ביטול עיקרי דת הנוצרים

רבי חסדאי קרשקש
אוצר ויכוחים - חלק ראשון

- המשך המאמר -


טז. התחיה
ישו וכל תלמידיו היו לפנים פרושים והאמינו בתחית המתים כמוהם והתנגדו בזה לדעת הצדוקים. עניין נצחיות הנפש על טהרת הרעיון של תחית הנפש לעוה"ב אחר צאתה מן הגוף לא הורה ישו לעם, רק הקמת המתים בגויותיהם ממש.

ישו הבטיח למאמיניו, כי יקום לתחיה שלשה ימים אחרי מותו, ואמר כמו שהיה יונה במעי הדגה שלשה ימים ושלשה לילות

כן יהיה בן האדם בלב הארץ שלשה ימים ושלשה לילות (מתיא יב, מ).
ויאמרו אליו, מה אות הראית לנו כי תעשה זאת. ויען ישו ויאמר אליהם, הרסו את ההיכל הזה ואני בשלשת ימים אקימנו. ויאמרו היהודים, ארבעים שנה ושש שנים נבנה ההיכל הזה ואתה תקימנו בשלשת ימים? והוא דבר דברו על היכל גויתו (יוחנן ב, יח-כ).

אמנם ישו נצלב ביום הששי בערב ואומרים שעמד ביום ראשון בחשכה לפנות בקר (יוחנן כ, א), ואפילו לדבריהם שמקצת היום ככלו, עכ"פ לא היו אלא שני לילות ולא שלשה, ורק יום אחד. באונגליון נאמר, כי הפרושים אמרו על פילטוס כי ישו בעודנו חי אמר כי יקום מקברו מקצה שלשת ימים ובקשוהו לשים שומרים על קברו עד יום השלישי, כי פחדו פן יוציאוהו תלמידיו מקברו ויאמרו כי קם מן המתים, ופילטוס נתן להם אנשי משמר.
ויהי באחד בשבת לפנות בקר ותבא מרים המגדלית ומרים [305] האחרת (אמו?) לראות את הקבר ויהי רעש וכו' ומאימתו נבהלו השומרים והיו כמתים ויען המלאך ויאמר אל הנשים: אל תראינה כי איננו פה כי הוא קם כאשר אמר, ראו את קברו ומהרתן לבשר את תלמידיו. וירא אליהן ישו ותאחזינה ברגליו ותשתחוינה לו (מתיא בסוף).

ובאונגליון אחר נאמר שהיו שם שומרים,
רק כי מרים המגדלית ומרים אם יוסי ראו את המקום כאשר הושם שם בקבר, וכי מרים המגדלית ומרים אם יעקב שלומית (כמה מרים איכא הכא? ) קנו סמים לבוא ולמשוח אותו ובאחד בשבת בבקר השכם באו אל הקבר וראו כי האבן נטלה, ובתוך הקבר ראו נער אחד עוטה מעיל לבן יושב מעבר הימין, ותבהלנה, והוא אומר להן כי ישו קם ואיננו פה. ויהי באחד כשבת בבקר אחרי תקומתו וירא אל מרים המגדלית ראשונה, היא האשה אשר העביר ממנה שבע רוחות רעות, והיא הלכה ותגד לאנשי בריתו אשר היו עמו והם מתאבלים ובוכים, ואחרי אשר שמעו כי הוא חי וכי נראה אליה לא האמינו לה ואח"כ נראה בדמות אחרת אל שנים מהם על פני השדה כאשר הלכו לדרכם. וישובו ויגידו לאחרים ולא האמינו גם בדבריהם. וירא אחרי כן אל אחד עשר (מתלמידיו) בשבתם אל השלחן ויוכיחם על חוסר אמונתם ועל קשי לבם כי לא האמינו לאלה אשר ראו אותו אחר תקומתו (מרקוס בסוף).
והנשים אשר באו עמו מן הגליל הלכו אחריו ותראנה את הקבר כאשר הושם בו גופת ישו ואח"כ שבו והכינו בשמים וזנים מרוקחים ובשבת שבתו כמצוה, ובאחד בשבת טרם יבקע השחר באו אל הקבר והביאו את הבשמים אשר הכינו, והנה שני אנשים בברק זהר בגדיהם נצבים עליהן, ויראה אחזה אותן, ופניהם שחו ארצה ויאמרו אליהן, למה זה תבקשינה את החי בין המתים? הוא איננו פה, כי קם מן המתים כאשר הבטיח קודם מותו. ואלה הן אשר אמרו כל הדברים האלה אל השליחים: מרים המגדלית ויוחנה ומרים אם יעקב ועוד נשים אחרות עמהן. אך הדברים האלה היו בעיניהם כדברי תפל ולא האמינו להן וכו' אח"כ נראה ישו לשנים מתלמידיו בדרך והם לא הכירוהו כי טחו עיניהם מראות וכו' ויואל לבאר להם כל הכתובים, החל ממשה ועד כל הנביאים אשר דברו עליו וכו'. ויהי בשבתו אתם אל השלחן ויקח את הלחם ויבצע ויתן להם, אז נפקחו עיניהם ויכירו אותו והוא חמק עבר מפניהם וכו' אח"כ נראה אליהם עוד הפעם והמה חתו ונבהלו ויחשבו כי ראו רוח, ויאמר עליהם, למה זה מפחדים אתם ולמה תעלינו מחשבות בלבבכם? ראו את ידי ואת רגלי כי אני הוא. מששוני וראו כי רוח אין לו בשר ועצמות כאשר אתם רואים בי וכו' וכאשר עדיין לא האמינו משמחה ותמהון לבב, ויאמר אליהם, היש לכם פה אכל? ויתנו לו מקצת דג צלי אש ויקח ויאכל לעיניהם (לוקס בסוף).
ויהי באחד בשבת ותבא מרים המגדלית לפנות בקר בחשכה אל הקבר ותרא את האבן מטללה מעל הקבר, ותרץ ותבוא אל שמעון פטרוס ואל התלמיד האחר אשר אהב אותו ישו, ותאמר אליהם: הנה נשאו את אדוננו מן הקבר ואנחנו לא נדע אנה שמו אותו. ויצא פטרוס והתלמיד האחר וילכו אל הקבר וכו' וישח פטרוס וישקף אל תוכו וירא את התכריכים מונחים לבדם ולא ירד פנימה. אח"כ ירד אל הקבר התלמיד האחר וירא ויאמן. ומרים עמדה מחוץ לקבר ותבך, ותרא שני מלאכים עוטים לבנים ויושבים במקום אשר שמו את גופת ישו, אחד מראשותיו ואחד מרגלותיו וכו'. עודה מדברת ותפן מאחריה ותרא את ישו עומד והיא לא ידעה כי הוא ישו וחשבה כי נוטר הגן הוא וכו'. תאמר אליהו ישו אל תגעי בי כי עוד לא עליתי אל האב, אך לכי אל אחי ואמרי אליהם הנני עולה אל אבי ואביכם אלהי ואלהיכם וכו'. אח"כ נראה אל תלמידיו כאשר נסגרו דלתות הבית שהיו שם וכו' ותומא, אחד משנים עשר תלמידיו, לא היה עמהם בבוא ישו, ויאמרו אליו יתר התלמידים ראינו את האדון, ויאמר אליהם אם לא אראה את מדקרות המסמרים בידו ולא אתקע את אצבעי בנקבי המסמרים האלה ובידי לא אגע בצדו לא אאמינה וכו'. אח"כ נראה גם אליו (יוחנן פרק כ).

