|
תקציר: בעקבות חלום אשר חלם אלפונסו מלך ספרד, מוזמן חכם יהודי בשם דון אברהם בנבנשתי לפותרו, ומתפתח ביניהם ויכוח. בהמשך המאמר מופיע פתרון החלום והתגשמותו. מילות מפתח: וכוח דת; דון אברהם בנבנשתי; דון יוסף נשיא. |
|
מבוא בשנה השלישית למלך אלפונסו מספרד חלם חלום, ושלח לקרוא לשריו ולמשנהו דון פידרו ולחכם הגדול תומאש וספר להם חלומו. וכך אמר: |
נראה לי בחלומי שהייתי עומד בשדה ורועה את הצאן והנה לנגדי כת של זאבים ואמרו לי אתה הרועה דע לך כי אלה הצאן פשעו בנו מאד לכן אם תענישם כראוי נסלק מלחמתנו ואם לא, תדע נאמנה כי אנחנו נשמיד את הצאן. השיבותי להם, לכו אל מעונותיכם ואני אשמידם לא תשאר פרסה מהם. אז קבצתי כל הרועים ושאלתי עצה מהם וכלם הסכימו שמדין הוא להשמיד את הצאן. עודני עומד ומדבר והנה גור בן אריה יוצא ממעונות אריות והיה טוען טענות אשר שכחתי מן החלום, ובתוך טענותיו היה מציל את הצאן. אחרי ימים ראיתי איך הזאבים חוטפים כמה שיות ועולים להר גבוה. ועתה שרי ונאמני חצרותי, הודיעוני פתרון החלום.
|
|
השיבו השרים ואמרו: אדוננו המלך! חכמת הפתרון אינה שלנו ואין כיוצא בנו שיודע האמת כי אם הזמן. ענה תומאס ואמר: אינה חשובה חכמה אם צריכה לחכות להזמן להוצאת האמת. אבל החכמה היא שתגזור ותודיע הדברים קודם בא זמנם. אמרו השרים: אמור אתה תומאש, כי לך יאתה. השיב תומאש: אין אני גוזר שאומר כל פרטי החלום באמת, אבל אומר כללות ענינו: אתה המלך הרועה את עמו כמו שיעשה הרועה את צאנה ובימיך יקומו זאבים והם השרים החזקים נגד העם והם כמו הצאן, ותמשך מחלוקת ביניהם ויבואו לדין לפניך. ואתה תגזור שהדין עם השרים. ומה שחלמת שיקום גור אריה הלא הוא בנך או יוצא מחלציך ויציל את העם. וענין חזרת הזאבים אפשר כי לא יאותו למשפט יוצא חלציך ויעשו איזה נזק בעם ויברחו אל ההר. [163] אמר המלך: אע"פ שיש קצת ישוב בדבריך תומאש, מכל מקום לבי נבהל, לכן נלכה אל הפרדס הגדול ונטייל ונתענג ויעברו מעלי מחשבות ודברי חלומות. ובהיותם שם אמר המלך לתומאש: תמה אני כי הנה מצינו שנשלמו החכמות בהמשך הזמנים, כי לא מצינו בזמנים החולפים קודם בא אריסטו מי שידע כמוהו ולא רופא כאבן סיני ולמה נמצאו לחלומות בזמן פרעה ובזמן נבוכדנצר ולא נמצאו היום? ענה תומאש: אדוני המלך! שתי תשובות בדבר: אחת כי החלום הוא ענף אחד מן הנבואה ובין העם שנמצאת הנבואה והם היהודים נמצאת ידיעת פתרון החלומות. שנית כי שלמה המלך היה חכם מכל החכמים וידע בטבע ומהות האדם מה שלא ידע שום חכם והוא מסר לעמו סימנים אשר בהם יוכלו לפתור חלום. אמר המלך: כיון שכן הוא, נבקש יהודי חכם אולי יגיד לנו עניין החלום. אז צוה למשרתיו והביא לפניו בנבנשתי הזקן. וכשבא לפניו אמר לו המלך: הידעת חכם בפתרון החלומות כמו שידעו בני עמך בימי קדם? השיב היהודי: אדוננו המלך! מיום שגלינו מארצנו פרחה ממנו כל חכמה ואיך נדע לפתור חלום? אמר המלך: זה שקר ואני שמעתי מפראי פאול אשר בא משלמאנקא ואמר לי שבהחבא היה הוא ומרעיו למדים עם חכם אנוס חכמת התלמוד ואמר שאחר ימים ושנים שלמד ראה כי חכמה עמוקה היא מכל החכמות. ואם הגלות מאביד החכמה, הנה היו בבבל גולים איך ידעו אותה חכמה? תשובת היהודי: אע"פ שהיו גולים בבבל עדיין היה בהם לחלוחית תבונה, כי קרובים היו לחכמים הגדולים אנשי הקבלה, אבל אנחנו נתרחקנו מאד מאותו שורש, לכן כבה נרנו ואור תורתנו היום ונגששה כעורים כולנו. אמר המלך: ואיה סכלות כזו, כי תאמרו שמצד שגליתם מארצכם אבדתם החכמה, וכי הידיעה תלויה היא בארץ או בשכל האדם. השיב היהודי: לא, אדוננו! לא מצד גלות מן הארץ, כ"א מצד גלות שכלנו אשר הוא משועבד למלכות וצורך פרנסתנו והמסים וחוקי המדינה נגדנו, ואיך ישאר לנו זמן פנוי לענייני החכמה? וכבר אמר הנביא (ירמיה מח, יא): |
שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו לא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר.
