|
תוכן המאמר: מבוא מכתב משה מנדלסון לכומר לאווטר בציריך תקציר: אגרת ששלח משה מנדלסון לחברו הכומר לאווטר, אשר תרגם ספר לראיות על אמיתות הנצרות והקדיש לו את תרגומו. באגרת מסביר מנדלסון את עמדתו הדתית. מילות מפתח: ויכוח דת; נצרות; משה מנדלסון. |
|
מבוא לאוואטר באהבתו את מנדלסון רצה להנחילו גן עדן אם יעלה בידו להמיר את דתו ולהאמין בישו הנוצרי אשר גם מנדלסון הודה שהיה "בעל מוסר". ואחרי שתרגם לאוואטר את ספר קרל בוניט שהיה פרופיסור בעיר ג'יניבה שחבר בלשון צרפתית בשם "חקירות לראיות על הנצרות נגד הכופרים בה'", הקדיש את תרגומו למנדלסון, ובפתיחת ספרו כתב אליו אגרת מליצה (4 ספטמבר 1769) ובקש ממנו לבחון את ראיות המחבר, והשביעו בשם ה' אל אמת שאם יוכל לסתור המופתים האלה יודיעו על ידי דברים בדפוס, ואם לאו יעשה מה שהיה סוקרטיס עושה אילו קרא את הספר והכיר שאין עליו תשובה, ר"ל להודות על האמת ולקבל הדת החדשה. מנדלסון שהיה בטבעו איש מנוחה רודף שלום ומתרחק מכל ריב וויכוחים, וגם ירא פן ימשך עליו קנאת בוזי היהדות ושוטניה הרבים בארץ אשכנז אז, לא רצה לחוות דעתו בגלוי בלי משוא פנים נגד הנצרות. אמנם אחר ההצעה הגלויה הערוכה אליו על ידי לאוואטר בדפוס לא יכול עוד לחשות, וגם אוהביו בין הנוצרים החופשים הפצירו בו לענות להכומר דברים ברורים. תשובת מנדלסון להכומר נכתבה ביום 12 דצמבר 1769, ובה מגלה טפח ומכסה טפחים והיה נזהר בלשונו ומתנצל כי מיום עמדו על דעתו החליט שלא להתערב בענייני חלופי האמונות, כי הויכוח הוא ללא עזר וללא הועיל, אך נאנס עתה להשיב מפני הכבוד, כי כוונת הכותב רצויה. בתשובתו יאמר מנדלסון, כי חקר ודרש ובחן ובא לדעה, כי דת אבותיו נאמנה וחזקה ואם לא היה מאמין בה בכל לבו היה מודה על האמת. ואם ישאל השואל מדוע לא יתאמץ להוכיח אמתת דתו למען הפוך לב זולתו לקבל דת היהדות? תשובתו, כי אין זה מחובת היהודי, כי תורה צוה לנו משה מרשה קהלת יעקב, חוק הוא לישראל, והגוים די להם לשמור שבע מצות בני נח, ואז הם נחשבים בין חסידי אומות העולם אשר יש להם חלק לעולם הבא. בכלל יאמר, כי המאמינים בנצרות אינם צריכים מופתים וראיות לאמונתם, ולהמכחישים בה לא יועילו מופתי בוניט. והיהודים נזהרים שלא להאמין באותות ומופתים של אמונה אחרת. ולפני מסרו את מכתבו הזה לדפוס פנה אל הקונסיסטוריום לעניני הבקרת (צנזור) בברלין ואמר שרוצה להראות להם את המכתב קודם ההדפסה, ויקבל המענה הזה: |
"האדון משה מנדלסון יוכל להדפיס את כתביו מבלי למסרם אל הקונסיסטוריום, כי חכמתו וענות רוחו הן ערובה נכונה כי לא יכתוב שום דבר אשר יוכח להעיר עליו חמת הקהל".
