תחומין ח

בפרקים דלהלן יתבאר מה עלול לקרות כאשר אין כותבים צואה כהלכה.

בפני בית הדין הוגשה בקשה לקיום צוואה שלא נכתבה כדין, ואינה כתובה בסגנון צוואה. לשון הצוואה היה כדלהלן:

אני הח"מ .. בהימצאי בדעה צלולה ובהכרה מלאה, מצווה אנכי בזאת את אשר ייעשה ברכושי אשר יישאר לאחר מותי כדלקמן. זאת היא צוואתי האחרונה... ורק צוואתי זאת תיחשב קיימת ובעלת תוקף חוקי. כל רכושי ... י קבלו לאחר מותי....

צוואה זו לקויה מכמה סיבות:
א. נכתב בה "אני מצווה", ולא לשון הקנאה ונתינה.
ב. הצוואה היא "לאחר מותי", ולא כפי שההלכה דורשת, שעה אחת קודם מותי.
ג. אין לפנינו עדות כשרה אם מדובר במצווה מחמת מיתה - שכיב מרע - או בבריא.
ד. בנוסף, אף שהמצווה עצמו חתם על הצוואה, שני העדים שחתמו עליה היו שני אחים. אמנם בעיה זו ניתנת לפתרון ע"י קיום בעדים של חתימת המנוח.

הצוואה עצמה נכתבה ע"י אדם שנפטר בגיל 48, לאחר שסבל ממחלות כרוניות. הצוואה נכתבה כחודש לפני פטירתו, ובה הוא ציוה את מחצית רכושו לבית כנסת, ואת המחצית האחרת חילק בשווה בין שני אנשים אחרים. המנוח עצמו היה אלמן, ולא הניח אחריו ילדים. כמו כן הועד בפני ביה"ד ע"י עדים שהכירו את המנוח עשרות שנים שלא היה ידוע להם בכל השנים הללו שהיו למנוח קרובי משפחה.

ואף על פי כן נראה לקיים צוואה זו, מכמה טעמים:

אמנם הצוואה לקויה, אבל מאחר שהנפטר סבל ממחלה כרונית חמורה, והצוואה נכתבה חודש לפני הפטירה כשהמצווה היה בן 84, יש סבירות שמדובר במצווה מחמת מיתה, ושוב אין מעכב מה שכתב בשטר לאחר מותו, שהרי דברי שכיב מרע הם ככתובים וכמסורים. אלא שאין טעם זה מספיק, מאחר שאין עדות על כך, וכמבואר בשו"ע חו"מ רנא,כ:

"הנכסים בחזקת היורשים, עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת".

לצורך "צירוף" נוסיף כי, אף אם נניח שבעת הציווי לא היה המצווה שכיב מרע, מכל מקום כתב המרדכי סופ"ק דב"מ סי' רנד בשם הר"מ, שאף הבריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך אם ימות, דינו כמצוה מחמת מיתה וקנה. ועי' בשו"ת כפי אהרן חו"מ סי' יב, שהאריך להוכיח שאין דברי הר"מ שיטת יחיד, וישב כל הסתירות. וע"כ הסיק, שכל האומר לאחר מותי, אין לך מצווה מחמת מיתה גדול מזה. וכן האריך שם בסי' יג הראשל"צ מגן אברהם שרבים סוברים כדעת מהר"ם. בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכד אות א-ב הביא משו"ת מהרי"ל סי' עח, והוכיח כמותו, שאם אמר המצווה בלשון עתיד - יטול, ינתן (וכבנדון שלפנינו: "יקבל") - דינו כמצווה מחמת מיתה. משא"כ בלשון נוכח - תן, תנו - שהמקבל מהמצווה הוא רק שליח, ועל כן לא מועיל לאחר מיתה.
אמנם בשו"ע ח"מ רנב,ב נפסק שהמצוה לקיים דברי המת חלה רק בהושלש ע"י המצווה לידי שליש קודם מותו, אולם דעת הרא"ה היא שהמצווה חלה אף אם לא הושלש, אלא די בכך שציוה למי שהיכולת בידו. בשו"ע חו"מ רנ, כג הובאה גם שיטת הרא"ה, ובשו"ת ה"ר עקיבא אייגר בתשובה קנ הובא כי הרמ"א בתשובה פסק כרא"ה.

בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כד כתב שאין הכרעה בשו"ע במחלוקת זו, והוסיף שדעת ריב"ם ורמב"ן היא, שאם מינה שלוחים לקיים צואתו, או ציוה ליורשיו עשו כך וכך בנכסי ותנו כך וכך, אומרים בזה מצווה לקיים דברי המת.