מכל הדברים האלה אנו יודעים, כי כל העדים שאומרים שראו את קברו ריקן הם נשים שפסולות לעדות בדין תורה מפני שדעתן קלות, וגם השנים האלה לא ראו את ישו קם מקברו, רק הנידו מה ששמעו ממלאך או נער אחד או שני אנשים, ובכל עדותן יש סתירות גסות.


כי במתיא מסופר שבאו הנשים אל קברו לפנות בקר והיו שם שומרים שהעמיד פילטוס, ומלאך אחד אמר להן כי קם מקברו,

ובמרקוס נאמר כי ראו נער אחד עוטה מעיל לבן והוא אמר להן כי קם מקברו,

ובלוקס נאמר שלש נשים מגליל באו בטרם יבקע השחר וראו שם שני אנשים כברק זהר בגדיהם ואמרו להן למה תבקשו החי בין המתים, ע"ד מה לכהן בבית הקברות?

וביוחנן נאמר כי באו בפנות בקר בחשכה וראו שני מלאכים עוטים לבנים אחר מראשותיו ואחד מרגלותיו.

גם יש סתירות נמרצות באיזה אופן התראה ישו להנשים ולתלמידיו:

במתיא נאמר כי אחרי מותו התראה להנשים שתיהן בשם מרים, [306] ותאחזנה ברגליו ותשתחוינה לו,

ובמרקוס נאמר כי התראה למרים המגדלית ראשונה ותגד לתלמידיו ולא האמינו לה, ויתראה אח"כ אל שנים מתלמידיו בדמות אחרת והם הגידו לאחרים ולא האמינו להם. ויתראה אח"כ לאחר עשר תלמידיו (י"ב, חסר תומא) והוכיחם על אי אמונתם בו.

בלוקס נאמר, כי נראה לשני תלמידיו בדרך והם לא הכירוהו, אח"כ נראה אליהם עוד הפעם וחרדו ממנו, וישו הרגיע את רוחם לאמר מששוני וראו כי אינני רוח ולראיה לדבריו אכל דג צלי להראות שהוא בשר ודם ולא רוח.

וביוחנן נאמר כי התראה רק למרים אחת והיא לא ידעה שהוא ישו וחשבה שהוא נוטר הגן, ויאמר אל תגעי בי. אח"כ נראה לי"א תלמידיו בבית סגור אך תלמיד אחד שלא היה שם לא האמין להם ואמר אם לא יראה את מדקרות המסמרים בידיו וברגליו לא יאמין שקם לתחיה. ואיך יאמינו בו מאמיניו שלא ראו הסימנים האלה? היא שאלה גדולה שאין עליה תשובה.

