|
תוכן המאמר: הקדמה פדיון הבן פדיון הבן הראשון טכס פדיון הבן פדיון הבן בגינה פדיון הבן לבכור מעולי רוסיה מקרים חריגים פדיון אב ובנו זכרונות והנהגות מפרנקפורט דמיין משל ליאופולד יהודה אופנהיימר ז"ל פדיון הבן בכפר עציון תקציר: אוסף סיפורים על טכסי "פדיון הבן" מפי כהן שערך טכסים אלו וכן מספר סיפורים בנושא מקהילת פרנקפורט. מילות מפתח: פדיון הבן, כהן, בכור |
|
הקדמה
את רשימתי לא כתבתי עבור ביטאון מסויים אלא כעובדות וזכרונות, מנהגים ומצוות שלעיתים לא ברורים לכהנים המתבקשים לפדות בן, ולכן מתחמקים, או עורכים את הטקס כהבנתם בלבד.
בסיפורים אלה בעז"ה נקווה שנוכל לקרב את המצוה לכהנים בפרט, ולעם בכלל. פדיון הבן הטכס נערך בנוכחות קרובי המשפחה וידידים. כשישבו לסעוד סעודת מצווה של פדיון הבן, סיפר הסבא של הילד שנפדה: כן אדוני הכהן, אני מכיר את הטקס הזה עוד מהיותי ילד קטן. אזכור אל נכון שסבי ערך פדיון הבן לאחד מבני הכפר שלנו, גם הוא קיבל בזמנו חמישה טאלרים מכסף, לכן אני זוכר זאת היטב. אבי מורי החל לחקור את הסבא של הרך הנולד, לשם משפחת אביו ושם משפחת סבו. אכן הוברר שסב הפדוי בעצמו כהן ואם הפדוי בת כהן, פדיון הבן היה לבטלה. האם הצעירה אף לא ידעה שאביה כהן, כי מעולם לא סיפר לה על כך, מאחר ולא שמר את דיני הכהנים. אבי מורי היה נוהג לומר בכל פדיון הבן, שהכסף שהרויח מהפדיון הוא כסף נקי ללא רבב של גזל, עושק או רבית. כך קיבלתי את הדברים מאבי. וכמנהגו היה מעביר את כסף הפדיון שהיה רכושו הוא, לצדקה. במקרה זה של פדיון הבן של בת כהן, שהיה פדיון לבטלה, הוסיף לסכום הפדיון שקיבל כסף משנה לכפר בדרך זו על טכס הפדיון ועל הכסף שקיבל, וגרם לאבי הנפקד לברך שתי ברכות לבטלה. סיפורו של אבי מורי היה לי למדריך ברוב פדיוני הבכורים, לשאול, לדרוש ולברר פעם נוספת, כדי לא להיכשל חלילה. פדיון הבן הראשון היה זה במקום התיישבותנו בסרד'וני שבגליל התחתון, בין מושבת מיצפה ובין פוריה, במקום שנבנתה אחרי שנים טבריה עילית. היינו קבוצת חלוצים בראשית צעדי ההתיישבות, בתוך ישוב של חומה ומגדל. שם הקבוצה "הזורעים" וממנה צמח מושב העובדים "הזורעים" שבבקעת נפתלי בקרבת יבניאל. מצבנו היה קשה, כי לא היו הכנסות רבות. חיינו מתקציב נמוך ביותר כדי לחסוך כל פרוטה לפיתוח שטחי הפלחה. בנם בכורם של אחד מחברי הקבוצה הגיע יום פדיונו ביום ששי. כדי לחסוך סעודת מצוה והוצאות, נקבע פדיון הבן סמוך לקבלת שבת, בחדר האוכל ששם השולחנות כבר היו ערוכים לסעודת שבת שנקבעה גם כסעודת מצוות פדיון הבן. דקות ספורות לפני הפדיון ניגש אלי מזכיר הקבוצה, דודו של הבכור ובקול מצווה אמר לי: אתה הכהן החייב לפדות את הילד. אבל תדע לך מראש, חמשת המטבעות, כל אחד בן עשרה גרוש (שהיו מאה מיל), עליך להחזיר לי מיד אחרי הפדיון. לא תעשה לי כאן שום בעיות. הכסף שייך לך לזמן הפדיון ולא יותר. אתה מחזיר לי את הכסף עוד לפני השבת. זו הרזרבה האחרונה שלנו בכסף מזומן. לא תעיז לקחתו לעצמך. נרתעתי מהאיום ומהציווי. בשביל מה היה צורך לומר לי דברים אלה מראש ולפגום בפדיון הבן? לרגע סירבתי לערוך את הפדיון בתנאים הנדרשים שהם בניגוד לדין. חברי הטוב דוד קלוש ניגש אלי ושידלני, לא לדחות את הפדיון ולא להשבית את השמחה, שהרי אם ביום אחר יערך הפדיון יצטרכו לערוך עוד סעודת מצווה ואין תקציב לכך. חרה לי שהתנו מראש שעלי להחזיר את הכסף. לא נשארה לי ברירה אלא לשמוע לקול ידידי דוד. ערכתי את הפדיון כשכולנו כבר היינו מלובשים לכבוד שבת. בטרם הספיקו הנאספים לברך מזל-טוב וכבר עמד לידי מזכיר הישוב ודרש לקבל לידו את חמשת המטבעות בני עשרה גרוש מנדטוריים, הכסף הרזרבי האחרון שהיה בקופתנו. לא, הוא לא הסכים להמתין עד מוצאי שבת בהחזרת דמי הפדיון. בושתי ונכלמתי, והודעתי שיותר לא אערוך פדיון בן בתנאים כאלה, במקום הזה. טכס פדיון הבן
בטכס פדיון הבן שסגלתי לעצמי במשך השנים, קבעתי בין היתר להשתמש בנוסח העברי הקצר, המובן לכל יודע עברית, במקום הנוסח הארמי הקשה לביטוי לאבות שאינם מצויים בכגון זה, ולא מובן לנאספים.