|
|
אמר המלך לתומאש: הראית דחית היהודי? ענה תומאש: לפי מחשבתי אינה דחיה אלא האמת, מאשר ראינו בנסיון גודל חכמתם כשהיו בני חורין. והשמעוני (שמעון הצדיק) נצח לאריסטו בכמה דברים, ואילו היום נתדלדלה חכמתם מאד ואני ממשיל עניינם למי שמדליק את המדורה בימים הקדמונים למי שמדליק מהכאת אבן על אבן בימים האחרונים, כי אז השפיעה הנבואה והקבלה והיום הם טורחים הרבה ומוציאים מעט, ואותו מעט בלתי מאומה, כמו המכה באבן ויצאו ניצוצות אשר לפעמים פורחות והגבהתן היא אבדתן ופעמים יפלו לארץ ומיד כבין. כן ענייני היהודים היום כמו שראית בישובתם אשר שאלתי מהם מסקנת הדברים ואין גם אחד שידע להשיב. אח"ז השיב המלך פניו לבנבנשתי ואמר לו: תמה אני מאד עליכם היהודים, כי כמו שהגלות אבד חכמתכם למה לא אבד גאותכם, ולמה לא הוקטן לבבכם אצל השררה? ותלבשו בגדי בני חורין ואתם משועבדים וידעתם כי אין הגאוה מצויה אלא בפחותים. ענה היהודי: היא הנותנת, כי הפחות יבקש להתנשא בלבוש כבוד כדי שלא יפול לגמרי, ובפרט כי לא ילבשו בגדי יקר כ"א הבחורים והנשים. ואני עבדך, שכל עסקי קאשטיליא בידי, אינני לבוש משי. ענה המלך: כי יראת פן אומר כי מאשר לי עשית את כל הכבוד הזה. אמר תומאש: כאשר ילבשו אלו בגדי יקר הוא כבוד למלכנו מפני שיהודי קשטיליא הם מזרע המלוכה, והאריה אפילו יש לו הקדחת הרביעי שאוג ישאג כאריה, וז"ש ספר הבריבייא (במדבר כד, ט): כרע רבץ כארי. |
|
אחר הדברים האלה בא אל פתח הפרדס עם רב וצעקו: הושיע המלך! צוה המלך ופתחו השערים ויבואו עם רב וכבד ואמרו: אי אדוננו! הנה אנחנו עולים במסלה פרוסיסיון מפני הבצורת (מפני הרעב להתפלל על הגשם) וההגמון הגדול לפנינו עם הקאליס (הגביע הקדוש) בידו, והנה היהודים נשקפו בעד החלון ושפכו כד של שתן על הקאליס. אמר המלך: דבר שאתם אומרים יוצא מן היקש השכל. ענו העם ואמרו: מה יועיל יוצא מן השכל ויש אלף אנשים מעידים מה שראו בעיניהם. אמר המלך: אדבר עם יועצי אם אכרית היהודים או אגרשם. בלילה בדברו עם יועציו אמרו, הגרוש הוא מוכרח להצילם מיותר רע, כי ודאי יקומו העם וחרב בידם לכבוד ישו ומי יעכב בידם כי המעכב יקרא כופר. אמר המשנה: אע"פ שיוצא מהיקש השכל ומי יודע אם האל הניע לבבם לזה כדי להנקם מהם על מה שחטאו לבנו ישו ומאתו הייתה נסבה. אמר המלך: יכתב ויחתם שבעוד [164] שלשה חדשים יצאו מהמלכות שלי. ונכתב ונחתם. אחר זה אמר המלך לתומאש: ולמה אתה שותק? ענה הוא: כי אין אחר חתימה כלום, ועוד שנראה לי כי הם דברי החלום אשר חלמת. אמר המלך: האלהים, כן נראה, לכן לא תצא הגזרה חוצה עד שנדע איך יפול הדבר. עודם מדברים והנה בן המלך יוצא והוא כבן י"ח שנה נבון וחכם אמיץ ויפה תואר מאד. ויאמר: אבי המלך! אם תרשני אומר דבר. ענה המלך: דבר בני שתחיה. אמר בן המלך: מי ראה כאלה, כי מפני המיית ההמון פתאום תגזור גזרה על עם אחר בלי שום חקירה ודרישה, כי אפשר שאחד מהנוצרים שונאיהם עשה זאת ויגול הדבר על היהודים או שמא יש לו ליהודי בנים