הגע בעצמך, אם עדות כזו הייתה באה לפני השופטים בזמן הזה, אם לא הייתה עוררת חוכא וטלולא בפי השומעים, ושופטי צדק לא היו נזקקים לה בכלל. והנוצרים סומכים כל אמונתם על התחיה הזאת, וישו אחרי מותו כאשר התראה להאשה מרתה אמר אליה:
אנכי התקומה והחיים והמאמין בי אף כי הוא מת יקום וחי, וכל חי אשר יאמין בי לא ימות לעולם (יוחנן יא. כה-כו).

ולפ"ז עודם חיים תלמידיו ושליחיו? גם זה אמת כמו שהוא בן אלהים!

ובעיקר אמונת התחיה, כבר הראה ישו לפי דבריהם כי החיה איזה מתים, ואת אלעזר החיה אחרי ארבעה ימים למיתתו (יוחנן יא, יז-מו). אך מדוע לא החיה את רבו יוחנן המטביל שהמיתו הורדוס על פי בקשת בתו (מתיא יד, ו-יב)? ישו אומר,
כי כאשר האב מעלה (מן הקבר) ומחיה את המתים כן יחיה גם הבן את מי שיחפוץ בו, והאב לא ישפוט איש אך כל משפטו נתן ביד הבן (יוחנן ה, כא-כב).

אם כן יפה כח הבן מכח האב?

ופאול אמר כי עיקר האמונה הוא להאמין כי ישו הוא המשיח ובתחית המתים,
ואם לא יאמינו כי יקימו המתים גם המשיח לא קם, ואם לא קם המשיח אמונתכם הבל וחטאיכם עודם עליכם (אל הקורנתיים א' טו, טז-יז).

אפרים דיינארד בספרו "מכתב גלוי לישו הנוצרי" יאמר:
"בעיני ראיתי זה לא כבר בבמת ישחק בנואורלינס, ורבבות אנשים אחרים ראו זאת כמוני, כי המשחקים על הבמה לקחו איש חי וכרתו את ראשו מעליו, ואת הראש נשאו בידיהם להראותו לכל ההמון הגדול הנאספים לראות במחזה, ואחרי כן הראו את האיש בשכבו בלי ראש. וכעבור איזה רגעים שבו את הראש הכרות אל האיש ויחי, ויקם על רגליו ויקרא אל העם לאמר "ראו כי אני אני הוא אשר כרתו את ראשי מעלי והנני חי לעיניכם".
ולוא ראו הנשים אשר הלכו לבקר את קבר ישו בגלגלתא את הפלא הזה אשר ראו עיני, הלא יכלו לספר נפלאות יותר גדולות מאשר ראו בקברו. ובכל זאת אנחנו כולנו אשר ראינו את הפלא, יהודים ונוצרים, לא עלה על לבנו להאמין כי אמנם נכרת ראש האיש, ולוא גם אמת היה הפלא, גם אז לא יכול לעלות על לב איש לכנות את האיש כרות הראש בשם אלוה וכו'.

ואנחנו היהודים כהנוצרים מאמינים בתחית המתים לעתיד לבא, ובאופן כזה אם יקומו כל המתים הלא כל אחד מהם יהיה לאלוה, ומי ימנה אז מספר אלהים האדירים האלה! ואת מי יעבדו אם כלם יהיו לאלהים?" (צד 13-12).
"מחברי האונגליון מעידים, כי ישו בקומו מקברו נגלה בסתר רק לשנים שלשה מתלמידיו אשר לא הכירוהו, ואם חפץ היה להראות לכל יושבי התבל כי קם מן המתים למען יאמינו באלהותו, אם כן היה לו לצאת בחוצות ירושלם ולהתראות לעיני כל העם ולאמר להם: "ראו עתה כי אני אני הוא אשר תליתם על העץ! ראו נא, הנה הפצעים מהמסמרות אשר תקעו הרומיים בידי וברגלי! "
והיה לו לבוא להיכל פילטוס נציב רומא להראותו כי צדק במשפטו כי צדיק הוא ישו ולא מצא עון בו. וכן עליו היה לבוא לעיני הכהן הגדול קיפא לנקר את עיניו על הרשיעו אותו לשוא, ועליו היה להגיש משפטו אל הסנהדרין נגד עדי השקר אשר ענו בו, ע"פ משפט התורה. ואז נוכחו כלם כי בן אלהים הוא ואז היו כלם מאמינים בו" (שם צד 16).

יז. מחילת העונות והודוי לפני הכומר
העיקר הזה שיש כח ביד הכומר למחול העונות של החוטאים נולד להנוצרים מהתפלה שיסד להם ישו, שנאמר בה:
וסלח לנו את אשמותינו כאשר סולחים אנחנו לאשר אשמו לנו (מתיא ו, יט).

ובנוסח אחר:
וכי תעמדו להתפלל סלחו לכל איש את אשר חטא לכם למען גם אביכם שבשמים יסלח לכם את חטאותיכם (מרקוס יא, כה).

