בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי ת"א מיום 29.1.24, ובה מחק את תביעות המערער, עקב העובדה שהתביעות הוגשו במועד שבו לא ניתן להגיש תביעה.

רקע והליכים קודמים
הצדדים נשאו בתאריך..... מנישואין אלה נולדו לצדדים שתי בנות ובן.

בתאריך 22.8.2023 הגיש המערער לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לישוב סכסוך.

תקופת עיכוב ההליכים נמשכת בהתאם לחוק להסדר התדיינות בין בני זוג, וישנם ימים שאינם עולים לכדי חשבון ימי עיכוב ההליכים המנויים בחוק, וביניהם גם ימי פגרה. בנוסף, החל מתאריך 8.10.23 ועד לתאריך 30.11.2023, עקב מלחמת "חרבות ברזל", גם הימים הנ"ל נימנים לימי עיכוב ההליכים, בהתאם לתקנות לשעת חרום שהתקין השר לשרותי דת מיום 10.10.23.

בתאריך 21.11.23 תבע המערער בבי"ד קמא גירושין, וכרך לתביעתו את עניני הרכוש, הכתובה ומזונות אישה. בו ביום נקבע מועד לדיון בתביעות - 6.6.24.

בתאריך 4.12.23 ניתנה ע"י בי"ד קמא החלטה, לשמוע את תגובת המשיבה על בקשת המערער להעביר את האיתורן על שמו של המערער.

בתאריך 10.1.24 תבעה המשיבה את עניני הרכוש בבית המשפט לענייני משפחה, ובתאריך 14.1.24 הוגשה ע"י ב"כ המשיבה לבי"ד קמא, בקשה למחיקת התביעה עקב הגשת התביעה בתקופת עיכוב ההליכים. לטענת המשיבה - תקופת עיכוב ההליכים הסתיימה בתאריך 23.12.23, וממילא, בהיות המערער ראשון, יש לו 15 יום להגשת התביעות, ולאחר מכן יוכלו שני הצדדים להגיש תביעות.

בתאריך 29.1.24, החליט בי"ד קמא על מחיקת התביעות:

"לפנינו בקשת הנתבעת למחיקת תביעת הגירושין והתביעות הכרוכות, תגובת ותגובה לתגובה.

לאחר עיון מוחלט להיעתר לבקשה. אין ספק וגם אין חולק כי בשים לב לתקנות שעת חרום (סדרי דין בבתי הדין הרבניים) התביעות הוגשו בתקופת עיכוב ההליכים ובניגוד לחוק ולתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.

התביעות יימחקו. בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות משפט."

טענות המערער
ב"כ המערער טוענת כי התביעה הוגשה בתום לב, תוך אי שימת לב לעובדה שעדיין הצדדים מצויים בתקופת עיכוב הליכים.

לטענתה - המשיבה הייתה מיוצגת, נכון לאותה תקופה, וידעה על הגשת התביעות, היא וב"כ, ורק לאחר שהגישו את התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, פנו לבי"ד קמא למחוק את התביעה. לטענתה - יש לראות בחומרה את אי הגשת הבקשה למחיקה, תוך תקופת עיכוב ההליכים, מאחר והמשיבה הייתה מיוצגת. העובדה שבי"ד קמא קבע מועד לדיון, ואף פנה לתגובת המשיבה את הבקשה להעברת האיתורן, לימד את ב"כ המערער שביה"ד קיבל וידון בתביעה.

טענות המשיבה
המשיבה טוענת שלא נפל כל פגם בהחלטת בי"ד קמא, המצדיקה את קבלת הערעור. בנוסף, המערער ידע על עיכוב ההליכים עד לתאריך 9.1.24, ולכן רק בתאריך הנ"ל הגיש את תביעותיו בבית המשפט לענייני משפחה.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את דברי ב"כ הצדדים, ולאחר שעיינתי בערעור ובתשובה ובחומר שבתיק בי"ד קמא, דעתי שיש לקבל את הערעור.

למערער לא הייתה כל סיבה לבוא ולהקדים את הגשת התביעה לביה"ד, שהרי בהתאם לחוק, יש לו 15 ימים לבחור את מקום התביעה ולהגיש את תביעותיו. אין לו כל סיבה לבוא ולהקדים את הגשת התביעה אלא מחמת טעות בתום לב, והתנהלות ביה"ד בקביעת מועד ובבקשה לתגובה, חיזקה את ההבנה שניתן להגיש תביעות. המערער לא ניסה באמצעות התביעה המוקדמת "לעקוף" את זכותה של המשיבה, שהרי לו מוקנית זכות ראשונים בהגשת תביעות, ולא הייתה כל סיבה משפטית לבוא ולהקדים את הגשת התביעות. כך שאני יכול בהחלט לקבל את דברי ב"כ המערער שפתיחת התיקים בתקופת עיכוב ההליכים הייתה בתום לב.

לו הייתה המשיבה באה לבי"ד קמא תוך תקופת עיכוב ההליכים ומבקשת למחוק את התביעה, יש מקום למחוק את התביעה ולקבוע את התאריך בו מסתיימת תקופת עיכוב ההליכים, וממנה ואילך ימנו את 15 ימי הקדימה. אולם המשיבה נקטה לטעמי בהתנהלות בעייתית, שלא לומר - חסרת תום לב. היא הגישה את הבקשה למחיקה לאחר שכבר תמו 15 ימי הקדימה, ולאחר שכבר תבעה את עניני הרכוש בבית המשפט לענייני משפחה.

משכך, על אף שהתביעות הוגשו בתקופת עיכוב ההליכים, אם הן נשארו פתוחות בתאריך 23.12.23, המועד בו הסתיימה תקופת עיכוב ההליכים, הרי שיש לראות בתאריך הנ"ל את מועד פתיחת התיקים ע"י המערער בבי"ד קמא.

איני בא וטוען שבכל מקרה יש לדון כך. אולם בנדו"ד שרגליים לדבר שהמערער פעל בתום לב, שהרי לא הרויח דבר מעצם הגשת התביעה חודש לפני מועד פקיעת תקופת עיכוב ההליכים, כשניכר שב"כ המערער סברה שהתקנות הקפיאו את תקופת עיכוב ההליכים רק עד לסוף חודש אוקטובר 2023, שהרי לא הרויחה דבר מעצם הגשת התביעה לפני המועד, כאשר למערער זכות ראשונים להגשת התביעה, וכאשר נראה על פניו שהמשיבה פעלה שלא בתום לב, כאשר המתינה לבקשת המחיקה עד לאחר תום 15 ימי הבחירה של המערער, ולאחר הגשת התביעה הרכושית לבית המשפט לענייני משפחה. במקרה כזה, יש לראות את מועד פתיחת התיקים בתאריך 23.12.23.

לאור האמור, התיקים כולם, הגירושין והכרוך בהם, יפתחו מחדש, כאשר הסמכות תהיה לביה"ד הרבני לדון גם בעניני הרכוש.

הרב צבי בן יעקב – דיין

ראיתי את דברי ידידי הגר"צ בן יעקב הסבור כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני למרות הגשת התביעות אליו במועד שבו לא היה המערער רשאי להגישן ואף שלאחר זמן, במועד שבו אפשר היה להגיש תביעות, הגישה המשיבה תביעות לבית המשפט לענייני משפחה.

הגר"צ בן יעקב מטעים כי מכלול הנסיבות מורה שהגשת תביעות המערער שלא במועד נעשתה בתום לב ושלא במגמה 'לתפוס סמכות', ודווקא המשיבה היא שפעלה לכאורה שלא בתום לב משהתאחרה מלהגיש את בקשתה למחיקת התביעה עד לאחר חלוף הימים שבהם הייתה למערער זכות הקדימה ועד לאחר הגשתה שלה את תביעותיה לבית המשפט.

אני מצטרף למסקנה האמורה, אך מבקש להוסיף ולהטעים:
חוסר תום לב בהגשת תביעה הוא לעיתים עילה למחיקתה או לקביעה בדבר העדר סמכות האמורה להיווצר לכאורה מכוח הגשת התביעה. תום לב עשוי אפוא להיחשב תנאי סף לדיון בתביעה או לכינון הסמכות, עם זאת לבדו אינו יוצר סמכות, כמובן, או מאפשר לדון בתביעה. כדי לדון בתביעה צריכה היא להיות מוגשת כדין, וכך גם כדי לקבוע כי מכוחה של תביעה מסוימת נקנתה הסמכות לערכאה שאליה הוגשה אותה תביעה.

בענייננו הגיש המערער תביעה בתום לב, אך בעת שלא היה רשאי להגישה. ביה"ד קמא שקיבל את בקשת המשיבה למחיקת התביעה וקבע כי הסמכות בנוגע לתביעות הכרוכות אינה נתונה לו אלא לבית המשפט - לא עשה זאת משום שייחס למערער חוסר תום לב, אלא מאחר שמצא כי יש לראות את התביעה שהוגשה במועד שבו לא היה רשאי המערער להגישה כמי שלא הוגשה כלל, וממילא תביעתה של המשיבה שהוגשה לבית המשפט במועד מאוחר יותר הייתה התביעה הראשונה, בהליכים שבין הצדדים, שהוגשה כדין, היינו במועד שבו אפשר היה להגיש תביעה, ומשעה שהוגשה - נקנתה הסמכות לבית המשפט.

השאלה המצריכה את הכרעתנו היא אפוא אם בהכרח צדק ביה"ד בראייתו את תביעת המערער, באופן גורף, כאילו לא באה לעולם ולא יכולה הייתה בשום שלב להקנות את הסמכות לביה"ד.

התשובה לשאלה זו היא, לדעתי, שלילית, ועל כן סבורני שיש לקבל את הערעור.

תביעתו של המערער הוגשה לביה"ד במועד שבו לא הייתה יכולה להיות מוגשת - זאת כתולדה של שילובן של הוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה עם תקנות שעת החירום שנתקנו בשנה זו עקב מלחמת 'חרבות ברזל' ושבהן נקבעה הארכת מועדים.

ככל הנראה בשל היותן של תקנות אלה תקנות חדשות לא הייתה המודעות אליהן גבוהה, בלשון המעטה, טעו בדבר הן המערער עצמו, שכאמור פעל ככל הנראה בתום לב, הן מזכירות ביה"ד שלא העמידה את המערער על טעותו ולא נמנעה מלקבל את התביעה, והן ביה"ד קמא עצמו שלא מחק את התביעה מייד לאחר הגשתה בשל הגשתה שלא כדין.

לא מן הנמנע, בלשון המעטה, כי גם בית המשפט נפל לכלל טעות זו עצמה, שכן ב 6.11 נתן הוא את החלטתו (וראה לגביה להלן) בדבר סגירת תיק יישוב הסכסוך "בחלוף תקופה עיכוב ההליכים". ואם בארזים - ביה"ד ובית המשפט - נפלה שלהבתה של טעות זו, מה לנו כי נלין על המערער שכשל בה?

אשר למשיבה - המשיבה ככל הנראה ידעה כי שגה המערער. למרות זאת נמנעה מלהעיר על משגה זה ולבקש את מחיקת התביעה עד לאחר כלות הימים שבהם, בתום הארכת המועדים, עמדה לו זכות הקדימה להגיש תביעות לערכאה שימצא לנכון ועד לאחר שהגישה בעצמה את תביעת לבית המשפט. הרושם העולה מן הדברים הוא כי מדובר במהלך ציני ומתוכנן שנועד למנוע מן המערער לשוב ולהגיש את תביעתו, לאחר שיועמד על טעותו, בימים שבהם יוכל לעשות זאת ותהיה לו זכות הקדימה.

רושם זה - ושלילת האפשרות לדון את המשיבה לכף זכות ולהניח כי אף היא טעתה כטעותם של המערער ושל ביה"ד קמא, אלא שלאחר מכן עמדה על הטעות והגישה את תביעתה לבית המשפט ואת בקשת המחיקה לביה"ד - מתבסס על מועד הגשת בקשת המחיקה לאחר, ומייד לאחר, הגשת התביעה לבית המשפט, שמנעה מן המערער להקדים ולהגיש תביעה לביה"ד ככל שתימחק תביעתו המקורית. אך לא על כך בלבד מתבסס רושם זה, אלא גם על כי המשיבה עצמה הגישה לבית המשפט בקשה לביטול החלטתו לסגור את תיק יישוב הסכסוך, בקשה שבה נסמכה על הטענה כי נוכח תקנות שעת החירום לא חלף עדיין מועד עיכוב ההליכים, ומכאן שהייתה מודעת היטב לתקנות אלה ולמשמעותן!