קטנים והם עשו זאת והעני לא ידע. וכבר נמצא בזמן המלך דון פידרו איש נוצרי שהטיל גוף מושיענו בבית הכסא של איש יהודי כדי לעולל על היהודים ולהפילם. ואם נניח כי היהודי עשהו מעולם לא מצינו רועה שכאשר יצאו מעט מהצאן מן הגדר שישמיד את כולם, אלא מישרם אל העדר ונהנה מצמרם ושותה חלביהן ואוכל הגדיים והמלאים והצאן לא יעדרו. אז שלח המלך לקרוא ליהודי אשר מביתו ראו שנשפכו המים, ואמר לו: המעט מכם היהודים הלאות את עמי כי תלאו גם את אלהי! ענה היהודי: עם אשר תמצא אשר עשה כן לאלהיך לא יחיה, ואיך ימצא בשכל אדם שבפני אלף אנשים נעשה נבלה כזו אשר דינה שיעשו גופנו ככברה. אמר בן המלך: היש לכם בנים? אמר: לא. אמר אליו: מי הם שכניך? אמר: לצד אחד איש נוצרי. אז שלח המלך בעדו ובא הוא ובנו. והנוצרי הזקן נשבע שלא ידע מזה מאומה. אמר בן המלך לנער: אם תגיד לי מה שאתה יודע הנני נשבע שאעשך פרש. אז ענה הנער: ירא אנכי מבוא בדמים, אך לעשות רצונך אודיע לאדוני כי אני עשיתי הרע לא במרד ולא במעל כי נוצרי אני, אלא חלון קטן יש לאבי יורד למרפסת היהודי וקפצתי שם כי המקום יותר מרווח לראות ונכשלתי בכד ומים טהורים היו והאומר דבר אחר חוטא בנפשו. ויקם המלך על כסאו כשמעו ואמר: ברוך האל שנתן לי בן יושב על כסאי אחרי ראוי יותר ממני. אמרו הנוצרים: אולי היהודים שחדו לנער שיאמר כדברים האלה. ענם המלך: לכן האל הגדול הודיעני בחלום כל הדבר הזה, איך בא האריה להציל את הצאן, ואין צאן אובדות בין זאבים אלא העניים האלה, ומעתה צאו מיד מעלי פן תצא כאש חמתי עליכם. כי כל השרים עדים כי כל זה נגלה אלי בחלום. אחר זה אמר המלך לשריו: מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים? אם מצד שהרגו את מושיענו, הנה הערבים שונאים ליהודים יותר ולא הרגו לנביאיהם, ושמעתי שלא יניחום לעלות במסלה אלא באמצע הדרך ולא יניחום לרכוב על סוס, וקורין להם שם גנאי זירבון (בירזנו?). אמר תומאש: לדעתי הוא מפני שלא ישתתפו עם שום אומה ונבדלים הם מהם בדתם, והצרות והרדיפות מצד מתנגדיהם עוד יחזקם לקיים דתם. משל לאש הפחמי, כי כאשר ירצה הפחמי שיתלהב כאש ישליך עליו מים, והטעם הוא מפני שבטבע יתחזק האש בהרגש המתנגד. אחר שלשה ימים באו מקאריאון העיר שני יהודים שלוחים ואמרו, כי קמו נוצרים כנגד היהודים להמיתם על דבר הקאליס והמיתו מהם שנים וכל היהודים ברחו לבית השר ולא היה שם. ולשר חצר גדול ולו פתח קטן אשר ידעו היהודים והנוצרים רדפו אחריהם ובאו בשער הגדול אשר לחצר, ובערמה יצאו היהודים מן הפתח הקטן וסבבו אל השער הגדול ויצאו וסגרו אותו על הנוצרים אחרי שסגרו השער הקטן ונשארו הנוצרים תפושים. אמר המלך: יחזק כחכם כי יפה עשיתם. ויצו המלך לתלות עשרה מן הנוצרים אשר נמצאו כי הם קמו לראשונה ועל השוער נגזר תפיסה תשעה חדשים. אז אמר המלך: ישתבח האל, והנה עתה נשלם כל החלום כי זהו עניין הזאבים שיחזרו ויקומו. |
|