אמנם כל זה הוא רק תפלה נאה, אבל בפועל לא עשו כן. ופאול באגרתו אמר:
אלכסנדרוס חרש הנחשת עשה לי רעות רבות, ישלם לו ה' כמעשהו (אל טימותיוס ב, יד)

ולא מחל לו.

וישו היה רק נאה דורש, וכאשר שאלהו פטרוס:
רבי! כמה פעמים אמחול למי שחטא לי, שבע פעמים? אמר לו ישו: לא אמרתי לך עד שבע פעמים, כ"א עד שבעים ושבע (מתיא יח, כא).

ועוד אמר מתיא שם, שכך היו נוהגין בבית כניסתו לפני העם, אם מפציר אחד באיש שהקניטהו ולא יאבה למחול למקניט, היו מפצירים בו שני אנשים לפייסו ואם לא נתפייס הולכים כל העדה [307] לפייסו, ואם גם בזה לא נתפייס מנדין אותו (שם יח, טו-יז).1 וכעין זה בתלמוד (יומא פז.).

ישו אמר לפני סופרים ופרושים, כי יש רשיון לבן האדם בארץ לסלוח חטאם ואמר לנכה רגלים:
חזק בני נסלחו לך חטאתיך ונתרפא (מתיא ט, ג-ו),

כלומר כי ע"י סליחת החטאים יתרפא ממילא. ורצה להראות שנקל יותר לסלוח עונות רבים מאשר לסלוח עונות מעטים, ונתן ע"ז משל לאחד שהיה לו שני לווים, אחד חייב לו חמש מאות כסף והשני חייב לו חמשים, וכאשר לא השיגה ידם לשלם, שמט ידו משניהם. והשאלה היא איזה משניהם יאהב אותו ביותר?
ויען שמעון (הפרוש) ויאמר, לפי דעתי זה אשר שמט לו הרבה וכו', ויפן ישו אל האשה וכו' ויאמר אליה נסלחו לך חטאתיך (לוקס ז, מא-מט).

אבל המשל אינו דומה לנמשל, כי בחטאים האיש החוטא הוא הלוה והקב"ה הוא המלוה ואיך יתכן לומר כי המלוה יאהב את הלוה שחייב לו הרבה ואינו משלם יותר ממי שחייב לו מעט ואינו משלם? גם נאמר שם שסלח להאשה הזונה מפני שלא חדלה מנשק את רגליו ותמשח אותן בשמן המור, וא"כ הייתה הסליחה בשכר השמן והנשיקות ולא בשביל שהייתה ראויה לסליחה. ובאמת השתוממו עליו הפרושים ואמרו:
מי הוא זה? הגם סולח לעונות הוא? (שם).

ומזה לקחו להם הכמרים הרשות למחול העונות שיעשו הנוצרים באמצעות הודוי שהחוטא מתודה לפניהם כל העונות שעשה אפילו בין אדם לחברו נתכפרו לו לגמרי.


אמנם הסליחה הזאת היא גם נגד תורת האונגליון, שלא נאמר שם שישו נתן היכולת והרשות לכפר אלא עונות שבין אדם למקום ולנשים על חטאת זמה, אבל לא על עונות שבין אדם לחברו.

ולפי תורת ישראל לא יוכל שום איש לסלוח עונות שבין אדם למקום אלא הקב"ה בעצמו, ונאמר במלאך:

כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו (שמות כג, כא)

ר"ל אעפ"י ששמי בקרבו.

גם משה רבנו אב הנביאים לא היה לו כח למחול ולסלוח עון העגל ועון המרגלים והוצרך להתפלל להקב"ה עד שאמר:
סלחתי כדבריך (במדבר יד, כ).

ודוד המלך אמר:
כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים קל, ד).

ועכן התודה לפני הקהל ולא נמחל לו עד שנסקל (יהושע ז).

ועל עון זימה אין רצון הקב"ה לישא חטא זה, לכן אמר לאבימלך:
ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך וחיה (בראשית כ, ז),

ועלי הכהן אמר לבניו:
אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (ש"א ב, כה)

כלומר ישפטו הדיין. ובעברות שבין אדם לחברו אין לו מחילה וגם יום הכפורים אינו מכפר עד שירצה את חברו (יומא פה:). וכן משמע מדברי ישו שאמר שימחלו זה לזה כדי שימחול להם אביהם שבשמים, ולא אמר שהכומר ימחול להם.

וראוי להעיר על דברי ישו שאמר:
זה הוא דמי דם הברית השפוך בעד רבים לסליחת חטאתם (מתיא כו, סח).

ופאול אמר כי בקרבן אחד (צליבתו) השלים את המקודשים עד עולם וכו'
ובאשר יש שם סליחה לאלה אין מקום לקרבן על החטא (אל העברים י, יד-יח).

וא"כ אחרי צליבתו אין צורך עוד לסליחה על העונות ומדוע עדיין עוסקים הכמרים בסליחת העונות?

ועיקר הודוי לפני הכומר הוא דבר מכוער. ורב כהנא אמר:
חציץ עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (ברכות לד:).