|
|
הויכוח ודברי הריבות נמשכו כחמש שנים בחריפות מכתבים בין מנדלסון ולאוואטר ובוניט, וגם עם יורש העצר של ברונשווייג - וואלפנביטל. מכתבי מנדלסון בויכוח זה עשו רושם גדול בזמנו, והיו למורת רוח להנוצרים האדוקים אשר לפנים כבדו את מנדלסון בגלל ספרו "פידון" וכנוהו "סוקרטיס האשכנזי" ועתה נוכחו לדעת כי הוא דבק מאד בדת היהדות הבזויה להם ואת הנצרות יחשוב לשגיאה אשר לא תזיק בחיוב רק בשלילה. אגרת הויכוח נדפסה ראשונה בברלין-שטטין 1770, ועם הוספות וגם כל חלופי המכתבים על אודות הויכוח בקובץ כתבי מנדלסון השלם, לייציג 1843, חלק שלישי 39 - 49. נפתלי הירץ וויזל תרגם את "מכתב להכהן לאוואטר" עם פירוש ויצא לאור ע"פ כ"י האלברשטאט ע"י יצחק שלמה פוכס, ברלין תרנ"ב (1892) עם איזו הערות (עיין גרץ דברי ימי היהודים ח"ט 20; קייזרלינג חיי מנדלסון 216-184). בתרגום ווייזל חסר סוף האגרת המכילה בקצרה משפטו של מנדלסון על ספר בוניט, ונוסף פה בסוף, ועם קצת תקונים על פי גוף המכתב האשכנזי. |
|
אל הישיש הראוי לכבוד האוהב את הבריות! אתה היטבת להקדיש לי תרגומך מספר המופתים להגן על הנצרות אשר חבר החכם הצרפתי בוניט, ובתוך ההקדמה השבע השבעתני בשבועה חמורה לעיני ההמון להכחיש המופתים הבאים בספרו ולכתוב כנגדם בגלוי, וזה אם אמצא שהמופתים, המעשים והיסודות אשר הדת נשענת עליהם אינם חזקים, והראיות בלתי ראיות; ואולם אם אמצא המופתים חזקים שאין להכחישם, אז עלי לענות מה שתתחייב לי החכמה ואהבת האמת והצדק, מה שהיה עושה סוקרטיס אם ראה המופתים, האלה ולא מצא לספק באמתתם. והמובן מדבריך אלה הוא לעזוב את אשר כבדו אבותי ח"ו ולכבד את מי שכבד הצרפתי ונתן עליו המופתים. אמנם אם אחשוב בתכלית הסכלות והעצלות להכריע כף החכמה על אהבת האמת והצדק אמצאם בלי [223] ספק שלשתם במאזנים יחד 1. אבל אני בטוח שדבריך אלה נובעים ממי באר טהורים 2, כי לא אוכל ליחס אליך שום מטרה אחרת, זולתי החפץ להיטיב ולהועיל לרעך, ולא אהיה נחשב לחכם לב אם לא אגמלך חן לפי גודל אהבתך אלי, כאשר רמזו לי דבריך הנעימים. הנה ברך לקחתי וברך אשיבנה, אך זאת לא אוכל לכחד ממך: הצעד זה הבא מצדך מוזר לי מאד, ולא קויתי מחכם כמוך שאלת ויכוח מפורסם. ואם תזכור את הדברים אשר נפלו בינינו בעת אשר כבדתני להתוכח עמך ועם רעיך הנחמדים בחדרי ביתי והתעלסנו שם באהבים יחדו, אז בודאי לא שכחת כי כמה פעמים חפשתי לנטות מדרך הויכוח ונמנעתי מלדבר עמך על דבר האמונות, ומדי דברי בם חתרתי להסב את שיחתנו אל עניינים יותר קלי הערך, והוכרחתם אתה ורעיך לפצור בי לחוות דעתי אתכם בדבר הגדול הזה, דבר יקר המסור אל הלב. מצורף אל זה קדמו לי ממך הבטחות, כמדומה לי, שלא יתפרסמו הדברים אשר יפלו בינינו. ואפשר טעות היא בידי, אך מוטב שתהיה זו טעות מחייבת אותך על עברת הבטחה הזאת. ואולם אם חפשתי בתכלית הדאגה לפני מספר אנשים נכבדים לנטות מדבר זה ולהמציא לי דרך לברוח ממנו לא יכולתי לעשות כן. אחרי אשר איש נכבד ומהולל כמוך ערך אלי את השאלה