אחר זה צוה המלך להביא ספר הזכרונות לפניו כדי שיכתוב עניין היהודים. וכאשר פתח אותו מצא בתחלתו רשימה של י"ח דברים נבחרים, והם: א) יעקב באבות, ב) דוד במלכים, ג) יהושע בכובשים, ד) ארץ ערב לזכות האויר, ה) ירושלם לקדושה, ו) היהודים לפקחים וקשי עורף; ז) ארץ כשדים לעושר, ח) ארץ מצרים לסחורה, ט) ארץ יון לחכמות, י) ארץ רומי למלחמות, יא) נאפולי לתפארת, יב) ארץ טושקאנא למליצה, יג) ספרד לדרך ארץ וכבוד, יד) פורטוגאל להנהגה על הים, טו) ויניציא להנהגת המדינה ולעצה, טז) פרנסיא (צרפת) לנאמנות ואהבה, יז) אלימניא (אשכנז) ליופי וגבורה, יח) מושיענו לרחמן. ובנשים: אביגיל להשכלה, אסתר לחן, חנה לתפלה, ומרים אמנו לצניעות. אמר המלך: ואיך אמר הסופר כי נבחרו היהודים מפני שהיו קשי עורף והיא המדה הפחותה שבמדות? השיב המשנה: קשי עורף צריכה להם לקיום תורתם ואולי מפני זה נבחרו, אך לפי שהיו קשי עורף לשמור הדת גרם להם קשי ערפם לאבדה. ואמרו חכמי ספרד הממהר באהבה ממהר בשנאה. אמר תומאש: דברי הפילוסוף הם שמי שמקבל אוהב בנקל יאבדנו בנקל. אמר המלך: דרך אחרת שמעתי, שמי שמקבל אוהב בלי ניסיון ישנאהו בלי נסיון. עוד אמר הסופר שנבחרו היהודים לפקחים, מנין להם פקחות זו? השיב המשנה: פקחות שלהם. [165] היא ערמות, וזה נמשך משרשם הוא יעקב אביהם. אמר המלך: הנה נאמר ויעקב איש תם? (בראשית כה, כז). השיב תומאש: בתחלתו היה תם ובסופו נעשה ערום, כי כן אמר הטבעי, שהנער התם יהיה ערום וכן להיפך. עוד נמשך להם הערמה ממה שיש להם הצורך יותר מכל עם לבקש תחבולות להציל את עצמם מהרדיפות, וצריכין לחשוב מחשבות וערמות כדי להרויח לפרנס עצמם. אמר המלך: בעיקר העניין יש להקשות, כי במה נראה שהם פקחים? אמר תומאש: יוכל אדוננו לנסותם, יקראו לפניו שלשה יהודים פשוטים ויראה תשובתם מתישבת בכל דבר. אז שלח המלך שיקראו לפניו מן השוק שלשה יהודים מן היותר מזומנים ראשונה, וכאשר באו שאלם המלך מה מלאכתם. ענה אחד שהוא חייט, ואחד שהוא גרדי, ואחר שהוא סנדלר. אמר המלך: הנני שואל מכם דברים ולא תפחדו כלל, כי איו רצוני אלא לנסות שכל היהודים ואם לא תבינו כהוגן מלאכתכם היא התנצלותכם. השיבו היהודים: אנחנו לא למדנו בבית ספר ואיך נשיב לאדוננו? אמר המלך: את זה אני מבקש. לכן עכ"פ תשיבו לי. ראשונה: הנה כולנו וכ"ש אתם יהודים חייבים לדעת למי אתם עובדים, כמו שנאמר (ירמיה לא, לד): אך דעו את ה', תודיעו לי מהות האדון הזה מהו? השיב היהודי הראשון: אני אשיב, אבל ראשונה אשאל מאת אדוני, כשישב על כסאו ואח"כ קם מי הוא העצם המניע אותו והעצם הגורם שינוח, ומי הם העורקים התופשים אותו? וכן מה שאמרו שיש באדם אברים מבשלים ואברים מחלקים ואברים מוליכים המזון, מי הם כחות אלו? אמר המלך: אי שוטה! אם שיני בפי שהן קצת מגולות איני יודע, איך אוכל לדעת פנימיות גופי שיעור ובשר מכסים אותם? השיב היהודי: יפה אמרת, שכן אמר דוד (תהלים קלט, ב): |
אתה ידעת שבתי וקומי,
|
|
וזה לא ידע אדם, ואיך ידע מה שהוא למעלה משבעה רקיעים? ונאמר: |
ענן וערפל סביביו (שם צז, ב).