יח. עניין האפיפיור
היסוד שהנוצרים נשענים על העיקר כי האפיפיור הוא ראש דתם ועומד במקום ישו, וכי האפיפיור הראשון היה פטרוס, הונח על מה שכתוב במתיא (טז, יג-יט) כי ישו שאל לתלמידיו מה אומרים העם עליו, ושמעון פטרוס ענה ואמר אתה הוא המשיח בן אלהים חיים.
ויען ישו אליו: אשריך שמעון בר יונה (לפעמים נקרא שמעון בר יוחנן - יוחנן א, מב): לא בשר ודם גלה לך זה כי אם אבי בשמים. וגם אני אגיד לך כי אתה הוא פטרוס ועל הסלע הזה (בלשון יון פטרוס=סלע) אבנה את קהלתי, ושערי שאול לא יגברו עליה, ונתתי לך את מפתחות מלכות השמים; את אשר תאסור על הארץ אסור יהיה בשמים, ואת אשר תתיר על הארץ מותר יהיה בשמים (שם).

ומזה הם למדים כי נתן ישו לפטרוס רשות לחדש התורה, להוסיף ולגרוע עליה כחפצו.

אך כל זה סותר מה שאמר מקודם:
אל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים, לא להפר באתי כ"א להקים. הן אמנם אני מגיד לכם עד אשר השמים והארץ יעבורון לא תעבור יו"ד אחת מן התורה אף לא קוץ (תג) אחד, עד כי כולם יקומו (מתיא ה, יז-יח).

ואם הרב לא יוכל לשנות התורה, תלמידו לא כל שכן! ואיך היה יכול האפיפיור סילויסטר שקם בשנת של"ח (338) למספרם לדחות את יום השבת ליום הראשון? מי נתן לו הרשות לבטל את יום השבת אשר שמרו ישו וכל תלמידיו וכל השליחים כלם.

ופטרוס זה היה מכחש בישו שלש פעמים בלילה אחד (מתיא כו, עה: יוחנן יג, לח), ואיך ישבו האפיפיורים על כסא בן כחש ושקרן ולא [308] יתבוששו? ומה שמסר ישו הרשות לפטרוס מסר גם לכל תלמידיו, כי בהיותם כלם יחד אמר להם:
אמנם אני אומר לכם את אשר תאמרו על הארץ אסור יהיה בשמים ואת אשר תתירו על הארץ מותר יהיה בשמים (מתיא יח, יח),

ולא נתן יתרון לפטרוס עליהם באיסור והיתר, רק אמר אליו רעה את צאני (יוחנן כא, יז) מפני שהוא היה הזקן שבהם. וכאשר רצו התלמידים להוסיף עמהם עוד שבעה אחרים שקראו דיקונוס כמו שבעה טובי העיר, הוצרך שיתקבצו כל י"ב התלמידים והשליחים ושיסמכו כלם ידיהם עליהם להשפיעם היכולת שנתן להם ישו (מפעלות השליחים ו, ה). ואם פטרוס היה המוסמך הגדול אשר בידו היכולת לעשות הכל, הלא היה די שיסמוך פטרוס ידו עליהם בלי הסכמת האחרים?

גם איך היה יכול פאול להתנגד לפטרוס בדברים קשים, כאשר נראה בסתירותיהם? כי פטרוס אמר על פאול שכתב אגרות:
"ובהן יש דברים אשר בוערים ופוחזים יסלפום כאשר גם יעשו ביתר הספרים" (פטרוס ב' ג, טז).

ופאול אמר:
פקודה נתנה לי לבשר בקרב הערלים כאשר נתנה לפטרוס לבשר בקרב הנמולים (אל הגלטיים ב, ז),

משמע ששניהם היו שוים ברשותם. ובאמת נראה כי אחרי כמה מאות שנים נפרדו ונבדלו מרשות האפיפיורים כתות רבות מהנוצרים, וא"כ מה שחדש האפיפיור סילוסטרי לדחות את יום השבת היה צריך להיות בטל.

יט. אנטי קריסטוס
השליחים תארו את מתנגדי ישו לאנטי-קריטוס, והיו יראים פן ירעו לאמונתו.

ופאול באגרתו אמר:
אם איש הבא אליכם יגיד לכם ישו אחר אשר לא הגדנו או כי תקחו רוח אחרת אשר לא לקחתם וכו' (אל הקורנתיים ב' יא, ד).

ואמר:
תמהון אחזני כי כה מהרה סרתם מאחרי הקורא אתכם בחסד משיחנו ותלכו אחרי בשורה אחרת, והיא איננה בשורה. אבל יש אנשים העוכרים אתכם המבקשים לבלול בשורת המשיח בלול והפוך על פניה (אל הגלטיים א, ו-ז).

מזה משמע שהיו אז משיחים אחרים, גם רוח הקדש אחרת. וזה היה האנטיקריסטוס הראשון שלהם. אח"כ המציאו להם הנוצרים אנטי-קריסטוס אחר, שאמרו שיבוא באחרית הימים.