הזאת, מן ההכרח הוא שאבוא במבוכה, כי לא אוכל להביט בשאט נפש על הקול הדובר אלי ודורש ממני מענה נכון, ופרסום הדברים מבלי מענה יהיה לי לדופי. ועתה מי יתן ואדע מה היא הסבה אשר הסיתך בי להעמידני נגד מערכת מלחמתך ולהפילני במהמורות הויכוח אשר לא צויתי ולא עלה על לבי? ואם עלה בדעתך שהמניעה הזאת הייתה מיראת הנצוח וחלישת הדעת, היה לך לישא פנים לחולשתי ולא לתבעני יותר מכח הכרחי שראוי לעשות כן לאוהב נאמן. אמנם המניעה הזאת מלהתוכח עמך על האמונות לא הייתה יראה או חולשה. ואם תרשני אומר לך שלא מאתמול החלותי לחקור על יסוד אמתת אמונתי, כי מימי חרפי הכרתי חיוב בחינת אמונתי. ואם יגעתי מנעורי ללמוד החכמות ולהרבות תבונות לא יגעתי כי אם לתקן את עצמי עד שאכנס לבחינה ההיכרות הזאת. ומן הנמנע שתהיינה לי סבות אחרות על היגיעה הזאת, כי בגולה אשר אנכי בה אתיאש מלהנות מעט מן האושר הזמני על זה הדרך, וידעתי גם אני שאין ההצלחה האנושית מצויה לי בחקירה הזאת, וגם ישטמוני שוטמי האמת. ואם כן מה היא הסבה אשר בעבורה יגעתי כל כך אם לא לסקל המסלה ולחפש אחרי האמת? שמע נא, אוהבי הנכבד! המצב שבני דתנו נתונים בו בחייהם האזרחיים רחוק מהאפשרות שישתמשו ברצונם בכחותיהם הרוחניים ובודאי לא ישמח עליו הרבה מי שלמד וידע את זכיות האדם הראויות לו באמת. כל היודע את מצבנו אם הוא איש אשר לב אדם בקרבו, ירגיש בה יותר ממה שאני יכול להגיד. ואתה דע לך! כי אם לא נתאמתה אצלי אמונתי אחרי התמדת חקירתי זמן כביר ולא עלתה בידי האמת, אז הייתי מוכרח לפרסם הנולד (ר"ל תוצאות חקירתי) אשר ראיתי בעין שכלי. ומי יתן ואדע מי יעצור אותי, באומה הבזויה בעיני ההמון והיא בתכלית השפלות, לישא עול מצותיה וחוקותיה, אם לא בהתאמת אצלי אמיתת יסודי אמונתה? התולדה מחקירתי, אם לא תהיה לתועלת לצד אמונתי ואם לא מצאתי האמת באמונת אבותי, תחייב לי החכמה לעזוב אותה בחצי ימי. ואם התאמתה במצפונת לבי אמונה אחרת ואתנהג באמונת אבותי, אז לא יהיו פי ולבי שוים, שהוא בתכלית הגנות והסכלות, שהפה מעיד מה שאין הלב מסכים, ומגדר החכם הוא להיות מודה על האמת. וכבר קדמתי שהחכמה ואהבת האמת והצדק הן תוליכוני על הדרך הזה. ואם יעלה בדעתי להכחיש את שתי האמונות ולהבזות את כל הגליות (ר"ל כל הדתות אשר יסודתן בגלוי ה'), אדע מה שתיעץ לי החכמה, ומה יעכבני? האם אירא מנזק אנשי בריתי? הן קצרה ידם מלהזיקיני גם לא יוכלו אחרים לאשמני בקשי עורף ועצלות והדבקות בדברים מורגלים. ויען שאני עזבתי כל עסקי העולם ועשיתי עת לעשות לה' החפש אחר האמת וכליתי רוב ימי בחקירה הזאת, לחקור אחרי דרכי אשר אלך בה ועל המעשה אשר אעשה לכן כל מודה על האמת יודה לי ולא יאמין שיגעתי ולא מצאתי, וכל שכן שלא יחייב אותי על החסרונות אשר זכרתי. ועתה כבר גליתי לך, שאם לא הייתי בטוח בלבי על אמתת אמונתי, שהייתי אז מוכרח לפרסם האמת או השקר אשר ראיתי בעין שכלי. ויען שאני על דרך האמת, והחקירה ההיא תועיל לי לחזק את רפיון ידי, לכן אמרתי אשמור במסתרים