|
(ה) כלום "ידועה בציבור כאשתו" הוא עניין של סטאטוס? |
"כאשר אנו אומרים כי אדם שייך למעמד או סטאטוס ידוע, בין שזהו מעמד של נישואין או מעמד של אזרח במדינה או חברות בעדה דתית, מובן הדבר כי החוק מקנה לאדם זה זכויות ידועות או מטיל עליו חובות מסוימות רק הודות לסטאטוס זה; וטובת הכלל דורשת ומחייבת כי הזכויות והחובות האמורות כוחן יהיה יפה כלפי העולם כולו. במלים אחרות דינם יהא 'אין רם' (in rem)".
|
|
הוא הדין, כשהתעוררה השאלה, אם גילו של אדם הוא עניין של סטאטוס, השיב על כך בית המשפט העליון בחיוב, בהיות הגיל מקור לזכויות ולחובות. בלשון הנשיא אגרנט: - |
"כיוון שעניין גילו של אדם עשוי להעניק לו זכויות או להטיל עליו חובות, הרי שעניין זה יורד למעמדו האישי".23
|
|
לו היינו נזקקים למבחן הזכויות והחובות כדי לברר, אם "הידועה בציבור כאשתו" הוא עניין של סטאטוס, היינו צריכים, לעניות דעתנו, להשיב בחיוב. שכן מוסד הידועה בציבור הנו מקור לזכויות ולחובות במישורים של דינים רבים ושונים, שנסקרו על ידינו לעיל. [320] ברם, בשנת 1965, כשהתעוררה במשפט מקיטן נגד מקיטן השאלה, אם "מורדת" במשפט העברי (המסרבת שלא כדין לחיות חיי אישות עם בעלה) היא בגדר סטאטוס, חזר בו למעשה בית המשפט העליון, מפי הנשיא אגרנט, ממבחן הזכויות והחובות (שעל פיו היה מקום לראות את ה"מורדת" בגדר סטאטוס, בשל התוצאות המשפטיות השונות הנובעות מן המרדות של האשה), ובדק את השאלה לפי מבחן משולש; לאמר - הסטאטוס מאופיין על ידי שלוש תכונות-יסוד מצטברות, אשר בניניהן קשר הדוק: (א) הצורך בגושפנקה של הדין לצורך יצירתו: |
"מערכת היחסים הנדונים נוצרה לא רק עקב רצונם של האנשים אשר הם נוגעים בהם אישית ובמישרין, אלא גם מחמת הגושפנקה אשר המדינה נתנה לאותם היחסים, בשל עניינה להגן עליהם, מכוח דיניה וחוקיה המהותיים".
|
|
(ב) נושא אופי אוניברסאלי ומחייב כולי עלמא: |
"מכאן שמערכת היחסים הטמונים במעמד הנדון נושאת אופי אוניברסאלי, הואיל ולא רק לצדדים למעמד עניין בהם, אלא גם לאחרים ולציבור בכללותו עניין בהם; מכאן גם, שהקביעה בדבר מעמדו של אדם על ידי בית משפט מוסמך היא קביעה המחייבת כולי עלמא".
|
|
(ג) נושא אופי של קבע פחות או יותר: |
"על כן גם נושאת מערכת היחסים הטמונים במושג 'מעמד' אופי של קבע פחות או יותר, במובן זה, שאין הצדדים למעמד יכולים לשים להם קץ על ידי הסכמתם או התנהגותם בלבד".
|
|
והואיל והמושג "מורדת" אינו מאופיין על ידי אף אחת מתכונות היסוד האמורות, פסק בית המשפט העליון, כי דבר הכרזתה של אשה על ידי בית דין רבני כמורדת אינו עניין של סטאטוס. אם נבחן כעת - לאור שלוש תכונות-יסוד הללו - את השאלה, אם "ידועה בציבור כאשתו" היא בגדר סטאטוס, נגיע למסקנה שלילית. שכן המדובר אך במצב עובדתי הגורר, אמנם, לתוצאות משפטיות שונות 'לפי חוקי הידועה בציבור', אך אשר יצירתו, [321] המשכו וביטולו תלויים רק ברצון האשה ובהתנהגותה שלה בלבד; ולפיכך חסרות התכונות (א) ו-(ג) המאפיינות את המושג "סטאטוס". יפה אמר השופט ברנזון (בקשר אחר): - |
"אמת הדבר, שגם בחיי בני-זוג, הנשואים זה לזו כדין, יש עליות וירידות. אך לשם ניתוק קשר הנישואין יש צורך באקט משפטי פורמלי, מה שאין כן ביחסים של 'מעין בני-זוג', שכל צד יכול לנתקם כרצונו".
|
|
כמו כן אין מערכת הזכויות הטמונות במצב העובדתי הנדון (של היות האשה "ידועה בציבור") נושאת אופי אוניברסאלי. וההכרה במוסד זה היא אך מקומית (בישראל) ולא כלל עולמית. ומכאן, חסרה גם תכונה (ב) המאפיינת את המושג "סטאטוס". אף הד"ר א' ח' שאקי, אשר בספרו "הגיל במשפט" הקדיש מחקר מעמיק במאפייניו של הסטאטוס, דן אגב אורחא בשאלה, אם "ידועה בציבור כאשתו" הינה בגדר סטאטוס, ומסקנתו - שלילית, על סמך הנימוקים הבאים:24 (1) "המעמד" המשפטי של האיש והאשה אינו משתנה כלל כתוצאה מכך שהאשה הוכרה, לעניין זה או אחר, ל"ידועה בציבור כאשתו" של פלוני. (2) כל היסודות המרכיבים את המוסד הסטאטוטורי הזה הם עובדתיים. ואמנם, משנזדמן לבית המשפט העליון לדון בשאלה זו בשנת 1962, עוד לפני מתן פסק הדין בעניין מקיטן הנ"ל, קבע, בצדק, השופט ח' כהן, שאין "הידועה בציבור כאשתו" בגדר סטאטוס. שכן - |
"בזכותו אשה בכל מיני זכויות לגמלאות ולמענקים, לבית- מגורים ולבית-עסק וכל כיוצא באלה, לא עשה (המחוקק) - ולא התיימר לעשות - לא פנויה לנשואה או למעין-נשואה ולא אשה לאלמנה, ולא שינה - ולא התיימר לשנות - את מעמדה המשפטי, הסטאטוס שלה, כל עיקר* אילו הייתי מקבל טענתו של ד"ר אלון שיש כאן משום יצירת סטאטוס של אשה מעין-נשואה, או אף של אשה נשואה למטרות מסוימות, או גם רק של אלמנה למטרות מסוימות - כי אז הייתי פורץ פרצה חמורה בשטח תחולתו של הדין האישי, ודין תורה בראשו, בענייני נישואין; ואין לי ספק ספיקא שהמחוקק לא התכוון מימיו לפרוץ פרצה שכזאת". [322]
|
|
ובהמשך: - |
"אין אני מוצא לא בחוק שירות המדינה (גמלאות), תשט"ו-1955, ולא בכל חוק אחר אשר מקנה זכויות לאשה הידועה בציבור, או לבן-זוג הידוע בציבור, לא הוראה משתמעת ומכל-שכן לא הוראה ברורה ומפורשת, שבקביעת העובדה שאדם פלוני זכאי לאותן הזכויות לפי החוק המדובר בו, יהא משום קביעת מעמדו כלפי כולי עלמא מבחינת מצבו האישי המשפטי; וכיוון שכך, הרי מוקנות הזכויות האמורות לכל אדם המוכיח כעובדה שיש לו הכשירות הדרושה לזכייה באותן הזכויות לפי החוק, יהא אשר יהא מעמדו כלפי כולי עלמא מבחינת מצבו האישי המשפטי".
|
|
(ו) האם " ידועה בציבור כאשתו " יכולה להיות גם אשת-איש? המשיבה, בהיותה נשואה כדת וכדין לפלוני, עברה לגור עם אדם אחר, שהיה עובד מדינה, וחיה עמו במשך שנים רבות עד שנפטר. משנפטר, תבעה מנציבות שירות המדינה לקבל גמלה כידועה בציבור שלו, ולשם כך הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן פסק דין המצהיר, כי היא "ידועה בציבור כאשתו" של המנוח. בית המשפט, מפי הנשיא התורן עציוני, נעתר לבקשה. ומכאן, ערעורה של המדינה לבית המשפט העליון. בא כוח המדינה, ד"ר מ' אלון, טען כי מתעוררת פה שאלה משפטית, אם אשת איש של פלוני יכולה להיחשב ל"ידועה בציבור כאשתו" של אלמוני. לדבריו, אם נשיב בחיוב לשאלה זו הרי - |
"נמצאנו חותרים תחת אשיות המוסר, באשר מקנים אנחנו כביכול מעמד של מעין אשה נשואה לכל מיני ערוות האסורות בנישואין, אם מחמת קרבת-דם ואם מחמת נישואין קודמים שטרם הופקעו". [323]
|
|
כנגד זה, אם נפרש את המונח "אשה" כפנויה בלבד, כי |
"אז נלך בתלם של העקרונות המוסריים והמשפטיים המונחים ביסוד חוקי המדינה".
|
|
כיסוד לטענתו זו של ד"ר מ' אלון משמשת העבירה הפלילית של הביגמיה. שהרי לא ייתכן - כך טען - שהמחוקק יעשה מנישואין לאשה שנייה בעוד האשה הראשונה בחיים ונישואיה טרם הופקעו פשע חמור הגורר חמש שנות מאסר, ומצד שני ייתן את הגושפנקה של החוק לחיי מעין-נישואין כשהאשה נשואה עדיין לאיש אחר. בית המשפט העליון לא קיבל טענה זו, והוא קבע כי "הידועה בציבור כאשתו" יכולה להיות לא רק אשה פנויה אלא גם אשת איש. השופט ח' כוהן מראה בהרחבה, כי אין "הידועה בציבור כאשתו" בגדר סטאטוס; ולפיכך הצהרה בדבר היותה של אשה ידועה בציבור של פלוני היא אך הצהרה עובדתית, שאין בה כדי לשנות את מעמדה האישי, את הסטאטוס שלה. שכן |
"חוק בישראל הוא שהמעמד של אשה אם נשואה היא אם לאו, נקבע אך ורק על פי הדין האישי החל עליה".