|
|
השיב השני: הבורא הוא מלך רם ורגליו מגיעות עד לארץ. אמר המלך: כמה יצא זה הטיפש מן הדעת וכמה נתגשם האל במחו המזוהם הגשמה מוחלטת, ולדבריו צריך שנאמר שהאל הולך יחף כי כל צמר הבהמות לא יספיקו לשוקיו ועורותם לא יספיקו למנעליו. ובהיותם בזה הענין בא דון יוסף הנשיא. אמר לו המלך: הראית טיפש זה שאמר שרגלי האל נוגעות בארץ. אמר הנשיא: אל יתמה אדוננו והוא לא למד מעולם, ונמשך העני אחר פשט הפסוק שנאמר: |
והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א).
|
|
אז אמר היהודי: הכל תלוי במזל, הנה הנוצרים מאמינים הגשמה גמורה והיא הגשמת הבשר. אמר המלך: אי טיפש! אנו מאמינים בזה לפי שהאל היה צריך לכפר עון הבשר לכן נתלבש בבשר, כדי שהבשר יקבל העונש ואז יתכפרו כל העם החוטאים, אבל הבורא פשוט הוא בתכלית הפשטות. השיב היהודי השלישי: הבורא חי ולא כחיותנו, הוא חכם ולא כחכמתנו, הוא יכול ולא כיכלתנו. אמר המלך: בזה לא אמרת דבר רמוז (שמורה עליו בחיוב ולא בשלילה). השיב היהודי: ואיך אומר מה שלא יכלו הנביאים לאמר. משה אמר (דברים ג, כד): |
מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך?
|
|
וירמיה אמר (י, ז): |
בכל חכמי הגוים מאין כמוך,
|
|
הרי שכולם אמרו רק בדרך שלילה ולא בחיוב. ואילו הייתי שואל על אלהיך במה שראיתיו מצוייר ועיניו חדות מורות על השכל ותוארו מורה על החכמה, וזקנו מחולק מורה על המחשבה והתחבולה, הייתי אומר לפי תוארו. אמר משנה למלך: זה חייב שרפה במה שאמר שאלהינו תחבלן וערום. השיב המלך: ראוי הוא לכבוד, כי אמר האמת, כי מושיענו אמו יהודית הייתה וממנה נמשך לו התחבולה אלא שחלק האלהי שבו גבר על חמרו והיה מה שהיה. שאלה שניה: אמרו חכמיכם, שבין הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, מנין זאת? תשובת היהודי: שמעתי לחכם תומאש שאמר שיש בי"ב מזלות מזל שגופו גדול מגוף הארץ מאה ושבעים פעם. ומי שמדד בשעלו הגוף ההוא מדד ברגלו המהלך מן הארץ עד לרקיע. אמר המלך שישיב היהודי השני. אמר: חכמתי בזה אינו אלא במהלך הגרדי לבד. אמר לשלישי שישיב. אמר: אין לי פה להשיב באשר שגיתי ראשונה ולא לקחתי עצת דוד שאמר (תהלים לט, ב): |
אשמרה לפי מחסום.