דרכי ואחזה בנועם האמת לבלתי תת חשבון לאחר מהאמתיות אשר הוצאתי אל הפועל. ואף גם [224] זאת לא אכסה ממך ולא אכחיד, כי מצאתי בדתי תוספות ומנהגים לא טובים, המקדירים הודה למורת רוחי, כשם שנספחים דברים כאלה אל כל דת ברבות הימים - אבל ביסודה העקרי של דתי אני בטחון על פי הוכחות שאין עליהן תשובה, עד שאי אפשר לך ולמחברך הצרפתי שיהיה לכם באמונתכם כמוני. תהלה לאל שלא יצאתי ריקם מכל יגיעתי אשר יגעתי בעבורה לחקור על אמתתה. ואני מעיד עלי שמים וארץ, והנני נשבע לך באל האמת בוראי ובוראך, כאשר השבעתני אתה בקדמתך, שלא אחליף ולא אמיר דתי כל עוד נשמה באפי ורוח אלהי בקרבי. ההתרחקות (השינוי בדעות בינו לבין הכומר) אשר עוררתני עליה, לא המעיטה מעת דברי עמך וככחי אז כן גם עתה. ואשר הוכחתני על דבר אמונתך כי אנכי כבדתי את מיסדה בגלל אופן מוסרו הנעלה, למה שכחת התנאי אשר התניתי עם זה הדבור? ואז יכולתי להסכים לזה גם עתה. אמנם חייב כל אדם להמציא תכלית מחקירות ידועות ויעתיק מחקירה לחקירה ולא יתמיד בחקירה אחת 3, באופן שימצא גבול לחקירתו. [וכן החקירה על מוסרו תלויה בחקירות אחרות המתיחסות לישו, ואז יבא לידי מסקנא ויחזיק בה]. ותדע שהחקירה הזאת בבחינת אמונתי כבר חקרתי אותה זה שתים או שלש שנים, קריתי ושניתי ועיינתי היטב, ודמיתי מלתא למלתא, עשיתי היקשים וחברתי מופתים, חפשתי אחר האמת ויגעתי ומצאתי ואני שמח בחלקי. ועם כל זה לא עלה מעולם על דעתי להתוכח עם שום אדם על האמונות, ועזבתי כל הספרים המבזים את דתנו ולא שמתי לב לכל עקש ופתלתול המלעיגים עלינו ופוערים פיהם על דתנו לבלי חוק. ויש איש חכם בעיניו והוא כסיל, כי לקט מספר הנבזה אצלנו דברי התולים והעתיקם ללשון העמים 4, ומה יזיקנו זה? הלא הספר הנזכר כל בר דעת לא יכיר אותו וכל שכן לאבד זמן לקרותו. ודי לנו בזה הסכל שעשה עצמו לצחוק בעיני כל העמים ואבד זמנו בהתולים כאלה. ואינו כדאי לצאת נגדו לסתור דבריו. חפצי הוא כי יהיה בידי לבטל הבוז אשר יבוזו ליהודי על ידי מעשים טובים ולא על ידי כתבי פולמוס הדת, הפילוסופיא והמצב האזרחי אשר לי נותנים בידי טעמים חשובים מאד להמנע מכל הדברים בענייני דת, ולדבר בדפוס רק באותם העניינים האמתיים החשובים במדה אחת לכל הדתות. לפי דברי תורתנו ואמונתנו אין לנו רשות ליהד שום אדם בחזקה ולדבר על לבו להמיר דתו, אף על פי שאנו חשודים מרוב העמים בזה. וחכמינו ז"ל הסכימו יחד שתורתנו הקדושה הנתונה במעמד הר סיני, הן בכתב והן בעל פה, נתונה לנו עדת יעקב בלבד ולא לשאר אומות, כי בנו בחר הא-ל להיות לו לעם, כמו שנאמר: |
ואתכם לקח ה' וגו' (דברים ד, כ),
רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו' (עמוס ג, ב), |
|
והעד הנאמן כמו שכנאמר: |
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד),
|
|