רק פעם אחת נתקלתי בהתנגדות לצורה זו של אמירת הדברים בעת הפדיון. היה זה אצל בכור אחד מבני סוגלובק בנכחותו של השוחט ר' אשר זיגלר. הוא לא הסכים לנוסח העברי כפי שמודפס בסידורים מאשכנז ומהארץ. הוא דרש להגיד את הדברים בארמית. אכן האב לא ידע לקרוא את הדברים, אף לא הבינם, כשם שכל הנאספים לא הבינו. עלי היה לתרגם את הדברים לעברית פשוטה, אחרת אין טעם לפדיון הבן, כי הוא צריך גם כוונה של המצוה, והבנת העניין בכללותו. כל עוד בני היה עמנו בבית, לקחתיו עמי לפדיון הבן. להרגיל אותו לטקס יפה וקבוע. גם הטלתי עליו להשתתף באופן פעיל, בנוסף ששר עמי. וזה הטקס כפי שקבעתיו לעצמי: מביאים את הילד כשכולם עומדים מסביב. אני שר את פסוקי תהילים: ברוך הבא בשם ה'... אחרי כן אני שואל את האב האם זה בנו בכורו. האם הוא ואשתו הם ישראלים. האם עברו 30 יום מאז הלידה. לאחר זמן הייתי מקריא את פרק או חלק מהפרק י"ג בספר שמות, בו מפורט סיבת פדיון הבן. אני מסביר שניתן לוותר על מגש הרך, זה ששימש פעם לאבות להחזיק את הבן. כי באותם הימים, אב לא החזיק את הרך הנילוד והיה חשש שלא ידע להחזיק את ראש התינוק כדרוש. לכן שמו את הילד על מגש. ואלו היום כל אב צעיר יודע להחזיק את הילד, והכהן הפודה בודאי כן. אני מוסיף ומסביר שאין צורך שהנשים תסרנה את תכשיטיהם מידיהן ומצוארן, כי אין טעם לשים את הכסף והזהב על הילד, כדי להעשירו. ממילא אחרי הטכס כולן לוקחות את התכשיטים בחזרה, אף אחת לא תוותר עליהם. חוץ מזה איננו מבקשים שהילד יהיה עשיר כקורח, אלא שיהיה בן נאמן לעמו ישראל ולארצו. שיהיה יהודי טוב וה' יחנן אותו בשכל טוב. דברים אלה חשובים מכסף וזהב. לאחר מכן בא עיקר הפדיון, ככהן אני נוטל לעצמי את הילד שטרם נפדה ועדיין שייך לכהן. מבקש מהאב להציג את המטבעות לפדיון בנו. האם הם שווים כסף שקלים מימי המקדש. ואז מתחיל הטקס עצמו, עם השאלות והתשובות, והברכות מפי האב, ברכת על פדיון הבן וברכת שהחיינו. לאחר תשלום חמשת המטבעות אני מעביר את הילד לידי האב. ומכריז שהבן פדוי ומברכו כששתי ידי מעל ראש הילד. מדי פעם פרץ ויכוח, והיו כאלו שעמדו על המקח, ובקשו לשלם פחות מחמישה סלעים, מנהג זה קיים אצל חלק מיהודי יוצאי תימן וארצות המזרח. מנהג זה הונהג כדי למשוך את הטקס ולא לסיימו מהר. במקום זה אני הייתי מוסיף ואומר עוד דברי תורה, דברים הקשורים לשם הילד ובני משפחתו, על פי גמטריא. ומספר על מקרים מיוחדים של פדיון הבן, כגון נסיעות ארוכות לשם מצוה, פדיון אב ובן ביום אחד. או טקס פדיון ילד מאומץ וכו'. וכמובן עומד על עצם המצווה שזיכוני בני המשפחה. שלא מדובר במצוה אחת בלבד. אלא שאני גם מרוויח כסף. ואחרי כן הייתי זוכה גם להעביר דמי הפדיון למטרת צדקה. בתום הדברים אני שר פרק תהילים קכ"ח, שיר המעלות, אשרי כל יראי ה'. וכופל את הפסוק המסיים: וראה בנים לבניך שלום על ישראל. ומסביר שהילד הזה הבכור, לא יישאר יחיד אלא שיהיו לו אחים ואחיות, כשתילי זיתים סביב לשולחנך. ומסביר את הפירוש של 'וראה בנים לבניך'. כלומר, אם תראה שילדיך יחנכו את ילדיהם כפי שאתה חינכת, שלום על ישראל, אתה יכול להיות שבע רצון כי אמנם הצלחת בחייך. ועוד דברי ברכה למשפחה, גם קצת דברי תורה המתקשרים לפדיון הבן ואירועי השבוע או החודש העברי. בסוף ברכה על היין, ואבי הילד, הסבים וקרובי משפחה שותים כולם מאותה הכוס. פדיון הבן בגינה התקשרה אלי טלפונית אישה מצפון העיר. ביקשה שאבוא לערוך פדיון בן אצל נכדה. אחרי כל השאלות המקובלות לבירור הבכורה, המועד, הנוכחים וכו' הסכמתי לבוא במוצאי שבת בשעה די מאוחרת. בבואי ישבו בגינה מספר אנשים שלא נראו לי כאנשים המקפדים במצוות התורה. בחלקם עם