|
|
ומכאן, מסקנתו - |
"משהוכח, כאמור, שהמשיבה דנן הייתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וגרה עמו בשעת מותו, הצדק היה עם הנשיא התורן המלומד בהיעתרו לבקשתה ובתתו פסק-דין הצהרתי על כך. העובדה שמבחינת מעמדה המשפטי נשואה היא עוד לאיש אחר, או שמסיבה אחרת כלשהי לא יכלה להינשא למנוח בנישואין כדת, אינה מעלה ואינה מורידה בכגון דא; כשם שאינם מעלים ואינם מורידים הסיבות, המניעים והטעמים שגרמו לה שלא להיפרד מבעלה החוקי בגט פיטורין, ובלבד שבפועל חדלה מלחיות אתו חיי נישואין ועברה לחיות חיי נישואין עם אותו האיש שהציבור הכיר בו את בעלה".
|
|
הנשיא אולשן מוסיף, שמה שמציע בא כוח המדינה הוא, שבית המשפט יוסיף בחוק אחרי המלים "האשה הידועה בציבור" את המלים "שאיננה אשת איש". אך את ההצעה הזאת יש לדחות, שכן: - |
"אילו זו הייתה כוונת המחוקק בחוקים הנ"ל, אין ספק שהיה בעצמו מוסיף את המלים הללו. אין להניח שהמחוקק בחקקו את כל החוקים הנ"ל ובהשתמשו במלה 'אשה' נעלם ממנו שכאשר מדברים על אשה היא יכולה להיות [324] רווקה והיא יכולה להיות נשואה. במקרה כגון זה בוודאי שהוספת מלים אלו על ידי בית המשפט הייתה מהווה מעשה חקיקה שאיננו בסמכותו".
|
|
מסקנת בית המשפט העליון היא, כי בהיעדר הוראה מפורשת בחוק הקובעת אחרת, יכולה "הידועה בציבור כאשתו" להיות לא רק אשה פנויה אלא גם אשת-איש. על מסקנה זו נמתחה ביקורת ולעתים אף ביקורת קשה.25 כך למשל, יוצא מאוחר יותר השופט קיסטר "בהתקפת מצח" על הלכה זו, באומרו: |
"בפסק הדין בעניין פסלר, ע"א 384/61, נתן בית משפט פירוש רחב מאד למושג הידועה בציבור וקבע שבגדר אותו מושג נכנסת לא רק פנויה אלא אף אשה הנשואה כדין לאחר. בפסק דין זה יש משום עידוד לאלה המפירים את ברית נישואיהם. אכן, אין אותם אנשים מחכים בדרך כלל לאישור מטעם המחוקק או בית המשפט למעשיהם, אולם ללא ספק מצויים אנשים כאלה אשר היו מתביישים ואף נרתעים מפני דעת הציבור ומפני מצפונם הם, ופסק דין כזה עשוי להתפרש על ידיהם כנותן גושפנקה לאותם מעשים, ומעתה עלולים הם וגם הציבור בכללו לחשוב שכאילו אין מעשי בגידה או ניאוף בגדר איסור; בייחוד יתפרש פסק-דין כזה באופן האמור על ידי אלה המעונינים בפירוש כזה".
|
|
מן הראוי להעיר, כי מבין החוקים אשר באו לאחר פסק הדין בעניין מדינת ישראל נגד פסלר, ואשר הכירו במוסד הידועה והידוע בציבור, הורו שני חוקים - חוק מס עיזבון (תיקון מס' 3), תשכ"ד-1964 וחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (לעניין זכות הירושה והמזונות מן העיזבון ) - שאין הוראותיהם חלות אלא רק, כאשר המנוח ובן-זוגו הידוע בציבור היו פנויים בשעת פטירת המנוח. ברם, ביחס לכל החיקוקים האחרים, הקודמים והמאוחרים, לא מצא המחוקק לנכון - לאור פסק הדין בעניין מדינת ישראל נגד פסלר - להכניס תיקון סטאטוטורי, הקובע שכל אימת שמוזכר בחיקוק הביטוי "ידועה בציבור כאשתו" יש להוסיף את המלים "שאיננה אשת איש". כלום אין לראות בכך הסכמה [325] של המחוקק, לפחות מכללא, לפירוש של בית המשפט העליון ביחס לחוקי הידועה בציבור למעט חוק מס עיזבון וחוק הירושה?! (ז) הזכאית "ידועה בציבור כאשתו" לקבל מזונות מ"בן-זוגה" על סמך הדין או הסכם; וחוקיותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין לעומת זאת, זכאים הידועה והידוע בציבור לקבל מזונות מעיזבונו של מי שהיה ידוע בציבור כבן-זוגם, כאמור בסעיף 57(ג) לחוק הירושה, הקובע: |
"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העיזבון כאילו היו נשואים זה לזה".
|
|
ומכאן מתעוררת השאלה: האם יכולה הידועה בציבור לבסס את זכותה למזונות מחיים על סמך הסכם בינה לבין הידוע בציבור כבן-זוגה, ושעל פיו התחייב האחרון לזון אותה? כלום הסכם כזה הוא חוקי ומוסרי? שאלה זו נידונה על ידי בית המשפט העליון בפרשת רחל יגר נגד זאב פלביץ, בה נחלקו הדעות, כששופטי הרוב (ברנזון ומני) השיבו בחיוב, ואילו שופט המיעוט (מ"מ הנשיא השופט זילברג) השיב בשלילה. ומעשה שהיה כך היה: המערערת היא אשת איש, שבעלה נטש [326] אותה בהיותם בחוץ לארץ ועקבותיו נעלמו. היא עלתה ארצה עם בתה, ומאז - חיה עם המשיב כאשתו לכל דבר, גידלה בביתם את בתה, את בנו של המשיב מנישואיו הקודמים ואת בנם המשותף, שנולד להם מחיים יחד. כעבור מספר שנים שינה המשיב את טעמו וביקש לנתק יחסיו עם המערערת. הוא הגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, אך בית הדין פסק, שאינם צריכים להתגרש משום שאינם נשואים. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי תביעת מזונות נגד המשיב בשמה ובשם הבן המשותף. את תביעתה שלה למזונות ביססה, בין השאר, על הסכם בינה לבין המשיב. בהתאם להסכם זה - כך טענה - הסכים המשיב להעניק לה את כל הזכויות של אשה נשואה, במיוחד לזונה ולפרנסה עד סוף ימיה, והיא מצידה קיבלה על עצמה לגדל את בנו מנישואיו הקודמים. בית המשפט המחוזי (השופט י' שילה) חייב את המשיב במזונות הבן, אך דחה את תביעת המערערת למזונותיה. ביחס לטענתה בדבר קיום הסכם בינה לבין המשיב, לא קבע בית המשפט המחוזי כל ממצא, משום שהיה בדעה שממילא - גם אם קיים הסכם כזה - הוא בלתי חוקי ובלתי מוסרי, משום שנתלוו אליו חיי אישות בין אשה נשואה לגבר אחר. ומכאן, ערעורה של המערערת לבית המשפט העליון. השופט ברנזון (עמו הסכים השופט מני) קובע, שעל פי הדין אין הידועה בציבור זכאית למזונות מן הידוע בציבור כבן-זוגה לא בתקופת החיים המשותפים ולא כל שכן אחרי ניתוק היחסים ביניהם, "אלא אם קיים הסכם הקובע אחרת, במפורש או מכללא". והשאלה העיקרית בערעור היא - האם צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי הסכם בין המערערת והמשיב, בעל תוכן שהמערערת טוענת לו, הוא בלתי חוקי ובלתי מוסרי? על שאלה זו משיב השופט ברנזון בשלילה. שכן לדבריו: - |
"הסכם בעל תוכן שהמערערת טוענת לו, אין בו שום דבר אסור, אין בו שום דבר בלתי מוסרי ואין בו שום דבר נוגד את טובת הציבור, גם אם נתלוו אליו חיי אישות והבטחת נישואין בעתיד כאשר ייווצרו התנאים לכך. . . הרי זה המקרה הנפוץ למדי של הזוג הידוע בציבור כבעל ואשה. וכבר הוחלט על ידי בית משפט זה, ברוב דעות, כי הסכם כזה לחיות כבעל ואשה שלא בנישואין אינו בלתי חוקי. הוא אינו [327] פוגע במוסר הציבורי ואינו נוגד את טובת הציבור: ע"א 337/62, פד"י, כרך י"ז, ע' 1009 (ריזנפלד נגד יעקובסון - מ' ש'). הכנסת הכניסה את הידועה בציבור תחת כנפי חסותה במספר רב של חוקים והעניקה לה זכויות כספיות וחומריות שונות. כלום ייתכן שהמוסר הציבורי וטובת הציבור לא עמדו לעיני המחוקק בעת חקיקת החוקים הללו? המחוקק ראה לטוב לפניו לזכות את הידועה בציבור - גם בהיותה אשת איש אחר - בהנאות מהנאות שונות. האם בני חורין אנו לנשוא את עצמנו מעל למחוקק ולפסוק כי היסוד להענקת הזכויות הללו - ההסכם לחיות כבעל ואשה - רעוע ומעורער? כלום יש שני סוגי מוסר וטובת הציבור, אחד בחקיקה ואחד בפסיקה? "
|
|
לאור קביעה זו, הורה השופט ברנזון - בהסכמתו של השופט מני - להחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון |
"בדבר קיום הסכם בעל-פה בין המערערת והמשיב המחייבו לזונה ולפרנסה במשך כל ימי חייה".