נציין כי בית המשפט נתן החלטה בבקשה זו, ובה קבע והבהיר כי סגירת התיק אינה מקצרת את תקופת עיכוב ההליכים. לא ברור מדוע המערער עצמו אכן התעלם לכאורה מהחלטה זו של בית המשפט, אך מאחר שברור לחלוטין כי זכות הקדימה הייתה עומדת לו בין כך ובין כך, ומשכך ברור כי הגשתו את התביעה לביה"ד, במועד שבה הוגשה, לא נעשתה כדי 'לתפוס סמכות' שלא כדין, מסתבר כי אכן מדובר בטעות בתום לב בלבד. ייתכן שהחלטתו השנייה של בית המשפט לא הגיעה לידיו במועד, וייתכן כי המערער טעה בשל אי בהירותה של ההחלטה, שכן בית המשפט לא קבע כי החלטתו הקודמת שבה נאמר בפירוש כי תקופת עיכוב ההליכים תמה ניתנה בטעות, ולא הורה כי בטלה היא, אלא קבע כי אין בה כדי 'לקצר' את התקופה.

כך או כך, במועד שבו רשאי היה המערער להגיש את התביעה הייתה זו מונחת בפועל על שולחנו של ביה"ד קמא, שאף נתן בה טרם מועד זה החלטת ביניים אחת לפחות. מה היה מעמדה של התביעה בהגיע המועד שבו יכולה הייתה להיות מוגשת, האם נכון לראותה כאילו לא הייתה ולא נבראה?

על מדוכה זו או על מדוכות דומות לה ישבו בתי הדין בכמה מקרים קודמים:

בהחלטתו של ביה"ד הרבני האזורי ירושלים בתיק 1133822/4 (פורסמה) נקבע (ההדגשות - וכך גם במובאות שבהמשך דבריי - לאו דווקא כבמקור):

האיש הגיש בתאריך כ"ח באדר תשע"ח (15.3.2018) את התביעות הכרוכות לתביעת הגירושין לבית המשפט לענייני משפחה. לעמדת בא כוח האיש התביעות הוגשו בתוך תקופת חמישה־עשר הימים הנתונים לו על פי חוק כדי להחליט לאיזו ערכאה הוא רוצה להגיש את תביעותיו. האישה הגישה את תביעותיה ביום כ"ד באדר תשע"ח (11.3.2018), בטרם עברו עשרים וחמישה ימים מהפגישה האחרונה שלהם ביחידת הסיוע. לפיכך, לדברי בא כוח האיש, דין התובענות שלה להימחק.

האם דין תביעת הגירושין והכתובה להימחק (לו נקבע שהוגשה בתוך ימי עיכוב ההליכים)?

בית הדין החליט בדעת רוב במהלך הדיון לדון באותו דיון בתביעת האישה לגירושין מהנימוק דלהלן:

ביום הדיון, ח' באייר תשע"ח (23.4.2018), כבר בוודאי עברו הימים שבהם הייתה האישה מנועה מלהגיש תביעה, לכן תביעתה לגירושין בפנינו ביום הדיון הרי היא כהגשת תובענה.

גם לו היה דין התובענה שהגישה ביום כ"ד באדר תשע"ח (11.3.2018) להימחק [...]היות שהכתבים כבר מונחים ועומדים לפני בית הדין - הערכאה הבלעדית המוסמכת לדון בתביעת הגירושין, והאישה עומדת לפנינו ותובעת וסומכת את ידיה על כתבי התביעה שלפנינו, אין צורך שתגיש כעת שוב את כתבי התביעה, ונחשב הדבר שכתבי התביעה של הגירושין הנמצאים בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני הוגשו שוב במועד הדיון - מעין מונח המוזכר בתלמוד "חזר וניעור".

בעניין זה הוער, והערה זו נכונה אף לענייננו ועומדת בזיקה לאמור לעניין תום הלב:

לו הייתה התביעה מוגשת בימים שבהם התקיים הליך המהו"ת בפועל, היה מקום לקבל את הדרישה למחוק את התביעה, למרות האמור, משום שאי־מחיקתה עשויה הייתה להיות תמריץ לאחרים להגיש גם הם את תביעותיהם בתוך ימי הליך המהו"ת - כדי "להרוויח זמן" ולהביא לקביעת מועד דיון מוקדם, ובהנחה שבהגיע המועד יראה בית הדין את התביעה כאילו הוגשה אז וידון בה מייד (מה שלא היה קורה מטבע הדברים לו אכן הייתה מוגשת אז בהליך המקובל). בכך היה כדי לסכל את כוונת ומטרת החוק (שאף קובעה בסעיפו הראשון) - מתן האפשרות וההזדמנות ליישוב הסכסוך בדרכי שלום ללא שהצדדים יהיו עסוקים במקביל בהגשת תביעות הנוטלת את כוחותיהם וזמנם ובעיקר את נפשם, ומטילה אותם למחוזות שאינם עולים בקנה אחד עם ניסיון כן לגישור כזה.

אך מאחר שהתביעה הוגשה לא בימים אלה אלא בתקופת עיכוב ההליכים שלאחר תום ההליך, עיכוב שעיקרו שמירת דיני הקדימה ובמגמה שהמרוץ בעניינם לא יגרום בעצמו לעיסוק בתביעות בתוך ימי הליך המהו"ת - דינים הנוגעים בעיקרם לתביעות הכרוכות ולא לתביעת הגירושין - אין ההחלטה מנוגדת לכוונת המחוקק ולמטרת החוק.

בדומה לזה קבע ביה"ד הגדול בפסק דינו בתיק 1382912/1:

ג. בתאריך כ"ה בניסן התשפ"ב (26.4.22), פחות משבועיים ימים לאחר פתיחת הליך יישוב הסכסוך נפתח בבית דין קמא, לבקשת המשיב, תיק 'החזקת ילדים' שאליו הגיש המשיב בקשה לקבוע את משמורת הקטינות בחזקתו הבלעדית.

כלפי עובדה זו אמרנו לעיל כי התנהלות מזכירות בית הדין הייתה שגויה:

1. כל עוד היו הצדדים מנועים מלהגיש תביעות - וזה היה המצב באותה עת נוכח פתיחת התיק, כאמור, בתוך תקופת עיכוב ההליכים הקבועה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה - 2014 (להלן: החוק להסדר התדיינויות) - לא היה מקום לאפשר פתיחת תיק והגשת בקשה שעניינה קביעת משמורת, ולו זמנית [...]

ייתכן שמשגה זה הוא שהביא לאי־בהירות בנוגע למועד הגשת התביעה או למחשבה כי היה ניסיון של מחטף בעניין הסמכויות, וכלפי זה מכוונת הערתנו דלעיל.

עם זאתכפי שיובהר להלן, סמכותו של בית הדין נרכשה כדין לאחר מכן, והמשגה הנזכר - אין בו ולא יכול היה להיות בו כדי למנוע את רכישתה או לאיין אותה [...]

ד. כאמור תיק החזקת ילדים נפתח בתאריך כ"ה בניסן התשפ"ב (26.4.22), פתיחת התיק במועד זה הייתה כאמור משגה ונעשתה שלא כדין, ברם אף שפתיחת התיק באותה עת, שלא כדין, לא היה בה כמובן כדי להקים סמכות, וגם אם נראה את התיק כאילו לא היה ולא נברא, בפן המשפטי, כל עוד לא יכול היה להיווצר כדין, מכל מקום בהיבט העובדתי, המנהלי והמחשובי היה תיק קיים.

ייתכן שהסדר הראוי, לשם הבהירות המשפטית, היה לסגור תיק זה ולפתוח תיק חדש עם הגשת התביעה במועד שבו יכולה הייתה להיות מוגשת. עם זאת אם משהגיע המועד שבו יכול היה תיק כזה להיפתח כדין הוגש אליו כתב תביעה כדין, במקום סגירתו ופתיחתו המחודשת אז - אין בכך פגם בהיבט המשפטי ויש לראות את התיק כאילו נפתח משפטית במועד הגשת כתב התביעה [...]

ואכן, אין לכחד כי נדונינו אינו זהה לנדונים דלעיל, שכן בנדונו של ביה"ד האזורי ירושלים התקיים דיון שבו הובעה התביעה בעל פה במועד שבו יכולה הייתה התביעה להיות מוגשת, ובנדונו האמור של ביה"ד הגדול הוגש כתב תביעה נוסף (לתיק הקיים) במועד כזה - ולא כך אירע בנדון שלפנינו.

אולם אף על פי כן סבורני כי העיקרון שנקבע בהחלטות אלה נכון גם בענייננו. גם את עצם קיומם של תיק פעיל ושל כתב תביעה המצוי בו, במועד שבו יכולה התביעה להיות מוגשת - כל עוד לא ניתנה החלטה, ואף לא הוגשה באותו מועד בקשה, למחיקת התביעה - יש מקום לראות כהגשת התביעה וכפתיחת התיק באותו מועד, ובלבד שקיומם של כתב התביעה ושל התיק במועד זה שבו יכולה התביעה להיות מוגשת, אף שנעשה בפועל על ידי הגשה המוקדמת למועד זה, אינו תולדה של הפרה מכוונת של הוראת המחוקק אלא של טעות שבתום לב.

לאמור: משהוגש כתב תביעה והתקבל במזכירות ביה"ד, גם אם בטעות, קודם למועד שבו יכול הוא להיות מוגש, ובהנחה שההגשה קודם המועד נעשתה אכן בתום לב, יש לפרש את הוראת המחוקק המונעת את הגשת התביעה במועד שבו הוגשה ועד למועד מסוים אחר, לא כהוראה המאיינת את התביעה שהוגשה ועושה אותה כאילו לא הוגשה כלל, אלא כהוראה המשהה את התביעה ועושה אותה כאילו לא הוגשה במועד שבו הוגשה בפועל, עד למועד שבו רשאי היה התובע להגישה.

עיקרון דומה לזה, בהקשר אחר, נקבע בפסק דין נוסף של ביה"ד הגדול בתיק 1381090/1, שם לא עמדה על הפרק שאלה התלויה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, אלא שאלת קיום הוראות סעיף 4ב1(א)(2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים לעניין המועד המאפשר הגשת "תביעת גט לפי דין תורה" לביה"ד בישראל שאותה "הגישה אישה יהודייה נגד אישה היהודי, אף אם לא מתקיימות לגביהם הזיקות [...] ובלבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה והאישה לא קיבלה גט מנישואין אלה [...]", וכך אמר שם ביה"ד, תוך שהוא מפנה בין השאר לפסיקות שהוזכרו לעיל:

אף אם נניח שבעת הגשת תביעת הגירושין לא חלפו עדיין ארבעה חודשים תמימים מעת משלוח ההזמנה הראשונה של 'בית דין אבן העזר', יש מקום לקבוע את קיומה של הסמכות.

קביעה זו תישען על שתי רגליים:
הרגל האחת היא העיקרון כי גם תביעה שבעת הגשתה היה מקום לפקפק בסמכותו של בית הדין לגביה, עשויה להיות מוכשרת לבוא בשעריו אם בשלב מאוחר יותר קם הבסיס לסמכות, שכן אם בשלב המאוחר יכולה הייתה התביעה להיות מוגשת, יש לראותה לצורך העניין כאילו אכן הוגשה אז - אם אומנם לא נידונה לגופה עד אז. כעין דברים אלה כתב בית דין זה לא מכבר בהקשר אחר, בפסק הדין שנתן מותב שבחבריו שניים מחברי מותב זה, בתיק 1382912/1 פלונית נ' פלוני (נבו 3.11.2022)‏‏ [...]

וראה עוד בדבריו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים בפסק דינו בתיק 1133822/4 פלונית נ' פלוני (נבו 27.6.2018)‏‏ [...]

וראה והשווה עוד לעיקרון שקבע נשיא בית המשפט העליון (אז) א' ברק כבר לפני שנים רבות בבג"ץ 5679/03, בהקשר ל'כריכה' העשויה להיווצר - וליצור סמכות - לא רק בעת הגשת התביעה אלא גם במהלך ההתדיינות בה, לאמור כי אף שבעת הגשת תביעת הגירושין לא הייתה היא תביעת גירושין כרוכה, אם במהלך ההתדיינות בה נדונו עניינים היכולים להיכרך בה, הרי שמאותה שעה רואים אנו את התביעה כביכול במוגשת שנית כשעניינים אלה כרוכים בה [...]

פסה"ד נוסף של ביה"ד הגדול, פסה"ד בתיק 1458535/1, עסק בסוגיה דומה לזו שלפנינו - היינו בהקשר להארכת המועדים שבשל מלחמת 'חרבות ברזל'.