עגילים באוזניים, שערות ארוכות קשורים עם שרוכים צבעוניים. הנשים במכנסיים קצרים. בקיצור חבורה עליזה מאוד. ודאי שדווקא אצל אנשים כאלה חייבים לעשות הכל כדי שישתתפו בשמחה ובטכס. שיבינו במה דברים אמורים. בשיחה מקדימה שאלתי שתי שאלות. איך הגעתם לעניין פדיון הבן, ומה משמעות שמו של התנוק - רועי. ענו ראשון ראשון ואחרון אחרון. ראינוך בפדיון הבן אצל משפחת לזר. ערכת טקס כה יפה שאמרנו לעצמנו, אם יוולד לנו בן זכר, נערוך גם אנחנו טכס פדיון הבן. לרגע לא זכרתי מי היא משפחת לזר, עד שנתנו לי סימנים של מקום מגוריה. או אז נזכרתי שהוזמני למשפחה זו ואמרו לי בטלפון שאנו מכירים. באתי לאותו המקום ולא ידעתי שעלי לעלות עד לקומה שלישית ואז הייתי אחרי אישפוז בבית חולים בענייני הלב. אזכור שלא היה קל להגיע לקומה השלישית. כשפתחו לי את הדלת פגשתי אישה ששנים רבות לפני כן, עבדה תקופה קצרה במשק בית שלנו. היא אמרה לי שמדובר בנכד הבכור שלה. תמהתי, הלא ילדים לא היו לה. הוברר שהיא אימצה ילדה ועתה זכתה להיות סבתא של בתה המאומצת. לשאלתי איך הגיעו אלי ככהן, השיבו שראוני בפדיון הבן של הנכד של הקבלן שבנה את ביתנו בנהריה. גם במשפחה זו הנכד היה של בת מאומצת. יתר על כן, הופתעתי שאותו קבלן הזמין אותי לטקס דתי. הכרתיו שנים רבות וידעתי את יחסו לענייני דת, שלא היה טוב ביותר. גם שאלתי את הסבא של הבכור מה הניעו לערוך את פדיון הבן. הוא לא היה מוכן לשאלה כזו. בהמשך השיחה העליתי את העובדה שאשתו באה ממשפחה טברינית ותיקה שאולי משם צץ הרעיון לפדות את הנכד. או אז נפגע מעט והשיב: "מה יש, אני לא באתי מבית דתי מאוד?! לא הכרת את אבי, הוא היה יהודי מקפיד במצוות. הנה כל שהכנתי לכיבוד והיין והכל והכל הכל, הוא כשר. הנה כוסות מפלסטיק וצלחות חד פעמיות ואת היין לא פתחתי, הכל למענך, רק שתפדה לנו את הנכד כראוי". אכן היה זה הקשר של משפחות מאמצות. נחזור לאותה המשפחה שגברים עונדים עגילים ושם התינוק הוא רועי. שם זה ניתן לילד על שם דוד שנפל באחת ממלחמות ישראל. שם הדוד היה משה. ביקשו לא לתת אותו השם כדי שהילד יחיה, משה היה רועה צאן, על כן קראנו לו רועי. הסבר זה היה כה יפה ומבריק, אף יורד לעניין עמוק וחשוב של שמות בני אדם, שרבים לא מודעים לו, שממש הוקסמתי. במקום זה שיש הבנה, השתדלתי ביתר שאת בדברי התורה שאמרתי בעת הפדיון, אף שבבואי לשם חשבתי שלא יהיה מקום להרבה יהדות, להזכרת פרשת השבוע וברכות מסורתיות. מכאן אני חוזר לעניין פדיון הבן בגינה מלון רוזנבלט, אבי הרך הנולד ששוחח עמי בטלפון הציג עצמו כדודו של רועי שפדיתיו שנתיים לפני כן. גם הוא רוצה לערוך פדיון הבן, מה עוד שהורי אשתו וכל המשפחתה דתיים, באים במיוחד מחדרה להשתתף בטכס. העליתי את חששותי, שלא יהיה מכובד, לא יהיה שקט ואינני רוצה להתבזות. הוא הבטיח שלא תהיינה הפרעות והכל יהיה מכובד, גם למעני גם למען הורי וסבא אשתו. הכל התנהל כמובטח. אמנם נאלצתי מפאת הגינה הגדולה לאחוז במקרופון. עשיתי הכל כדי לכבד את הסבא הזקן שבקושי עמד על רגליו, וגם את יתר בני המשפחה מצד האם. כל הקהל העליז והרועש קם על רגליו כשנתבקש על ידי, שקט ועמד במקומו. אחד הבחורים שעמד במרחק מועט ממני והחל לדבר, זכה במבט עינים כעוס והשתתק מיד. בתום הטקס מחאו כולם כפיים, דבר שטרם זכיתי בו. עשרות ניגשו אלי להודות על טכס יפה ומכובד, עם שירה, עם ברכות ובצורה קלילה ולא כבדה. בטרם לכתי, ביקשתי לדעת מאבי הנפדה, במה הוא עוסק. על פי מראה הציבור שהגיע, רובם צעירים שקרוב יותר למועדוני לילה מאשר למצוות פדיון הבן, אמר לי: "מועדון לילה אין לי, אבל אני ואחי מחזיקים בפאב. תדע לך שכל אלה שאתה רואה כאן, שהם גם