בשדה חמד, שבט תשכ"א

"בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין..."
ת"ר: אלו דברי רבי. מאי טעמא דרבי - דכתיב (בראשית ב') "ויבן ה' את הצלע" - מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש" (ויבן - לשון בינה). (נדה מ"ה, המשנה והגמרא שם)

לפי ההלכה, הבן והבת, בהפרש גיל של שנה, הם כגדולים לכל המצוות: "בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג שנה - הרי הם כגדולים לכל המצוות" (ש"ע או"ח סימן תרט"ז). והרמב"ם אומר: "...שכל מה שהנני אומר במקום זה בשביל איש גדול, רצוני לומר, שיהיה בן שלוש עשרה ויום אחד... שזהו גדול השלם אצל התורה, וכמו כן בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אנו קוראים אותה גדולה" (בפירוש המשניות פ"ז מ"ה סנהדרין).

ורבנו יהודה החסיד כותב בלשון זו:

"חייב אדם ללמד לבנותיו המצוות כגון: פסקי-הלכות, ומה שאמרו: "שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן. אבל הלכות מצוות ילמד לה; שאם לא תדע הלכות שבת, איך תשמור שבת? וכן כל המצוות, כדי לעשות ולהיזהר במצוות... שהרי בימי חזקיהו מלך יהודה אנשים ונשים וגדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים! וזהו: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף"... וכו' והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע, שהרי אמר: "מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת" (מלכים ב' ד' כג) - מכלל דבחודש ובשבת הולכת... ובהמשך ילמד אדם לבנותיו מצוות, שהן מצוות, היינו: מצוות שאינן מחויבות לקיימן לא נצטוו ללמוד, אבל מצוות שנצטוו, צריכין ללמד לדעת.. וכו' (ספר החסידים, כלל תתל"ה עמ' 211).

וכן נאמר במקום אחר:

"ילמד אדם את בנותיו, כדי שידעו להתפלל וגם המצוות"

ועוד:

"אבל מצווה ללמד לה עניין המצוות ועניין איסור והיתר... שאם לא ידעו דברי תורה, איך יתרו לנשים, ואיך ידעו דבורה ששפטה ישראל? אלא דברי תורה מלמדין להן שידעו מה לעשות".

מכאן שלפי ההלכה, הבן והבת, בהפרש גיל של שנה, הם כגדולים לכל המצוות.

אולם באשר לבן המגיע לגיל שלוש-עשרה, גיל המצוות, נתקבלה ונתקדשה חגיגת הבר-מצווה בעם ישראל, הן בארץ והן בתפוצות, ועוד בימי התלמוד היו עושים "יומא טבא", והעלייה לתורה וכל הטקס של הבר מצווה - שרשם ויסודם עוד מתקופת הגאונים. במרוצת הדורות, בארצות שונות ובקהילות שונות, היו מפארים ומקשטים חגיגת מצווה זו; חגיגת הבר-מצווה נעשתה אפוא למצווה שהכל מחזיקים בה ומקיימים אותה ברוב פאר והדר: בעליה לתורה, בסעודה, בדרשה, בלבוש ובדורונות ועוד.

כל זה אמור כלפי הבן ואילו בת ישראל כשמגיעה לגיל י"ב שנה, שלפי ההלכה היא מגיעה לגיל המצוות כמו הבן "ונתן לה בינה יתירה יותר מבאיש" - אין זכר בשום מקום לציון היום הזה כיום מיוחד בחיי הבת ואין נוהג של חגיגת יום זה במקביל לבר-מצווה של הבן. השאלה היא: האם בנסיבות שבהן גדלות הבנות במדינת ישראל, ובדרך הלימודית והחינוכית שבה אנו מובילים את הבנות בבתי ספרנו היום, האם יש ליצור נוהג לציון יום זה במקביל לבר-מצווה של הבן אם לאו?

כדי לענות על שאלה זו, יש לדעתי, לראות את הבעיה הזו לא כבעיה בפני עצמה אלא כחלק מבעית החינוך הדתי של הבת בכלל.

החינוך הדתי של הבת בכלל עדיין מהווה בעיה מיוחדת שטרם מצאה את פתרונה, ורבים המחנכים העוסקים בחינוך בנות שמתחבטים יום יום בבעיות שונות המיוחדות לבנות.

אמנם מטרת החינוך של הבת אינה מיוחדת ואינה שונה ממטרת החינוך הדתי בכלל; כי כל אותם הערכים החינוכיים שאנו רוצים להקנות לבנינו; אמונה בה' ובאמיתת התורה, אהבה לכל קדשי האומה וקנייניה, טיפוח מידות טובות והרגשת החובה והאחריות לקיום המצוות המעשיות - כל הערכים האלה וכיוצא באלה חייבים אנו להקנות לבת כמו לבן.