|
|
לעומת זאת, מביע מ"מ הנשיא, השופט זילברג, דעה חולקת בקובעו, שצדק בית המשפט המחוזי בראותו בהסכם, בעל תוכן שהמערערת טוענת לו, הסכם בלתי חוקי ובלתי מוסרי. השופט זילברג קובע, כי השאלה העיקרית היא: - |
"כיצד נוכל להכריז על הסכם המזונות שבין המערערת והמשיב לבלתי מוסרי ובטל נוכח העובדה כי המחוקק גופו הקנה זכויות מסוימות לאשה הידועה בציבור, ואפילו היא נשואה לאחר, אשת איש ממש, כפי שנקבע על ידי בית משפט זה במשפט פסלר, ע"א 384/61, פד"י, כרך ט"ז, ע' 102. האמנם יתנשא בית המשפט על עושהו, המחוקק, ויקבע רמת התנהגות שהיא - לדעתו - יותר מוסרית מן הרמה שקבע, או שהשלים אתה, המחוקק בכבודו ובעצמו? "
|
|
ותשובתו של השופט זילברג, אשר מהווה אף תקופה לקושייתו של השופט ברנזון, היא - כי משבא בית המשפט לפסול את הסכם המזונות שנעשה, אם נעשה, בין המערערת והמשיב, אין בית המשפט מתנשא, או חותר תחת ההשקפה המוסרית, שאומצה על ידי המחוקק בהכירו במוסד הידועה בציבור. שכן: - |
"העובדה כי המחוקק הישראלי מעניק לאשה הידועה בציבור את הזכויות שנקבעו על ידו בכמה וכמה חוקים ישראליים, אינה מעידה כלל וכלל, כי הוא רואה כמוסרי את הסכם החיים המשותפים שנעשה בין בני הזוג לפני החילם לחיות חיי משפחה משותפים. כי לשם הענקת הזכויות הללו אין הוא מחויב 'לעגן' אותן בתוך ההסכמים הנ"ל. די לו, למחוקק, ומספיק בהחלט, אם ייצא מתוך המציאות שצמחה כתוצאה מן ההסכמים, ויעלים עין לגמרי מן ההסכמים גופם... חוקי הידועה בציבור מחייבים אותנו להניח - זו היא גזירה היוצאת מלפני המחוקק - כי אין זה נוגד את טובת הכלל אם הידועה בציבור תקבל 'שיפוי' כספי בעד הנזק שנגרם לה עקב יחסיה עם האיש. אבל נוגד גם נוגד את טובת הציבור אם יוכר תוקפם המוסרי, וממילא החוקי, של ההסכמים הגוררים אחריהם את יצירת היחסים. כי... חוזים לקיום ניתנו, ואם אנו מכירים בתוקפם של ההסכמים הללו, נמצא אנו מעודדים את עצם התהוותם של יחסי הידועה בציבור. ובזה המחוקק לא רצה, לפחות: לא הוכח כי אמנם רצה בכך.
|
לשון אחרת, פשוטה יותר: ההבדל שבין זכויותיה החוקיות של הידועה בציבור לבין חוקיותו של ההסכם היוצר את היחסים הללו, כמוהו כהבדל שבין 'לכתחילה' ו'בדיעבד': המחוקק רואה את הדברים מבחינת ה'בדיעבד', ומנסה לתקן מבחינה כספית את המעוות שנגרם בעבר על ידי יחסי הגבר והאשה. חוקיותו של ההסכם היא שאלה של 'לכתחילה', כלומר מה הן הזכויות שהוקנו על ידי ההסכם לגבי העתיד. אלה הם שני אספקטים, לגמרי שונים זה מזה, ולכן אין אנו חייבים להסיק מתוך חוקי הידועה בציבור כי המחוקק העניק להם הכשר מוסרי וחוקי" (ההדגשות במקור).
|
|
בעקבות הלכת הרוב בפרשת יגר נגד פלביץ הנ"ל, פסק בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' שילה, מזונות לידועה בציבור על סמך הסכם בעל-פה בין הצדדים. עם זאת, לא חסך השופט שילה מלבקר - מנימוקים של טובת הציבור - את הלכת הרוב ביגר נגד פלביץ, בהביעו את חששו כי: - |
"משמתיר הדין היווצרות זכויות וחובות של מעמד הנישואין מכוח הסכם גרידא ועוד על פי הסכם בעל-פה שהוכחתו הולכת וקשה עם עבור הזמן, הרי חותר הוא חתירה של [329] ממש מתחת לאשיות מוסד הנישואין ומביא אנדרלמוסיה לעולם".
|
|
לעניות דעתנו, למרות שבית המשפט העליון קבע ברוב דעות בפרשת יגר נגד פלביץ הנ"ל הלכה בדבר חוקיותו של הסכם לחיי אישות של אשת איש עם גבר אחר, אין לראות עדיין בכך קביעת הלכה סופית; וזאת נוכח דבריהם של מספר שופטים מבית המשפט העליון, מהם שהביעו הסתייגות מפורשת מדעת הרוב והסכמה לדעת המיעוט (של מ"מ הנשיא, השופט זילברג), ומהם שציינו כי הם משאירים ב"צריך עיון" את השאלה. דעה ברורה וחד משמעית, המסתייגת מדעת הרוב הביע השופט קיסטר, זמן קצר אחרי פסק הדין בפרשת יגר נגד פלביץ - בפסק דינו המקיף ורב-העניין בפרשת מרים פרץ נגד יעקב הלמוט, כששני השופטים האחרים - הנשיא אגרנט והשופט לנדוי - אינם נוקטים עמדה בסוגיה, משום שהתעוררה בהליך ביניים ולא בתביעה גופה. העובדות בקיצור היו כדלקמן: המשיב גבר נשוי ואב לילדים הציג עצמו בפני המערערת, שאף היא הייתה נשואה ואם לילד, כרווק והבטיח לה נישואין. על סמך הבטחתו זו עזבה את בית בעלה וחיה עמו חיי אישות. במרוצת ההיכרות נודע לה, שהוא נשוי, אלא שהוא הצהיר בפניה, כי הוא עומד על סף הגירושין. אחר כך רכש דירה ברמת-גן ועבר לגור בה עמה. הדירה נרכשה במחיר של 28,000 ל"י, ונרשמה בחלקים שווים על שם שניהם. ברם, המשיב החתים אותה על שטר משכנתא לטובתו בסך של 14,000 ל"י, כשזמן פירעונה יהיה על פי דרישה ראשונה. זמן קצר לאחר רכישת הדירה הסתכסכו הצדדים ונפרדו. המשיב ביקש לממש את המשכנתא, אך המערערת התנגדה, והגישה בקשה לעיכוב פעולות ההוצאה לפועל בנימוק, שהיא הגישה תביעה להכריז על המשכנתא כבטלה בשל נימוקים שונים וב- עיקר - אי חוקיות, דהיינו: חיי אישות והבטחה לקיימם כששני הצדדים נשואים לאחרים. בית המשפט המחוזי (מפי הנשיא התורן ד"ר לם) דחה את בקשת המערערת בקובעו, כי הבטחת הנישואין מצד המשיב היא מעשה הנוגד את המוסר הציבורי, ולא יכולה, על כן, להוות הגנה נגד שטר המשכנתא. מכאן, ערעורה ברשות לבית המשפט העליון. בהתייחסו לשאלה גופה, בדבר חוקיותו ומוסריותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין, מדגיש השופט קיסטר, כי דעתו היא כדעת [330] המיעוט של מ"מ הנשיא, השופט זילברג, במשפט יגר נגד פלביץ הנ"ל, וכי מן הראוי שינהגו על פיה. הוא מציין, כי אין הוא רואה בהלכת הרוב משום תקדים מחייב הואיל ויש |
"בפסק הדין ההוא שינוי קו יסודי והוא ניתן ברוב דעות".
|
|
לאחר שהשופט קיסטר מביא סקירות מעניינות: על המצב באנגליה ובארצות הברית (ואף במדינות הדמוקרטיה העממית כפולין) בדבר אי חוקיותו ומוסריותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין, בייחוד כשאחד מבני הזוג נשוי, אשר לאור עקרון המונוגאמיה השורר שם, נוגד הדבר אף את הסדר הציבורי; על עמדתם של דיני התורה המתייחסים בשלילה לחיי אישות מחוץ לנישואין והרואים כעבירה חמורה ביותר חיי אישות עם אשת איש; על עמדתו של המחוקק המקומי בחוקי הידועה בציבור, אשר העניק זכויות בהם לא בשל היות בני הזוג קשורים בקשר או התחייבות כלשהי, אלא בשל העובדה שבזמן פטירת המפרנס הם חיו ביחד והיו ידועים בציבור כאיש ואשה, והאשה הייתה תלוויה בו27 _ מסכם השופט קיסטר מסקנותיו, כדלקמן: |
"א. לפי החוק המקובל, פסול הוא כל הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כשאחד מהמתקשרים נשוי, ותהיינה נסיבות המקרה אשר תהיינה.