במקרה זה שני הצדדים הגישו תביעות - זה לביה"ד וזו לבית המשפט - בתקופה שלא היו יכולים להגישן. בית הדין האזורי קבע גם שם כי יש מקום לראות את התביעה המונחת על שולחן ביה"ד כמוגשת בעת שיכולה הייתה להיות מוגשת (והוא הדין, עקרונית, לזו המונחת על שולחן בית המשפט, אלא שבפועל המועד שבו יכולה הייתה התביעה להיות מוגשת לביה"ד קדם - כיוון שמגיש תביעה זו היה בעל זכות הקדימה - וממילא היא שתיראה כקודמת). הדברים הובאו בתוך פסק דינו של ביה"ד הגדול, ומשתמע כי הסכים להם:

המשיב הגיש לבית הדין קמא תביעת גירושין ובסמוך לאחר מכן כרך לה תביעת רכוש. זה הבסיס המאפשר את קניית הסמכות - כריכה. ואם כי כדי שהסמכות אכן תיקנה לבית הדין צריך לקבוע גם כי תביעת הגירושין הייתה כנה וכי הכריכה הייתה כנה ונעשתה כדין, מכל מקום השאלה שניצבה לפני בית הדין קמא לא הייתה שאלת מבחני הכריכה אלא שאלת הקדימות בהגשת התביעות, שכן קודם להגשת תביעתו של המשיב הגישה המערערת תביעה מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה [...]

באשר לשאלה אם תביעתה של המערערת שהוגשה לבית המשפט לפני הגשת תביעת המשיב לבית הדין הרבני הוגשה כדין (ויכולה הייתה להקנות לו את הסמכות), השיב בית הדין קמא בשלילה [...] סיבתה של התשובה השלילית לעניין התביעה שהוגשה לבית המשפט נעוצה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה - 2014, (להלן: החוק). המשיב הגיש לבית הדין בקשה ליישוב סכסוך ואף התייצב לפגישת המהו"ת שנקבעה בעטיה של בקשתו זו, המערערת לא התייצבה לאותה פגישה. סעיף 3(א) לחוק קובע כי "המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך", וסעיף 3(י)(1) לחוק מתיר הגשת תובענה כאמור רק למבקש שהגיע לפגישות המהו"ת לאחר הגשת בקשת יישוב סכסוך בשנה שקדמה להגשת התובענה ("ובלבד שבעת הגשת התובענה חלפו התקופות כאמור בסעיף קטן (ה) ותקופת 15 הימים שבסעיף 4 לעניין הבקשה"). תנאים אלה התקיימו בתביעתו של המשיב [...] לא כן באשר למערערת שלא הגישה בקשה דומה ואף לא התייצבה לפגישת המהו"ת שנקבעה בשל בקשת יישוב הסכסוך של המשיב, וממילא לא הייתה רשאית להגיש לבית המשפט את התביעה שהגישה.

ג. בית הדין קמא העיר כי אומנם למעשה גם תביעת המשיב הוגשה בעת שהיה מנוע מלהגישה, שכן הגשת התובענה גם בתנאים האמורים צריכה להיות לאחר חלוף התקופות האמורות בסעיף 3(ה) לחוק, ומאחר שתקנות החירום שנתקנו בשל מערכת 'חרבות ברזל' גררו הארכת מועדים, הרי שיכול היה המשיב להגיש את תביעותיו רק בראשית חודש דצמבר ולא במועד שהוגשו בפועל, במהלך חודש נובמבר, אלא שפגם זה ניתן לריפוי אליבא דבית הדין קמא בראיית התביעה המונחת על שולחן בית הדין בראשית דצמבר כאילו אז הוגשה. לפגם שבתביעת המערערת לעומת זאת אין להעלות ארוכה בדרך דומה, שהרי גם בדצמבר לא הייתה יכולה להגיש תובענה, לאחר שלא התייצבה לפגישות המהו"ת במסגרת בקשת יישוב הסכסוך שהגיש המשיב, ללא שתגיש תחילה בעצמה בקשה ליישוב סכסוך.

אנו נעיר כי נוכח מגבלת התקופות האמורה, יכול היה בית הדין לקבוע את שקבע גם ללא שיזדקק למחדל אי־ההתייצבות בפגישות המהו"ת, שכן נוכח הארכת המועדים נמצא כי בעת הגשת תביעת המערערת הייתה מנועה מלהגיש תובענות כלשהן בעניינו של הסכסוך המשפחתי גם נוכח הוראות סעיף 3(ה) לחוק - מה שאכן אמור גם לגבי המשיב ושמחמתו קבע בית הדין קמא כי יש לראות את תביעתו כאילו הוגשה רק בראשית דצמבר, ומכוחו של סעיף 4 לחוק לא הייתה יכולה להגישן - ובזאת נבדלת היא מהמשיב - אף בחמישה עשר הימים הראשונים של חודש דצמבר. משכך אף אם נחיל על תביעתה את העיקרון שהוחל על תביעת המשיב, היינו את ראייתה כאילו הוגשה במועד שבו אפשר היה להגישה אף שלמעשה הוגשה קודם לו, עדיין תהיה התוצאה כי תביעת המשיב קדמה לתביעתה וממילא הוקנתה הסמכות לבית הדין.
אציין כי באותו פסק דין העיר ביה"ד הגדול - וראוי לחזור על הערה זו גם כאן:

בשולי הדברים נעיר כי הגישה של ראיית תביעה תלויה ועומדת כאילו הוגשה שנית במועד שבו אפשר היה להגישה אינה גישה של "לכתחילה", דרך המלך היא למחוק את התביעה המוגשת קודם זמנה ולסגור את התיק, תוך שבהגיע המועד רשאי בעל הדין המבקש זאת לשוב ולהגיש תביעה חדשה.

אך למרות האמור המשיך ביה"ד הגדול שם - והן הן הדברים האמורים אף כאן בנוגע לסוגיית תום הלב, וכל שכן שעה שנראה כי הגשת התביעה קודם זמנה הייתה תולדת טעות שלא המערער לבדו כשל בה אלא אף ביה"ד ובית המשפט עצמם:

עם זאת מאחר שסגירת תיק ופתיחתו עניין מנהלי הן ולא עניין משפטי מהותי, ובכפוף לאי־התחלת דיון שלא כדין בתביעה בעת שאין הגשתה והדיון בה מותרים, יש אכן מקום להכשיר "בדיעבד" את התביעה שהוגשה טרם זמנה ולראותה כאילו הוגשה שנית במועד [...] עיקרון זה התבאר כבר בהחלטות בית הדין במקרים אחרים,

ונכון הוא במשנה תוקף שעה שנראה לכאורה כי הגשות התביעות (של שני הצדדים) קודם למועד לא היו בכוונת מכוון של סטייה מהוראות החוק והגשת התביעה בעת שאין להגישה - ולו כדי ליצור במכוון מצב שבו מייד עם הגיע העת המותרת להגשת התביעה תהיה זו מצויה על שולחן בית הדין - אלא תוצאה של אי־מודעות להוראות בדבר הארכת המועדים.

אחר כל דברי אלה חשוב שאבהיר, כי אפשרות זו של ראיית התביעה שהוגשה אל הערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים כמי שהוגשה במועד, לאחר שייתמו ימי עיכוב ההליכים, לא נאמרה אלא אך ורק בנוגע למקרה חריג ויוצא דופן זה של תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה), תשפ"ד-2023 והודעות השר לשירותי דת שניתנו לפי תקנה 4 לתקנות חירום אלה, אשר האריכו את התקופה בה לא יבואו הימים בחשבון מניין הימים המנויים בחוק, ואין לנו בו אלא חידושו. אפשרות פרשנות זו נתתי, כאמור, משום שהוראה חריגה זו יצאה בתקופת קשה וסוערת כאשר רובו המכריע של ציבור בעלי הדין ועורכי הדין לא היו מודעים לשינוי המהותי שזו עשתה לימי עיכוב ההליכים לפי החוק להסדר התדיינויות, ואף גם לא כל השופטים והדיינים היו מודעים אליו. ועובדה היא שאף השופטת הנכבדה במקרה זה לא הייתה מודעת לכך. אך דבריי אלה, על אף האמור לעיל, אינם באים לשנות את המצב המשפטי הקיים במקרה שאינו נוגע למסגרת המצומצמת והספציפית שהזכרתי, ובכל מקרה רגיל אין לעקוף את הוראות סעיף 3(א) ו- 3(ה) לחוק הקובעים כי לא ניתן להגיש תביעה בעניין של סכסוך משפחתי לערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים, וגם אם הוגשה תביעה שכזו בתקופת עיכוב ההליכים - הרי היא כמי שלא הוגשה כלל, ולא תוכשר אותה הגשה אחר תום התקופה, ולא תיחשב כמי שהוגשה אז כדין. זאת, שהרי אם לא כן סיכלנו את התכליות והעקרונות שעליו מבוסס החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.

סוף דבר, דעתי היא כי נוכח התנהלותו של המערער שניכר כי לא נבעה מרצון לתפוס סמכות שלא כדין ולהפר את מצוות המחוקק או את התקנות, ולא כל שכן שעה שנראה כי דווקא המשיבה היא שנהגה בחוסר תום לב בעניין זה ולא העירה את תשומת ליבם של המערער ושל ביה"ד עצמו בדבר הוראת התקנות - אף שבעצמה הייתה מודעת להן - נכון וצודק הוא לראות את התביעה שהגיש המערער כאילו הוגשה במועד שבו רשאי היה להגישה ושבפועל הייתה תלויה בו ועומדת מבלי שתינתן החלטה למחיקתה ואף מבלי שתוגש בקשה להורות על מחיקתה. ראייה זו אפשרית מצד לשונו של החוק, מבוססת על פסיקות קודמות במקרים אחרים וצודקת לפי העניין.

הואיל וכך, לדעתי, דינו של הערעור להתקבל.

החלטת ביה"ד קמא בדבר מחיקת התביעות שהגיש לו המערער מבוטלת אפוא; תיקי התביעות ייפתחו מחדש; התביעות תיראנה כאילו הוגשו במועד שבו רשאי היה המערער להגישן; וכיוון שכך ומאחר שזכות הקדימה הייתה של המערער (ותביעות המשיבה הוגשו לבית המשפט משום כך רק לאחר מועד זה), הרי שאף הסמכות לדון בתביעות הכרוכות - סמכותו של ביה"ד היא.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

ראיתי מש"כ עמיתיי ואין אני יכול להסכים עימם בקביעתם כי הגשת תביעה בתוך ימי עיכוב ההליכים נקראת הגשת תביעה במועדה, בעת שיגיע מועד תום תקופת עיכוב ההליכים. מרכז דבריי אינו מתמקד בעניין הגדרת תום הלב, ועל מי מן הצדדים ניתן לומר שהוא אינו תם לב (שהוא כנראה הבסיס למסקנתם). אף שאפילו נקבע שמי שהגיש את התביעה הגיש אותה בתום לב, בפועל לא הייתה הגשת תביעה, ולא אמרינן אונסא כמאן דעביד, ובוודאי לא בנידון דידן שיש לקבוע שאי הגשת התביעה במועד שניתן היה להגישה הינה רשלנות ולכל הפחות הוי טעות ושגגה. ונבאר הדברים באר היטב.

א. בפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי שמחק תביעת הגירושין של האיש המערער, תביעה אליה כרך ענייני הרכוש, כתובה ומזונות האישה. מכיוון שהתביעה הוגשה בתקופת עיכוב ההליכים.

נקדים ונאמר, אין ספק שלידתה של המחלוקת בין הצדדים בתיק זה, נובעת מהכאוס ששרר במדינת ישראל בתקופת מלחמת חרבות ברזל, כאוס שהצריך לתקן את תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה), תשפ"ד-2023, תקנות שתוקפן הוארך מעת לעת מידי ימים ספורים בשש פעימות עוקבות. התקנות הוחלו תחילה מיום 8/10/23 והפעימה האחרונה תמה ביום 30/11/23. במקביל הופעלו בבתי המשפט, "תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), תשנ"א-1991", בתקנות אלו ישנה הוראה על הארכת מועדים במצב חרום, יש לציין שהמועדים בהם הופעלו תקנות אלו, היו מועדים דומים בכל הרשויות השיפוטיות למיניהן, ובפרט בבתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים, שלהם סמכות מקבילה במספר עניינים.