|
|
אמר המשנה: זו קשה מן התשובה הראשונה (כי נאמר בסוף הפסוק בעוד רשע לנגדי). שאלה שלישית: איך נמשך מהשמש חום גדול והוא אין בו חום. האם נתת מימיך דבר שאין לך? תשובה: שמעתי כי החום אינו מהשמש אלא שהוא מסבב גלגל האש ומשם נמשך החום, והוא חום משוער לחיים והוא חיותנו. אמר המלך: ומנין לך שהוא חיותך? [166] תשובת היהודי: כי אני רואה שכל חולה בבקר יקל חליו מפני שזרחה השמש, ובערב יכבד עליו החולי. אמר המלך: כמדומה לי שאתה רופא. ענה המשנה: שמעתי כי הוא מתלמידי גאלינוס. השיב היהודי: לא אדוני, אבל אמי הזקנה כשטוה לאור הלבנה ספרה לי ואני כותב על הספר דברים נפלאים ממנה. גם אשתי יודעת כמה דברים. השיב המלך: כמה מההשכלה יהיה לאדם שיוצא מחיק אמו ובא אל חיק אשתו! שאלה רביעית: כיון שהחלב והדם נאסר לכם מפני שהוא קרבן אלהיכם, למה לא תאכלו אותם היום? השיב היהודי הראשון: שמא מחר יבנה בית המקדש ואחר שהורגלנו בהם נשגה בדבר איסור. אמר המלך: והלואי יבנה בסוף השנה, וכמה שקעה שכלכם בתקוה זו, והנביא אומר (עמוס ה, ב): |
נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל.
|
|
השיב היהודי: פירושו הוא שלא תהיה עוד בתולה שלא נבעלה ולא כבשה שום אדם, ואנחנו כבר כבשונו מלכים רבים, וזהו שאמר הנביא (ישעיה כו, יג): |
בעלוני אדונים זולתך.
|
|
אמר המלך: היה ראוי שתציירו בפתח ירושלם כמו שציירו אנשי נאפולי בפתח השער צורת בתולה קודם שכבשוה, ואחר שכבשו אותה האויבים ציירו שם צורת מרדעת לומר שנכבשה כחמור. ענה היהודי: כבר שבו הנאפוליים לממשלתם. שאלה חמישית: למה מתחזקת השינה בלילה? השיב היהודי: מפני שהקור מתחזק והחום מתנגדו בורח מפניו אל הלב וגורם השינה. אמר תומאש: כן הוא, ולכן בקיץ החום יוצא מן הלב ומתקרב אל החום הנכרי ונשאר הלב פנוי לא יישן. שאלה ששית: הנשמה תמות או לא? תשובה: לא תמות, כי אינה יסודית שיגבר האחד על חברו וימות, אבל תקבל עונש מר. אמר המלך: אי שומה! והלא כל העולם מסכימים שאין בלתי בעל תכלית אלא האל ולדעתך, גם הנשמה כן. השיב היהודי: מתחלה היא בעל תכלית, שהרי נבראת והייתה לה התחלה. אמר המלך: והלא חכמיכם אמרו הילודים למות? אמר היהודי: ר"ל אפשריים למות אם ירצה האל, כי לא אמר הילודים ימות. אמר המלך: די בזה למה שרצינו לנסות אתכם וברוך שבחר באלה. ומ"מ אני תמה איך ישיבו בחלוקים שיש בהם קצת מן החכמה והם לא למדוה? אמר תומאש: הם נוטים אוזן מאד אל השמועה, והם כמו נערים, כי למה הנער יזכור יותר מהזקן? מפני שיתפלא מכל דבר והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה. אחר זה שאל המלך: למה נבחר דוד למלך ולא נבחר שאול אשר ראינו בו חסידות הרבה, כי לא רצה להמית הקטנים מעמלק, וכן ראינו בו קדושה כי אמר לו שמואל ביום המחרת ימות הוא ובניו ועכ"ז לא נמנע מלכת אל המלחמה כמי שהולך לחופה. ענה תומאש: אם היה שואל ומתחנן לאל היה משיבו, אבל דוד מיד היה בוכה והאל מכפר לו. אמר המלך: עתה נודע לי למה היהודים נענים בעצירת גשמים. ענה המשנה: אני לא כן אחשוב, אלא שהאל שונא אותם וכדי שלא ישובו אליו לעמוד לפניו נותן להם שאלתם מיד. |