מיסדי הנצרות מאמינים שיבוא באחרית הימים בן השטן שקוראין אנטי-קריסט בניגוד לישו בן אלהים, ויהיה אדם רשע בתכלית הרשעות, גדול במעלה ורך בשנים, ועליו רמז דניאל (ז) בחזיונו מארבע החיות והיא החיה הרביעית, ואמר:

וחיוה רביעיא דחילה ואימתני ותקיפא וגו' וקרנין עשר לה. משתכל הוית בקרניא ואלו קרן אחרי זעירא סלקת ביניהון וגו' (פסוק ז-ח).

ופום ממלל רברבן (פסוק כ).

וקרניא עשר מנה מלכותא עשרה מלכין יקומון ואחרן יקום אחריהן וגו' ומלין לצד עלאה ימלל ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניה זמנין ודת ויתהבון בידי עד עידן ועדנין ופלג עידן (פסוק כד-כה).

ואומרים הנוצרים שעשר קרנים רומזות לעשרה מלכים המושיעים למלכות רומי עד סוף העולם, וקרא דניאל לאנטי-קריסטוס קרן זעירא שהוא יהיה צעיר בשנים ויתלבש בו רוח השטן ועתיד לקום ולומר שהוא המשיח ויתנגד ויסתור דת ישו ובכח השטן יעשה אותות ומופתים ויחשבו שהוא אלוה ואינו אלא משיח שקר.

ונזכר באנגליון:
אשר שמעתם כי יבא שוטן-המשיח, ואחרי אשר רבים עתה שוטני המשיח נדע בזאת כי עת קץ היא (יוחנן השליח א' ב, יא).
כי מתעים רבים יצאו בארץ אשר לא יודו כי ישו המשיח הוא הבא בבשר, כזה הוא מתעה ושוטן המשיח (יוחנן השליח ב' פסוק ז).

אז יגלה הפושע אשר ימיתנו האדון ישו ברוח שפתיו ובברק פניו יכחידנו (אל התסלוקים ב' ב, ח).

זהו אשר יבא כשטן בעלילותיו ברב כח ובמופתים ממקור אכזב (שם פסוק ט).

באחרית הימים יתע אנשים מארחות אמונה ויזנו אחרי רוחות מתעתעים ותורות השדים (אל טימותיוס א' ד, א).

ובראות הנוצרים כי נבואות יוחנן ופאול לא נתקיימו אמרו כי כוונו באנטי-קריסטוס לאחרית הימים ועליו רמז דניאל בחזיונו:
חזה הוית בחזוי ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא הוא וגו' ולה יהב שלטן ויקר ומלכו וגו' (דניאל ז, יד-יז),

שעתיד ישו להתלבש פעם שנית בצורת בשר ויבא לשפוט את כל הנבראים בעמק יהושפט, ויבואו המלאכים לעזור לו להשחית ולהחריב את האנטיקריסטוס וכל המאמינים בו, וישאר הוא מלך על כל הארץ ומאמיני ישו יתענגו על רוב טוב ושלום בעולם הנשמות.

הרעיון הזה גנבו הנוצרים מאגרות המשיח שכתבו חכמי ישראל, אלא שהם קראו אותו ארמילוס שהוראתו בלשון יון "משחית עמים", והוא יהיה מלך עריץ ורשע אשר ימלוך באחרית הימים קרוב לקץ הגאולה והוא ימית משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד ימית את ארמילוס. יונתן תרגם:
וברוח פיו ימות רשע (ישעיה יא, ד) ובמליל ספוותיה יהי ממית ארמילוס רשיעא.

ונזכר במדרש ויושע על הפסוק:
יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו (תהלים ב, ב),

ועל מה שחזה דניאל:
ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים יעמוד מלך עז פנים וגו', והשחית עצומים ועם קדושים (דניאל ח, כג-כד), ויעשה מלחמה על עם ישראל שלשה חדשים [309] ושמו ארמילוס ואלה סימניו (עיין שם) ויעלה לירושלם ויהרוג משיח בן יוסף שנאמר והביטו אלי את אשר דקרו (זכריה יב, י), ואח"כ יבוא משיח בן דוד בענן שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה (דניאל ז, יג), וימית ארמילוס הרשע ואח"כ יקבץ הקב"ה נדחי ישראל וכו' (אוצר מדרשים ח"א 156-155).

ובמדרש "ספר אליהו" נאמר כי המלאך מיכאל גלה לאליהו קץ העתיד במערב העולם בימי של המלך הרמלת או תרמילא (והוא שבוש מארמילוס) ומונה כל המלחמות והרפתקאות שיעברו עליו עד ביאת המשיח (אוצר מדרשים ח"א 26).

ומובאה האגודה באמונות ודעות לרב סעדיה גאון (עיין אוצר ישראל ח"ב 201). והם חבלי משיח הנזכרים בתלמוד וגם באונגליון.

והסבה שלקחו הנוצרים האגדה הזאת לצרכם הוא

מפני שחששו שמא יקום היום או מחר המשיח האמתי ויכזבו דבריהם האומרים כי משיח כבר בא, לפיכך הקדימו לומר שעתיד לבוא אדם שנקרא משיח אבל לא יהיה משיח אמת, ואחריו יבא ישו שנית בגוף ונפש לדון את העולם ולהביאם לחיי עולם הבא.