ב. החוקים, אשר בהם מוענקות זכויות והטבות סוציאליות מסוימות ליידועה בציבור', הרי הם בגדר חידוש וחריג ואין בהם אלא חידושם, לכן אין לפרשם באופן מרחיב אלא על דרך הצמצום. ג. בוודאי שאין להסיק מתוך החוקים הנ"ל שכאילו היה ברצון המחוקק לבטל את שיטת הנישואין המונוגאמיים, ולתת אפשרות להתקשר באופן חוקי בהסכמים והתחייבויות העומדים בניגוד למשטר הנישואין המונוגאמיים המהווים, לפי השקפת העולם התרבותי, בסיס של חברה בריאה, ובוודאי אין להסיק שבית המשפט יראה כחוקי ויחייב אדם לקיים הסכם בו התקשר [331] לחיי אישות עם מי שאינה אשתו, או הסכם לחיי אישות עם אשה נשואה לאחר, כל עוד קשר הנישואין לא בוטל, שהרי זה פוגע במוסד הנישואין בכלל". |
|
לענייננו, קובע השופט קיסטר, שעל פי מבחני המוסר שעל בית המשפט לנהוג על פיהם, יש לראות את ההתקשרות לחיי אישות בין המערערת למשיב, כהתקשרות בלתי מוסרית הנוגדת את הסדר הציבורי. כאמור, הנשיא אגרנט והשופט לנדוי, שישבו באותו הרכב, לא נקטו עמדה בשאלת חוקיותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין, משום שהשאלה התעוררה בהליך ביניים ולא בתביעה גופה. השופט לנדוי מעיר כי: - |
"לעצם השאלה אם ההסכם בין בעלי דין אלה בלתי חוקי אם לאו, נראה לי שאף לפי דעת הרוב בע"א 337/62, ובע"א 563/65, יכול להיות שההכרעה על כך תהיה תלוויה בסופו של דבר בהערכת הנסיבות, שבהן החלו בעלי דין אלה לחיות יחדיו. . . בדיון המקוצר בפני הנשיא התורן המלומד בבית המשפט המחוזי טרם התבררו נסיבות אלו במלואן. ואם על בית משפט זה לסטות מן ההלכה שנפסקה בערעורים ההם, כפי שמציע חברי הנכבד השופט קיסטר, בוודאי מוטב ששינוי כזה מן ההלכה הקיימת לא ייעשה בהליכי ביניים אלה". לפיכך הוחלט ברוב דעות להחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי. ואמנם, בית המשפט המחוזי דן בעניין וקבע (מפי השופט א' מני), כי בהיות המשכנתא בטוחה להסכם בלתי חוקי, לא ייתן בית משפט ידו למימושה, ועל כן דחה תביעתו של המשיב להוציא לפועל את המשכנתא. על פסק-דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט העליון, כשהצדדים תופסים כעת עמדות נוגדות: המשיב שם הפך להיות המערער כאן, ואילו המערערת שם הפכה להיות המשיבה כאן; הכוונה לפסק הדין: יעקב הלמוט נגד מרים פרץ. בית המשפט העליון דחה את הערעור.
|
השופט י' כהן, שנתן את פסק הדין העיקרי, עורר מיוזמתו את שאלת חוקיותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין כששני הצדדים או אחד מהם נשואים לאחרים. הוא מראה, בצדק, לאור האסמכתאות השונות, שטרם ניתנה הכרעה סופית בבית המשפט העליון בשאלת חוקיותו (או אי חוקיותו) של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין. מסקנתו היא על כן, כי למרות הלכת הרוב [332] ביגר נגד פלביץ, "עדיין לא התגבשה הלכה בבית משפט זה, שהסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין איננו נגוע באי חוקיות, תהיינה נסיבות העניין אשר תהיינה".
|
|
ולדעתו, אין צורך להכריע בשאלה זו בערעור זה. ברם, שני השופטים האחרים שישבו בדין עמו הסכימו לתוצאה אליה הגיע, אך ציינו כי אינם מחווים כל דעה ביחס לשאלה אם נתגבשה הלכה על ידי בית המשפט העליון בשאלת חוקיותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין. (ח) שינוי שם משפחתה של "הידועה בציבור כאשתו" לשם משפחתו של הידוע בציבור כבעלה בסעיף 10 לחוק השמות, תשט"ז-1956 נקבע, כי "בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי", אלא ששינוי השם טעון - לפי סעיף 15 לחוק - "הודעה בכתב לשר". לפי סעיף 16 לחוק רשאי השר לפסול שינוי השם, |
"אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו".
|
|
במידה ששינוי השם לא נפסל, מורה סעיף 17 לחוק, כי על השר לתת, תוך חודש ימים מקבלת ההודעה, תעודה המעידה על שינוי השם ותוקפו מתאריך השינוי. השאלה שהוצגה לעיל, נידונה בשנת 1966 באופן יסודי על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהרכב של חמישה שופטים, בפסק הדין בעניין עליזה זמולון נגד שר הפנים (להלן: "פרשת זמולון"). העותרת הייתה "ידועה בציבור כאשתו" של המנוח אמיל רוזנהיים, שחי אתה "כבעל ואשה לכל דבר, כולל חיי אישות וחיים אלה נמשכו עד לפטירתו". היא לא נישאה למנוח, מאחר שהרבנות סירבה להכיר בגירושי העותרת מבעלה הקודם, ממנו נתגרשה בגרמניה בגירושין אזרחיים בלבד. לאחר פטירת המנוח, ביקשה העותרת להיקרא על שם משפחתו "רוזנהיים", אך שר הפנים פסל את שינוי השם, משום שלדעתו עלול השם החדש |
"להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת הייתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח".
|
|
העותרת ביקשה צו על תנאי נגד שר הפנים, אך בג"צ ברוב דעות של שלושה נגד שניים ביטל את הצו על תנאי, באשרו פסילת שינוי השם. שופטי הרוב (השופטים הלוי, לנדוי וקיסטר) מנמקים את ביטול צו על תנאי על הנימוקים הבאים: (1) המבחן אם השם החדש "עלול להטעות", לפי סעיף 16 לחוק, הוא - "לעולם אובייקטיבי", והכוונה - "לאפשרות קרובה-לוודאי של הטעיה, להבדילה מכוונה לרמות או להונות". (2) דווקא משום שהעותרת הייתה "ידועה בציבור כאשתו" של המנוח רוזנהיים, והואיל ורבים אינם יודעים את המשמעות המשפטית המדויקת של מונח זה, הרי אם יתווסף שינוי שם משפחתה ל"רוזנהיים", קיימת - כלשון השופט הלוי - |
"אפשרות קרובה לוודאי כי יוטעו אנשים על ידי השם רוזנהיים ויאמינו שהעותרת היא אמנם אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, הטעיה העלולה לגרום נזק או לפגוע בזכויותיהם של אנשים בלתי ידועים מראש".
|
|
זאת ועוד, גם חיזוקה של טעות, שאילמלא כן הייתה פגה במשך הזמן, כמוה כהטעיה מלכתחילה. מומנט זה מודגש בשינויי גוון גם בדברי השופטים לנדוי וקיסטר. השופט לנדוי מציין, כי טעם חשוב להסדר סטאטוטורי של המחוקק הישראלי בעניין השמות הוא |
"ששם המשפחה של אדם משמש לא רק לזיהויו האישי כלפי כולי עלמא, אלא לפי המקובל בחברה הוא גם סימן היכר בעיני כל לייחוס הילדים אל הוריהם ולמעמד האשה הנשואה בתור שכזאת".
|
|
הוא מוסיף, כי לציבור אינטרס חיובי |
"שלא יטושטשו התחומין בין מעמד האשה הנשואה או האלמנה, שהייתה נשואה, ובין 'מוסד' הידועה בציבור".
|
|
מסקנתו, על כן: - |
"באישור רשמי של שינוי שם של הידועה בציבור לשם הגבר, עמו היא חיה או הייתה חיה, טמונה ממילא סכנה של הטעיית הציבור, משום אותו חשש של ערבוב התחומין עליו דיברתי; ואחת היא אם אישור רשמי כזה מבוקש מראש, בתחילת החיים המשותפים או בדיעבד, אחרי שהם כבר הסתיימו".
|
|
גם השופט קיסטר מדגיש, כי שינוי השם עלול להטעות לפחות [334] אותו חוג של אנשים, שלא הכיר את ענייני בני הזוג מקרוב. לפיכך |
"השיקול שחייב להדריך את הרשות המוסמכת לעניין שינוי השם הוא אם שינוי זה עלול להטעות את הציבור או חלק ממנו ביחס למעמדה של מבקשת השינוי".
|
|
לענייננו, קובע השופט קיסטר כי: - |
"שינוי שמה (של העותרת - מ' ש') עלול להביא לידי יצירת הרושם המוטעה בקרב הציבור שהיא התגרשה מבעלה הקודם כדת וכדין ונישאה למנוח לאחר מכן. . . לשר הפנים הוקנתה בחוק הסמכות לפסול שינוי שם העלול להביא להטעיית הציבור, וסבורני - לאור כל האמור - שהשימוש שהוא עשה בסמכותו זו היה בהתאם ללשון החוק ומטרותיו".
|
|
כנגד זה פסקו שופטי המיעוט (השופטים ברנזון וויתיקון), כי יש לעשות את הצו על תנאי החלטי. לדעת השופט ויתיקון, זכותו של אדם בגיר לשנות את שמו, היא "אחת מזכויות היסוד, שהמשפט מעניק לו במדינה חופשית". 28 מכאן, יש לפרש את הנימוק, שעליו מסתמך השר לשלילת הזכות מכוח סעיף 16 לחוק השמות - "עלול להטעות" - פירוש דווקני. המבחן למלים "עלול להטעות" הוא, לדעתו, הטעיה בכוונה רעה. לפיכך אפילו תאמר, שיש בשינוי שם משפחתה של העותרת משום הטעיה, |
"אין זו אלא אותה 'הטעיה' הטמונה בכל שינוי שם, ושאין בהטעיה זו עילה לפסילת השם אלא אם כן מצטרפת אליה מטרה פסולה וכוונה רעה".
|
|
השופט ברנזון מוסיף, כי שינוי שמה של העותרת מזמולון לרוזנהיים אין בו כדי להטעות את הציבור. שכן אין להעלות על הדעת, שאותם האנשים שידעו את האמת - כי העותרת והמנוח לא היו נשואים כדין, יתחילו לחשוב מעתה עקב שינוי שמה באופן רשמי ל"רוזנהיים", לאחר שהמנוח הלך לבית עולמו, שהיחסים ביניהם נהפכו לנישואין כדת וכדין. כמו כן, אותם האנשים שהכירו את העותרת והמנוח אך לא ידעו את טיב היחסים המשפטיים האמיתיים ביניהם ובחיי המנוח קראו לה בשם רוזנהיים, ימשיכו [335] לעשות כן. לגביהם שינוי השם אינו גורע ואינו מוסיף. ולבסוף, ביחס לאנשים שלא ידעו את המנוח ואינם מכירים את העותרת לא אומר השם רוזנהיים ולא כלום. למרות הליבון המלא, שזכתה הסוגיה, בה עסקינן, בפסקי דיניהם של שופטי הרוב ושופטי המיעוט, התעוררה השאלה שנית במשפטה של בלה אייזיק (שי"ק), פעם אגב אורחא בפסק דינו החולק של השופט ח' כהן, ואחר-כך לגופו של עניין. השופט ח' כהן, שדן בסוגיה זו, בפסק הדין בלה אייזיק (שי"ק) נגד משרד הפנים קובע, שלמרות ההלכה שנפסקה על ידי שופטי הרוב בפרשת זמולון, |
"אין אני בן חורין לתקוע עצמי בדבר הלכה שנפסקה ואינה נראית בעיני נכונה".