המקרה שעליו דן בשו"ת בנין-ציון הוא שמישהו זכה בצואה שאינה כשרה ע"פ ההלכה, והירושה נמצאת ביד מנהל עיזבון, ויש יורשים ידועים אלא שאין ידוע האם היורשים מוחלים. בנידון זה הוא פסק, שאפילו אילו היו היורשים מערערים, מכל מקום מספק אין מוציאים מיד הזוכים, כיון שיכולים לומר "קים לי". גם אם הירושה נמצאת כעת בידי מנהל העיזבון, מכל מקום גם היורשים אינם מוחזקים בה. כל שכן שכשאין היורשים מערערים, שאומרים מסתמא ניחא להו לקיים דברי המת, וזה אפילו אם תפסו שלא כדין. וכ"ש כשע"פ רוב הפוסקים אפשר לכוף את היורשים לקיים דברי המת, שאז מול החובה לצאת ידי שמים בספיקות כאשר האחד תפס, עומדת המצווה לקיים את דברי המת.

בנידון שלפנינו אין ידוע לנו מיורשים, ואין היורשים מוחזקים. ואף אילו היו יורשים לפנינו, יתכן והם היו מוחלים על חלקם, כדי לקיים דברי המת, ועל כן יש להעמיד הירושה ביד הזוכה בה על פי הצוואה.
זאת ועוד, לגבי חצי הצואה הנוגעת לבית הכנסת יש לקיים הצואה מסיבה נוספת, כיון שבצדקה מצווה לקיים דברי המת אף בלא הושלש, וכפי המבואר בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לד, משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכפי שפסק הב"י המובא בשו"ת רמ"א סי' מה (הובא באחיעזר שם).

אמנם בנידונו לא רצה בעל אחיעזר לסמוך על כך, משום שהמצווה לא בירר לאיזו צדקה ינתן, אלא לפי עיני פלוני ופלוני, אבל בנידון שלפנינו אינו כן. ועוד, שבאחיעזר פסק ע"פ דברי הרמב"ם בהל' מכירה כב, טז וע"פ דברי קצוה"ח רנב, ב וריב,ג שהחיוב לקיים מה שנתחייב לצדקה אינו גרוע מהשלשה, והרי אילו המצווה היה חי, היה חייב לקיים מה שנדר.

הלכה פסוקה היא בשו"ע חו"מ רנח, א:

שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין, כיוון שכתוב בו זמן, ובזמן הזה חי - הרי הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו, ואינו זוכה לאחר מיתה.

הוסיף על כך הרמ"א:

היינו כשציוה הנותן לכתוב זמן, או שציווה לעדים לעשות שטר מעליא, אבל צוואה שלא נכתב בה זמן רק לזכרון בעלמא, אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו.

על הצוואה שלפנינו נרשם תאריך. האם רישום זה נעשה משום מצות הנותן או כזכרון בעלמא? המצוה הזמין שני עורכי דין דתיים על מנת שינסחו את צוואתו. ברור שאמר להם לעשות שטר מעליא, אף שלא ידע שאין הם יודעים לנסח כהלכה. מסתבר, שכיון שציוה שיכתבו שטר טוב, אומרים בזה שזמנו של שטר יוכיח עליו, שהרי לדעת רמ"א "זמנו של שטר מוכיח עליו, היינו בשציוה הנותן לכתוב זמן, או שציוה לעדים לעשות שטר מעליא" - הרי שכל שציוה לעשות שטר טוב, יש לפרשו כאילו ניתן קודם מיתה.

תשובת הרשב"א (המובאת בב"י רנח,ד ובשו"ת הרשב"א המיוחסות סי' ו) תוכיח שדי בציווי לכתוב שטר כדי שזמנו יוכיח עליו, וזו לשונו:

לא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו, אלא משום דהתם כתב הוא זמן בשטר, או ציוה לעדים לכתוב לו זמן... ואפילו תמצא לומר שאפילו לא ציוה שטר, מן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן. אבל כאן שאינה אלא מזכרת, ולא ציוה לחתום אם יכתבו הם בו זמן, אין אותו זמן מוכיח.

עוד יש להוכיח, שיש לנו לפרש את דעת הנותן שכוונתו היא שמתנתו תחול בדרך המועילה, מדברי התוספות (גיטין ט,א) שהקשו על מה שאמרו יכול שכיב מרע לשחרר עבדו, והלא אין גט לאחר מיתה, ומתנת שכיב מרע אינה מועילה אלא לאחר מיתה. ותירצו: "דכיון דדעת שכיב מרע לשחררו, דעתו שיקנה בשעה שראויה לשחרר, דהיינו מיתה", אנו משחררים את העבד, משום שמפרשים שהמצווה התכוון שהגט יחול בדרך המועילה, אף אם אין מחשבתו בדרך המועילה.