וסבה שניה, כי אמנם היו הרבה משיחי שקר בימים ההם ונודעו אחדים בשם ישו, כאשר הוכיח רבנו יחיאל מפאריס בויכוחו כי שני ישו היו וזה שנזכר בתלמוד היה ישו אחר, וחששו שמא יעוררו ע"ז מאמיני ישו ותכזב אמונתם בישו שלהם, לכן אמרו כי באמת יקום האנטי-קריסטוס ויתלבש בצורת ישו למען כחש.

וזהו סוד האנטי-קריסטוס שבדו מלבם וסמכוהו על אגדות ישראל ועל החזיון שחזה דניאל, ועל כוונת החזיון של הקרנים וקרן זעירא (עיין פירוש אברבנאל בספרו מעיני הישועה מאמר ח, תמר ה).

ישו היה בטוח שלא יעבור הדור הזה עד אשר יקומו כל אלה (מרקוס יג, ל), ובפירוש הטעים:
כי יש מן הנצבים פה שלא יטעמו טעם מיתה עד שיראו צאת מלכות אלהים בגבורה (שם ט, א),

ואל השליחים אמר:
אל תכלו לעבור ערי ישראל עד כי יבוא בן האדם (מתיא י, כג).

וחשב וטעה כי אחרית הימים תהיה בחיי השליחים. ואחרי מותו קוו הנוצרים הראשונים בני דורו כי יופיע אליהם שנית בעודם חיים, ולכן חלמו תמיד וחזו חזיונות שוא שרואים את ישו בא ומדבר אליהם. גם אסטיפנוס צפה להופעת ישו המשיח בימיו. ופאול מזכיר בכל אגרותיו "מרן אתא" (אגרת אל הקורנתיים טז, כב) ועד היום ישנה כתה באמונת הנוצרים המאמינה בהופעת ישו פעם שניה, Second Avent = Parusia .


כ. האמונה בישו היא עיקר דתם
הנוצרים אומרים, כי עיקר הדת היא האמונה בישו כי הוא בן אלהים ואלוה בעצם ונולד ברוח הקדש ממרים, ובמותו כפר על כל החטאים וקם לתחיה. ומי שאינו מאמין בזה יורש גיהנם אפילו הוא צדיק גמור.

ישו אמר,
כי המוכסים והזונות יקדימו לבוא למלכות האלהים מכם (מהפרושים), כי יוחנן בא אליכם בדרך צדקה ולא האמנתם בו והמוכסים והזונות האמינו לו (מתיא כא, לא).

ישו מצוה לתלמידיו להביא לפניו את אלה שאינם רוצים להאמין ולהרוג אותם לעיניו, ויאמר:
אבל אויבי אלה אשר לא אבו בי כי אמלוך עליהם הביאו אותם הנה והמיתום לפני (לוקס יט, כז).

פאול שעשה עצמו לשליח ישו אומר, כי אין צורך בתורת משה וחקים ומשפטים, רק להודות בפה כי ישו הוא האדון ולהאמין בלב כי האלהים הקימו מן המתים ובזה לבד תלויה הישועה (אל הרומיים י, ט), ונתן משל לאשה שצרורה בחיי בעלה וכי ימות הבעל תצא מרשותו,
כן גם אתם אחי כמתים נחשבתם לתורה בבשר המשיח המת, ותקומו ותהיו לאחר (ישו) הוא אשר קם מן המתים למען עשות פרי לאלהים (שם כ, ב-ה).

וכל זה נגד מה שאמר ישו בעצמו שלא בא לשנות מן התורה אפילו קוצו של יו"ד, ופאול בא לבטל את התורה במיתת ישו כמו אשה המותרת לאחר אחרי מות בעלה. ולדעתו די רק לומר בפה "אני מאמין בישו" ובלבבו יחשוב כי קם לתחיה - זה כל תורת ישו על רגל אחת, ובאמונה תפלה וטפלה כזו יושעו כל בני אדם!

כאשר נראה ישו אחרי מותו בדמות אחרת אל שנים מתלמידיו אמר להם,
לכו בכל הארץ וקראו את הבשורה (הקמתו מן הקבר) לכל בשר, מי אשר יאמין ויטבל יושע ומי אשר לא יאמין יאשם (מרקוס טז טו-טז).

וכל כך גדלה בלבם האמונה הפשוטה, עד שאמר ישו:
אמנם אני אומר לכם, כל איש אשר יאמר אל ההר הזה הנשא והתנפל אל תוך הים ולא יפלג בלבו כי אם יאמין כי יהי כאשר אמר - כן יהיה לו (מרקוס יא, כג).
ויאמר האדון אל השליחים: אם יש בכם אמונה כגרגיר חרדל ואמרתם אל השקמה הזאת תעקר משרשך והנטעי בים היא תשמע בקולכם (לוקס יז, ו).