הקליינטים וגם החברים שלנו, הם אנשים רציניים. עובדה שבאו לכאן רובם עם כיסוי ראש, כי דרשתי זאת מהם, על פי דרישתך. ודאי שזה קהל שונה מזה שהיית רגיל בצעירותך". פדיון בן לבכור מעולי רוסיה באחד מימי ברית המילה לעולי רוסיה, מצאתי בבית חולים גם את ולאדימיר. בברכה שאחרי הברית, שינה את שמו לזאב. שבוע אחר מכן הוזמנתי לחתונתו של זאב עם אשתו הצעירה, שאותה נשא בנשואין אזרחיים ברוסיה. הוברר לי שביום החתונה גוירה אשתו, ושלושת הרבנים המגיירים עמדו ליד החופה והתחלקו בברכות הנשואין. אין זה מראה נפוץ לראות אשה צעירה תחת החופה וכרסה בין שיניה. ואמנם שבוע לאחר מכן, האישה ילדה בן בכור שנקרא ראובן, על שם בכור ישראל, ראובן. כיון שהמועצה הדתית בנהריה בהדרכתו של הרב ד"ר אהרן קלר, דאגה לסעודת מצוה אחרי הנשואין, ואחרי ברית המלה של ראובן בן זאב, ביקשו אותם הגורמים גם לחוג את פדיון הבן. המועד חל בנר שני של חנוכה. התריע בפני הרב קלר: בנר שני עליך להיות כאן, אל תסע ואל תעדר. נערוך פדיון הבן לבכור עולי רוסיה, במסיבת חנוכה, עולים וותיקים ביחד. מקום פדיון הבן נקבע לאולם של מלון קרלטון, בהשתתפותם של קרוב לשלוש מאות נפש. מיקרופון ורמקולים. שולחן מיוחד לרבני העיר וראש העיריה וסגנו. ידעתי שהאולם שאני תמיד מבקש להימנע ממנו, הפעם הוא חיוני. הטקס חייב להערך בפני עם ועדה, למען ידעו וילמדו עולי רוסיה, פרק במצוות עם ישראל. שיווכחו שהם רצויים בקרב הותיקים, גם יושבים עמהם ביחד בשולחן אחד. ואחרון אחרון חביב: עצם קיום הטקס והמפגש בקרלטון, המלון המכובד והגדול ביותר בעיר, שאיפשר לעולים לבוא ולהיכנס בפעם הראשונה לאותו הבניין הגדול שרק ראוהו מבחוץ. למקום זה כולם באו ברצון, בלבוש מתאים, גם לשמחת חנוכה, וגם לשמחת פדיון הבן. במעמד זה נאלצתי לשנות ממנהגי ביחס לדברי תורה וגם דברי הסבר ארוכים. דברי תורה ישמיעו הרבנים, ודברי הסבר יש לקצר ככל האפשר, כי המליץ ביני ובין עולי רוסיה והיה צריך לתרגם את הכל. שרתי ברוך הבא בשם ה', כשכל משפחתו של זאב עומדים לצדי. קראתי בפרק י"ג בשמות ותרגמו על פי התרגום הרוסי של התורה. הסברתי שהאב לפי הכתוב בתורה חייב לפדות בחמישה סלעים או שקלים, ולא שקלים של היום אלא בעלי תכולת כסף של 21 גרם כל אחד. השאלות והתשובות של האב ושל הכהן, הברכות על פדיון הבן ושהחיינו תורגמו, כך גם ברכת הכהן ודברי בתום שירת מזמור תהילים: וראה בנים לבניך שלום על ישראל. שהילד לא יישאר יחיד במשפחתו אלא יישבו סביב לשולחנם כשתילי זיתים. הדברים היו חדשים לכל העולים מרוסיה, לא שמעו ולא ראו כדבר הזה. האם נדלק ניצוץ יהודי בלבם של העולים? ברוסיה היה קשה יותר מאשר לישראל בימי היוונים. כאז, כך ב-73 השנים האחרונות ברוסיה אסרו את המילה ואת השבת. סגרו בתי כנסת ובתי מדרש. אסרו את השחיטה והפצת הלוח היהודי. עתה הם באים מרוסיה בלי ידיעה כל שהיא ביהדות ובתנ"ך, הזקנים בלבד עדיין זוכרים מה שהוא. לא אחד מהם, מהזקנים, בכה לפני, בהעלותו בזכרון את שנות לימודיו בחדר, בבית ספר יהודי, או אצל מלמד יהודי. "ידעתי חומש עם רש"י ועתה לא זוכר עוד צורת אות עברית". רובם שכחו את יהדותם במלחמת העולם השניה, בשרתם חמש ושש שנים בצבא האדום. אחרי כן שבו למקומותיהם או נעקרו ממקום הולדתם, והסביבה העויינת עם הלשנות מכל עבר, לא העזו עוד לחפש דרך ליהדות. מלבד דיבור אידיש בחדרי חדרים. מקרים חריגים מורה מכר ביקשני בטלפון לערוך את הפדיון של בכורו. ביקש לדעת כל אשר עליו להכין. אחרי בדיקת התאריך ויתר השאלות ביחס למעמד המשפחתי ואי היות שניהם בני לויים וכו' הסברתי לו את עניין רכישת המטבעות. גם לכך היה מוכן. אך כשהסברתי לו שהכסף אמנם