בין כך ובין כך, מסתבר שבין בעלי הדין, בין עורכי הדין, ואף דיינים ושופטים לא מעטים, לא היו מודעים לפרטי הפרטים וליישום המעשי של התקנות. נוסח התקנות לבתי הדין אכן פורסם ביום 10/10/23, אך מתן התוקף החוקי להוראות השונות בתקנות יהיה אמור להיות על ידי הודעות שר הדתות מעת לעת שפורסמו ברשומות, וספק רב מי מבעלי הדין ועורכי הדין אכן היה מעודכן במעקב יומיומי אחר הפרסומים ברשומות, (עם זאת דייני בתי הדין עודכנו במייל ע"י הייעוץ המשפטי). אכן אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעשייתו והחובה להישמע לו, אך לא בכל מקרה אי הידיעה נובעת מחוסר תום לב וכוונת זדון.

כאמור, הבלבול גרם לטעויות בחשבון מועדי עיכוב ההליכים וכעין זה מצינו בעת החורבן, כדכתב התוס' בראש השנה יח, ב ד"ה זה.

זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר - היינו בראשונה אבל בשניה הובקעה בי"ז [...] והך ברייתא מתנינן בירושלמי וגרסי' בה י"ז בתמוז, ואף על גב דכתיב בקרא בתשעה לחדש, קלקול חשבונות היו שם, ופליג אש"ס דידן, ורוצה לומר דמתוך טרדתם טעו בחשבונם, ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים.

מבואר שהכאוס שנגרם מהמלחמה והמצור על ירושלים הביא למצב שלא ידעו מהו התאריך שבו התחיל המצור. אף בנידון דידן, יכול להיות שב"כ המערער לא ידעה את המועד בו יגמרו ימי עיכוב ההליכים, אך בניגוד למה שהיה בזמן החורבן, שקידוש החודש היה על פי הראיה ואין לוחות שנה ולכן לא ניתן היה לברר זאת, במקרה שבפנינו, שב"כ המערער ידעה (או עכ"פ הייתה אמורה לדעת) שיש תקנות לשעת חירום, חובה היה עליה לערוך חיפוש ולהגיע לבירור ידיעה זאת, אף אם רצתה להזדרז ולהגיש התביעה פן יעברו ימי הקדימה שניתנו לבעל, רצון זה אינו פוטר אותה מלבדוק מהו התוקף המשפטי של הגשה זו.

ב. ועתה נבוא לגופם של דברים.
לדברי המערער:
1. תביעתו הוגשה בתום לב, תוך אי שימת לב לעובדה שעדיין הצדדים מצויים בתקופת עיכוב הליכים.

2. המשיבה ידעה על הגשת התביעות, ובחוסר תום לב לא הגישה בקשה למחיקת תביעת הבעל, בעת שהיה יכול לנצל זכותו להגיש תביעה תחילה. בקשתה למחיקה הוגשה רק לאחר שהגישה תביעה לבית המשפט, בחלוף המועד שהייתה מנועה מלהגישה.

3. אף שידע שיש עיכוב הליכים בבית המשפט, חשב שבביה"ד שסדרי הדין בו שונים, אין עיכוב הליכים.

4. העובדה שבי"ד קמא קבע מועד לדיון, וביה"ד אף פנה ביום 4/12/23 לקבלת תגובת המשיבה, לבקשה שהגיש בתיק חלוקת הרכוש (יש לציין שלא ניתנה תגובה מצד האישה לבקשה זו, וגם האיש לא הגישה שנית), לימד אותו שביה"ד רכש הסמכות לדון תביעתו וידון בתביעה.

5. אף שהתברר שבזמן שהוגשו התביעות אי היה אפשר להגישן, מכיוון שהתביעות היו תלויות ועומדות, כשיגיע המועד שניתן היה להגישן, התביעה נחשבת כאילו הוגשה אז.

לעומתו טוענת המשיבה:
1. המערער ידע מהחלטת בית המשפט שמועד עיכוב ההליכים לא תם, ולמרות זאת הגיש תביעתו לביה"ד בחוסר תום לב.

2. הראיה לדבר, שתביעתו למזונות ילדים בבית המשפט לענייני משפחה, לא הוגשה עד ליום 9.1.24, מפני שהבין שרק בתאריך הנ"ל היה אפשר להגיש תביעותיו. משכך התביעה שהוגשה לפני מועד עיכוב ההליכים, הרי היא כמי שלא הוגשה.

3. ערכאה שיפוטית קונה סמכות במועד הגשת התביעה, ולפיכך אם לא נקנתה הסמכות במועד זה, הסמכות אינה יכולה להיקנות לאחר זמן, ללא הגשת תביעה בפועל.

ג. נקדים תחילה העובדות ונסביר משמעותן, ובתוך דברנו נתייחס לטענות שנטענו בפנינו ע"י המערער.

ביום 22/8/23 הגיש המערער בקשה לישוב סכסוך. על פי ההליך שנקבע בסעיף 3(א) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה-2014:

המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך; הבקשה לא תכלול טענות או עובדות בקשר לסכסוך או בקשר לסמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

סעיף 3(ח) לחוק קובע:

בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ואם התקופה הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) - 75 ימים, או בתקופה קצרה או ארוכה מזו אם החליטה על כך ערכאה שיפוטית לפי סעיף 5(א)(5) (להלן - תקופת עיכוב ההליכים), ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית, ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

כמו כן סעיף 6א(א)(1) לחוק קובע, אלו ימים לא ימנו במסגרת 60 היום:

הימים והתקופות המנויים להלן לא יבואו במניין הימים לפי חוק זה:

(1) לעניין בקשות ליישוב סכסוך המוגשות לבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים - שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, התקופה שמיום י"ד בתשרי עד יום כ"ב בתשרי והתקופה שמיום י"ד בניסן עד כ"א בניסן;

מלבד זאת סעיף 10 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 קובע:

מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין.
[... ]
(ג) במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה.

על פי ההוראות הנזכרות, בנסיבות העניין שמועד הגשת הבקשה לישוב סכסוך היה ביום ה' אלול תשפ"ג 22/8/23, כשבמסגרת תקופת ימי עיכוב ההליכים חלו גם חגי תשרי, אשר על כן במסגרת חישוב 60 ימי עיכוב ההליכים נפחית את הימים אשר על פי החוק להסדר התדיינויות וחוק הפרשנות לא יבואו ימים אלה במניין הימים.

מכיוון שהבקשה לישוב סכסוך הוגשה ביום 22/8/23, יום זה לא יבוא במניין, והמניין יתחיל למחרתו ביום 23/8/23. כידוע, בחודש אוגוסט יש למנות 9 ימים. מתחילת ספטמבר עד ער"ה יש למנות 15 יום, על פי סעיף 6 לחוק אין למנות שני ימי ר"ה, בעשי"ת מ- 18/9 עד 24/9 יש למנות 7 ימים, יוהכ"פ לא נמנה כפי שקובע סעיף 6 לחוק. בין ר"ה לסוכות נמנה את הימים 26/9 עד 28/9 שהם סה"כ 3 ימים. את הימים שמיום י"ד עד כ"ב תשרי שהם חג הסוכות לא נמנה, כפי שקובע סעיף 6 לחוק. משכך עד שמחת תורה עברו 34 יום מימי עיכוב ההליכים, לפיכך לולי המלחמה אחרי שמחת תורה 7/10/23, יש למנות עוד 26 יום, ימים אלו הסתיימו ביום חמישי 2/11/23.

ארבעה ימים לאחר מכן ביום כ"ב חשוון תשפ"ד 6/11/23 קבע בית המשפט:

"בחלוף תקופת עיכוב ההליכים, מורה על סגירת התיק, תיק ישוב הסכסוך".

ההחלטה ניתנה כנראה כרוטינה בעקבות הודעת יח"ס על קיום פגישת מהו"ת. ועל סמך ההנחה שחלפו ימי מועד עיכוב ההליכים.

ד. אכן ביום 7/10/23 פרצה מלחמת חרבות ברזל.

שר המשפטים הפעיל את התקנות לשעת חירום בבתי המשפט, תקנות המורות על עיכוב הליכים.

ביום 10/10/23 נתקנו תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה), תשפ"ד-2023. בסעיף 4 לתקנות אלו נקבע:

תקופת תוקפה של ההודעה לא תבוא במניין הימים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, שנקבעו בחיקוק או שהורה בית הדין, ובכלל זה מניין ימי תקופת עיכוב ההליכים לפי חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014, אלא אם כן הורה בית הדין אחרת בהחלטה, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

משמעותה המעשית של תקנה זו הינה, שמניין 60 ימי עיכוב ההליכים נעצר ביום 8/10/23, באופן שנשארו עדיין 26 יום לעיכוב ההליכים, כאמור תקופת חירום זו המונעת את מניין הימים המשיכה בהתאם להודעות השר מעת לעת והוארכה עד ליום 30/11/2023.

משכך אין ספק שהחלטת בית המשפט מיום 6/11/23 ולפיה חלפה תקופת עיכוב ההליכים הינה החלטה מוטעית (ונבעה כנראה מחוסר ידיעה על התקנות והחלטות השר אשר התפרסמו בעניין). ואכן האישה הגישה בקשה לבית המשפט לפתיחת התיק מחדש מכיוון שעל פי התקנות לשעת חירום תקופת עיכוב ההליכים עדיין לא הסתיימה. בית המשפט קיבל בפועל את בקשתה, וביום 8/11/23 חזר בו בית המשפט וקבע בהחלטתו:

"יובהר כי תקופת עיכוב ההליכים תעמוד בתוקפה בהתאם לקבוע בחוק ובתקנות, ואין בסגירת התיק כדי לקצר את תקופת עיכוב ההליכים".

בית המשפט לא היה יכול לקבוע באותה עת מתי תיגמר תקופת עיכוב ההליכים, שהרי אין מי שיודע מה ילד יום, וכאמור תקופות עיכוב ההליכים חודשו מעת לעת.

ביום 30/11/23 הסתיים תוקפן של תקנות שעת חירום, שהורו על עיכוב ההליכים בין בבתי הדין ובין בבתי המשפט, והחל מיום 1/12/23 נהגו תקנות הדיינים (הוראת שעה - חרבות ברזל) (סדרי דין בבתי דין רבניים), תשפ"ד-2023, חדשות, ולפיהן הארכת המועדים נהגה ממועד זה ואילך רק לגבי המנויים בתקנה זו, כמשרתים במילואים, חטופים, נעדרים וקרוביהם, דבר שאינו רלוונטי לבני הזוג שבפנינו.

משכך מיום 1/12/23 המשיך מניין הימים. על פי חישוב הימים במקרה שלפנינו, הרי שרק ביום 26/12/23 הסתיימה תקופת עיכוב ההליכים, ומלמחרתו היו לבעל 15 ימי קדימה בהם היה רשאי להגיש תביעתו. זאת, כפי שקובע סעיף 4 לחוק:

חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה), ולא הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בהליך ליישוב סכסוך בהסכמה, רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין; לא הגיש הצד האמור תובענה כאמור או שהגיש תובענה כאמור רק לגבי חלק מהעניינים שבסכסוך המשפחתי, רשאי הצד האחר להגיש לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי שלגביו לא הוגשה תובענה כאמור.

15 הימים שבהם ניתנה לבעל זכות קדימה תמו ביום 10/1/24, ולמחרתו ביום 11/1/24 הייתה האישה רשאית להגיש תביעותיה.

הבעל לא חזר והגיש תביעתו לביה"ד לא ב- 15 הימים הנתונים לו כ'ימי קדימה' ולא לאחריהם.

ביום 9/1/24 הגיש הבעל לבית המשפט תביעה לקביעת מזונות הילדים.

ביום 10/1/24 הגישה האישה תביעה בענייני הרכוש לבית המשפט.

ביום 14/1/24 הגישה האישה בקשה למחיקת התביעה בביה"ד, מאחר שהתביעה הוגשה בתקופת עיכוב ההליכים.

אחרי תגובות ותגובות שכנגד נתן ביה"ד קמא את ההחלטה המעורערת.

ה. אחרי ששטחנו העובדות באריכות, נבאר תחילה הנראה לנו למעשה.