|
|
לדעתו, צדקו דווקא שופטי המיעוט (השופטים ויתיקון וברנזון) בפרשת זמולון הנ"ל. שכן אין לך שינוי שם שאיננו עלול להטעות. אך הטעיה זו זכתה לגושפנקה מאת המחוקק בקובעו, שכל אדם בגיר רשאי לשנות את שמו, כלומר - רשאי הוא "להטעות את הציבור" לחשוב ששמו החדש הוא שמו המקורי. לפיכך יש לפרש את סעיף 16 לחוק השמות כך |
ש"ההטעיה האמורה שם צריכה להיות חורגת בטיבה ובטבעה מגדר כל ההטעיות הנובעות מעצם שינוי השם מאליהן".
|
|
הוא מקבל את פירושו של השופט ויתיקון בפרשת זמולון להגביל את ההטעיות העשויות לשמש עילת פסילה, אך לאותן ההטעיות בלבד הנעשות או המתוכננות ב"כוונה רעה". מסקנתו, היא, על כן: - |
"היות 'השם החדש עלול להטעות' כמשמעות דיבור זה בסעיף 16 לחוק, מצביעה על הטעיה אחרת ושונה מזו העלולה להיגרם על ידי השם המשותף לאיש ולאשה החיים יחדיו, כאילו נשואים הם כדין. הטעיה כזו, אפילו עלולה היא לקרות (ולעניין האפשרות הזאת אין לי מה להוסיף על דברי השופט ברנזון בבג"צ 73/66 הנ"ל), יכול שתהא בכלל ההטעיות אשר הן בגדר סעיף 16 לחוק, אל ורק באותם המקרים אשר בהם יש לשר יסוד סביר, להניח (להיות 'סבור') כי שינוי השם לא נעשה בתום-לב על ידי אשה שרצונה להיקרא בשם משפחת אישה וילדיה, אלא כי שינוי השם בא בכוונת זדון להטעות את השלטונות, או גוף או אדם פלוני, ולהציג לפניהם את השם החדש כמצג שווא במרמה". [336 ]
|
|
השאלה, נשוא דיוננו, עלתה מחדש לגופו של עניין בעתירתה של אותה בלה אייזיק (שי"ק) נגד שר הפנים (להלן: "פרשת אייזיק שי"ק"). העותרת ומר ישעיהו שי"ק חיים יחדיו כבעל ואשה ולהם שתי בנות. הם הכריזו ומכריזים קבל עם ועדה שאין הם נשואים כדין. ואמנם, הם לא נישאו מעולם מטעמים עקרוניים, משום שהם מתנגדים לנישואין דתיים. לכל אחת משתי בנותיהן ניתן על פי הסכמת ההורים שם המשפחה שי"ק. העותרת פנתה לשר הפנים והודיעה לו על שינוי שם משפחתה מאייזיק לשי"ק. לדבריה, מניעיה לכך היו כפולים: (1) השם שי"ק הוא ראשי תיבות של "שלום", "יושר", "קדושה", המסמלות את שאיפותיה ואת השקפת עולמו של מר שי"ק. (2) עז רצונה של העותרת שלה ולבנותיה יהיה שם משפחה אחד. שר הפנים החליט לפסול את שינוי השם, בהיותו סבור שהשם החדש עלול להטעות שהגב' אייזיק נשואה כדין למר ישעיהו שי"ק, וכן עלול לפגוע בתקנת הציבור. מכאן, עתירתה לבג"צ נגד שר הפנים. כמו בפרשת זמולון, אף בפסק דין זה נחלקו הדעות, כשדעת הרוב (הנשיא אגרנט והשופט י' כוהן כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא, השופט זוסמן) החליטה לבטל את הצו על תנאי נגד שר הפנים, ולאשר פסילת שינוי השם מ"אייזיק" ל"שי"ק". הנשיא אגרנט, שנתן את פסק דין הרוב, מזכיר את פסק הדין בפרשת שטנד נגד שר הפנים, סוקר באריכות וביסודיות את דעותיהם של שופטי הרוב והמיעוט בפרשת זמולון הן כדי להראות, כי "הבעיה שלפנינו זכתה לליבון מלא", והן כדי להצביע, |
"שגם הנמקת שופטי הרוב, גם זו של שופטי המיעוט, היא כבדת משקל ולפיכך לא יהיה זה מן המידה, אם ניכנס מחדש בעובי הקורה של הבעיה".
|
|
לפיכך, קובע הנשיא, כי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון בסוגיה זו, ביחוד כשהבעיה לובנה היטב בפני הרכב של חמישה שופטים, "מחייבת שלא נתערב בהחלטת המשיב לפסול את שינוי השם. המבוקש". שכן בהיות העותרת "ידועה בציבור כאשתו"29 של ישעיהו שי"ק, הרי שינוי שם משפחתה מ"אייזיק" [337] ל"שי"ק" עלול - כפי שנובע מהלכת זמולון - להטעות את בני הציבור, או חלק גדול מהם, לחשוב שהיא נשואה למר שי"ק כדין. הנשיא מוסיף, כי אף אם מניעיה של העותרת לשינוי שם משפחתה הם מניעים, שיש להתייחס אליהם באהדה, ואין לראות בהם משום כוונה רעה או מטרה פסולה, |
"אין להם עניין לכאן, באשר המבחן של 'עלול להטעות' הוא אובייקטיבי",
|
|
הוא מוסיף, כי גם העובדה שהעותרת ומר שי"ק הכריזו ומכריזים ברבים שאינם נשואים זה לזה כדין, היא |
"בלתי רלבאנטית, הואיל והנחת ההלכה היא שתמיד יימצאו אנשים 'בלתי צפויים', שלא ידעו על הפרסומים ההם ואשר עקב שינוי השם עלולים להיתפס לאמונה המוטעית, שלעותרת המעמד של אשה שנישאה כדין למר שי"ק".
|
|
בהמשך פסק דינו המקיף ורב העניין, מוסיף הנשיא שלושה ארגומנטים חשובים, שיש בהם כדי לתמוך ולחזק את הלכת הרוב בפרשת זמולון, ביחס לבעיה המשפטית הנדונה. לעומת זאת, פסק מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, בפסק דינו החולק, כי יש לעשות את הצו על תנאי החלטי. הוא מציין, כי מסכים הוא לדעת הנשיא, |
ש"חלילה לו לבית משפט זה לקעקע יסודותיה של הלכה פסוקה, זולת במקרים יוצאים מן הכלל".
|
|
את המקרים היוצאים מן הכלל שואב מ"מ הנשיא מפסק דין אנגלי משנת 1944, בו נמנו ארבעה סייגים לכלל התקדים המחייב, שאחד מהם, הרביעי, הוא |
"כשפסק-הדין ניתן בלא שבית המשפט נתן דעתו על הוראת חוק חקוקה".
|
|
וכאן, תוקף מ"מ הנשיא את הלכת הרוב בזמולון, בקובעו: |
"מרהיב אני עוז בנפשי לומר כי פסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 73/66 הנ"ל בא בגדר הסייג הרביעי להלכת התקדים המחייב, והוא ניתן בלא ששופטי הרוב הופנו אל הוראת החוק הקובעת דין שמה של אשה נשואה".
|
|
בהמשך, הוא מבהיר, שהשופט הלוי הביא מסעיף 6 לחוק השמות רק את הרישא, לאמר: - |
"אשה מקבלת עם נישואיה את שם משפחת אישה. . . "
|
|
והוא לא הביא את המשך הסעיף, שעל פיו: - |
"רשאית היא, בכל עת, לצרף לשם משפחת אישה את שם נעוריה או את שם משפחתה הקודם, וכן רשאית היא לשאת את שם נעוריה או את שם משפחתה הקודם בלבד".
|
|
השופט זוסמן מוסיף כי |
"הלכתם של שופטי הרוב מבוססת על קריאה מקוטעת זו של [338] הסעיף".
|
|
הוא מציין, כי סעיף 6 לחוק השמות נותן ברירה לאשה נשואה: (א) לשאת את שם בעלה. (ב) לצרף שם נעוריה לשם בעלה, או (ג) לשאת שם נעוריה בלבד. מכאן, על אף נוהג הבריות, לא אימץ החוק לעצמו את הכלל, שאשה נשואה חייבת לשאת שם בעלה, |
"וממילא נשיאת שמו אינה מעידה על נשואי הזוג, ובוודאי לא על תוקף הנישואין".
