|
תוכן הפרק:
[סדר נתינת התורה] [התורה ניתנה בשבת - יום קדוש ונבדל] [מדוע חג השבועות קרוי בתורה יום הבכורים?] |
|
[סדר נתינת התורה] |
תנו רבנן: בשישה בחודש נתנו עשרת הדיברות לישראל
ר' יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא בראש חודש אתו למדבר סיני. כתיב הכא: ביום הזה, וכתיב התם: החדש הזה, מה להלן ראש חדש, הכא נמי ראש חדש. ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל. כתיב הכא: זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם: זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו של יום, אף הכא נמי בעצומו של יום. כי פליגי בקביעא דירחא רבי יוסי סבר בחד שבא אקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו: ולא מידי משום חולשא דאורחא בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים בתלתא אמר להו מצוות הגבלה בארבע עביד פרישה, ורבנן סברי: בתרי בשבא אקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא בתלתא אמר להו: ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים בארבע אמר להו מצוות הגבלה, בה' עביד פרישה. מיתיבי: וקדשתם היום ומחר. וקשיא לרבי יוסי. אמר לך: יום אחד הוסיף משה מדעתו. דתניא שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האישה מדעתו, מאי דרוש: היום ומחר. מה מחר לילו עמו, אף היום לילו עמו. ולילא דהאידנא נפק ליה. שמע מינה תרי יומי לבד מהאידנא ומנא לן. דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דלא אתא שכינה עד צפרא בשבתא וכו'. |
|
הנה ביארו חכמים איך היה סדר הנתינה באופן ראוי, כי היה ביאתם למדבר סיני בראש חודש, בעבור כי הזמן של חודש ג' ראוי לתורה ויש לו הכנה לתורה כמו שהתבאר למעלה, וכן המקום של מדבר סיני שהוא מוכן גם כן לתורה ולכן בחודש השלישי באו מדבר סיני. ובראשון אמר להם אם הם רוצים לקבל מצוותיו וגזרותיו, שדבר זה בודאי צריך ראשון, ואחר כך מצוות הגבלה, וביום של אחריו מצוות פרישה.
ולא הקדים מצוות פרישה ואחר כך מצוות הגבלה, כדי לקבוע בנפשם שלא יהרסו לעלות. והרי הדבר הזה צריך אזהרה יתירה, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא רד העד בעם פן יהרסו וגו', ומפני כי צריך אזהרה יתירה, הקדים הדיבור ואחר כך מצוות פרישה. ועוד כדי שיהיה מצוות פרישה בזמנה ובזמן עביד פרישה. אבל מצוות הגבלה אי אפשר לומר בזמנו כאשר כבר היו עומדים לפני הר סיני, ולכך הקדים מצוות הגבלה. אבל בדיבור הקדוש ברוך הוא היה מצווה כסדר, קודם מצוות פרישה ואחר כך מצוות הגבלה. כי הפרישה היה קודם הגבלה, ולא שייך בזה שאמר להם הדבר בזמנו. ומה שאמר ר' יוסי שהוסיף יום אחד מדעתו, יש לדקדק על זה למה הוסיף יום זה מדעתו. ואם בשביל הדרש שדרש היום ומחר, קשיא אם כן לא יוסיף דבר רק שפירש הכתוב. וכי דרש אחד הוציאו חכמים מן מדרש הכתובים ולא יאמר בזה שהוסיף אותו מדעתו. אבל פירוש זה דוודאי כל מה שהוציאו חכמים מן הכתוב על ידי דרשה שלהם נקרא הכל דברי חכמים ודעתם. אף שהוא נרמז בתורה והוא מן התורה, מכל מקום הם הוציאו הפירוש מחכמתם ודעתם. ודבר זה יתבאר עוד בעזרת השם יתברך. רק כי אלו שלושה דברים הסכים הקדוש ברוך הוא עם משה. והבדל גדול יש בין דבר זה לשאר דברים שהוציאו חכמים מן המדרש, כי שאר דברים שהוציאו חכמים מן הכתובים נקראו דברי חכמים, ולא שהם מדרבנן, רק שהם דברי תורה כמו שאר דברים, אבל נקראו בשם סופרים כדמוכח מתני' דפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ח ב), דתנן חומר בדברי סופרים מדברי תורה, ושם הוא מדבר במצוות התורה, רק שנקראו דברי סופרים לפי שהוציאו חכמים מדעתם דברים אלו. ואלו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידי משה, כאילו כתבם בתורה, והוא גוף המצוות. ולא שהוא פירוש בלבד כמו שהוא כל דברי חכמים שאינם אלא פירוש. ואל יקשה לך אם כן למה לא נצטווה משה בפירוש על זה, כמו שנצטווה בשאר מצוות? כי דבר זה לא קשיא. כי הפרש יש בין הדברים שנצטווה משה מפי השם יתברך, ובין אלו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. כי שאר דברים הם באים מן השם יתברך בכוח גזרה שנצטווה עליו בציווי, אבל אלו דברים לא באו מצד הגזרה, רק שהיה מסכים לומר שיפה הוא וראוי הוא לעשות ואין זה גזרה, ומעתה שהסכים השם יתברך עם משה, הרי הם דברי ה' כמו שאר התורה. והראב"ע הוציא מכיסו שני עדים נאמנים להעיד לו כי לא הוסיף משה יום אחד, והביא (בראשית מ"ב): |
ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים,
וכתיב: ויאמר להם ביום השלישי, |
| והעד השני (בראשית מ') |
בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך וגו',