בשבילי, אבל איני רוצה לקחת לעצמי אלא יפונה לישיבה שכל הלומדים בה משרתי צה"ל, שמעתי לפתע מעבר לקו, קול רוגז של המורה באומרו: אני לא אשלם לך בשביל ישיבה, אני בכלל לא צריך את כל העניין של פדיון הבן... והחל לברך את כל הדתיים. עשיתי הכל כדי להניח את דעתו של האב הצעיר, שאהיה מוכן להעביר את הכסף למוסד צדקה שהוא ימליץ עליו. לשוא, האיש ביטל את הזמנתי לפדיון הבן, ולצערי הרב לא פדה את בנו שראיתיו אחרי שנים רבות בעלותו לתורה כחתן, ולבי היה כבד עלי מאוד. מאז מקרה זה, אני נזהר ולא מזכיר את התרומה העתידה לפני הפדיון. רק בסיום הטכס לאחר שהילד כבר נפדה, אני מספר על המצווה הכפולה והמשולשת בגין הפדיון, פרט כמובן אצל משפחות שברור שהינם מתנגדים לתרומה לישיבה. הפתעה נעימה היתה לי כשהוזמנתי לפדות בכור בקיבוץ כברי שבגליל המערבי. האב הצעיר שאל, האם אני יכול לערוך את הפדיון באנגלית, או לפחות להסביר את כל הטכס בשפה זו. כל זה בגלל גיסתו השבדית שאינה מבינה עברית. הוברר שהאם הצעירה גיורת ודרשה בכל תוקף לערוך את פדיון הבן, על מנת שבנה יהיה יהודי במאה אחוז. בדירת הזוג הצעיר נאספו מניין בחורים שכולם באו עם כיסוי ראש, לרוב כובעי שדה ועבודה. נמצאה שם גם הגיסה הנוכרית. הסברתי לה שהאנגלית שלי אינה טובה דיה להסביר הכל באנגלית. לשאלתי האם יש לה את הברית הישנה בשפתה, הגישה לי תנ"ך בשבדית. פתחתי ספר שמות פרק י"ג כדי שתקרא אותו ותבין את פשר פדיון הבן. הנוכריה לא הבינה, איך אדם שאינו דובר שבדית יכול למצוא את הפרק המתאים לצורך הסברת הטקס. רק אחרי כן הבינה שפרקי התנ"ך מסודרים בכל השפות אותו הדבר. בתום הטקס הוגש כיבוד ברחבה לפני החדר. פודה בנו דאג בעיקר לפירות ושתיה, אבל גם בעוגות ובסקויטים הקפיד שהכל יהיה כשר. |
"אני מבית מסורתי ויודע איך לנהוג. גם אשתי למדה את כל הדינים לפני גיורה, לכן הקפדנו כדי לא לערבב שמחת פדיון הבן עם מאכלים לא כשרים".
|
|
את כתובתי ושמי קיבל צעיר אחר מקיבוץ כברי, שערך חודשים מספר אחרי כן פדיון בנו במשק. שוב הופתעתי. האם מדבר במנהג חדש בא לקיבוץ זה? או סתם מקרה של כפילות מקרים, דבר הקיים בכל שטחי החיים ולמדתיו. לעתים בצורה כואבת בעבודתי העתונאית. תאונות רכבת הלכו בזוגות או שלשות. התאבדויות או חיסול משפחות הלכו בכפילות מקרים, רציחות קרו זה אחר זה או בו ביום. וכל אלה מבלי שיהיה קשר כל שהוא בין המקרים או המעורבים במקרים אלה. מכל מקום כפילות מקרים זה היה לי נעים. הפעם נערך הפדיון רק בתוך החדר, ביקשו לא לערוך אותו בפרהסיה. בן המוזמנים למניין היו גם ותיקי המשק שהכרתים היטיב. בחלקם התביישו שנכחו, אחרים אמרו בפשטות: הוא רוצה לעשות את הטכס הזה שאנו לא רגילים לו, שיבושם לו. ביקש שנבוא להשלים מניין, ודאי שלא קורה מזה דבר רע. בתום הפדיון ביקשתי לדעת מה הניע את המשפחה לנהוג שונה מהמקובל במשק. השיב האב הצעיר: סבי שיחיה, אדם דתי מאוד. היה חכם בעיראק וגם כאן הוא שומר מצוות. סבי השביע אותי שעלי לערוך פדיון בן כדת וכדין, אף שהוא עצמו אינו יכול לבוא לכאן מחמת גילו המופלג ותשישות גופו. ביקשתי מהאב הקבוצניק להעביר את ברכתי גם לסבו המתגורר בדרום הארץ, ולמסור לו שאכן הנין שלו בכברי, נפדה על פי דיני תורת ישראל. פדיון אב ובנו זכרונות והנהגות מפרנקפורט דמיין משל ליאופולד יהודה אופנהיימר ז"ל על פי שאילתא אצל הרב יוסף הופמן בדבר גובה סכום תשלום המטבעות, השיב: אסור שמצוות פדיון הבן יעלה לאנשים יותר מדי כסף. נוסח הפדיון היה בעברית ולא בארמית. גם בספרו של ר' בנימין נידרהופהיים "ספר הברית", נקבע הנוסח העברי בלבד, על אף העובדה שבבית הכנסת של נידרהופהיים התפללו לפי נוסח