לחיים הנצחיים. כי השגתה את כל אלה אינו אלא במשמעת לאלהיה, ואין לה דרך מצד מהותה להיות נשמעת,⁸ אלא על ידי הגוף, כי על ידו היא עושה כל פעולה.
כמו שאי אפשר שתגיע האש לצורתה⁹ אלא בהיתלותה בדבר אחר, ודברים פרטיים רבים לא תתכן פעולת אחד מהן אלא עם אחר.
לפיכך אילו נשארה הנפש לבדה, לא הייתה פועלת מאומה, כל שכן שהגוף לא היה עושה מאומה. וכאשר יהיו שניהם נעדרי פעולה, אם כן אין שום עניין לבריאתם¹⁰.
וכאשר לא יהיה עניין לבריאתם, בטל עם ביטולו בריאת השמים והארץ ומה שביניהם, כי הכל לא נברא אלא בגלל האדם, וכפי שאמרנו בפתיחת המאמר השלישי. וכמו שהקדים כאן: "נטה שמים ויסד ארץ", [בגלל ויצר רוח אדם בקרבו]¹¹ וכמו שתיארנו במעשה בראשית שהכל בגלל 'נעשה אדם'¹².

[האם הנפש לבדה תוכל להגיע לשלמות?]
ואם יאמר יניחנה כמו שהיא לבדה, ויתן בה יכולת לעשות כדי שתגיע בכך למה שנבראה לו.
נבאר לו כי מחשבתו זו כמו מחשבתו הראשונה אשר הזכרנו בגוף האדם, שיהא כמו עצם הכוכבים והמלאכים¹³, והשבנו לו שהוא אז חשב שתהא הנפש לא נפש, כי הנפש המושכלת¹⁴ היא שאינה עושה אלא עם גוף האדם, ואלו הייתה פועלת לא בגוף [רו] האדם, הרי היא או כוכב או גלגל או מלאך ונמצא שבטלה אמיתתה, והרי ביקש ביטולה שלא בלשון ביטול. והוא כמי שרצה שהאש תרד למטה והמים יעלה למעלה באופן טבעי, שזה בטול ענייניהם¹⁵. או שרצה שתהא האש מצננת והשלג מחמם, אשר זה ביטול עניינם¹⁵.
והמבקש את זאת עובר את החכמה¹⁶, כי החכמה היות הדברים כפי אמיתתם הידועה, ואין החכמה שיהו הדברים כפי חמדת מחמד או תאוות מתאווה. וכמו שאמר הכתוב:

הוי רב את יוצרו וגו'¹⁷.

אבל עשותה העוול בעברה על מה שהזהיר, אין זה נעשה אלא ברוע בחירתה, שהמרתה מה שכוון בה בוראה, וכמו שאמר:

לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים¹⁸.

אבל מה שהרחיק מן הטינופים והטומאה, אנו אומרים לו: גוף האדם אין בו שום טומאה אלא כולו טהור, כי הטומאה אינה דבר מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו, והתורה טימאה מקצת לחויות האדם לאחר פרישתן ממנו, ואינן מטמאות כשהן בו¹⁹. אלא אם יקבע לנו האומר כן מצוות שיחוקקם מדעתו, ויטיל עלינו דבריו המוזרים, הרי אנו לא נקבלם.

[הסיבות לייסורים]
אבל הייסורים הבאים עליו, לא יבצרו מאחת משתי הנחות:
אם היו יסורין שהביאם על עצמו הוא, בצאתו בעתות החושך ובעת החום והקור, הרי הוא האשם ולא בוראו. כי הוא כבר נתן בו שכל, וציווהו להישמר מכל המזיקים הללו, והמרה דברו, וכמו שנאמר:

ערום ראה רעה נסתר פתאים עברו נענשו²⁰.

ואם היו יסוריו שה' הביאם עליו, הרי הן בצדקו ורחמיו, ולא הביאם עליו אלא על דרך [רז] התוכחה לגמול לו טובה, וכמו שאמר:

למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך²¹.