וכתיב: ויהי ביום השלישי. |
|
אלו שני עדים נאמנים הביא. הנה העדים ראינו ושמענו מעידין, אבל בעל הדין לא ראינו ולא שמענו ממנו, כי הראב"ע מדיין עם עצמו. כי רז"ל מעולם לא הביאו ראיה ממה דכתיב היו נכונים לשלושת ימים, דוודאי אין הפרש בין יום השלישי או שלושת ימים כמו שאמר הוא, ואילו היה ראיה זאת להם, לא היו אומרים כי משה דרש היום ומחר. רק כי דעתם ז"ל על פי קבלתם וחכמתם שהוסיף יום אחד מדעתו והוא דבר מופלג מאוד למדרגת התורה ומעלתה. כבר התבאר לך כי היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה עד יום חמישים שהוא ראוי אל התורה. אמנם דבר זה שהיום החמישים ראוי אל התורה, הוא מצד השם יתברך, אשר הוא הנותן. אבל קבלת התורה, שהוא מקבל אותה המקבל הוא אחר כך, וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה. ולכך לא היה יום קבלת התורה ביום חמישים רק ביום חמישים ואחד, משל למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהביו, הרצוי הזה הוא זמן בפני עצמו והגעת המתנה אל האוהב הוא זמן בפני עצמו. ולפיכך אף שיום חמישים הוא יום שראוי אל התורה, מכל מקום צריך עוד יום אחד אל הגעת התורה אל המקבל, שהוא דבר בפני עצמו. ואל תאמר כי דבר זה דווקא למאן דאמר בשביעי ניתנה תורה, ולא למאן דאמר שניתנה תורה בו' בו, כי אף למאן דאמר שנתנה תורה בו' בסיוון, היה קבלת התורה ביום נ"א, דקאמר התם ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה'. צא וחשוב תמצא ביום השבת שבו נתנה התורה לדברי הכל הוא ביום נ"א. לפיכך קאמר שם דאייר דההוא שתא עִבְרוּהוּ. והרי בין לר' יוסי ובין לרבנן היה נתינת התורה ביום נ"א, וזה כמו שאמרנו כי קבלת התורה בפני עצמה. ועוד, כי היה צריך נ' יום קודם מעשה נתינת התורה לעולם. ואם נתן התורה ביום נ', ניתנה התורה קודם שעברו נ' יום, וצריך להוסיף יום אחד. [התורה ניתנה בשבת - יום קדוש ונבדל] וזה מפני שהוא יום שבאה בו הברכה מעליונים לתחתונים, דכתיב (בראשית א') ויברך אלוהים את יום השביעי וגו'. הרי יום השביעי מוכן שתבוא הברכה מעליונים לתחתונים. ומפני זה הוא מוכן שתבוא התורה מן עליונים לתחתונים גם כן, שאין לך יותר מן התורה שכולה ברכה, ואין לך יום שראוי שתבוא לעולם רק יום השבת, שהוא יום מיוחד להגעת הברכה אל התחתונים. ועוד, כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי במה שאין בו מלאכה, וכמו שהתבאר למעלה, ולפיכך ראוי שתינתן בו התורה שהיא שכל גמור מופשט מן הגשמי. ומכל שכן כי יום השבת הוא השלמת העולם, ונתינת התורה לעולם הוא השלמת העולם, ואנו אומרים בחג העצרת זמן מתן תורתנו. ובודאי לרבנן הוי שפיר משום דלדידהו הוי יום ו' בסיון זמן מתן תורה. אבל לר' יוסי דבז' בסיון נתנו עשרת הדיברות לישראל, ואם כן לא היה זמן מתן תורה. אבל ביאור זה כמו שכתבתי כי בוודאי מצד השם יתברך הנותן זמן מתן תורה ביום נ', רק שלא הגיע התורה אל המקבל רק ביום נ"א. ומכל מקום זמן מתן תורה הוא ביום החמישים, וכן קדושת חג העצרת שנתקדש, לא נתקדש רק יום חמישים, וזה מפני שיום מתן תורה בעצמו הוא יום חמישים, והקדושה ליום מצד השם יתברך אשר הוא מקדש היום. ולפיכך יום טוב הוא ביום נ', רק קבלת המקבל ביום חמישים ואחד. ומזה תבין על דעת ר' יוסי מה שאמר והיו נכונים ליום השלישי. דאין משמע זה רק שישי בסיוון, מפני כי מצד הנותן ראוי ליום השלישי, ומשה שהוא המקבל צריך יום יותר, לכך הוסיף יום אחד כפי אשר ראוי, כמו שהתבאר. ורמז לו הכתוב מה שראוי אל המקבל במלת היום ומחר, כמו שהתבאר למעלה. ומעתה התבאר לך שדברי חכמים הם דברים בנויים על יסוד החכמה כאשר תבין אמיתת דברים אלו. [מדוע חג השבועות קרוי בתורה יום הבכורים?] אין זה שאלה כלל. כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב, כמו שאמר בחג המצוות שבו יצאו ישראל מבית עבדים, וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם, וביום הכיפורים כי ביום הזה יכפר עליכם, ובחג השבועות התורה שניתנה בו, ניתנה מהשם יתברך, והיא לעול על ישראל, והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה. ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם. ומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין, מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם, ולכך לא תלה המועד בזה. רק נכתב זיכרון תרועה, והזכירה שֶׁנִּזָּכֵר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום. ותלה שלוש מועדים הפסח בחדש האביב, ושבועות חג הקציר, וסוכות חג האסיף. ועוד יתבאר עניין אלו שלושה זמנים אל המועדים השלושה. והתבאר לך מה שלא קבע זמן חג השבועות שבו נתנה תורה לישראל: |