דברי המחוקק בסעיף 3(א) לחוק ברור מיללו: "המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך", וכן בסעיף 3(ה) נאמר באופן ברור 3(ה) "לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית". וכך גם בסעיף 3(י) לחוק "על אף האמור בסעיף קטן (א), אדם רשאי להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי בלא שהגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך, אם מתקיים אחד מאלה". החוק מונע ושולל את עצם 'הגשת' התובענה, ולמעשה הפעולה המשפטית המרכזית שאותה בא החוק להסדר התדיינויות למנוע היא "הגשת" כתבי תובענה לערכאה השופטת בתוך מסגרת ימי תקופת 'עיכוב ההלכים', כאשר המרכיב המרכזי שבו עוסק החוק הוא 'מועד ההגשה' של התובענה או הבקשה ליש"ס. זאת, במידת מה בדומה למועד הקובע את סמכות הגשת התביעות בבית הדין או בבית המשפט, שהוא מועד 'הגשת' התביעה אל הערכאה השופטת (ראה תמ"ש (ירושלים) 3343/97 א' ו' נגד א' א', ו'), ופעמים זהו אף המועד הקובע ביחס לבחינת כנות התביעה (ראה בג"ץ 159/63 מרדכי אילון נ' הרב ש' ב' ורנר ואח', יז 2339, עמ' 2341; בר"ע 13/66 פלונית (קטינה) נ' נגד פלוני, עמ' 516; וע"א 184/75 דויטש נ' דויטש , פ"ד כט(2) 525, ולעומתם ע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא (4) 518).

כל זאת, קבע המחוקק, כפי שכתב והגדיר בסעיף מטרת החוק, בסעיף 1 לחוק:

לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילדה וילד.

כך גם נכתב בדברי ההסבר לחוק זה, כאשר אחד ממרכיביו המרכזיים הוא מניעת הגשת כתבי בית הדין במסגרת תביעות בבתי הדין או בתי המשפט לענייני משפחה (הוספת ההדגשות אינן במקור):

קיומה של התדיינות משפטית בסכסוך משפחתי, הכוללת הגשת כתבי תביעה שבהם מטיחים הצדדים האשמות זה כנגד זה [... ] יוצרת מחסומים ומכשולים חדשים בקשרי המשפחה, מקצינה את עמדות הצדדים ובכך מקשה על האפשרות ליישובו של הסכסוך האישי-רגשי.
[... ]
על כן, יש חשיבות רבה להביא את הצדדים לסכסוך המשפחתי ליישב את הסכסוך ביניהם בהסכמה בלי להגיע לקיומה של התדיינות משפטית, ולהעמיד לרשותם כלים שיסייעו להם בהשגת ההסכמות בשלב מוקדם, לפני הגשתם של כתבי בי - דין.
[... ]
מירוץ הסמכויות [... ] מביא בני זוג להגשת תביעות משפטיות, שבמסגרתן מוגשים כתבי תביעה מפורטים המסלימים את הסכסוך המשפחתי, גם בשלבים מוקדמים של הסכסוך האישי בטרם גיבשו בני הזוג סופית את רצונם, זאת מחשש שבן הזוג האחר יקדים ויפנה לערכאה המשפטית הנוחה לו ובכך "יתפוס סמכות" באותה ערכאה.

מסיבה זו קבע המחוקק בסעיף 3(א):

המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך; הבקשה לא תכלול טענות או עובדות בקשר לסכסוך או בקשר לסמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

עיקרון התנהלות זה עומד ביסוד דבריו של ר"י בן קרחה בסנהדרין ז, א "מצוה למימרא להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו" ופירש רש"י "דפתחינן להו בפשרה". ונפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' יב ס"ב:

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה.

וביאר שם הסמ"ע ס"ק ו':

עיין דרישה [סעיף ב'] שהוכחתי לפי מאי דקי"ל [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כוונת המחבר במ"ש שאומר להם הדין אתם רוצים, ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון, אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה, ע"ש:

יש להוסיף שרעיון נוסף העומד מאחורי חוק זה, שמטרתו הייתה לרסן את מירוץ הסמכויות ולדחות הגשת תביעות שמחריפות ומעמיקות הסכסוכים בין בני זוג. וכעין תקנת גט מקושר שתקנו בכהנים כדי שלא יעשו מעשה בלתי הפיך עיין ב"ב קס, ב, ולכך הגשת תביעה בתוך ימי עיכוב ההליכים מסכלת מטרתו.

ו. ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך מתחילה תקופת עיכוב ההליכים, אשר מונעת מהצדדים מלהגיש תובענות, בקשות וכתבי טענות אל ערכאות המשפט, וזאת כדי שהצדדים יתפנו מכל מאבק משפטי וייעדו את כל מאמציהם ליישב את הסכסוך ביניהם בדרך של הסכמה ושלום, בלא שיהיו מונחים לפניהם חרבם המתהפכת של ההליכים המשפטיים וכתבי הטענות הפוגעניים. וכך קובע סעיף 3(ה) לחוק:

בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך [... ] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית .

ודוק, אילו המחוקק היה סבור שהגשת תובענה בתוך תקופת ימי עיכוב ההליכים תיחשב כמי שהוגשה כדין וכאילו הוגשה לאחר תום אותם ימים, לא היה טעם עוד בהוראתו בסעיף 3(ה), והיה עליו לכתוב במקום כך במפורש ולקבוע כי אם הוגשה תביעה כאמור בתוך תקופת עיכוב ההליכים, לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים יראו אותה כאילו הוגשה במועד שניתן להגישה. ובמילים אחרות, הפוך ממה שנקבע בחוק, בתקופת עיכוב ההליכים "יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית, אך מועד הגשתה יחשב רק ביום בו יהיה ניתן להגישה". מכך שהחוק לא כתב זאת ואף כתב את ההיפך מכך, אין כל ספק שהחוק שולל אפשרות זו, והרי הגשת תביעה שכזו כבטלה ומבוטלת וכאילו לא הוגשה מעולם.

אילו היה אפשרי וקביל אותו 'קונץ פטנט' משפטי של הגשת התובענה אל הערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים, כאשר אחר תום תקופה זו תחשב כאילו הוגשה, אז - מעבר לחוסר ההיגיון שבדבר - הרי שבכך סיכלנו וביטלנו את כל מטרתו ותכליתו של החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה. בעלי דין יחזרו ויגישו תביעות בענייני סכסוך משפחתי ככל העולה על רוחם, כפי שהיה טרם החוק. זאת יעשו לאחר הגשת הבקשה בתקופת עיכוב ההליכים, בעת שעל פי החוק לא ניתן להגישן, (אכן לפני הגשת הבקשה לישוב סכסוך, המזכירות לא תקבל התובענה, כמבואר בסעיף 2א.(א) לחוק "לא תקבל מזכירות ערכאה שיפוטית תובענה, לרבות בקשה לסעד זמני, בלא שהוגשה תחילה בקשה ליישוב סכסוך"), ותביעות אלה תישארנה מונחות ב'סטנד-ביי' על פתחו של בית הדין, ובבוא העת לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים, תיפתחנה להן אוטומטית דלתות בית הדין והתביעות תנחתנה להן מעצמן על שולחן בית הדין, ותיחשבנה כאילו הוגשו אז במועד המתאים, מעין "הגשה אריכתא".

אם כך היה הדבר, לשם מה לקיים את פגישות המהו"ת ביחידות הסיוע, לתת צווים זמניים לשמירת המצב הקיים ולעשות מאמצים להבאת הצדדים להסכם בדרכים של שלום - כאשר ברקע כבר נשמעים צחצוחי החרבות, מונחים כתבי טענות פוגעניים והליכי תביעה משפטיים, שממתינים רק לעת הפשרתם, המהווים כעין הנחת אקדח טעון שיירה לאחר שיגיע המועד. (זאת, למרות שבתוך עמנו אנו יושבים, וברור לנו שחלק לא מבוטל מהגשת תביעות אלו, ואולי רובן, מוגשות מהכרח ולא מתוך כוונה ליישב הסכסוך, ופוק חזי מאי עמא דבר).

ברור, כפי שקובע החוק שוב ושוב, כי בתקופת עיכוב ההליכים "לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית", ואם אלו הוגשו, בניגוד להוראות החוק הרי הן כאילו לא הוגשו, ולא אירע דבר מבחינת ההליך המשפטי, ועל הצד המעוניין להגיש את תביעתו, לעשות זאת רק לאחר תום תקופת 'עיכוב ההליכים' וימי הקדימה', וכל פטנט ומניפולציה משפטית אחרים לא יעזור. הגשת תובענה במועד זה, אין לה שום משמעות אף אם הונח כתב תביעה במזכירות או נשלח במייל ואף אם נפתח תיק ידני או אלקטרוני, התביעה נופחת את נשמתה עם הגשתה, והרי היא כנפל שלא נולד, וממילא אין אפשרות להחיותה. במקרה שכזה אין צורך להגשת בקשה למחיקת התביעה, והרשות השיפוטית חייבת למחוק התביעה מיוזמתה, שהרי אין בהגשה זו ולא כלום, ודומה היא להגשת תובענה לרשות שיפוטית בדברים שאין לה סמכות לדון.

כוונת המחוקק, כאמור, הייתה לסייע לצדדים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום והסכמה, ולכן השהה המחוקק ומנע הגשת תביעה ואף רישום פרטי הסכסוך, אף שיש בחוק זה משום פגיעה חוקתית במניעת גישה לערכאות. טעמו של דבר הוא, משום שעצם הנחת התביעה על שולחן הערכאה השופטת, מערערת את מטרת החוק ומגמתו להביא לפתרון הסכסוך בדרכי הסכמה ושלום. אם נאפשר הגשת תביעה מושהית, הרי שמטרת החוק תסוכל.

מטרתו של המחוקק, שבתקופה זו של עיכוב ההליכים, שער הכניסה להנחת התביעה בפני הרשויות השיפוטיות נעול. יש בית ובו פתח, אך פתחו נעול עד השעה שיפתח. ועיין כעין זה במליצת הגמ' בשבת לא:

אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו.

כדי שרשות שיפוטית תדון בתובענה צריכים להכניס התביעה בשעריה לתוך הבית - הרשות השיפוטית, הנחת התביעה בימי עיכוב ההליכים, היא הנחה על פתח הבית שדלתו נעולה, על סמך שיהיה מי שיכניסה כשיפתח הפתח. וכמו שבסוגיית הגמ' בשבת, אם אין לו מפתחות להיכנס אין שום משמעות למה שיש בתוך הבית, אף כאן ללא המפתח של הגשת תביעה, המעשה הינו ללא משמעות אף אם נעשה פיזית, אף אם התביעה הונחה בשולחן מזכירות ביה"ד ואף אם פקיד ביה"ד פתח תיק אלקטרוני במחשב ביה"ד, שבו צוין זמן פתיחה וזמן פתיחה משפטי, אין שום משמעות לפעולה טכנית זו. מפני שמשפטית לא הייתה הנחת תביעה ופתיחת התיק אינה חוקית בנסיבות העניין, הרי הוא בפועל מונח מחוץ לבית. מבחינה משפטית לא נעשה דבר, הרי היא כגוף ללא נשמה, משכך רק לאחר מכן לכשיגיע הזמן, צריכה להיות הפעולה הטכנית שנעשית אחרי פתיחת השער הכניסה לבית, ולכן במועד שאפשר להגיש התביעה, צריך שיכניס המכניס את התביעה לבית, להגישה. לתביעה אין רגלים משלה ואין מי שיכניסה באותה עת, התובע המגיע למזכירות ביה"ד ופועל כפי שקובעות התקנות, בין תקנות הדיון ובין סדר הדין האזרחי, בפעולותיו הוא המכניס את התביעה אל הבית, ובאין הכנסה, התביעה ממשיכה לעמוד מבחוץ. פעולה זו של ההכנסה בפועל היא זו היכולה לתת נשמה לתיק ולהחיותו. אין הדבר שונה ממי שהגיע למזכירת ביה"ד עם כתב התביעה בידו ולא עשה את הפעולות הנצרכות על פי התקנות, שאין שום משמעות להגעתו. הדבר נכון לגבי הגשת תביעה, ונכון לגבי כל פעולה שאדם צריך לעשות ברשות כלשהי, שאם נקבע לו מועד לעשות את הפעולה הנדרשת, והוא הגיע לפני הזמן אין משמעות להגעתו, כל עוד לא עשה מה שנצרך לעשות וכפי שנצרך.

ז. הדרך להגשת תובענה, המכניסה את התביעה בפני הרשות השיפוטית נקבעה בתקנות הדיון, תקנות אלו דורשות פרוצדורה משפטית מחייבת, חלקן דורשות פעולות טכניות מסוימות בלבד, אך רובן של התקנות הינם פעולות הלכתיות מחייבות. בין בפסיקת בתי הדין ובין בפסיקת בתי המשפט, דנו בארוכה על מידת ההקפדה הנצרכת בשמירת כללי סדר הדין, ואף אנו הארכנו בזה במספר פסקי דין, אין ספק שהפרוצדורה המשפטית היא שפחתה של הגבירה - המהות. עם זאת הנחת היסוד היא, שאין אפשרות להתעלם מהפרוצדורה, אין ספק שרשות שיפוטית אינה יכולה להתעלם מסדרי הדין שקבעה, אין היא יכולה להתעלם מהן ולראותן כהמלצה בעלמא וכדבר שאינו מחייב.