אשרי הגבר אשר חיסרנו יה וגו' להשקיט לו מימי רע וגו'²².

הערות:

81. אפשר לתרגם: והחלו להעלות.
82. במאמר הראשון שהוא תמים פעלו אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
83. כי עשיית הרע והעול אינם אלא תוצאה של מקרים בגוף, כלומר תוצאה של התפעלות לנקום, או לחמוס מתוך תאווה, או מתוך פחד, וכדלקמן, והוא ב"ה משולל מכל זה.
84. כבר העירותי כמה פעמים, כי הסרח הזה "ואין רביעי להם" הוא כמנהג השפה הערבית המפטמת שיחתה בכגון אלה. ואין לו שום עניין בעברית, ואין לבנות עליו מאומה.
85. אדם רוצח ומעליל על מי שהוא לשלטונות כדי לסלקו מעמדותיו מפני שהוא פוחד מרמתו הרוחנית, ונמצא שהנרדף נרדף רק בשל יושרו חכמתו ומוסריותו. כ"אותו רשע" שהרגיש וידע את נחיתותו מכל הבחינות, ונעשה מוסר, והרע והשחית וביזה לחכמים ונכבדים כדי לחפות על קלונו שפלותו ריקנותו ופחזותו.
86. עושה עוול כדי להשיג מן הנחמס משהו. אף מאנשי עוול אחרים הדומים לו ממון או שררה.
87. אפשר לתרגם "בשורת הדין". כלומר שעשה עוול שלא בכוונה, מחמת אי ידיעתו וחוסר בקיאותו בדבר הנדון.
88. "ולא ירגב" חסר בכל כ"י. וחסרון הניכר הוא, ולפיכך הוספתיה בסוגרים גם כאן וגם במקור. וברי"ת איתה.
89. כלומר לא נעלם ממנו אמיתת כל דבר כפי שהיא באמת. וברי"ת "מן המדעים" ולא דק.
90. איוב לד יט. וכיוצא בזה כתב גם בפירושו שם. והואיל וחביבים עלי דברי רבנו אעתיק אותם כאן על אף הכפילות שבדברים. וזה לשונו:
אמר, כי מי אשר בשלו נברא כל העולם לא יעוות משפט, ואשר אם יפנה אליו מחשבתו יאבד, כאומרו אם ישים אליו לבו, ואחר כך הביא על כך שבע הוכחות בשלילת העוול, שלוש מהם יסוד, וארבע ענפים.
היסוד הם אשר כללם בפסוק אחד, ואמר עליהם "אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם". והם שלוש הוכחות אלה שבהם מוכיחים המייחדים, והם שהשופט עלול לשפוט שלא בצדק מחמת אחד משלשה גורמים:
האחד מחמת יראה, שאם פחד מאנשים מסוימים ישא להם פנים מיראתם. וכיון שאין הבורא יתהדר ויתרומם פוחד משום דבר הרי מוכחש לומר עליו שיעשה עול, ועל זה אמר אשר לא נשא פני שרים.
והשני התאווה, שהשופט אם חמד באחד מענייני העולם מטה את הדין בגלל כך, והוא יתרומם ברוממותו כיון שאינו צריך למאומה מברואיו מוכחש שיעשה עול, ועל עניין זה אמר ולא נכר שוע לפני דל, ויחסו לנדיב כדי לרמוז בו על החמדה.
והשלישי גורם סכלותו בשורת הדין, שפעמים גורם לשופט לעשות עוול מפני שלא ידע את התוצאות והנגרם על ידי כך, והוא יתהדר ויתרומם מחוקק החוקים ומיסדם, ועל זה אמר כי מעשה ידיו כולם.
וכבר הקדים לפניהם ארבע הוכחות:
האחת "האף שונא משפט יחבוש", כלומר שהעוול ושונא משפט לא יצליחו דרכיו ולא יתקיימו כאומרו לא יכון אדם ברשע, והוא יתעלה כיון שכל דרכיו מתנהלים בתקינות תמיד וברציפות נשלל ממנו העוול.