|
|
לכן הואיל ובסעיף 6 לחוק השמות "נטרל" המחוקק את השמות של בני-הזוג והוציא מהם כל רמז למעמדם, אם נשואים הם אם לאו, הוי שר הפנים |
"חוטא למטרת החיקוק, אם הוא משתמש בשיקול דעתו כדי להנהיג הסדר שלפיו אשה נשואה בלבד תשא שם בעלה, ושוני השמות יישאר לנצח סימן לכך שהזוג לא התחתן".30
|
|
מסקירה תמציתית זו של דברי השופטים, שישבו בפרשות זמולון ואייזיק-שי"ק למדים אנו, כי כמעט לכל שופטי בית המשפט העליון ניתנה הזדמנות להביע דעתם ביחס לסוגיה, בה עסקינן - אם רשאית ידועה בציבור לשנות שם משפחתה לשם משפחת הידוע בציבור כבן זוגה - כששופטי הרוב, עליהם נמנים: הנשיא אגרנט, והשופטים הלוי, קיסטר, לנדוי, וי' כוהן השיבו בשלילה; ואילו שופטי המיעוט עליהם נמנים מ"מ הנשיא (זוסמן) והשופטים ויתיקון, ברנזון וח' כוהן - השיבו בחיוב. (ט) סיכום ומסקנות: היחס בין מוסד הנישואין לבין מוסד "הידועה בציבור" כמו שראינו, היכה מוסד "הידועה בציבור" שורשים עמוקים בחקיקה המקומית במישורים של דינים שונים, וזכה לפרשנות מרחיבה על ידי בית המשפט העליון, אשר החיל את חוקי הידועה בציבור - בהיעדר הוראה מפורשת הקובעת אחרת כבחוק מס עיזבון [339] ובחוק הירושה - לא רק על איש ואשה פנויים, אלא גם כאשר שניהם או אחד מהם נשואים באותו זמן כדין לאחרים. בחוקים אלה הוענקו ל"ידועה בציבור כאשתו" (ובחלק מהן אף ל"ידוע בציבור כבעלה") זכויות והטבות שונות, שעד לחקיקתם יוחדו לבני זוג הנשואים כדין. עם זאת, יהיה זה מופרז לומר, כי בכל התחומים ובכל השטחים שווה כיום מעמדה של "הידועה בציבור כאשתו" למעמדה של אשה נשואה כדין; ועל כן קשה לומר, שטושטשו התחומין בין מוסד הנישואין לבין מוסד הידועה בציבור. עדיין קיימת מערכת דינים נרחבת, אשר חלה רק על בני זוג נשואים ואינה חלה על בני-זוג הידועים בציבור. מערכת דינים זו מוצאת ביטויה במישורים שונים, כגון פרוצדורה, דיני ראיות, 31 דיני הוצאה לפועל, דיני נזיקין, דיני מיסים, דיני צבא ועוד. כעיקרון ניתן לומר, כי כל אימת שהחוק משתמש בביטויים "בןזוג", "אשה", או "בעל", מבלי לומר מפורשות שביטויים אלה כוללים גם את הידועה ו/או הידוע בציבור, הרי משמעותם היא אך לבן-זוג מנישואין כדין. ביחס לחובת המזונות, כבר עמדנו על כך, כי בעוד מוטלת על אדם החובה לזון את אשתו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, לא מוטלת עליו חובה מכוח הדין לזון את "הידועה בציבור כאשתו", אלא אם נערך הסכם - במפורש או מכללא בין הצדדים; ואז מושתתת החובה על סמך ההסכם. זאת ועוד, במקרה של נישואין חלה על אדם חובה לזון אף את קרובי בן-הזוג, הכוללים: ילדיו הקטינים של בן-זוגו, הורי בן-זוגו; הורי הוריו של בן-זוגו; אחיו ואחיותיו של בן-זוגו. חובה זו, הנובעת מקרבת נישואין, פוקעת עם פקיעת הנישואין בין בני הזוג. לעומת זאת, לא מוטלת על אדם כל חובה מכוח הדין לזון את קרובי הידוע בציבור כבר זוגו. ביחס להלכות, שנפסקו על ידי בית המשפט העליון בעניין שותפות בנכסים של בני-זוג נשואים - אשר קל פיהן הולכים לפי כוונת הצדדים, ובאין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין ומהתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים, מוחזקים הם מנוח הדין, שהם מתכוונים לשותפות שווה בנכסיהם - טרם נפסקה [340] הלכה, לעניות דעתנו, אם חלות הן גם על בני זוג הידועים בציבור. לדעתנו, אם נתעלם בשלב זה משאלת חוקיותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין, אין כל סיבה שלא להפעיל הלכות אלו גם על בני זוג ידועים בציבור, כשמתמלאים התנאים העובדתיים לכך, דהיינו - כשהצדדים חיו כבעל ואשה במשך תקופה ממושכת, ניהלו משק בית משותף, השיגו את הכנסותיהם מתוך מאמץ משותף והוציאו הוצאותיהם מתוך "הקופה המשותפת". אם כי, מאד ייתכן, כי מידת ההוכחה הנדרשת מן "הידועה בציבור כאשתו" לשם הפעלת ההלכות הנ"ל תהא גדולה יותר מאשר זו הנדרשת מן האשה הנשואה כדין. בהקשר זה, מן הראוי להדגיש, כי מהצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשכ"ט- 1969 למדים אנו, כי אין בכוונתם של מנסחי ההצעה להחיל את הוראותיה (בדבר איזון המשאבים) על בני זוג ידועים בציבור, למעט הוראת סעיף 14 להצעת החוק, הדנה באחריותם המשותפת של בני הזוג (ושחלה מפורשות גם על הידועים בציבור כבני-זוג) לחובות שאחד מהם קיבל על עצמו לסיפוק הצרכים הסבירים של משק הבית המשותף.32 לפני שנסיים את הדיון בסוגיית הידועה בציבור, יורשה לנו להעיר, כי קשה לנו להשתחרר מהרגשת אי הנוחות, המעיקה עלינו, בשל ההכרה השיטתית של המחוקק המקומי, במישורים של דינים שונים, במוסד הידועה בציבור, אשר כפי שהתפתח בפסיקה, אין לו אח ורע בשום שיטה משפטית אחרת. נכון שישנן סיבות לא מעטות, כפי שניסינו לעמוד עליהן, 33 להיווצרותו ולהתפתחותו של מוסד זה, וכי יש קשר בין חוקי הידועה בציבור לבין תחולת הדין הדתי בארץ בדיני נישואין וגירושין. מוכנים אנו לקבל את דעתו של השופט ח' כוהן כי כמדינת סעד, |
"שוקדת המדינה על מתן זכויות אלו לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שיכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח, ובאשר רכשו להן כלפי מפרנסיהן אלה, בעמל כפיהן ובמסירות נפשן, זכויות שהמדינה מכירה בהן ודואגת למימושן".
|
|
ברם, לא ברור לנו, מדוע הרחיק המחוקק לכת בהעניקו זכויות והטבות שונות לידועה [341] בציבור, גם כאשר היא ו/או בן זוגה הידוע בציבור נשואים כדין באותה עת לאחרים. הדגשנו את "המחוקק" ולא הזכרנו את "בית המשפט העליון" משום, שבכל הכבוד, אין אנו שותפים לביקורתם של רבים וביניהם חברי כנסת על פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נגד פסלר, בקובעו כי בהיעדר הוראה מפורשת הקובעת אחרת, כולל הביטוי "ידועה בציבור כאשתו" לא רק אשה פנויה אלא גם אשת-איש. אם אכן טעה בית המשפט העליון בפירוש זה, מדוע לא התערב המחוקק וקבע, כי בכל דברי החקיקה, בהם מופיע הביטוי "הידועה בציבור כאשתו", יש להוסיף את המלים "שאיננה אשת איש"; ועל אותו משקל בכל דברי חקיקה בהם מופיע הביטוי "בן זוג הידוע בציבור", להוסיף את המלים "שאיננו נשוי כדין לאחר". נראה לי, כי דווקא בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נגד פסלר הוא שנתן למחוקק אור ירוק והזדמנות מצוינת להבהיר כוונתו במפורש, אם אכן כוונתו שונה מן הפירוש, שניתן באותו פסק. הלא זה לשונו של הנשיא אולשן שם: - |
"לאמיתו של דבר, מבקש ד"ר אלון מאתנו שאנו נוסיף בחוק אחרי המלים 'האשה הידועה בציבור'. . . את המלים 'שאיננה אשת איש'. אילו זו הייתה כוונת המחוקק בחוקים הנ"ל, אין ספק שהיה בעצמו מוסיף את המלים חללו. אין להניח שהמחוקק בחוקקו את החוקים הנ"ל ובהשתמשו במלה 'אשה' נעלם ממנו שכאשר מדברים על אשה היא יכולה להיות נשואה. במקרה כגון זה בוודאי שתוספת מלים אלו על ידי בית המשפט הייתה מהווה מעשה חקיקה שאיננו בסמכותו".
|
|
המעניין הוא, שלאחר פסק הדין בפרשת מדינת ישראל נגד פסלר, מצא המחוקק להורות בשני חוקים - חוק מס עיזבון (תיקון מס' 3), תשכ"ד-1964 וחוק הירושה, תשכ"ה-1965 שאין הוראותיהם חלות אלא רק כאשר המנוח ובן הזוג הידוע בציבור שלו היו פנויים בשעת פטירת המנוח-המוריש. ברם, ביחס לכל החוקים האחרים, בהם מופיעים הידועה והידוע בציבור ושקדמו לפסק הדין בעניין מדינת ישראל נגד פסלר, לא מצא המחוקק להכניס תיקון סטאטוטורי בכיוון זה. יתר על כן, אף בחוקים ש שבאו לאחר פסק הדין בעניין מדינת ישראל נגד פסלר, למעט חוק מס עיזבון וחוק הירושה, לא הוסיף המחוקק את הסייג בדבר אי היותו של בן הזוג הידוע בציבור נשוי כדין לאחר. כלום אין לראות בכך הסכמה של המחוקק, לפחות מכללא, לפירושו של בית המשפט העליון ביחס לחוקי הידועה בציבור למעט חוק מס עיזבון וחוק הירושה? ! עם כל הכבוד, אין דעתנו נוחה מן ההכרה במוסד זה של הידועה בציבור על הזכויות וההטבות הכרוכות בו, כאשר בני הזוג, או אחד מהם, נשואים כדין באותה עת לאחרים; ובייחוד כאשר הידועה בציבור היא אשת-איש, דבר שיש בו משום פגיעה קשה באחד האיסורים החמורים ביותר של ההלכה - חיי אישות של אשת איש מחוץ לנישואין. וזאת בעיקר מן הנימוקים הבאים: (1) הכרה זו יש בה כדי לפגוע בטהרת חיי המשפחה וביציבותה, ועלולה לשמש גורם מעודד למעשי בגידה וניאוף. היא עלולה לגרום לממזרות (כשהידועה בציבור היא אשת-איש) על התוצאות הקשות הנובעות מכך לילדים (שייוולדו מחיי האישות שלה עם בן זוגה הידוע בציבור). ובכלל, חקיקה זו עלולה להעמיד בספק את עצם היווצרות המשפחה, כתא הראשוני של החברה.34 לשם מה על האשה להתקשר בכבלי נישואין, אם היא יכולה לקבל את אותן הזכויות ללא קשר זה, אלא על ידי עובדת חייה המשותפים עם "בן-זוגה", ואת אותן הזכויות שאינן מוענקות לה בחוק, לקבלן באמצעות חוזה הנערך במשרדו של עורך-דין? בצדק, מעיר השופט קיסטר, |
"שמן המחוקק בארץ בוודאי שראוי היה לצפות שיראה בהענקת זכויות לאשה הנשואה לאחר כגורם העשוי לעודד מעשי בגידה, ושיסתייג מזה".