פרק ג' לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג קובע את צורת הגשת המשפט התקנות קובעות את צורת ההגשה בפועל כדלהלן:

ל. מזכירות בית-הדין תקבל את כתב-התביעה עם ההעתקים הנזכרים בסעיף הקודם ותרשום על גבי כתב-התביעה את יום הגשתו ואת המספר הסידורי של התיק; והיא תקבע גם את התאריך לבירור המשפט, תרשום אותו על גבי כתב-התביעה ותחתים את התובע או את מורשהו מתחת לתאריך זה. החתמה זו תשמש אישור הודעה לתובע.

לא. בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם – קודם ובהתאם להלכה, אלא אם כן ניתנה לו הוראה אחרת בכתב על-ידי בית-הדין או על-ידי דיין.

תקנה ל' הינה על פניה טכנית בלבד, המורה למזכירות איך תיעשה הגשת כתב התביעה ואיך יקבע מועד הגשתו, פעולה זו שהייתה ידנית בעת שנתקנו תקנות אלו, וכשבתי הדין עבדו בתיקים פיזיים כל הפעולות היו ידניות, וגם הפרוטוקולים ופסקי הדין נכתבו ידנית. באותה עת, המסירה הפיזית של התביעה למזכירות היוותה הגשת התביעה, והמזכירות עשתה את הפעולות הידניות הנזכרות, עם המעבר לעבודה במחשב, פעולות אלו נעשות ע"י עובדי המזכירות באמצעות המחשב, בתקופה שעוד היו תיקים פיזיים, עם הגשת התיק למזכירות הייתה המזכירות מוציאה פתקית שבה נרשמו כל הפרטים, והיא הודבקה על התיק הפיזי. לאחר שבוטלו התיקים הפיזיים והחלו להפעיל תיקים אלקטרוניים, עדיין קיימת אפשרות להגשת התביעה ידנית, אך בפועל עם שינוי שיטת העבודה, ביטול התיקים הפיזיים, והמעבר לתיקים אלקטרוניים, ובפרט כשרוב התקשורת והעבודה במשק נעשים באמצעים אלקטרוניים, בכל תביעה שמוגשת באיזה אופן שמוגשת בין אם ידנית או באמצעות התקשורת האלקטרונית, המזכירות פותחת את תיק התביעה האלקטרוני במחשב, שבו נרשם זמן הפתיחה המשפטי, נקבע מועד לדיון ומוצעות הזמנות לדיון הנשלחות לצדדים, הפעולות לא נעשות מאליהן, אלא ע"י עובדי המזכירות שאליהם מוגש כתב התביעה באופן ידני או באופן אלקטרוני, ללא הודעה למזכירות ביה"ד במועד, המזכירות לא תדע על הגשת התביעה, הפעולה לא תיעשה, ולמעשה לא תהיה הגשת תביעה, וללא הגשת תביעה אין היא נכנסת בשערי ביה"ד.

יש לציין, שחלק מההוראות בתקנות שעדיין לא עודכנו והותאמו לשיטה החדשה, לא מבוצעות כיום ואינן יכולות להיות מבוצעות בדרך שקבעו התקנות, וברור שהגיע הזמן להתאים ההוראות לפתיחת תיק באופן שיהיו מותאמות לתקופתנו, שבה החלק הארי של התביעות מוגש באופן אלקטרוני לתיבת הדואר של ביה"ד. לצורך הגשת תביעות וניהול התיק באמצעים אלקטרוניים, חייב כל המתדיין בביה"ד לחתום על טופס מקדמי שזה נוסחו:

אני נותן/נותנת בזה את הסכמתי ומבקש/ת ממזכירות בית הדין הרבני לאפשר לי לשלוח אל בית הדין הרבני ולקבל ממנו כתבי בי דין שבהם אני צד להם אל כתובת הדואר דלהלן.....

אני מבקש/ת לראות בשליחה או בקבלת כתבי בי דין באמצעות כתובת הדוא"ל / הפקס הרשומים לעיל, בעניינים שבהם אני צד להם כהמצאה כדין, ואני יודע ומסכים כי אהיה מושתק/ת מלטעון כנגד ההמצאה באמצעותם.

רק אחרי חתימה על טופס שכזה, רשאי בעל הדין להגיש תביעתו או תגובתו באופן אלקטרוני לתיבת הדואר האלקטרוני של ביה"ד. משלוח שכזה של כתב התביעה מהוה תחליף לקבלת כתב התביעה במזכירות ביה"ד, כשמגיע התיק לתיבת הדואר רשומה שעת המשלוח, ועל פניו אחר חתימתו על טופס זה, המאפשר את אפשרות ההמצאה לבית הדין באמצעות המייל, הרי שמועד הגשת התביעה יהיה המועד בו נשלח המסמך והגיע אל תיבת המייל של מזכירות בית הדין, אמנם בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים הלא מעודכנות, לא נקובות שעות ההגשה ואופן קביעת מועד ההגשה על פיהן, אך כדי ליצור אחידות בין הערכאות, בתי הדין הרבניים נוהגים (על פי הוראות היעוץ המשפטי) בדומה להוראות תקנה 159(ד) לתקסד"א החדשות, לפיהן: "מועד שליחת המסמך האלקטרוני או ההודעה האלקטרונית, כפי שמופיע בשעון פנימי של מערכת המחשוב של השולח המכויל לפי כללים מקובלים, יהיה מועד ההמצאה של המסמך האלקטרוני, ואולם אם היה המועד אחרי השעה 17:00 בימים א' עד ה' בשבוע או ביום ו' או ביום מנוחה שנקבע בחיקוק, ייחשב המסמך האלקטרוני כאילו הומצא ביום החול שלאחריו". לכן, לצורך המשל, תביעה או בקשה שהוגשה במייל אל מזכירות בית הדין ביום שלישי 8.11 בשעה 20:05 - מועד ההגשה יחשב כאילו זו הוגשה ביום רביעי 9.11. זאת, אף ששעת הגשה לעניין בדיקת הקדימה בין ההגשות בערכאות המקבילות, למשל בהליך יישוב סכסוך, הינה ב- 20:05 ליום 8.11.2022. הווה אומר, כי מועד טיפול מזכירות בית הדין ופתיחת התיק בהתאם והזנת המסמכים בו, אינה משנה את מועד ההגשה של התובענה על פי הדין אף אם אלו יעשו לאחר ההגשה - מועד ההגשה הוא מועד ההמצאה אל מזכירות בית הדין.

[חובתנו להעיר שאף שזו הוראת היעוץ המשפטי, יש להסתפק מה תוקפה החוקי של הוראה זו, המשנה את צורת ההתנהלות המפורשת בתקנה ל', כל עוד לא נקבעו הדברים במפורש בתקנות שאושרו כדין. אכן ניתן לומר שעיקר כוונת התקנה הייתה, שהתובענה תוגש לביה"ד, וממילא ההמצאה בכל דרך שהיא, בין במסירה ידנית ובין במשלוח במייל, שהרי סוף סוף התביעה הוגשה לביה"ד. ויש לדמות הדברים לדין עירוב שצריך שיהיה מונח בכניסת השבת במקום שרוצים לקנות בו שביתה ואין זה משנה מי הביא העירוב למקום זה , המערב, שלוחו או אפילו שלחו ע"י חשו"ק או פיל וקוף, שאם בסופו של דבר הוא מונח במקום קנה עירוב וכדאיתא בעירובין לא, ב, אך אף שאנו מדמים, עדיין איך ניתן לפעול בניגוד לדרך המפורשת בתקנה. כמו כן מסופקני אם יש רישום מדויק של שעת קבלת התביעה, אכן בתיבת הדואר של ביה"ד רשומה השעה בה הגיעה התביעה לתיבת הדואר, ככל דבר דואר המגיע לתיבה זו, דבר זה מאפשר הגשת תביעה 24 שעות ביממה, כל ימי השנה (מפני שלמיטב ידיעתנו תיבת הדואר לא נסגרת), פעולות המזכירות לא נעשות מיידית עם הגעת התביעה לתיבת הדואר של ביה"ד, לפעמים התביעה מוצאת מתיבת הדואר לצורך פתיחת התיק אחרי כמה שעות ולפעמים אחרי מספר ימים. כשנפתח התיק, המחשב מציין את יום פתיחת התיק, כשנבדקים שאר הדברים הנצרכים בהגשת תביעה כולל תשלום האגרה נקבע זמן הפתיחה המשפטי, שהוא זמן מדוייק יותר הכולל יום ושעה, אך למעשה הדברים לא מדוייקים כאמור. זמן הגשת התביעה שהוא זמן הפתיחה המשפטי החוקי לא נרשם בתיק כלל. ובדרך כלל אבד זכרו, שהרי לאחר הוצאתו מתיבת הדואר האלקטרוני ופתיחת התיק האלקטרוני, אין אני יודע אם ההודעה שנשלחה נשארת בתיבת הדואר או נמחקת, אך ברור שיהיה קשה לאתרה לאחר זמן, הדבר מצריך מתן הוראות פרטניות למזכירות איך לפעול, וכמדומני שעל פי מה שביררתי, אין מודעות לדבר. נוסיף ונאמר שלעניין קביעת סמכות שיפוטית, הזמן הקובע הוא מועד משלוח התביעה לרשות השיפוטית. והוא הדין לעניין הגשת הבקשה לישוב סכסוך שמועד הגשתה הוא בעת המשלוח, דבר המונע מהצד השני להגיש בקשה שכזו. והדבר תמוה שהזמן האמיתי של הגשת התובענה או הבקשה לא מצוי כלל בתיק האלקטרוני שנפתח, וכתבתי להעיר. לפיכך על המזכירות להעביר פסק דין זה ליעוץ המשפטי של בתי הדין לצורך מתן הוראות שיסדירו עניין זה.]

כאמור נוהל זה נעשה הכרח, במציאות ימינו, ואושר ע"י היעוץ המשפטי של הנהלת בתי הדין, אך ברור שמן הראוי והנכון הוא שנוהל זה יופיע בתקנות מחודשות שיתאימו למציאות ימינו, ויפה שעה אחת קודם, וכאמור יכול להיות שפעולה שכזו לא מהוה הגשת תובענה, מכיוון שאין תקנות המאפשרות זאת. עם זאת שאר ההליך המוזכר בתקנה נעשה ע"י המזכירות באופן אלקטרוני במערכת שיר"ה. וכפי שביארנו, נפתח תיק התביעה במחשב, נקבע זמן הפתיחה המשפטי, נקבע מועד לדיון, ומוצעות הזמנות לדיון הנשלחות לצדדים, אלו הפעולות הנעשות בכל תביעה שמוגשת, שעם סיומן נגמרת מלאכת הגשת התביעה.

ח. מעתה, אם מגיש מי שמגיש תביעתו במועד עיכוב ההליכים, אף שהתביעה נמצאת טכנית במחשב ביה"ד בתיק שאין לו תוקף משפטי, אין לדבר שום משמעות, אם נרצה שלתביעה תהיה נפקות משפטית, על מגיש התביעה לפני זמנה להודיע למזכירות במועד שאפשר להגישה, דעו שאני רוצה שהתביעה שהוגשה ביום פלוני שלא כדין, תהיה מוגשת עתה במועד שניתן להגישה, עליו לשלם את האגרה מחדש, מאחר שההגשה הקודמת אף ששילם עליה אגרה הייתה שלא כדין, ולכן אין בה משום הגשת תובענה. משכך כדי לבצע הגשה מחדש של אותה בקשה, עליו להביא הדבר לידיעת מזכירות ביה"ד כדי שתתקיים הפעולה הנדרשת על פי הדין להגשה, שמבלעדיה אין להגשת התביעה תוקף. ללא הגשה והודעה שכזו, מעמדה של התביעה כמעמדה של תביעה שהוגשה שלא כדין ולמעשה לא הוגשה כלל ונמצאת בביתו של התובע, שכמובן אינה מקנה סמכות שיפוט.