והשני "ואם צדיק כביר תרשיע", כלומר שעניני הבורא יתהדר ויתרומם לא יתכן שימצא בהם פגם אחד הכופרים ויתרברב בכך, כי האמת מן המוכחש שימצא נגדו טיעון.
והשלישי אומרו "האומר למלך בליעל", ביאר בו שאין המלך זכאי למלכות אלא בגלל ישרו, ומן המוכחש שיהא זכאי לכך כשהוא ערל, ולא יתכן זה אלא על ידי השתלטות זדונית על בני אדם.
והרביעי "רשע אל נדיבים", כי הנדבה היא נתינת דבר למעלה מן החובה, ולא ייאמר על הנותן שהוא מתנדב אם נותר עליו מתשלום החובה משהו, אלא לא יהיה כדבר הזה [לקרוא לו נדיב] כי אם לאחר נתינת כל החוב. וכיון שנתברר שהוא יתהדר ויתרומם כבר עשה חסד מראשית, הרי ברור שהוא שופט צדק.
אלה הם שבעת הפנים אשר עשאם אליהו הוכחות לצדק, והם באמת כך מחייבים כפי שחשב שהם מחייבים.
91. זכיותיהם וחובותיהם.
92. לו להקב"ה.
93. "יתסאלהא" ישאלו זה לזה, ידונו בה, ישוחחו עליה ויתוכחו בה.
94. לפי ב, וכפי שמתארים הכתובים.
95. תהלים צז יא.
96. משלי יג ט.
97. של זהב או של כסף.
98. "אלאכאסיר" כי כידוע מזקקים ומצרפים את הזהב והכסף בבדיל ועופרת.
99. משלי יז ג.
1. זכריה יג ט.
2. איוב כג י.
3. ירמיה ו כט-ל.
4. "דנס" שם כולל לגיאול ולכלוך בגד או מדות, גשמי או רוחני.
5. משלי יא ז. וכן כתב בפירושו שם: שהרשע יש לקוות שישוב כל זמן שהוא חי, אבל כאשר מת יש להתיאש ממנו לפי שאין תשובה בעולם הבא.
6. אם כוונת רבנו למחלוקת בית שמאי ובית הלל בערובין יג ב, הרי כך נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ושמא סבור רבנו ששם נאמרו הדברים על דרך הזירוז, וכפי שמסיים שם ועכשיו שנברא יפשפש או ימשמש במעשיו.
7. כלומר לא היה מחברה בגוף.
8. ר"ל להשיג את השלבים הסופיים של המושכלות כי אם על ידי הגוף וחושיו, כי בחושים ראשית הצעידה אליהן, וכמו שכתב בהקדמה. וכל שכן קיום מצות ה' בפועל, שלא תתכנה בלעדי הגוף.
9. לפי ב, להתגלותה.
10. כל אחד כשל עצמו לבדו.
11. זכריה יב א. והמלים המוסגרות חסרים בכ"י מ, ב. והשלמתים ע"פ כ"י ק, וכן הוא ברי"ת.
12. ראה לעיל בפתיחת המאמר הרביעי.
13. לעיל במאמר הרביעי פרק ב ד"ה כיצד שעל אף.
14. "אלמעקולה" כלומר שאנו חוקרים להבין ולהשכיל מהותה, הנידונה.
15. מהותם ותכונתם.
16. מבקש דבר שהוא מעבר לחכמה האלהית.
17. ישעיה מה ט.
18. קהלת ז כט. וראה בפירוש שם מהדורתי.
19. זוב ושכבת זרע.
20. משלי כז יב.
21. דברים ושכבת זרע.
20. משלי כז יב. והדברים במקור אמורים על הנפש והסבותים על האדם.
21. דברים ח טז, ובשטתו זו האריך הרחיב רבנו במתק אמריו וביפי דבריו בהקדמתו לפירושו לאיוב.
22. תהלים צד יב-יג.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר שישי - פרק ה

[הנפש והגוף - נעשו בידי כוח אחד]
עתה אבאר כי הנפש והגוף יש להם פועל אחד²³ כמו שקדם בתחילת הבריאה:

ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים²⁴.