אבל המופתים האלה לא עשה שום איש, א"כ לא נמצא גם איש אחד שהייתה לו אמונה. אף כנראה התכוון רק לחזק ולאמץ את האמונה בין ההמון לעצמו ואמר:
מי אשר יאמין בבן יש לו חיי עולם ומי אשר לא יאמין בבן לא יראה חיים כי אם חרון אף אלהים עליו יחול (יוחנן ג, לו).

בעת שאמר זאת היו המאמינים בבן אלהים מספר קטן אשר נער יכתבם וא"כ היה חרון אף אלהים על כל בני העולם ובפרט על כל הנבראים קודם שבא ישו.

ישו אמר ליהודים:
לוא האמנתם במשה האמנתם גם בי, כי עלי הוא כתב, אך אם בכתביו לא תאמינו איך תאמינו [310] בדברי? (יוחנן ה, מו).

ואיפה מצינו כי משה כתב על ישו שהוא בן אלהים? ואם לא יכול להוכיח על פי הפשט ושכל הישר, כי משה לא הזכיר את ישו ולא היה אפשר שיזכירו א"כ יש לנו הצדקה שלא להאמין בישו שהוא בן אלהים. אמנם במקום אחר באונגליון מצינו כי האמונה לבדה לא תועיל, באמרו:
והתורה לא אמונה תבקש כי אם את האדם אשר יעשה את משפטיה וחי בהם (אל הגלטיים ג, יב).

אך הסתירות האלה אשר רגילות הן באונגליון לא יועילו להפר העיקר בדתם כי תשועתם רק באמונה בישו לבדה ואיו צורך למעשים טובים, ומעשים טובים בלי אמונה בישו בטלים כעפרא דארעא.

ובניגוד לתורת ישו כי רק האמונה בבן אלהים תביאהו לגן עדן והכופר בו ירד לגיהנם, אמרו חז"ל כי גם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קה).


ואמרו:
ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים (תהלים ט, יח),

אילו אמר הכתוב כל גוים היינו אומרים שכל הגוים אין להם חלק לעוה"ב, עכשיו שאמר כל גוים שכחי אלהים, הא הצדיקים שבגוים יש להם חלק לעוה"ב (תוספתא סנהדרין פי"ג).

ועוד,
ה' אוהב צדיקים (תהלים קמו, ה) אם מבקש אדם להיות צדיק אפילו גוי יכול הוא (במדבר רבה פ"ח).

וכן הוא אומר:
וזאת תורת האדם אדני ה' (ש"ב ז, יט),

ואומר:
פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כו, ב),

ואומר:
זה השער לה' צדיקים יבאו בו (תהלים קיח, כ),

ואומר:
היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכה, ד), לכהנים ללוים ולישראלים לא נאמר אלא לטובים (ספרא פ' אחרי מות).

ונגד תורת הנוצרים שאין הזכות באה על ידי המעשה אלא על ידי האמונה אמרו חז"ל:
והכל לפי המעשה (אבות פ"ג יט).

ההבדל שבין הדת היהודית ובין הדת הנוצרית הוא, כי היהודים חיים על פי דתם, והנוצרים מתים ע"פ דתם.


היהדות היא תורת חיים מלאה חוקים ומשפטים אשר יחיה בהם האדם (ויקרא יח, ה) ואף כי היהדות תאמין ג"כ בשכר ועונש לעוה"ב, העיקר הוא החיים בעוה"ז ע"פ התורה והמצוה.

היהדות מקפת כל פעולות האדם והליכותיו בחיים. לא רק בבית הכנסת אלא גם בשכבו ובקומו ובהליכתו בביתו ובצאתו לדרכו, באכילתו ובמסחריו.

בקיצור היהודי חי באמונתו.

לא כן הנצרות שכל עמקה רק באמונה בבן אלהים, בטבילתו ובודוי לפני הכומר קודם המיתה, ותו לא. גם הנוצרי האדוק הנהו נוצרי רק בבית תפלתו, וזולת זאת הוא חי כבן בלי דת. כי בביתו וחוץ לביתו ובכל מעשיו ופעולותיו אין זכר לנצרות, ואינו ניכר כלל שהוא נוצרי, וכל חייו החברתיים יוצאים מתחום אמונתו, ואפילו אם הוא גנב וגזלן וכל משחת בו והוא פגע רע לבריות, אם רק נטבל בשם ישו ומאמין שהוא אלוה ונצלב לכפרת עוונות העולם ומתודה ומת, הוא עולה לג"ע העליון ואין מוחה בידו. ישו עצמו אמר לאחד הרוצחים שנצלב עמו יחד: היום תהיה עמי בג"ע אחרי אשר הבטיח הרוצח שהוא מאמין בישו (לוקס כג מג).

הערות:



1. בנוסחא שלפנינו נאמר על אדם שחטא לרעהו והוכיחו וכו' ואם לא יקשיב לקולך ולקחת לך עוד אחד או שנים וכו', ואם ימאן להקשיב להם והגדת אל העדה, ואם גם אל הדעה מאן ימאן לשמוע והיה לך כגוי וכמוכס. ומשמע שנאמר על התוכחה ולא על הפיוס, אך אין הדברים מכוונים.

חזרה לתחילת המאמר