כמאמרם (סנהדרין נט., רמב"ם הלכות מלכים פ"ח י). ושאר אומות הבדילם ה' מעמנו ונתן להם שבע מצות בני נח, מצות שהטבע מחייב אותן, ואם נזהרים בהן כראוי נחשבו בין חסידי אומות העולם ויש להם חלק לעולם הבא (ע"ז סד., רמב"ם שם). ורבותינו הזהירונו כל כך עד שאמרו מי שבא מאליו ובקש להמיר דתו ברצון ולא באונס צריכים לחקור עליו להעיד בו כי יעשה כן ברצונו הטוב ולא משום איזו סבה, ונותנים לו זמן שיוכל לחשוב בנפשו, וצריכים לדבר עמו דברים של טעם ולאמר לו שכל זמן שלא נעשה יהודי אינו מוכרח לשמור תורתנו ומיד כשנעשה יהודי הוא מוכרח לשמור חוקי תורתנו ולישא עול מצותינו כאשר צוה אותנו אלהים, ומוכן לקבל השכר או העונש הכתוב בספר תורת משה. ואז אם יקבל כל זה אנחנו אומרים לו, שיביט אל שפלות האומה וגלותה, בהיותם דחופים בין העמים ונושאים עול השעבוד, כי בזולת זה אם יבהל האיש ברוחו ויתחרט אחר המעשה נמצא שם שמים מתחלל (עיין רמב"ם הלכות א"ב פי"ד). והעולה מדברינו אלה הוא, כי דת אבותי אינה שואפת להתפשט בארץ, אין לנו לשלוח חבורות מלאכים אל ארצות הודו או גרינלאנד, להורות את תורתנו לעמים הרחוקים היושבים שם. ואם יהיה בזמן הזה סולון או קונפוציוס יגדל בעיני מעלתם ואכבד אותם כפי מדרגתם, ויתכן לי לאהוב אותם מצד תורתם, מבלי שיעלה במחשבתי להמיר דתם, מפני שאינם מילדי העברים ולא מעדת יעקב, לפיכך אין חיוב שמירת התורה עליהם. אני הגבר עלה בידי למשוך אנשים טובים [225] מאד שלא מבני דתי לרעים לי, ואנחנו אוהבים זה את זה בכל לבב, ומעולם לא אמר לי לבי בקרבי: יש להצטער על הנפש הזאת (שאינה נפש יהודי)! וכל שכן לחקור עליהם ועל אמונתם. והמאמין שאין תקוה ותוחלת בזולת אמונתו יהיה כל ימיו בדאגה על רעיו ואוהביו, אם יראה שאינם נוטים לדעתו ושאמונתם הפך אמונתו. עם היות שמצד הטבע והמוסר חייב כל אדם להוכיח את עמיתו ולהורות לו את הדרך הישר על הצד האפשרי, ומה גם להרים מכשול מדרך עמו, הנה לפי זה יחייב כל אדם להבזות כל האמונות שאינן נוטות לדעתו אל האמת ולחרף אותן לעין כל על העול אשר בחיקן. אמנם לא על כל האמונות נופל החיוב הזה, כי יש הבדל בין קצתן לקצתן, ויתרון אלו על אלו. וגם אנחנו נעשה הבדל ביניהן: כי יש שהן מתנגדות לטבע האנושי במוחלט, וכשנבחין בהן נראה שאין תקוה ותוחלת טובה מהן אפילו במקרה ולא תעשינה ידיהן תושיה, לא על ההנהגה ולא על מדות בני האדם; ולהפך, כי פעולות רעות נפעלו על ידיהן. אלה וכיוצא בהן הן ממפסידי האמונות בכלל, וכל משכיל וחכם ישתדל לאבדן כפי היכולת ולהומן מקרב הארץ, לסקל המסלה ולהרים מכשול מדרך העם. ואלה הן מפסידות ההצלחה האנושית ומסיתות את האדם לבלתי יגיע אל מדרגת השכל למצוא מרגוע לנפשו בעמלו. אולם לפעמים תהיה האומה החשודה להיות השקר בחיקה מיועדת לתכלית טובה, ולא תזיק כלל אל הצלחת המין האנושי, ואדרבה כמה פעולות טובות נפעלו על ידיה ותועלתה רבה על ההנהגה המדינית ועל מדות בני אדם ואם במקרה השרישו איזו שגיאות ורעות משובשות, טוב יותר לשתוק מהן כל זמן שאין השגיאות האלה מהרסות בדרך ישרה לא את הדת הטבעית ולא את החוקים הטבעיים וגם לא את המדות הטובות. וכמו כן אפשר למצוא שגיאות באיזה מנהגים אשר השרישו