אבל בה בשעה שהבנים מסובבים ומוקפים מצוות מעשיות שבין אדם לקונו, בחיי יום-יום, כגון: ציצית, תפילין, תפילה בציבור, כסות ראש וכדומה, ואלה שומרות עליהם ומייחדות אותם מאחרים באורח חייהם ובהתנהגותם הדתית - הרי ביחס לבנות, שחלקן במצוות המעשיות קטן באופן יחסי לבנים, כי הן פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, גם המסורת החינוכית אינה קבועה כמו לגבי הבן - ממילא אין אותה דאגה לחינוך הדתי של הבת כמו לבן. גם לא הוקדשה לה מחשבה במידה מספקת, לא בשעה שהיא עדיין בביה"ס היסודי ולא להמשך לימודיה לאחר סיימה את בית הספר היסודי. עד היום נמצאים הורים, גם מן המתונים שבהם, שאינם מקפידים ביותר במתן חינוך דתי לבת, לאחר סיימה את בית הספר היסודי.

הנכון הוא, שלגבי הנערה הדתית, שאין לה סימני היכר כמו לנער, ופטורה ממצוות מעשיות רבות, בגלל תפקידים חיוניים אחרים המוטלים עליה - גידול וחינוך ילדים, - יש צורך בהעמקת החינוך הדתי, בטיפוח ההתנהגות הדתית, מסירות לחיי תורה ומצוות ובהעמקת ההכרה ובהשקפת עולם דתית, יותר מאשר לבן.

ידוע לכל, עד כמה האשה היא הקובעת את אורח החיים בבית ויוצרת את האווירה הדתית. מצוות רבות כגון: הפרשת חלה, מליחת בשר, דיני בשר וחלב, כשרות המטבח בכלל - מסורות אך ורק לאשה. ובחינוך ילדים - חלקה של האשה-האם גדול לאין שיעור ויש להכינה לקראת התפקיד הנעלה. שומה, אפוא, עלינו לחנך בנות-אמהות כשרות בעלות הכרה דתית לשם בניין הבית היהודי בישראל, ולמען חינוך הדור העתיד לתורה, לאמונה ולקיום המצוות.

כאמור, לא הוקדשה תשומת-לב ומחשבה במידה מספיקה לחינוך הבת. כתוצאה מכך לא התפתח הנוהג של חגיגת הבת-מצווה בהגיעה לגיל שתים-עשרה - גיל המצוות - שנקבע לפי ההלכה לגיל המצוות. ואם כי הבת פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, הרי היא מצווה מן התורה במצוות לא תעשה, כי אלה אינן תלויות בזמן, וכן היא מחויבת באהבת ה', כיבוד אב ואם, שמירת שבת ועוד. כל בת חייבת לדעת את חשיבות השינוי במעמדה וציון התאריך הקובע אחריות אישית מלאה.

כנראה בגלל שהמאורע בחיי הבת אינו קשור בפעולות מיוחדות כמו לבן, כגון הנחת תפילין, הצטרפות למניין בתפילה בציבור, בזימון ועוד - לא היו נוהגים לחוג את חגיגת בת-מצווה לא בארץ ולא בתפוצות הגולה.

הראשון שמזכיר את חגיגת בת-מצווה לנערות הוא החכם צונץ (חי לפני 160 בערך) כי בארץ אשכנז, במינכן ובהמבורג נערכו חגיגות בת-מצווה לנערות.

בספר "בן איש חי" של הרה"ג ר' יוסף חיים בן מורנו הר' אליהו זצ"ל, אשר חי ופעל בבבל לפני מאה שנה כתוב:

"וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצוות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו יום ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך "שהחיינו" ותכוון גם על כניסתה בעול מצוות. ויש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו".

ובקשר לבת-מצווה נשאלה השאלה:

"על שום מה לא מברך האב ברכת "שפטרני" בבת כמו בבן"? (פרי מגדים או"ח סי' ל"ז)

ותשובת הרא"ש בעניין זה היא:

"כי הלכה למשה מסיני שבן י"ג שנה הוא בן-עונשין ובבנות בת י"ב שנה. אולם מפני שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ואין פטור בלי חיוב של השני, - הרי בבן - האב פטור והבן נכנס במקומו לחיוב, מה שאין כן בבנות; האב אמנם פטור אבל הבת אינה נכנסת בחיוב כל המצוות, כי הלא מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, בייחוד הן פטורות מן התפילין" (תשובות הרא"ש כלל י"ז).

עם קום המדינה התחילו רבים לחוג את חגיגת הבת מצווה. אך מנהג זה טרם פשט בארץ וטרם נקבע התוכן והצורה המתאימים למעמד היום הגדול בחיי הבת. מן הראוי והרצוי שתקום ועדה מצומצמת של מחנכים לשם התוויית דרכים להכנת הבת לקראת אותו יום וכן תכנית שתהלום את המעמד החשוב של היום.

חגיגת בת-מצווה וההכנות לחגיגה, לכשתכוון לאפיקים הנכונים - יש בה כדי לטפח את החיבה והאחריות לקיום המצוות ולחנכה לתפקיד של "אשה יראת ה' היא תתהלל" והיה זה חוליה נוספת בפתרון בעיית חינוך הבנות.