אמנם אין ללמוד מכאן לפתוח פתח להכשיר כל צוואה, בכך שעל כל לקוי שבה יהיה עלינו לאמר "אחריות טעות סופר", משום שנידון דידן שאני: מדובר במצוה שהוא עצמו שומר מצוות (והראיה, שציוה מחצית מרכושו לבית הכנסת) ובציווי לשני עורכי דין דתיים, ומן הסתם המצווה רצה לפחות שאפשר יהיה לקיים את צוואתו גם בבי"ד רבני. ועי' גם שו"ת מהרש"ם ח"ג סיק קט, בנדון מי שלא כתב לא לשון מתנה ולא לשון ירושה, ורצה להעביר ירושה מהבן לבת. מהרש"ם כתב, שאם אמר לשון המשתמע לשני פנים אנו אומרים מסתמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ויש לפרש שנתכוין ללשון המועיל. ועי' שם שקיים ירושה שנכתבה בלשון פולנית, ואע"פ שלא היתה בלשון ירושה. ז. מנהג ודינא דמלכותא
בנוסף יש לדון לקיים את הצוואה מכוח המנהג ודינא דמלכותא. בעניין המנהג כבר נאספו הדעות כעמיר הגורנה בספרים כפי-אהרן (חו"מ סי' יב) ותבואות שמש (חו"מ סי' לד). הובאה שם דעת עקרי-הד"ט (או"ח דף עא-עב) שהמנהג להכשיר צוואות של נוטריון. הרדב"ז (שו"ת סי' סז) כתב שהמנהג לקיים שטרות של ערכאות, ואף שמשום המנהג והתנאי איננו מבטלים דיני תורה (ועל כן אילו היינו דנים דיני ירושה, לא היינו מקבלים מנהג שלא תירש בת בין האחים) "אבל הכא אין אנו באים לדון אלא על המתנה, אם היא מתנה אם לא. וכיון שהמנהג לקיים שטרי המתנה העולות בערכאותיהם, מנהג מבטל הלכה, ובלשון מתנה יוכל להרבות לזה ולמעט לזה". וכן הביא מהר"א ששון ח"ב סי' יג, ועוד.

בספר כפי-אהרן סי' יג, בתשובת הראשל"צ מגן-אברהם, הביא עוד, שאף אם היה מקום לחוש לדעת כמה פוסקים, מכל מקום המנהג מכריע, ונגד כל ערעור יעמוד לימין הצוואה הזו המנהג הנזכר. ואפילו היו היורשים מוחזקים, אין "קים לי" מועיל נגד המנהג.

בספר תבואת שמש הביא מכמה פוסקים, ששטר צוואה של ערכאות כשר גם מדינא דמלכותא. ואף שבשו"ע חו"מ סח, א נפסק ששטרות של ערכאות מועילים רק כשטרי ראיה ולא לקניין, מכל מקום בבית יוסף שם הביא דעת רא"ש, עיטור, רמב"ן, רשב"א ור"ן להכשיר שטרות כאלו (וכן הוא מפוסקים נוספים בב"י ובדרכי משה בחו"מ סי' שסט).

מטעם המנהג ניתן להכשיר אפילו שטר שהלשון בו פגומה. ראיה לכך מתשובת רד"ך בית כו, ג שכתב:

כיון ששכיב מרע זה נתגדל בין הלועזים, ומה שציוה כתב בלשון לעז, ומנהג הלועזים שבכל צוואה שאדם כותב, כותב אותה בלשון הנחה (אני מניח לזה ולזה), ולשון הנחה הוא היותר מעולה בשכיב מרע (ההפך מדין תורה) - פשוט שיש לנו לומר, ד"אני מניח לפלוני" ליתן קאמר. שיש לנו ללכת אחר לשון בני אדם, ודורשים לשון הדיוט. ותוספות ז"ל פירשו היה דורש לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב, אלא הדיוטות הורגלו... ואפילו לא נכתב כאלו נכתב דמי... ונראה שיש ראיה עוד מההיא דאיזהו נשך, שאמרינן התם האי סיטומתא קני ... וא"כ בנידון דידן אפילו נאמר שמן הדין לא קנה המקבל מתנה בלשון זה, הואיל והעולם רגילים בכך, ר"ל שמנהג הלועזים הוא ששכיב מרע הרוצה לתת אומר בלשון הנחה, קני מי שהניח לו.