האר"י. במשפחות שלא היה ספק כשרות בביתם, ערכו את הפדיון אחרי נטילת ידיים והמוציא לחם מן הארץ. במשפחות שאי אפשר היה לאכול, או שלא ידעו הרבה ביחס ליהדות היו צריכים לקצר, ולא להכביד חלילה. במשפחות שלא שמרו מצוות ונולד שם בכור היה המוהל מודיע אחרי ברית המילה, "שמחרתיים בעוד שלושה שבועות (כלומר ביום ה-31) יש לקיים את פדיון הבן". במקרה והיה במשפחה כהן היו משאירים לו את הכבוד לפדות, ולא, המוהל היה שולח כהן לעריכת פדיון הבן. ר' משה אלטמן היה מוהל. בהיותו כהן הודיע באחד המקרים להורי הנימול, שבעוד שלושה שבועות יחזור לעריכת פדיון הבן. אחרי מספר ימים קיבל אלטמן מכתב מהורי הנימול בו הם מודיעים לו, שהם מבקשים לא לערוך ניתוח נוסף אצל ילדם ולכן מבקשים מהמוהל לא לטרוח שנית להגיע אליהם. ל. יהודה אופנהיימר היה נוהג להגיד דברי תורה בעת הסעודה, אגב הזכרת סוף מסכת פסחים בנידון שתי הברכות של הפדיון, האם על האב או על הכהן לברך. הפסיקה הידועה: על האב לברך את שתי הברכות. מר הוגו בונדי היה מוהל ידוע לא רק בפפד"מ אלא בכל ארץ אשכנז. (הוא מל גם אותי י.א. המחבר), לעתים קרובות שלח את אופנהיימר למשפחות שלא שמרו מצוות, כדי לערוך את הפדיון. היה צורך להסביר להם את חשיבות המצוה ושלא יגידו- "בא איזה אדם ולקח מאתנו כסף תמורת הילד שלנו, כאילו עלינו לקנות ולרכוש אותו". אכן פדיון הבן הפך אצל משפחות לא דתיות לשיעור ביהדות, ושעת התעמקות בתורת ישראל. המוהלים שהקפידו להעיר להורי הבכורים את עניין עריכת פדיון הבן, לא שאלו בדבר מוצא ההורים, האם שמא הם בני לוי או כהן. כך אירע שביום ה-31 בא הכהן למשפחה לערוך את הפדיון. רק האישה היתה בבית ואמרה שבעלה לא אמר לה דבר, והלך למשרדו. הכהן התיישב לשוחח את האישה הצעירה ונודע לו שהיא בתו של אחד בשם שטייגרואלד. אזי ידע שאין צורך לערוך את הפדיון. הוא שאל את האישה האם היא זוכרת את אביה נוטל ידי כהנים בחגים. היא השיבה בחיוב. אכן האם בת לוי ולא היה צורך בפדיון. במקרה אחר בא הכהן אופנהימר לערוך פדיון הבן בשעה מאוחרת באחד מחודשי הקיץ והתעצבן שאבי הילד טרם שב מעיסוקיו. הלא חייבים לפדות את הילד לפני לילה. בלית ברירה ישב ושוחח עם סב הילד מצד אמו. אמר זה לכהן: "אני כבר לא כל כך אדוק ולא מקיים במאה אחוז את כל המצוות, אולם בשר טרף, חלילה וחס לא ייכנס לביתי". הוא משלם עדיין בשביל כל מוסדות הקהילה את המגיע, כי חשוב לו שיקיימו את הקהילה הדתית כהלכתה. לפני הלילה הגיע בעל הפדיון ונשאל את שלושת השאלות המקובלות: האם הוא לא בן כהן או לוי? האם אשתו לא בת כהן או לוי? האם לא היתה הפלה" לא לא, הכל בסדר אפשר לערוך את הטקס. זה נערך בחפזון מחמת השעה המאוחרת. בתוך הברכות התיישבו בכורסאות והכהן החל להסביר מספר דברים. לפתע אומר הסב: כן אני לוי, ודאי כך נולדתי. הכהן המופתע התרגז ושאל: מה זה נכדך, הילד שערכנו בו פדיון. הסבא: כן מובן מאליו זה נכדי. הכהן פנה לאבי הילד - שאלתיך במיוחד האם אתה או אשתך אינם בני כהן או לוי, למה לא אמרת לי שאשתך בת לוי? בעל הפדיון פנה לחותנו: מה אתה לוי? אף פעם לא אמרת לי! החותן לחתנו: האם כבר שאלת אותי פעם לעניין זה? הכהן: הנה קח את הכסף שלך בחזרה. הפדיון בטל. אין פדיון. זה נורא מה שעוללת עתה. הסב: אדוני הכהן, אינני מבין כלל את התרגשותך והתרגזותך. אני מבין אם יהודי חייב לעשות דבר ואינו עושה, זו שפלות גדולה. אבל אם לא צריכים לעשות דבר ובכל זאת עושים, הלא זה ממש נפלא עוד מצוה! הכהן הסביר לסב שהנה אמרו שתי ברכות לבטלה, אמרו פעמיים שם שמים וזו עבירה רצינית שאין לזלזל בה. הסב לכהן אחרי שניות של שתיקה: אתה יודע, עוד מעט יום כיפור, נכה עוד