וכך הם יחד אחד מקבל שכר ואחר נענש²⁵. וזה שאנו מוצאים בני אדם נבוכים רבים מהם בעניין זה, מהם מי שחושב שהגמול והעונש לנפש בלבד, ומהם מי שחושבו לגוף בלבד, ומהם מי שנדמה לו שהוא על העצמות בלבד והוא בנימן,26 ולא הטעה את כולם אלא מיעוט ידיעתם את הלשון. והוא שאחד מהם מצא שהלשון אומר:

נפש כי תחטא²⁷
נפש כי תמעל מעל²⁸הנפש החטאת היא תמות²⁹,

ולפיכך סברו כי הפעולות מיוחסות לנפש דוקא, ולא ידעו שהוא אומר:

ונפש כי תגע בכל טמא³⁰והנפש אשר תאכל בשר³¹,

ואינו אלא הגוף.

ומוצא אחר ראה שהלשון אומר³²:

יבא כל בשר להשחות לפני³³ויברך כל בשר שם קדשו³⁴,

וכל הדומה לכך, וסבר כי העשייה היא לגוף, ולא הבין מה שמצא, כי הדברים והכוונה היא לנפש. ובנימן²⁶ מצא:

ותהי עונותם על עצמותם³⁵

כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך³⁶,

וסבר כי כוונת הכל³⁷[רח] על העצמות.

ובאמת שספרי הניתוח אומרים כי גווית האדם הם העצמות,³⁸ אבל הבשר והעורקים והגידים והמיתרים משרתים אותם ושומרים עליהם. אלא שאני יודע שהוא לא אמר כן על דרך זו בגלל חוסר ידיעתו³⁹, כי יש לכול מקצוע שביל משלו שאינו דומה למקצוע האחר, ואין במקצוע התורה ממקצוע הניתוח מאומה, ואף לא ידע כי אמרו "ה' מי כמוך" אינו נאמר בעצמות, ולא די לו בכך, עד שהוסיף לומר כי גופות שאול ובניו שרפום אנשי יבש, כמו שאמר:

ויבאו יבשה וישרפו אותם שם⁴⁰,

ושעצמותם בלבד נקברו כאומרו:

ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה⁴¹

והרי רואה אתה שהוא אומר:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו⁴²

ומי הוא אשר שרף גופתו, ומי יתן וידעתי מי שרף גופת איש האלהים אשר בא מיהודה עד שנאמר:

אצל עצמותיו הניחו את עצמותי⁴³

אלא אמרו: "וישרף אותם שם" במקום "וישרפו עליהם שם"⁴⁴, כאומרו: "ובמשרפות אבותיך המלכים וגו' כן ישרפו לך"⁴⁵, ובלשון, ויבך אותו אביו⁴⁶במקום ויבך עליו.

[המבדיל בין הנפש והגוף אינו יודע את חוקי הלשון]
כללו של דבר לא ידע מי שייחס את הפעולות לנפש לבדה, ומי שייחסם אל הגוף לבדו, ומי שייחסם אל העצמות לבדם, את חוקי הלשון והרגליה. מפני שדרכה שכאשר הפעולה נעשית בשלשה דברים או בארבעה או בחמישה, מייחסת אותו פעמים לראשון לבדו, ופעמים לשני לבדו, ופעמים לשלישי לבדו. כפי שאנו יודעים שהדיבור נעשה בחמשה כלים, פה ולשון ושפה וחיך וגרון. והרי הלשון אומרת:

פי יספר צדקתך⁴⁷.
ולשוני תהגה צדקך⁴⁸,
שפתי ישבחונך⁴⁹,
אל [רט] חכך שפר⁵⁰,
קרא בגרון אל תחשך.⁵¹

וכל אחד מן החמשה שהזכירה, הרי הארבעה האחרים עמו. ולפיכך כאן פעם הזכיר את הנפש לבדה, או הגוף, או העצמות, או העור, וכוונתה בכך הכל.