הרי למדנו, שאף אם לא נכתב בלשון הראוי לשטר, כיון שכך נוהג מי שרוצה לכתוב שטר מעליא. יש לנו להוסיף בלשון השטר את הדבר הראוי, כדי לעשות את שטרו להיות ראוי על פי דין.

המהרשד"ם חו"מ סוף סי' שכח הביא את תשובת רד"ך והסכים עמו. גם הרמ"א פסק בשו"ע חו"מ רמח, א לגבי אחריך לפלוני, שיש לפסוק כפירוש הערכאות במקום שנהגו.

בתבואות-שמש כתב, אף שמנהג שיש לנהוג על פיו צריך להיות "מנהג ותיקין". לעניין צוואה, כיון שיש בלאו הכי כמה סיבות להיתר, הדבר פשוט שיש להעמידו על המנהג, ובמיוחד שהמנהג לעשות שטרות אצל הנוטריון הוא מנהג קדום וידוע ומפורסם, ונוהג כמעט בכל הארצות, ואפילו בארץ ישראל.
אמנם במנחת יצחק ח"ו סי' קסד וקסה כתב, שאין אומרים על שטר צוואה הבא להקנאה (בניגוד לצוואת שכ"מ, שהשטר הוא ראיה) דינא דמלכותא דינא, וסמך בדבריו על שו"ע חו"מ סי' רנג וסמ"ע ס"ק עב, ורמ"א סח, א וסמ"ע ס"ק טז. ואף שבערוך-השולחן חו"מ סח, ה-ו דן בזה, מכל מקום כתב במנחת-יצחק, שאפילו היה בדבר ספיקא דדינא יש להעמיד בחזקת יורשים, וכמבואר בחו"מ רמו, ה, ואף במקום מחלוקת הפוסקים מועילה חזקה, כאמור ברמ"א סוס"י רנא.

בירושה החזקה היא תמיד אצל היורשים. כך כתב בשו"ת חת"ס חו"מ קמב. לדעתו הדבר כן אפילו אם החזיקו בה הטוענים האחרים לירושה, ואפילו נרשמה על שמם בערכאות, מצד הדין לא יצאה הירושה מחזקת היורשים. דברים אלו הם דלא כמוש"כ לעיל מדברי שו"ת בנין ציון, ואפשר שהחת"ס יודה במקום שאין היורשים ידועים ואין תובעים לפנינו, שאין הירושה בחזקת היורשים.

אולם מלבד מה שהבאנו לעיל מהספרים כפי אהרן ותבואת שמש, דלא כמנחת-יצחק, עוד יש מקום לומר שכיון שכך הוא המנהג, הרי זה כקניין שנעשה קודם למיתתו של המצווה. יסוד הדברים בתשובות הר"מ פיינשטיין (אגרות משה אה"ע סי' קד ד"ה עצם וד"ה אך), שאף שמדינא דמלכותא אי אפשר להקנות דבר שאינו שייך למלכות, וא"כ למתנה לאחר מיתה לא יועיל "דינא דמלכותא", מכל מקום קניין יש כאן, שאין לך קניין גדול מזה כשודאי יתקיים כדברי המצווה; וכיון שאין צריך לקניין, מועיל גם נגד היורשים. והוסיף על כך הרמ"פ: "וזה טעם גדול למה שבארץ הזאת נוהגים לסמוך על צוואות האלו, ואין חוששים מליקח המעות לצדקה. ואם כי לא נחתו לזה, מ"מ כיונו האמת", ונראה לפרש שלדבריו הצוואה היא מתנה גמורה מעכשיו, ועל כן היא מועילה לאחר מיתה.

בשו"ת מהרש"ם (ח"ב רכד, ד) הביא מי שהוכיח מכמה מקומות, שכשיש אומדנא דמוכח שגמר ליתן בכל ליבו, אין צריך קניין. אמנם מהרש"ם חילק שם בין מקום שאין צורך מעיקר הדין לקניין, ומטרת הקניין היא רק להודיע שאינו משטה, לבין ירושה, שמעיקר הדין זקוקים לקניין - עכ"פ הנדון שלפנינו עדיף, שהוא יותר מסתם אומדנא, כיון שיודע המצווה שצוואתו זו תתקיים, וזה גופא קניין ואין צורך לבוא לדין אומדנא.