פעמיים על חטא... אגב את הכסף אל תחזיר, לבד מרוב התרגשות ורוגז מגיע לך הכסף. רגע, יש לי עוד שאלה: בחדר האוכל היכנו סעודה גדולה מה נעשה שעכשיו בוטל הפדיון? הכהן: את הסעודה מותר לכם לאכול! במקרה אחר בא הכהן אופנהיימר לערוך פדיון הבן בשעה 2.30 בצהרים. אגב השאלות המקובלות נודע לו שהאישה כבר הפילה פעם. בני הזוג לא זכרו באיזה חודש. הרב לא ידע איך לנהוג. טלפן לכל מורי הוראה, הדיינים והרבנים בעיר. מבתיהם השיבו שהרב ישן, הדיין ישן, כולם ישנו. רק אצל הדיין מהור'ר חיים אליעזר הכהן ליפינסקי שאלו את הכהן האם הדבר דחוף. "ודאי ודאי דחוף, כל הפוסקים ישנים בשעה זו. הדיין בהיותו כהן אמר: כן כבר היה לי מקרה דומה של הפלה מבלי שידעו באיזה חודש. יש לערוך את פדיון הבן עם שתי הברכות, ועל המברך להוסיף מיד אחר מכן: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". במלחמת העולם הראשונה נקרא הכהן אופנהיימר לפדיון הבן בבית הכנסת קטן. הילד היה שם, אבל האב לא נראה. נאמר לו על ידי הסב של הילד: האב נמצא במחנה שבויים של הגרמנים (כתושב חוץ) וביקש ממני במיוחד להיות שליח לפדיון הבן. במקום נכח ר' שלמה זלצמן, תלמיד חכם ליטאי שבניו עלו לישראל, (אחד מהם היה עמי בכיתה אחת) אמר בצדק: למה האב אינו נותן את הכסף של הפדיון לכהן במחנה או ליד המחנה. ואם אין שם כהן, האב יכול להפריש את כסף הפדיון ולשמור אותו עד שייפגוש כהן. (פסק זה מופיע מאוחר יותר גם בשאלות ותשובות). לבסוף הסבא פדה את הילד בלי ברכות. אסיים פרק זה של פדיון הבן של ליאופולד יהודה אופנהיימר, בפסיקה האחרונה של רישומיו בנושא זה, כפי שקיבלתי מאבי מורי ז"ל אמנם השימוש בכספי הפדיון, נכון הוא. נראה שהיתה זו מסורת של דורות. וכך הוא כותב: "אף שאין צל של ספק שדמי פדיון הבן הוא רכושו של הכהן, השתמשתי בו לרוב למתן צדקה. מספרים על ר' נתן אדלר (היה רב שם בפפד"מ) שאמר: דמי הפדיון הוא הכסף הכשר ביותר שמרויח אדם. בכל כסף אחר שמרויחים יכול להיות פקפוק כל שהוא האם הכסף נתקבל כדין ובצדק. ר' נתן אדלר נהג לקנות לו בגדים מכספי הפדיון. לעומת זה משפחת מונק הידועה ככהנים, נהגה לרכוש סיגרים לעישון. הם טענו שמצוה מפורשת היא לקנות מדמי הפדיון דבר שממנו יש לאדם הנאה. אם הפדיון נערך אצל עניים, על פי עדות מכרים, הכנתי לעצמי שטר בן עשרים מרק שנתתי מתנה לילד, אחר שקיבלתי כדמי פדיון חמישה עשר מרק. פדיון הבן בכפר עציון מעבר לנכונותי לפדות בנים בכל אתר ובכל מקום לשם המצווה עצמה, הלא כאן זה מקרה מיוחד. מדובר בנין ראשון של אחותי, דור חמישי ממשפחתנו בארץ. פדיון הבן בכפר עציון. אותו הישוב שהזלנו דמעות כאשר נודע לנו ביום הכרזת המדינה, כי נפל יחד עם כל גוש ההר. לילד קראו - אילן. ההורים לא הודו בפה מלא שאמנם קראו לילד בשם זה על שמו של אחי האם, אילן שנקטף בדמי ימיו בהיותו בישיבה תיכונית בירושלים. הם הסבירו שהילד ייקרא על שם האילנות, עצי האגוז, שנגדעו באותו שבוע בידי זדים, שכנים עויינים. בשנה הראשונה שנתנו פרי, שמונה שנים אחרי נטיעתם. לגבי דידי, שם הילד קשה, על פי מה שלמדתי אצל רבי ומורי, רבי אליהו אבוטבול. פדיון הבן נערך ליד שולחנות ערוכים בחדר האוכל של כפר עציון, בהשתתפותם של ארבעה דורות: הורים, סבים וזקנים משני צידי אם הילד. באו אנשי המשק וידידים. וכפי שנודע לי רק אחרי הטכס, נכח גם הרב גולן מישיבת אפרת. תפילת מנחה, נטילת ידיים והסבה לשולחנות, הכל כדת וכדין. קבלת פני הילד בשירת "ברוך הבא בשם ה'!! בני שנכח בטכס, קרא את פרק י"ג בספר שמות, בדבר משמעות פדיון הבן ותשלום חמישה סלעים. הסברתי שאינני רוצה להשתמש בפדיון במגש ולא בתכשיטים, כי זה ילד הגדל