משכך לא ברורה לי עמדת עמיתי שאפשר לראות התביעה כאילו הוגשה במועד שיהיה ניתן להגישה, אין אפשרות להגיש תביעה אלא כפי שמורות התקנות, ואם לא הוגשה התביעה בפרוצדורה זו, אין תביעה בפנינו. נוסיף ונאמר, אף מי שהגיש תביעה במועד שניתן להגישה, עליו לבצע את פעולת ההגשה במועד המותר ולהביא לכך שהמזכירות תעשה את המוטל עליה בעקבות כך ותפתח את התיק. יכול להיות שקבלת חותמת נתקבל יש בה די. אך ברור שמי ששלח התביעה בדואר אלקטרוני, חייב לבדוק שהדואר הגיע ליעדו, כדי שמי שצריך לפעול יפעל כנדרש. (אף שאם לא פעל יכול להיות שעצם המשלוח אם היה ראוי לפתיחה מהווה הגשת תובענה). והדברים ק"ו במקרים כגון נידון דידן, שלמזכירות אין אפשרות לדעת שקיים רצון התובע, ושיש תביעה שהיא אמורה לפתוח, מכיוון שאין דבר המונח בפניה שיעיד על הצורך בפעולה זו, כשמגיש התביעה לא ממלא חובתו האלמנטרית בין מאונס ובין מרצון.

והנה אף לגבי האומר לחברו לעשות פעולה עבורו שנינו בעירובין לא , ב:

השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב - אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו - הרי זה עירוב
[...]
וליחוש דילמא לא שקיל מיניה? כדאמר רב יחיאל: חזקה שליח עושה שליחותו, הכא נמי: חזקה שליח עושה שליח.

מבואר שאף באומר לחברו לעשות פעולה, עדיין יש ספק אם עשה הפעולה עבורו. ועיי"ש שנחלקו האמוראים אם בדאורייתא יש חזקה ששליח עושה שליחותו. ועיי"ש בראשונים ובאחרונים מה שדנו בגדרי הדין, האם הוא רק במקום מצוה או בכל מקום אף בדבר הרשות, ועיי"ש בדברי הרא"ש בהלכותיו פ"ג ס"ג, אחרי שעמד על הסתירות בסוגיות הש"ס בהאי דינא ומסיק:

דרב ששת לא קאמר דחזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שיש לשליח לחוש אם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי מכשול עבירה במה שסומך עליו שיעשה שליחותו, הלכך אין השליח חושש ליתן הגט. וההיא דחולין נמי אין השליח חושש לשחוט ולתרום, כי אם לא ישחוט אין מכשול, וכן אם לא ימצא התרומה אצל הכרי, ידע המשלח שאינו תרום.

ועכ"פ בד"א שמינה שליח לעשות שליחותו או עכ"פ שהשליח יודע שצריך לעשות שליחותו, כגון בעומר ובקיני יולדות, עיין בסוגיית הש"ס שם לב, א, אך כשאינו יודע שצריך לעשות שליחותו אין חזקה כזו, ואדרבה ודאי נימא שלא עשה השליח (אם הוא נקרא שליח) דבר.

ומעתה במי ששלח למזכירות כתב תביעתו, היה מקום לומר שיוכל לסמוך על חזקה זו אם מילא את כל התנאים הנצרכים ואינו צריך לבדוק, אבל בנידון כעין דידן, שפתח התיק בתקופה שלא הואילה פתיחתו מאומה, אם לא תהיה הגשה חדשה והודעה מפורשת בזמן שיכול להגיש תביעתו, שרוצה ומבקש להגישה, ודאי שהעניין לא יעשה מאיליו, ואין מקום לראות בדבר כאילו הגיש תביעה באותה עת. ולדעתי הדברים פשוטים בהירים ונהירים. משכך, אין אפשרות לראות בתביעה שהוגשה במועד עיכוב ההליכים כתביעה הממתינה להגשה במועדה, כל עוד לא עשה את הפעולות המתבקשות להגשת תביעה.

ט. והנה אף אם נאמר שמי שהגיש תביעתו במועד עיכוב ההליכים, טעה או היה שוגג ולא ידע שתביעתו הוגשה שלא כדין ואין בדבר משום הגשת תביעה, משכך אף לא ידע שיש חובה להגיש תביעה לכשיחלוף מועד העיכוב, ולכן לא ביקש להגיש תביעתו מחדש, אין זה מעלה או מוריד לעניין קניית הסמכות, שהרי אפילו מי שנאנס ונמנע ממנו להגיש תביעתו, אין הדבר נקרא כאילו עשהו. ועיין בדומה בירושלמי גיטין פ"ז ה"ו שנחלקו ר"י ור"ל אם אונסא כמאן דעביד או כמאן דלא עביד, ודעת ר"י דאונסא כמאן דלא עביד, ועיין בש"ך חושן משפט סימן כא ס"ק ג':

"... דס"ל לר"י דהיכא דאדם מחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב על תנאי, ואירעו אונס לזה שחייב עצמו שלא קיים התנאי, פטור והרי הדבר כמו שהיה מקדם, דאונס רחמנא פטריה, אבל מי שחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב, ע"מ שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פלוני, ואירעו אונס לחבירו, אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ומה לו בזה שאירעו לחבירו אונס, הרי לא קיבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה, וכיון שלא קיים חבירו התנאי, אף שהוא מחמת אונס למה יתחייב הוא."

ומשמעות הדברים שכל דבר שתלוי בעשיית מעשה ונאנס ולא היה יכול לעשות המעשה לא חל הדבר, מכיוון שבפועל לא עשה מה שהיה צריך לעשות, ואף אם לא עשה כן מחמת אונס. ולפי"ז פשוט שמי שבזכותו להגיש תביעה וחלה ונאנס שלא היה יכול להגיש תביעתו, אף שאונסו ידוע, אין זה מעלה או מוריד, שמכיוון שלא הגיש תביעתו, הרי התביעה לא נכנסה בשערי ביה"ד, והסיבה שלא עשה את המעשה לא מעלה או מורדת, שעכ"פ ללא מעשה-הגשת תביעה- הסיבה, לא חל המסובב-הגשת תביעה המקנה סמכות. וק"ו אם לא הגיש תביעתו בשוגג או מחמת רשלנות, מכיוון שבפועל התביעה לא הוגשה בזמן שהיה ניתן להגישה. משכך, אין שום משמעות למה שהגיש במועד עיכוב ההליכים, אם לא הוגשה תביעה בפועל לאחר זמן לכשיוכל להגיש.

חובתנו להוסיף ולומר, במקרה כגון דידן, שהוגשה תביעה במועד עיכוב ההליכים בזמן שאי אפשר היה להגישה, והמזכירות פתחה את התיק מתוך חוסר ידיעה, לא מיבעיא שזמן הפתיחה המשפטי אינו נכון, גם קביעת מועד הדיון, אפילו אם אח"כ יפתח תיק חדש אינו מועד שניתן כדין. שהרי תקנה לא' הנזכרת לעיל קובעת: "בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם - קודם ובהתאם להלכה", יסודה של תקנה זו מהאמור בחו"מ סימן ט"ו, שסדר הדיונים יהיה באופן שמי שמופיע בביה"ד קודם עניינו ידון ראשונה. מעתה, מכיוון שבעת פתיחת התיק לא הייתה לדבר משמעות, לא היה ניתן לקבוע לו מועד שיקדום לרבים רבים אחרים שיגישו את תביעותיהם כדין עד המועד שהלה יגיש את תביעתו, אם יגיש. מעתה, אף אם תיקן את המעוות והגיש תובענה חדשה, מועד הדיון יקבע מחדש לפי מועד התביעה כתיקונה, והמועד שניתן לו שלא כדין בטל.

י. אוסיף ואומר ברורות, כי פסקי הדין שנכתבו בעניין, אשר הובאו על ידי חברי הגר"צ לוז, בין של בית הדין האזורי ובין של בית הדין הרבני הגדול, המאפשרים או מכשירים בדיעבד הנחת תובענה בתקופת עיכוב ההליכים והכשרתה לאחר תום ימי העיכוב, הינם למש"כ מוטעים ומטעים, ויש לתקנם. זאת, כולל פסק הדין בתיק 1458535/1 מיום ט"ז באדר ב' התשפ"ד (26.3.2024), שאף אני הייתי זה שחתום עליו, אשר הכשיר זאת בדיעבד - שהינו מוטעה ויש לתקנו.

יוצא דופן לעניין זה היא כריכת תביעת העניינים הנכרכים לתביעת הגירושין, אשר בהם אף ללא עריכת הפרוצדורה הנצרכת להגשת תביעה הקבועה בתקנות ניתן לכורכם, כפי שנקבע בבג"ץ 95679/03 (שהוזכר באחד מפסקי הדין שהזכיר הגר"צ לוז בנימוקיו), בהקשר ל'כריכה' העשויה להיווצר - וליצור סמכות - לא רק בעת הגשת התביעה, אלא גם במהלך ההתדיינות בה והעלאתה בפני ביה"ד בדיון. אך לעניין הגשת תובענה במועד שלא ניתן להגישה, ובעיקר כאשר מדובר בתביעה העיקרית שאליה נכרכות שאר התביעות, אין לנו אלא הדרך שנקבעה בתקנות, משכך אין תרופה לתביעה שהוגשה בתוך ימי עיכוב ההליכים, אלא באופן של הגשה מחודשת במועד.

כך גם הדוגמה שהביא הגר"צ לוז בעמדתו, מסעיף 4ב1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, הנוגע לעגונות חו"ל, אינו דומה לנדון. בסעיף עגונות חו"ל, החוק דורש מספר תנאים מצטברים, ביניהם של ארבעה חודשים בהם האיש לא התייצב לפני בית הדין בחו"ל מיום שזומן על ידו, או כאשר הוא מסרב לתת גט לאישה במשך שישה חודשים מיום שקבע בית הדין שעליו ליתנו, ורק אז "לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעת גט לפי דין תורה שהגישה אישה יהודייה נגד אישה היהודי [...] ובלבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה [... ] ומתקיים אחד מאלה" הנזכרים לעיל. הצטברות תנאים אלה לקיום סמכות בית הדין, אינם נדרשים על פי החוק שיתקיימו כולם על ציר הזמן במועד 'הגשת התביעה', והמחוקק אפשר את הצטברותם גם לאחר ההגשה. זאת בשונה מהדרישה בחוק להסדר התדיינויות, שהגשת התובענה עצמה לא תוגש אל הערכאה השופטת בתקופת עיכוב ההליכים אלא רק לאחריה, והחוק חוזר על כך שוב ושוב מכמה זוויות והיבטים - שאז ברור כי תנאי זה של תום תקופת עיכוב ההליכים לא יוכל להתקיים לאחר הגשת התובענה, וד"ל.

אמנם חברי הגר"צ לוז סייג את דבריו והבהיר (בניגוד לדברי הגר"צ בן יעקב) כי כל חידושו לאפשר ולהכשיר הגשת התביעה בתקופת עיכוב ההליכים, מדבר אך ורק במקרה ייחודי וחריג זה של הארכת תקופת ימי העיכוב על ידי צווים שנתנו במסגרת תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד)(הוראת שעה). זאת לדבריו, מאחר שציבור בעלי הדין והמייצגים, כמו אף גם חלק מהשופטים והדיינים, לא היה מודע לגבי הוראות חירום אלה, אך אין בדבריו כדי להכשיר הגשה שכזו במקרים רגילים שאינם נוגעים לאותם חריגים. אך גם לדבריו אלה, עם כל הכבוד, איני מסכים. ברגע שהעיקרון נקבע על ידי המחוקק, עיקרון המונע כל הגשת תובענה בתקופת עיכוב ההליכים, אין זה משנה מדוע נמשכת על פי חוק תקופת עיכוב ההליכים, אם היא הוארכה בהתאם להוראות החוק על ידי יחידות הסיוע בהסכמת הצדדים, או בצו חירום שנתן השר, כל עוד מדובר בתוך תקופת מניין הימים הנמנים בהתאם לדין, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה - לא ניתן יהיה להגיש בתוכה תביעות בעניין סכסוך משפחתי, ויש לדחות על הסף כל מניפולציה משפטית לעקוף זאת על ידי הגשת התביעה והמתנה עד שמועד תום תקופת עיכוב ההליכים יגיע. מכיוון, שכפי שהבהרתי, אף משיעברו הימים, תובענה אינה מוגשת מאליה, ולכן עד עתה הרי לא הוגשה תובענה, ואין סמכות ללא תביעה.

אשר על כן, לסיכום, אם הוגשה התובענה בתוך תקופת 'עיכוב ההליכים' או 'ימי הקדימה' מצד המשיב לבקשה ליש"ס - דינה של התובענה היא כאילו לא הוגשה ודינה להימחק; הוגשה התובענה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים - הרי שהיא הוגשה מבחינה זו כדין ויכולה להידון בערכאה המשפטית. כל תובענה שמועד הגשתה היה בתקופת עיכוב ההליכים - הרי היא כאילו לא הוגשה, ולא ניתן לראותה כ'מונחת על המדף' ממתינה לשעת הכושר לאחר עבור ימי עיכוב ההליכים, כדי שתיחשב מאותה העת למוגשת מעצמה מאותו מועד.

