 |
|
שער השבעה-עשר - שער הנדיבות
|
הנדיבות היא המידה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות ויש שלושה מיני נדיבות: האחד - נדיב בממון. השני - נדיב בגוף. השלישי - נדיב בחוכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו, שהיה נדיב בממון. דכתיב: "ויטע אשל" (בראשית כא, לג); נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו; נדיב בחכמתו, כי למד לכל העם הדרך הישר עד שנתגיירו, דכתיב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (שם יב, ה). וזאת המידה היא משובחת מאוד, מפני שבה האדם מתכבד, כדכתיב: "רבים יחלו פני נדיב"(משלי יט, ו), ודבריו נשמעים כשהוא מוכיח בני האדם לשוב לעבודת הבורא יתברך. אם הוא צריך לעזרה - הכל יעזרוהו, והכל בשלום עמו. ודע, שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים, אותה המתנה היא מטמון ספון שאינה נאבדת באריכת הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היא כוונת שלמה המלך עליו השלום שאמר: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא, א). ופשט הפסוק דבר על הנדיבות, כי מי שזורע חסד קוצר תבואתו. ומי שיש בו המידה הזאת הוא מתעשר, כמו שנאמר: (משלי יא, כד) "יש מפזר ונוסף עוד". עוד כתיב: "נותן לרש אין מחסור" (שם כח, כז). ואמר דוד על האנשים הנדיבים: "פזר נתן לאביונים, צדקתו עמידת לעד" (תהילים קיב, ט). והמידה החשובה הזאת הלוואה היא אצל הבורא יתברך, שנאמר: "מלוה ה' חונן דל" (משלי יט, יז). |
ואמר החכם: עשה חסד עם מי שראוי לו, ומי שאינו ראוי לו - תהיה אתה ראוי לעשותו. ואמר: מי שיתן מתנה גדולה למי ששואל המתנה, הוא חצי נדיב; אבל הנדיב השלם הוא אשר נותן תדיר מעט אם רב קודם שישאלו ממנו.
|
|
ועוד אמרו החכמים זיכרונם לברכה: מידת הנדיבות תלוי בהרגל, כי אינו נקרא נדיב עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכולתו, כי אדם שנותן למי שראוי לתן אלף זהובים בפעם אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב במקום הראוי, כי אותו שנותן אלף זהובים בפעם אחת נתעוררה דעתו להתנדב ואחר-כך פסקה ממנו. וגם לעניין השכר אינו דומה שכר מי שפודה שבוי אחד היושב במשמר על דבר חוב במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה שבויים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו חכמים: הכל לפי רוב המעשה (אבות פ"ג מט"ו) - ולא אמרו: לפי גודל המעשה. כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאלו עובד עבודה-זרה כללו של דבר: כל מה שיכול להסתיר, שלא ידע העני מי הוא הנותן ושלא ידע הנותן מי הוא המקבל, יש לו להסתיר. וכשאדם עושה צדקה, ויש עם הצדקה חסד, כמו שיקנה במעות דבר הצריך לעני, שלא יצטרך העני לטרוח, או ימצא צרכי העני בזול והעני אין לו במה לקנות, בזה ידקדק שיתן לו באותה שעה, ובזה עושה עמו חסד. ועל זה אמר הנביא: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י, יב). ועתה שמע חשיבות הנדיבות ובעלי הצדקה גדולה צדקה, שבה נשתבח הקדוש-ברוך-הוא בשעה שעתיד להביא תשועה לישראל, שנאמר: "אני מדבר בצדקה, רב להושיע" (ישעיה סג, א). גדולה צדקה, שמנחלת כבוד וחיים לעושיה, שנאמר: "רדף צדקה וחסד, ימצא חיים וכבוד" (משלי כא, כא). ומשום דרודף צדקה ימצא צדקה?! אלא הקדוש-ברוך-הוא ממציא לו מעות כדי לעשות מהן צדקה לבני-אדם המהוגנים, לעשות להן צדקה כדי לקבל מהן שכר. גדולה צדקה, שבה עתיד הקדוש-ברוך-הוא לפדות את ישראל, שנאמר: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז). "והאמן בה', ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו), ואומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (שם יח, יט). ובה נשתבח דוד, שנאמר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל-ב ח, טו). גדולה צדקה, שבה נשתבח שלמה המלך עליו השלום, שנאמר: "יהי ה' אלוהיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל, באהבת ה' את ישראל לעלם, וישימך למלך לעשות משפט וצדקה" (מ"א י, ט). גדולה צדקה, שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהילים פט, טו). ובה נשתבחו ישראל, שנאמר: "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות וגו'" (דברים ו, כה). גדולה צדקה, שבה עתיד הקדוש-ברוך-הוא להשתבח ביום הדין, שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיה ה, טז). גדולה צדקה, שהיא מלוה לעושיה בשעת פטירתו, שנאמר: "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (שם נח, ח). גדול החסד, שבו נבנה העולם, שנאמר: "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ג). לכך ידבק האדם במידת הנדיבות, שגורמת כל הטובות האלה. ועוד יהיה נדיב בממונו לקנות המצוות, כגון רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מא, ב). ויהיה נדיב בממונו להדר במצוות ויהיה ותרן בזה, שלא יחוש אם יתקלקלו הספרים עבור שלומדים בהם. ועל כלי ביתו יהיה נדיב להשאיל לשכניו ומיודעיו. ויהיה נדיב להלוות לעני את כספו. ואם יספיק בידו, ילווה גם לעשירים. ויהיה נדיב במשאו ובמתנו. לעולם לא ידקדק על דבר מועט. אם הוא מודד יין או שמן או איזה דבר שיהיה, לא יצמצם. ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור כל אדם, לסבול עולם ומשאם, להצטער בצרתם, ולהתפלל בעדם, ולשמוח בשמחתם, לבקר חולים ולעשות חסד עם המתים. וביותר צריך להיות נדיב בחכמת תורתו, ללמד לכל אדם דעת ולהמשיך את לבם לשמים. וזהו הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות, המתנדב לאדם להביאו לחיי העולם הבא. אף-על-פי שמידת הנדיבות היא טובה, צריך ליזהר שלא יהא פזרן להשיג תאוות לבו במיני מאכל ומשתה, ולתת הונו לזונות, ולעשות בגדים יקרים, ולפזר [ממונו] במיני תחבולות שאינן מביאות ליראת-שמים. וצריך נדיב-הלב שלא לפזר לריק, ולא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע. אך ידקדק להיות ותרן לעניים הטובים להלבישם ולהאכילם מן המיטב, כדכתיב: "כל חלב לה'" (ויקרא ג, טז), ויהיה שכרו טוב הצפון אשר "עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד, ג). |