ויש גם שמיחסת פעולה שאינה נעשית אלא לגוף ולנפש לאבר אחד, כאומרו:

בביתה לא ישכנו רגליה⁵²,
ותעש בחפץ כפיה⁵³,
ובהמרותם תלן עיני⁵⁴,
אם חכי לא יבין הות⁵⁵,

וכל הדומה לכך. הנה בארנו מדרך השכל ומדרך הכתוב שהם פועל אחד. ונוסיף לכך מדרך המסורת, מה שאמרו: אם בא אדם לומר יכולין גוף ונשמה לפטור עצמן מן הדין, משל למה הדבר דומה למלך שיהיה לו פרדס והושיב בו שני שומרים אחד חגר ואחד סומה⁵⁶ ושאר העניין.

הערות:

23. "פאעל" הוא הבורא ב"ה לבדו, ולא כדברי האומרים מי שעשה הגוף לא עשה הנשמה ומי שעשה הנשמה לא עשה הגוף, ורק לאחר שזה עשה הגוף עשה עמו השני חסד וזרק בו נשמה. והרש"ה הטה דברי רבנו לעניין אחר, והטעהו כנראה סיכומו של רבנו שבסוף העניין, ואין צורך לכך.
24. בראשית א ז.
25. בין מקבל השכר כלומר הצדיק, בין הנענש כלומר הרשע, הם שניהם יחד הגוף והנפש מקבלים השכר או העונש.
26. הוא בנימין נהואנדי מפריצי הקראים, אשר דעותיו הזיותיו והבליו הרבים משוקעים בספרו של הקראי אלקרקסאני. ואיני יודע אם יש לבנימין ספר מיוחד משלו.
27. ויקרא ד ב,ה יז. ה כא.
28. שם ה טו.
29. יחזקאל יח ד. יח כ.
30. ויקרא ז כא.
31. שם ז כ.
32 זכרתיו בעקבות חז"ל במשנה נגעים פ"י מ"א ראה שם מהדורתי, ושלא כבעלי הלשון החדשים המשנים מנהגו של עולם וכותבים "וזו לשונו". ואף במקרא ולשוני מדבק, ולשוני אם יהגה.
33. ישעיה סו כג.
34. תהלים קמה כא.
35. יחזקאל לב כז.
36. תהלים לה י.
37. כל המקראות הללו.
38. וראה גם משנה אהלות פ"ב מ"א.
39. כלומר שבנימן לא אמר מה שאמר על בסיס תורת האנטומיה כי אינו יודע אותה.
40. שמואל א לא יב. וראה רד"ק שם שהזכיר דעה זו וכתב: ויתכן לפרש כי הבשר שרפו שהעלה רימה, ולא רצו לקברם עם התולעים כי לא היה דרך כבוד, ושרפו הבשר וקברו העצמות.
41. שם.
42. שמות יג יט. וראה רד"ק בשמואל א לא יב שכנראה חשב לתרץ קושיא זו.
43. מלכים א יג לא.
44. וכן תרגם יונתן שם.
45. ירמיה לד ה. וראה עבודה זרה יא א.
46. בראשית לז לה.
47. תהלים עא טו.
48. שם לה כח.
49. שם סג ו.
50. הושע ח א.
51. ישעיה נח א.
52. משלי ז יא.
53. שם לא יג. ושם תרגם: ותעש בהם במה שבטבע ידיה. וכוונתו טוותה צמר ופשתים וארגתם.
54. איוב יז ב.
55. שם ו, ל.
56. סנהדרין צא א.

תוכן מחשבת ישראל