בקיבוץ ולא רוצים כאן רכושנים, אלא אנשי תורה ועבודה. האב פדה את הבן בברכות בשם ומלכות ותוך יראה וכוונה עמוקה. תמורת חמשה סלעים מיוחדים שרכש בירושלים, כל אחד בתכולת הכסף הנדרשת לכל סלע. הוא רצה להימנע מלרכוש מטבעות מידי, כפי שאני נוהג כרגיל. אכן זכיתי ב"סלעים מיוחדים" עליהם כתוב משני הצדדים: קדש לי כל בכור. שרנו לסיום הטכס פרק בתהילים: "שיר המעלות, אשרי כל יראי ה', ההולך בדרכיו". רבים מהנוכחים הצטרפו לשירה, כי הלחן ומילות המזמור ידועים לכל בני משפחתנו. מנהג לנו בכל שמחה משפחתית, לשיר מזמור זה. הוספתי כמקובל עלי, שהאישה היולדת תהיה כגפן פוריה בירכתי ביתך. שהילד לא ישאר יחיד בבית הוריו, אלא "בניך כשתילי זיתים, סביב לשולחנך". ובמיוחד הפסוק: "וראה בנים לבניך, שלום על ישראל"!! על פי פירוש רש"י: שתראה ילדיך מחנכים את ילדיהם ברוח התורה כפי שחינכת את ילדיך - שלום על ישראל. באותו רגע באה לי השראה פתאומית, שלא התכוננתי אליה. הזכרתי את נסיעתי הראשונה בשנת תש"ח לכפר עציון, ואת פסיעתי הראשונה מיד עם כיבוש ושיחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים. ההתרגשות אחזה בי, ודאי שהיה ניכר בציבור. ראיתי שכולם תולים את מבטיהם בשפתותי. נלחמתי קשה על כל מלה ומלה, לא לפרוץ בהתרגשות, שהדמעות לא יזלו מזויות עיני. נאלצתי לשאוב אויר ולהפסיק מדי פעם לנשימה ארוכה יותר. אמרתי: לא רק למשפחתי הייתי חייב לבוא לכאן, ולא רק על פי המצווה של פדיון הבן, ולא רק השמחה. אלא כפר עציון, היא שחייבה אותי ללכת בדרך ארוכה וממושכת לבוא ולפדות את אילן הבכור. לראשונה באתי לכפר עציון בחול המועד סוכות תש"ח לבקר את הורי זכרונם לברכה, שבאו לפוש בהרי חברון, בגוש עציון בימי החג. לא היה עדיין חדר אוכל מפואר כזה, אף לא בשביל האורחים. ישבנו לאכול צהרים במרפסת פתוחה. מפקד האיזור שהכיר אותי מאחד הקורסים קיבל את פני. אחרי שעה קלה חזר אלי ולחש לי על אוזני. הוכרז מצב כוננות גבוה, בכל הישובים בארץ. אתה כמפקד אזור שבי ציון חייב לשוב הביתה במהירות האפשרית. צר היה לי על הורי שכה שמחו לבואי. אבל ידעתי שבעיירה בלודאן בלבנון נערכה ועידה של ארצות ערב להחליט בעניין חלוקת הארץ והקמת מדינת ישראל. הם החליטו שם לא לאשר תוכנית זו ולהתקיף את ישובי ארץ ישראל. אכן לא היתה ברירה אלא לשוב. עם משאית ראשונה שיצאה מכפר עציון יצאתי לכיוון ירושלים. כרטיס הנסיעה של אגד מכפר עציון לירושלים עדיין שמור עמי, כמזכרת יקרה מאותם הימים. כפר עציון לא נשכח מלב, על אף הגבול שבינו ובין מדינת ישראל. חזרנו לכפר עציון לאחר מלחמת ששת הימים באיסרו חג שבועות מיד אחרי ביקור ראשון בכותל המערבי, בהיותנו בדרך אפרתה לעלות לקברי אבות בבית לחם, ובחברון אצל ישיני עפר. אמי זכרונה לברכה היתה עמנו, גם ילדי. סרנו לכפר עציון. עמד שם לא ש.ג. של היום, אלא שוטר צבאי. הוא עצר אותנו והודיע שאין כניסה למקום. אמרתי לו: הייתי כאן בפעם האחרונה בחג הסוכות שנת 1947, אז גם אמי הייתה כאן. השוטר הצבאי קפץ לדום והצדיע. ואמר: מי שהיה כאן לפני 20 שנה, מגיע לו לשוב למקום הזה. רק הישמרו מהנשק הרב המפוזר כאן. אל תסורו מהשביל ואל תרימו דבר. אכן חזרנו לכפר עציון שנית, בהרגשת הקלה אך גם בהרגשה קשה כשראינו את ההרס דבר לא שרד, אבל בדמיוננו ראינו את כפר עציון משכבר הימים. ועתה האם לכפר עציון לא אשוב לערוך פדיון הבן של נין אחותי, של דור חמישי של משפחתנו בארץ? אכן לכם, להורי אילן, לסבאים ולסבתות, לזקנים ולזקנות, התודה שהענקתם לי את הכבוד, את השמחה, את המצווה לפדות את אילן, שיגדל במקום העצים שנגדעו לתפארת משפחתו ועמו, לתורה ולחופה ולמעשים טובים - אמן. |