|
|
(2) ההכרה במוסד של "הידועה בציבור" בצורתו הנ"ל עלולה לפגוע קשות הן באשה הנשואה כדין והן בילדי בני-הזוג. "באשה הנשואה כדין" - כיצד? טול למשל, בעל הנשוי עם אשה שנים רבות, שניהלה את משק [343] ביתו, ילדה לו ילדים וגידלה אותם, לפתע החליט לעזוב אותה ואת ילדיו ללא כל סיבה, זולת זו שמצא אשה אחרת, "ידועה בציבור", ועבר לגור עמה. עכשיו צא וראה, לאשה הנשואה, "שעמלה וטרחה והקריבה חייה למען משפחתה" לא רק שאין לה כל תרופה נגד הבעל - לא אזרחית ולא פלילית - אלא שהמחוקק מעניק לידועה בציבור, אשר אולי באשמתה ובעידודה נהרסה משפחה שלימה, זכויות כספיות וחומריות שונות במישורים של דינים שונים. התתואר פגיעה חמורה מזו באשת נעוריו של אותו אדם, שלפתע ללא דין וללא דיין החליט לעזוב אותה, להפקירה ולהכריחה בדרך זו להתגרש ממנו? ואם לא תיאות להתגרש, ייתכן ותיראה דווקא היא בעיני הציבור כאשה הרעה, המפריעה לאושרם של "בני הזוג"35.כלום לא זקוקה האשה הנשואה להגנה מפני "הידועה בציבור" של בעלה?36 "בילדי בני-הזוג" - כיצד? קרע במשפחה בעטיה של הליכתו של בעל ואב לילדים ל"ידועה בציבור" שלו, או של אשה ואם לילדים ל"ידוע בציבור" שלה עלול לפגוע קשות בילדים. השופט קיסטר מדגיש, כי חלק גדול מן העבריינים ובעלי הפרעות נפשיות בא מבתים הרוסים. הריסת בית כתוצאה מהתקשרות לידועה או לידוע בציבור עלולה להשפיע לרעה על הילד הרבה יותר מאשר במקרה שהילד התייתם בשל מותו של אחד ההורים. שכן במקרה של התקשרות כזאת - בין על ידי האב ובין על ידי האם - הרי |
"בנוסף על עצם הצער והכאב של הריסת הבית, נוספים כאן גורמים נוספים של התמרמרות, רכילות בסביבה וקלון לילד - גורמים שבעטיים סובל הילד קשות".
|
|
(3) ההכרה במוסד של "הידועה בציבור" בצורתו הנ"ל אינה מתיישבת, עם כל הכבוד, עם משטר הנישואין המונוגאמיים בישראל [344], המהווה - לפי השקפת העולם התרבותי - יסוד לחברה בריאה ומתקדמת.37 המחוקק הישראלי קובע בחוק לתיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין), תשי"ט-1959 את הביגאמיה כפשע, ומורה בסעיף 2 לחוק, כי: - |
"נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר - דינם מאסר חמש שנים".
|
|
וכך נוצר מצב מוזר: נשוי או נשואה, אשר רק עורכים טכס נישואין שניים, אפילו לא חיים כלל בפועל עם בן-הזוג החדש, עוברים עבירה פלילית, שהיא בגדר פשע, וצפויים למאסר חמש שנות מאסר, ואילו אם אותו נשוי או אותה נשואה אינם עורכים טכס נישואין שניים, אך חיים בפועל "חיי משפחה במשק בית משותף" עם "בן-הזוג החדש", לא רק שאינם עוברים כל עבירה, אלא שהמחוקק מעניק להם (או לאחד מהם) באמצעות חוקי הידועה בציבור "פרס", המתבטא בשורה של זכויות והטבות במישורים של דינים שונים. לפי כל הנאמר, נראה לנו, כי אם המדינה מעונינת בקיום מסגרת משפחתית בריאה, עליה לתת דעתה על האספקטים השליליים, הנלווים למוסד "הידועה בציבור", כשאחד מן הצדדים נשוי באותה עת למישהו אחר. לאחר סוקרו את מוסד "הידועה בציבור כאשתו" מאספקטים שונים, מעלה פרופסור מ' אלון משאלה כפולה:38 אחת - לגופים ההילכתיים המוסמכים |
"לפתור אותן בעיות שניתן לפותרן. . . למען מנוע במקרים מסוימים תוצאות קשות של עיגון וסבל הנגרמות ללא כל אשמה שבהתנהגות סובייקטיבית אלא כתוצאה מנסיבות אובייקטיביות שהשעה והזמן גרמן".
|
|
השנייה - |
"לכל הגורמים המוסמכים בפרשה קשה ומסובכת זו"
|
| לעשות הכל כדי לאפשר ביטולו מספר החוקים שלנו את מוסד הידועה בציבור. שכן: -[345] |
"אין לך מוסד משפטי דומה במערכת משפטנו המתנגש על כל צעד ושעל עם דיני ההלכה, החסר כל הגדרה ודיוק משפטיים, ועל כולנה - המלווה אצל רבים ורבים מבין כל חלקי ציבורנו הרגשת אי-נוחות ואי-נחת מבחינה מוסרית וחברתית - כמוסד הידועה בציבור כאשתו".
|
|
מסכימים אנו, בכל הכבוד והיקר, לדברי חוקר דגול זה. ברם, עד שנגיע לאותו חזון גדול, יורשה לנו להביע משאלה כפולה לתקופת הביניים: האחת - למחוקק, לחדול מן החקיקה של הידועה בציבור,39 ולכל הפחות לסייג אותה רק לבני זוג פנויים, כפי שעשה כן בחוק מס עיזבון ובחוק הירושה. במקביל לכך, לתת דעתו על תיקון החיקוקים השונים, הקובעים כי אלמנה תפסיק ליהנות מגמלאות ומזכויות סוציאליות אחרות, אם תינשא; תיקון - שבנוסף לערך הסוציאלי הנעלה הכרוך בו - יכול לתרום רבות לצמצום קיומו של מוסד "הידועה בציבור" בישראל. השנייה - לבתי המשפט, אשר בבואם לדון באספקט זה או אחר של מוסד "הידועה בציבור", לשים לנגד עיניהם את דברי אזהרתו של השופט לנדוי, באומרו: - |
"הכרה זו (באשה הידועה בציבור' - מ' ש') הייתה בבחינת הכרח שלא יגונה בנוגע לזכויות סוציאליות, להן זקוקה הידועה בציבור אחרי מות הגבר עמו קשרה את גורלה, שבדרך כלל גם היה מפרנסה. אך עלינו להקפיד מאד שלא להרחיב את ההכרה הזאת מעבר למה שדרוש, לדעת המחוקק, כדי להבטיח לאשה הידועה בציבור בדיעבד את, זכויותיה החומריות. הסכנה היא שמתוך אהדה לידועה בציבור - באותם מקרים בהם היא ראויה לאהדה - נפגע בסדרי המעמד האישי הכלליים במדינה, שיסוד מוסד לחם הנישואין כדין. באין שמירה על יסוד זה מתערערת יציבות המשפחה כתא הראשוני של החברה". [346]
|
הערות: * בשל אופיו המשפטי של המאמר צירף אליו המחבר הערות מרובות, המפנות את הקורא לספרות משפטית ספציפית. ברם, הספר נועד לקהל הרחב, ולפיכך ראתה המערכת להביא רק הערות העשויות לשמש את הציבור שאליו הוא מכוון. החומר במאמר מעודכן עד שנת 1973. 1. ראה פרופ' מנחם אלון, חקיקה דתית, הוצאת הקיבוץ הדתי, תשכ"ח, ע' 121. 2. ואכן בדין מעיר השופט זילברג, כי בחוקים אלה התכוון המחוקק "בעיקר 337/62, ריזנפלד נגד יעקובסון, פד"י, כרך י"ז, ע' 1012, 1022 מול האות א'). 3. יצוין כי בהצעת חוק הגמלאות לשרים, תשי"ז-1957 נכללו גם הידועה והידוע בציבור. ברם, הם "הוצאו" על ידי הכנסת, כשהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית.. לדעת פרופ' מנחם אלון, כנראה, ש"המשקל הציבורי של האנשים שלהם בא לדאוג חוק זה, חייב קצת יותר זהירות וטעם טוב" (חקיקה דתית, שם, בעמוד 122). יש להניח כי בשל אותו נימוק אין הידועה והידוע בציבור מופיעים בחוקי הגמלאות של חברי הכנסת, השופטים והדיינים. 4. מומנט זה מודגש רבות גם בפסיקה ונם בספרות. ראה פרופ' אלון, חקיקה דתית, שם, ע' 120. וראה גם מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן בסוגיית "הידועה בציבור כאשתו", בכרך השני של ה- Yearbook on Human Right Israel. 5. פרופ' אלון, חקיקה דתית, שם, בע' 120. 6. השופט ח' כוהן מציין כי ייחודו של חוק השמות משאר החוקים בסוגייה זו של "הידועה הציבור כאשתו" מתבטא בכך, שבכל החוקים האחרים "יש משום הגוה על זכויות אשה אף על פי שלא נישאה כדין ואינה נשואה, הרי יש בחוק זה משום הגנה על זכות ילד אף על פי שהוריו לא נישאו כדין". 7. ראה (1966). of Succession. 