במקרה בדתנו. אבל כל זמן שלא יפעלו פעולתם לרעה, אין להעלות על הדעת לערוך ויכוח נגדם ולהאשים את הדת בעבורם. אלה הם הטעמים אשר נתנה לי דתי ושיטתי הפילוסופית להמנע בשבילם מדברי ריב בענייני אמונה. ועל-אדות ספרו של בוניט 5, מופתיו אינם מכריעים ואין בכחם להביא לידי הכרה את אמונתו. ואנכי קראתי ספרי הגנה על הנצרות טובים ממנו מאת סופרים אנגלים ואשכנזים, וגם חדשות אין בדבריו, כי לקוחים הם מספרים שקדמוהו. יסודותיו רפים מאד ואינם מוכיחים כלום, עד כי אפשר להמליץ בהם על כל דת שבעולם לא פחות ולא יותר ממה שיש בהם כדי להמליץ על הנצרות. ואם נחשוב, אהובי, כי אפשר היה לפתות במופתים כאלה את סוקרטיס להאמין בתורת הנצרות, לא הראית בזה אלא עד כמה גדול כחו של משפט קדום על השכל. לכן אל תבוא במשפט עמדי, כאשר בקשתי בתחלת דברי, וישקוט ים הויכוח מזעפו בזאת הפעם, ותנוח נפש עבדך מהמבוכה והזעם, והייתה המנוחה והמרגעה כמור על עבדך הנפעם, והמוקיר אותך ואוהבך, |
הערות: 1. החכמה האנושית אם לא תשתתף עמה אמונה כלל תחייב להיות נוצרי ולא יהודי, הואיל והיא קרובה ביותר אל ההצלחה הזמנית ואל הטוב המדומה, מזולתה שהיא פחותה בתכלית הפחיתות בעיני ההמון. לא כן החכמה הנעלה המשותפת עם אמונה טהורה, שמביאה לאדם ההצלחה האמתית לעתיד, ותנאיה לאהוב האמת והצדק בהשתדלות עצומה, ולבעל החכמה הזאת יקרא חכם באמת. וראה והבן ותמצא החכמה ואהבת האמת והצדק שלשתם במאזנים יחדיו, איש באחיו יעזורו, יתלכדו ולא יתפרדו. (פירוש החכם וויזל). 2. מי באר טהורים, על דרך משל, כלומר עשית זאת בנקיון כפיך ובתם לבב ולא במרמה לעורר הריב. וראה החכם לדבר אתו רבות ולא לעורר חמה, כי בהיותו בגלות בחר לדבר תחנונים בהכנעה כעבד לפני אדוניו, ובפרט נגד האומה המושלת בעוצם תקפה והיהודים היו בשפל המדרגה. (פי' הנ"ל) 3. שקידה רבה בחכמה אחת גרמה לאדם ההפסד, והמעמיק בחקירה אחת יפול במהמורות המבוכה, ואמר קהלת אל תתחכם ביותר למה תשומם, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב בנפש ודאגה בלב. ובפרט לא יעמיק הרבה בענייני אמונה מה שכנגד שכלו. הידיעה והאמונה הן התפעליות, לא פעולות, הידיעה היא בשכל והאמונה בחוש, והן משלימות ולא מפסידות זו את זו. ותדע גם כן שאברהם ע"ה לא היה יכול להאמין בהתפלספותו שיש לעץ תקוה ובן מאה שנים יוליד ושרה צחקה על השמועה, ועם כל זה האמין בה' ויחשבה לו צדקה. (בפירוש הנ"ל) 4. האיש הזה היה צורר ישראל (וואגנזייל) שתרגם תחנות וספורי מעשיות מספר "שמחת הנפש" ודומה לו אל לשון העמים וחשב להתגרות בנו בזה. ואמת הדבר שהתחנות וספורי המעשיות הנדפסים בלשון יהודית אשכנזית רובם ככולם מלאים הבלים וטעיות הרבה ועל פי הרוב נעשו לתועלת המדפיסים ולא להועיל לבני עמנו, ואפילו להמשיך לב נשים וילדות אינם ראויים, ונותנים פתחון פה לעמים המלעיגים עלינו על זה. (מפירוש הנ"ל) 5. המתרגם ווייזל החסיר בתרגומו סוף האגרת המכיל משפטו של מנדלסון בקצרה על ספר בוניט, ונתמלא פה. |
