לדף ראשי
לתוכן הגיליון
תלאות הנחמדות
על השיר "מעגל השמש" מאת מנחם מ' פאלק עופרה ורד גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007 ריתק אותי לקרוא את שירו של מנחם מ' פאלק "מעגל השמש" בספרו "רוכסנים של סתיו", שיר המופיע בפתיחת השער השני "מסכות חורף". בשיר זה מנהל הדובר מונולוג עם דיוקניו: הדיוקן החיצוני, זה הניבט במראה לעיני כל, והדיוקן הפנימי, המוסתר מעיני כל.
מַעְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ אֶת זְרִיחַת הַבֹּקֶר שֶׁל הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל באירוניה עצמית מפוכחת, כואבת באיפוקה צועק המשורר את המתח שבין הדיוקן החיצוני, בבואה של דפוסי התנהגות שהחברה מצפה לראותו: לבוש, מתנסח, מגיב ומתנהג - מסכה וכיסוי לזרמים התת - קרקעיים הרוחשים בתהום נפשו: "כיסוי המצוקה הקודחת ומפוררת את מרכז הנשמה"... כלאו של רשות הכלל, העולם הנורמטיבי, המסודר, המתוכנן והמאורגן היטב מתואר ומבוטא בחלקו הראשון של השיר בחזרה אובססיבית על המילה "יש": "יש לחגוג...", "את האיש שמביט במראה יש לשמח...", "את העניבה יש להדק היטב...", "את הקפה יש לקנח...", "בדרך לעבודה יש לתכנן את הניסוחים...", התנהגות נורמטיבית כפויה זו מכונה בלשון הדובר "השקר הגדול", "הונאה" ־ האם היא כלפי זולתו? כלפי עצמו? חלקו השני של השיר מתאר את התנהגותו ברשות הפרט, בבוא הערב בביתו. שם בולטת בניסוחה שרשרת הציוויים העצמיים: "צווה על שיניך ללעוס את הפת...", "שתה", "שב", "נמנם", "המשך קדימה...". מעניין שגם במשכנו הפרטי, ללא עניבת החנק החברתית, עדיין נמשך אותו מתח שהטביעו בו כבר מינקותו. המתח שבין לִפְשֹׁט את הבגדים ו"להשיל מבשרך המבושם את תלאות הנחמדות"... לבין "התכסה בשמיכת החושך, נמנם / רצוי ללא חלומות / כדי לקום למחרת / ליום נוסף בשרשרת שהטביעו בך / בינקותך..." גם במשכנו הפרטי אינו מסוגל הדובר לפרוץ את מעגל החנק, והוא ממשיך בתסכול אין קץ לדכא את מחשבותיו, רגשותיו, מצוקותיו, חלומותיו. לא פלא שהוא שותה קפה ללא נס, ולשאלה: "מה שלומך" הוא משיב: "בסדר גמור!" "את מידת הגמור אל תפרט לעולם / כי אין מי שמעוניין לשמוע..." כך הוא מפרט. את המרד בתלאות הנחמדות שאין לו אומץ להביעו ברשות הכלל והפרט, הוא מביע בשיר, ויוצר מתח בין השפה הגבוהה המליצית לשפה הזפזפית. ולי נדמה, שהמשורר קצת פוחד לעמוד מול ה"גמור" של משכנו הפרטי הפועם, ומעגל הכלא העצמי שהוא מהדק בעניבות סביבו חזק אולי מכל כלא חברתי. האומנם? |
|