1 Is. L, Rev New Law Reflections, on a Yadin, -138-139 .132 8. ראה הערה 4. 9. "חקיקה דתית", ע' 129-128. 10. בלשונו של פרופ' אלון, ראה לעיל הערה 9. 11. באשר למצב המשפטי כיום בסוגיית שיתוף נכסים בין בני הזוג, טרם ניתנה הכרעה מחייבת, אם חלות ההלכות, שנפסקו בסוגיה זו על ידי בית המשפט 12. לדעתו של מר אליעזר מלחי, מקור החקיקה של הידועה בציבור הוא "בטעות ובהיסח הדעת". מטרתו הראשונית של המחוקק בשימוש בביטוי "הידועה בציבור כאשתו" אינה אלא לשמש מכשיר עזר להפעלת ההוראה העיקרית בחוק, המכניסה את האשה למסגרת בני המשפחה הנהנים מן החוק. "זוהי הנחה חוקית המשחררת את האשה מן הצורך בראיות כבדות למעמדה, כגון הצגת תעודת נישואין". ראה מאמרו "קאוזי אשה", הפרקליט, כרך י"ג, ע' 234, 242. 13. מתוך ע"א 384/61, מדינת ישראל נגד פסלר, פד"י, ערד ט"ז, ע' 102, 109. השווה גם דברי השופט זילברג בע"א 337/62, ריזנפלד נגד יעקובסון, פד"י, כרד י"ז, ע' 1012, 1022-1021, בציינו שהעובדה שהמחוקק הישראלי הכיר בידועה בציבור כאשתו בכמה חוקים "אינה מעידה על ריהבליטאציה מוסרית של יחסי הפילגשות". שכן ההגנה, שנתן המחוקק בחוקים אלה, היא אך הגנה כספית "כפיצוי על הקורבנות החומריים ש'הידועה בציבור' או 'הידוע בציבור' הקריב למען השותף או השותפות, בעת קיימם את יחסי האישות". 14. ראה למשל: פרופ' טדסקי, משבר המשפחה וחסידי המסורת, מחקרי משפט לזכר רוזנטל, הוצאת ספרים ע"ש מגנט, תשכ"ד, ע' 282, 325 ; פרופ' אלון, חקיקה דתית, שם, בע' 121, 153 ("קיים קשר סיבתי בין יצירת מוסד הידועה בציבור לבין המציאות הקיימת של הסדר דיני נישואין וגירושין לפי דין תורה"). 15. בהזדמנויות רבות הודגש בפסיקה, כי היותה של אשה "ידועה בציבור כאשתו" של פלוני הוא עניין שבעובדה, שיש להוכיחו בראיות, כמו כל עובדה אחרת. 16. ראה אליהו מצא, "ידיעת הציבור" ו"הידועה בציבור", עיוני משפט, כרך ב', ע' 230. 17. יצוין כי על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחה מנימוקים שונים, כשרק השופט הלוי מתבסס מפורשות על נימוקו של בית המשפט המחוזי. 18. לדעת מר אליהו מצא (ראה הערה 16) "סביר להניח שבתי הדין לעבודה יאמצו הלכה זו גם לעניין זכויות אחרות על פי דין הנתונות לסמכות שיפוטם" (שם, בע' 237). 19. "משאיר אני בצריך עיון, אם בכלל יכולה אשה להיות 'ידועה בציבור' כאשתו הנשואה של פלוני, כאשר ידוע לבריות שהיא איננה אשתו הנשואה. די לי לגמר שהמקרה הרגיל והשכיח של 'הידועה בציבור' הוא זה שהציבור רואה בה אשה נשואה כדין. הציבור אינו בודק תעודות; הוא הולך לפי סימנים חיצוניים המעידים בדרך כלל על מעמד בני הזוג כנשואים". 19א. לאחר הדפסת המאמר ועמודו בבית-הדפוס נתן בית-המשפט העליון פסק-דין במשפט רוזנברג מד שטסל (טרם פורסם), בו אימץ ברוב דעות (השופטים עציוני, ויתיקון וזוסמן כנגד השופטים י' כוהן ומני) את הגישה המרחיבה. 20. סקירה ממצה על ההגדרות השונות, שניתזו לסטאטוס, ראה במאמרו של ד"ר א' ח' שאקי, פשיטת רגל - סטאטוס אישי? מחקרי משפט לזכר רוזנטל, הוצאת מגנס, תשכ"ד, ע' 439--432. 21. מתוך ספרו "הגיל-במשפט" (תל-אביב, תשכ"ח), ע' 26. וראה בהרחבה שם, בע' 32-25. 22. ובאותו לשון נוקט גם סעיף 57(ג) לחוק הירושה, הדן בזכות למזונות מן העיזבון של הידועה והידוע בציבור. 23. ראה בהרחבה ביקורתו של ד"ר א' ח' שאקי בספרו "הגיל במשפט", שם, בע' 45-23. 24. שם, בע' 30-29. 25. ראה למשל: ד"ר בן מאיר, הידועה בציבור בחקיקה ובפסיקה, גוילין, כרך כ'; פרופ' אלון, חקיקה דתית, שם, בע' 127; חוברת "הידועה בציבור", הוצאת המפד"ל, תשכ"ה, ע' 41. 26. במהלך הקריאה הראשונה של הצעת החוק הציע ח"כ שלמה הלל (כתוארו אז) להוסיף לביטוי "בן-זוג" גם "מי שידוע בציבור כבן זוגו". (ראה דברי הכנסת, כרך 20, ע' 1949-1948). במהלך הקריאה השנייה של החוק חזר שוב על הצעתו זו (ראה דברי הכנסת, כרך 26, ע' 1144--1143). באותה הרוח ראה גם הצעתו של ח"כ רובין (שם, בע' 1144). ההצעות הנ"ל נדחו. 27. לפיכך מציון השופט קיסטר, כי אין להסיק מחוקי הידועה בציבור ש"המחוקק התכוון לאפשר יצירת קשר בעל תוקף משפטי מחייב לחיים משותפים מחוץ לנישואין, ובוודאי שלא התכוון להכיר ולתת תוקף לקשר של פוליגאמיה או פוליאנדריה למעשה עד כדי כך שאסור לחזור מהתחייבות כזו". 28. השופט לנדוי מסתייג מקביעה זו באומרו, שהיה "שומר תואר זה לזכויות החיוניות באמת לחירותו של אדם". 29. שלא כנשיא, משאיר השופט י' כוהן ב"צריך עיון" את השאלה אם נחשבת העותרת כמי ש"ידועה בציבור כאשתו" של מר שי"ק, על אף העובדה ששניהם מכריזים השכם והערב שאין הם נשואים זה לזה. 30. ראה ביקורתו של א' ידין על דעת המיעוט של מ"מ הנשיא ברשימתו "אמת ויציב" (הידועה בציבור הרוצה לשאת שם בן זוגה), הפרקליט, כרך כ"ח, ע' 152, 161. 31. ראה גם: הרנון, דיני ראיות, הוצאת הדפוס האקדמי, תש"ל, ע' 83. 32. על המיוחד בהוראה זו בהשוואה לשאר חוקי הידועה בציבור כבר עמדנו בסוף סעיף ב' למאמר זה. 33. בסעיף ג' למאמר זה.. 34. יפה אמר השופט זילברג: "אין אני סבור, כי כיוון התקדמותו של המין האנושי הוא לעבר השתחררות מכבלי הקשר המשפחתי. רק כאשר ילדים יגדלו על העצים, תתרחש ישועה כזאת! כל עוד התינוק זקוק לשדי אמו, והאם זקוקה לחבר, שישתתף אתה בצער גידול בנים, לא תסוף המשפחה, ולא תעבור מן העולם. אין קיום לחברה האנושית אלא אם כן שומרים כבבת העין על התא הראשוני שלה, הוא תא המשפחה". (מתוך ע"א 337/62, ריזנפלד נגד יעקבוסון, פד"י, כרך י"ז, ע' 1009, 1021). 35. ראה שינבוים, התפוררות ערכים, חוברת "הידועה בציבור", הוצאת המפד"ל, תשכ"ה, ע' 47. 36. מעניין לציין כי בשנת 1958 הגיש ח"כ בן מאיר המנוח, הצעת חוק לתיקון שיווי זכויות האשה, כדי להבטיח שחוקי הידועה בציבור לא יפגעו באשה החוקית. על פי הצעה זו יש להוסיף לסעיף 4 לחוק שיווי זכויות האשה סעיף 4א', הקובע: "על אף האמור בכל דין אחר, זכויות האשה הנשואה כדין לא ייפגעו עקב הענקת זכות כל שהיא לאשה אחרת, המוגדרת בכל דין שהוא כידועה בציבור כאשתו". ראה דברי הכנסת, כרך 23, ע' 1187. כן ראה: ד"ר בן-מאיר, הידועה בציבור - בחקיקה ובפסיקה, גוילין, כרך כ'. 37. ראה דברי השופט קיסטר בע"א 4/66, פרד עד הלמוט, פד"י, כרך כ' (4), ע' 337, 359, בציינו: "מסופקני אם מבחינה מדעית ניתן להגדיר חברה כבעלת משטר נישואין מונוגאמי כאשר איש הנשוי באופן חוקי יוכל ללא סייג לקיים בעת ובעונה אחת יחסי אישות קבועים עם אשה אחרת על פי קשר המוכר כלגיטימי, אפילו שאין לאשה השנייה סטאטוס של אשה חוקית אלא מעמד של פילגש או מעמד דומה". ראה גם חוברת "הידועה בציבור", הוצאת המפד"ל, שם, ע' 42--41 (הרבנית. פוזס), ע' 45 (מר שינבוים), ע' 69 (הרב ברמן). 38. בספרו "חקיקה דתית", הוצאת הקיבוץ הדתי, תשכ"ח, ע' 154--153. 39. ראה גם מלחי, "קאוזי אשה", שם, בע' 246. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