ואדרבה, מדברי הרמ"א בסוף סי' רנא, שהביא במנחת-יצחק, שפסק שבמקום ספק יש להעמיד ביד המוחזק, יש להביא ראיה לנדון שלפנינו. הרמ"א דן גם בשכיב מרע שספק אם עמד מחוליו קודם שמת, שעל זה שקיבל את המתנה ממנו להביא ראיה. על זה כתב הסמ"ע (ס"ק יב) שאם שניהם מוחזקים, או שניהם אינם מוחזקים ואין חזקת מרא קמא - חולקים. ולכאורה הדין הוא כך, אף כשיש יורשים. א"כ לנדון שלפנינו, שאין ידוע לנו על יורשים, ובודאי אין חזקת מרא קמא - אזי במקום מחלוקת הפוסקים, יש להעמיד ביד הזוכים ע"פ הצוואה.

ועל כן נראה שיש לקיים הצוואה מדין קניין המועיל ומדין מנהג, ולא משום "דינא דמלכותא".

יש לציין, כי צוואה זו לגבי הבעלים נחשבת כ"אבודה ממנו ומכל אדם", מאחר שנראה שליורשים לא יוודע לעולם אודותיה. ואף אם יימצאו ברבות השנים יורשים, מכל מקום ירושה זו שלפנינו אינה ידועה לבעליה. אם לא נקיים צוואה זו, היה זוכה בה האפוטרופוס הכללי, והיתה הירושה אבודה מכל אדם. ועי' דבר אברהם ח"א סי' כא אות כה, שאם יש לאדם חפץ שבשום אופן אינו יכול ליטלו או להשתמש בו באיזה שימוש שיהיה, ה"ז הפקר כזוטו של ים, ומועיל הייאוש אף אם היה שלא מדעת.

יש לדמות לזה מש"כ הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ט) בעניין מצא בגל או בכותל ישן, שהרי הם של המוצא "מפני שיכול לומר של אמורים היו", ואינו שייך לאותו שנפל הקרקע בחלקו, "כי השלל הוא מתחלק לכל ישראל, ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל". הוא הדין כאן, דינה של הירושה כאבודה מכל ישראל, ועל כן יש לנו להעמידה ברשות הזוכה ע"פ הצוואה, משום מצווה לקיים דברי המת.

על אותה סברה סמך חתם-סופר (חו"מ סי' קכב) בזכותו לבעל הבית פיקדון שהופקד בידו ע"י אורח שמת ואין קרוביו ידועים. אמנם מהר"ם לובלין פסק שבית הדין מוציאין מידו, אבל החת"ס פסק כיעב"ץ, שאין להוציא מידו של בעל הבית, והוסיף:

וגם קשה מאד שיבואו יורשים שיכולים לברר שהם היורשים של פלוני שמת, כיון שלא היה ידוע לנו בחייו. והרי זה כממון שאין לו תובעים, שבכהאי גוונא משמים זכו ליה, ומי יוציא מידו.

אמנם עי' שו"ת חת"ס שם סי' קט ופתחי תשובה רכה, ג.

גם בנידונינו רחוק הדבר יותר שיופיעו יורשים. לרווחא דמילתא אפשר להתנות ולחייב את הזוכה, שאם יבואו טוענים לירושה, יתחייב לעמוד עמם לדין תורה.

כל האמור לעיל הוא לגבי רכוש בעין. אבל לעניין כספים שבבנק יש מקום נוסף להקל, והוא ע"פ תשובות ה"ר שלמה היימן ובעל אחיעזר, המובאות בספר חידושי ר' שלמה (כתבים ותשובות סי' ח). לדבריהם המעות שבבנק הם הלואה ולא פקדון, ואם כן האשה (שזכתה שם בכספים של בעלה שנפטר, על פי דין הערכאות) אינה לוקחת ממון של יורשים, כיון שאף אם האשה לא היתה רוצה לקחת, הבנק לא היה פורע ליורשים. יש מקום לומר, שהבנק גם לא חייב לשלם מן הדין ליורשים, כיון שהמפקיד, כשהלוה לבנק, הלווה ע"פ תקנות הבנק. בתשובת בעל אחיעזר, כתב שאין גם לחוש להשבת אבידה כיון שהאשה כבר זכתה, והכסף שבידה אינו גזל, כיון שהבנק שילם ע"פ תקנותיו.

גם בנידון דידן אפוא, באשר לחשבון הבנק של המנוח אין צורך לבוא מדין מצוה לקיים דברי המת, מאחר והבנק התחייב ע"פ תקנותיו לזכות את הזוכים על פי הצוואה התקפה בערכאות בכספים אלו.

נוסח שטר צוואה לאיש
נוסח שטר צוואה לאשה
הערה: על נוסחים אלה עבר שופט מומחה לדיני ירושה ואישר אותם