יא. למרות שמשפטית ביארנו את דעתנו, והיה מקום להניח הקולמוס, אין אני יכול להימנע מלהתייחס למה שכתבו עמיתי, שפעולתו של המערער בהגשת התביעה נעשתה בתום לב. לדעתי לא ניתן לומר שההליך כולו נעשה בתום לב, שהרי אף שביארנו לעיל בראש דברנו, שבעניין המשפטי של עיכוב ההליכים שררה מבוכה גדולה בין עורכי הדין ואף בין השופטים והדיינים, דבר שהביא להחלטות שיפוטיות מוטעות, עדיין חובה עלינו לפרש את המושג תום לב, או מדויק יותר, להגדיר מהו שלא בתום לב. ביטוי זה סובל שני פירושים: הדבר נעשה במרמה ומתוך כוונות לא טהורות ולפעמים כוונות זדון, אך יש להוסיף שגם עשיית פעולה ללא בדיקה עיון ודקדוק בדברים, תיקרא גם היא חוסר תום לב. ונבאר דברינו.

המושג תום לב הוזכר לראשונה בבראשית פ"כ פ"ה בדבריו של אבימלך לאברהם אחרי שלקח את שרה:

הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת:

ופירש שם רש"י:

(ה) גם הוא - לרבות עבדים וגמלים וחמרים שלה, את כלם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא:

בתם לבבי - שלא דמיתי לחטוא:

וכעין זה ברד"ק :

(ה) הלא הוא אמר לי - כששאלתיו עליה, כי לא סמכתי על שאלות עבדי:

והיא גם היא - כששאלתיה אחר שלקחתיה אמרה אחי הוא, אם כן מה עון יש בי:

בתם לבבי - כי לא היה לבי לרעה, ואם חשבתי שהיא אשת איש אפילו לבבי לא היה עליה:

וכדבריהם פירשו שאר המפרשים, שמעינן מינה שטענת אבימלך הייתה עשיתי את כל הבדיקות והבירורים ההגיוניים הנצרכים, ורק לאחר מכן, משהייתי בטוח שאין היא אשת אברהם, לקחתי את שרה. ועכ"פ שמעינן שתום לב הינו עשיית פעולה אחרי בירור פרטי הדברים באופן שאני בטוח שפעולתי הינה מדויקת ונכונה ללא כוונה לא ראויה. אך מי שלא עושה את הפעולות הנצרכות ממנו לא יוכל להיקרא תם לב.

ויש להביא כדמות ראיה לסברא זו שיש לחלק בין מעשה הנעשה בתמימות בחוסר ידיעה מוחלט, למעשה שנעשה במקום שהיה חשש, המצריך בדיקה מוקדמת. ממה ששנינו ביבמות לה, ב "הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא - יוציא, וחייבין בקרבן". וביאר התוספות ישנים שם:

ומיירי שחלץ לה תוך שלשה חדשים, דאי לאחר ג' חדשים לא מצי למימר לקמן בזמן שהולד של קיימא חייבין בקרבן, שהרי אנוס הוא אחרי שעשה כתקנת חכמים, אלא מיירי תוך שלשה חדשים, ומזיד לא הוי דסבור הוא שאינה מעוברת.

ומבואר שבעבור שלושה חודשים ממות הבעל ואין היא נראית מעוברת הוי אנוס, דאחרי שעשה כתקנת חכמים לא חיישינן לולד כלל, ולכן אף פטור מקרבן אם בא עליה. אך בתוך שלושה חודשים, מכיוון שאף שאין ניכר שהיא מעוברת, יכול להיות שהיא מעוברת, שוב לא הוי אנוס, אך עכ"פ מיקרי חוטא בשוגג, שהיה לו לחשוש ולבדוק לפני שבא עליה. ושמע מינה שבמקום שיש חשש שאין הדבר ברור, היכא שלא עושה הבדיקה לא הוי תם לב ואין הוא אנוס.

ומעתה נהדר לנידון דידן, אין ספק שהאיש היה מודע להחלטת בית המשפט מיום 8/11/23 ולא נטען אחרת, משכך, האיש ידע שעדיין לא מלאו 60 הימים שקבע המחוקק לעיכוב ההליכים. ועל כן, האיש לא היה רשאי להגיש תביעתו לביה"ד לפני תום תקופת עיכוב ההליכים שקבע המחוקק. ואיך אפשר לומר שהדברים נעשו בתום לב. אף אם נקבל לטענתו שהלה חשב שאולי עצירת מניין הימים בביה"ד שונה מבתי המשפט, עכ"פ מכלל ספק לא יצא, אף לשיטתו, ואיך אפשר שיקרא תם לב כשלא בדק הדברים, כשבוודאי אם היה בודק, היה מגלה שחוק אחד יש במדינת ישראל הכולל את כל הרשויות השיפוטיות. ולכן אי אפשר לומר שהגשת התובענה הייתה בתום לב.

נוסיף ונאמר, התקנות המורות על עצירת מניין הימים שנקבעו עקב מצב החירום, אינן תקנות שנקבעו לטובת מגיש הבקשה לישוב סכסוך, שיש בהם משום הארכת המועד שבו ניתנה לו זכות להגיש ראשון את התביעה. שאילו הייתה תקנה לטובתו, אולי יכול היה לומר לגביה, כמו שנקבע בתקנות שתקנו רבנן לטובתו, לא ניחא לי בתקנת חכמים כגון זו, ולוותר על מועד העיכוב. אך מטרת התקנה כמטרת החוק, הינה עצירת ומניעת הליך משפטי בכדי שיהיו 60 יום פנויים למיצוי מו"מ, משכך, תקופת החירום אינה יכולה לעלות בכלל ימים אלו. לכן 60 הימים הסתיימו רק לאחר מניית הימים תוך הפחתת הימים שלא ניתן למנותם לפי קביעת המחוקק, כימי חגי תשרי והימים שנקבעו בהוראת השעה.

יב. למרות ידיעתו, שמניין 60 הימים עדיין לא הסתיים הגיש האיש תביעת גירושין כרוכה לביה"ד ביום 21/11/23, מועד שבו היה רשאי להגיש תביעתו, לולי תקנות שעת חירום. בכתב תביעתו נכתב שהליך ישוב הסכסוך הסתיים ביום 6/1/23, מסתבר שהדבר טעות סופר, ובכתב התביעה נשמטה הספרה 1 בתאריך האמיתי 6/11/23, שהרי אם לא נימא הכי על פניו כתב תביעתו מזויף מתוכו, שהרי בפסקה קודמת נכתב המועד בו הוגשה הבקשה לישוב הסכסוך, 22/8/23, ואם כן איך יכול להיות שההליך תם שמונה חודשים לפני שהתחיל. מלבד זאת בטופס 4 שהוגש עם התביעה נכתב בכת"י המועד בו ניתנה החלטת בית המשפט 6/11/23. אכן אף אם אנו בוחנים הדבר כפי שבחננו, וניתן לומר שזו הייתה טעות סופר, המעיין בדברים מקופיא, ודאי יחשוב שהיכולת להגיש תביעה חלה ב 1/24 ולא כפי שהיה צריך להיכתב אף לפי טעותו.

עם זאת בטופס 4 הנ"ל נכתב תקופת עיכוב ההליכים הסתיימה ביום 6/11/23, וכן שטרם חלפו 15 יום מיום סיום עיכוב ההליכים, הודעה זו הינה הודעה שקרית ועכ"פ לכל הפחות בלתי מדוייקת, לאור החלטת בית המשפט מיום 8/11/23 המבארת שימי עיכוב ההליכים לא כלו. אף אם נאמר שב"כ הבעל לא הבינה מה אומרות התקנות, ואולי חשבה שהמדיניות השיפוטית לעניין עיכוב ההליכים שונה בביה"ד, (דבר שאינו מובן, שהרי מדובר בחוק המחייב את הרשויות השיפוטיות, ואין זה הגיוני שמשמעות דברי החוק תהיה שונה מבית המשפט לביה"ד), לבעל היה ידוע מהחלטת בית המשפט שלמרות ההחלטה לסגירת הליך ישוב הסכסוך מועד עיכוב ההליכים עדיין לא תם, ואין הוא מצוי בתוך 15 יום משתם מועד עיכוב ההליכים, לפיכך התביעה ודאי שהונחה בחוסר תום לב, שהרי ידע שעניין זה של מועד עיכוב ההליכים הינו לא ברור, ואף אם חושב שמדיניות ביה"ד שונה עכ"פ בירור בעי. אין הוא יכול לכתוב בטופס 4 שכביכול עברו כבר 60 ימי העיכוב. וודאי שהתובענה לא הוגשה מתוך כוונה שמועד הגשת התביעה יהיה לכשיגיע המועד החוקי שבו ימלאו 60 הימים של עיכוב ההליכים. כמו כן המבקש קיבל אישור לביטוח לאומי ולפיו הוגשה תביעה בביה"ד, אף שוודאי הגשת התביעה במועד זה, אינה הגשת תביעה.

בין כך ובין כך, התביעה הוגשה במועד בה לא היה ניתן להגישה על פי חוק. ואין זה שונה ממי שמגיש תביעה ממונית (שלא כרוכה בגירושין) בבי"ד, או מגיש תביעת גירושין בבית המשפט, שדינה להימחק על הסף. תביעות שכאלו, שאין לערכאה השיפוטית סמכות לדון בהן, הרי הם כמי שלא הוגשו. תביעת הגירושין והעניינים שנכרכו בה לא באו כלל בשערי ביה"ד, כמו שבתביעה שהוגשה לערכאה שיפוטית שאין לה סמכות, אין נפק"מ בדבר, אף אם שולמה אגרה, משכך המצב המשפטי החוקי הוא, שעד מועד מתן פסק דיננו עדיין לא הוגשה תביעת הגירושין וכן לא מה שרצה לכרוך בה.

אף שבפועל המערער היה רשאי ויכול להגיש תביעה, בחלוף ימי עיכוב ההליכים, הוא כשל או התרשל ולא עשה כן, ואין הוא שונה מכל מי שהכין כתב תביעה ולא פנה לרשות השיפוטית והגישה כנצרך, ואין לו להלין אלא על עצמו. המערער מנסה להפיל טעותו על מזכירות ביה"ד ועל הדיין שלא העירו/האירו את עיניו. חובתנו להבהיר: אין מתפקידה של מזכירות ביה"ד ואל לה לתת ייעוץ משפטי למי מהצדדים, ועליה לעשות את הפעולות הטכניות הנדרשות ממנה, ותו לא, על סמך ההנחה הסבירה שהתובע וב"כ פעלו כנדרש וכמצופה מהם. אין המזכירות בוחנת העובדות בכתבי הטענות, אין זה תפקידם ואין בדבר התרשלות, בנידון דידן, אף אם היו בוחנים את כתב התביעה לאור טעות הסופר של התובע, ספק אם הם היו יכולים לעמוד על העובדה שלא היה ניתן להגיש תביעה, משכך, פעלו על פי הפרוצדורה המקובלת וקבעו מועד לדיון. כמו כן הדיינים אינם בודקים ואינם צריכים לבחון את התיקים רק סמוך למועד הדיון, ואם מוגשת אליהם בקשה, תפקידם לקבל תגובת הצד השני, אף אם על פניו נראה שהבקשה מוצדקת, ומשכך, אין להלין על הדיין שביקש תגובת התובע, שלא עלה על הטעות או התעלם ממנה, מאחר שכדין פעל. אף שיכול להיות שאם היה מבחין שהתביעה הוגשה במועד עיכוב ההליכים היה עליו למוחקה על אתר.

יג. תמיהה גדולה יש על התובע וב"כ, שכפי שביארנו ודאי פעלו בחוסר תום לב, שהם מתלוננים על תום ליבה של המשיבה וב"כ, על שלא הפנו את תשומת ליבם לטעותם ושאין תוקף חוקי לתביעה שהגישו. טענה זו הינה טענה מופרכת, מדובר בשני צדדים שרצונותיהם שונים, כל אחד מהם מעוניין שערכאה מסוימת תדון בעניינו, (ואין זה מעלה או מוריד אם צודק הוא במחשבתו אם לא), כל אחד מהם נוקט בפעולות המשפטיות שיועילו לו או למי שהוא מייצג. ב"כ המערער טעתה טעות משפטית חמורה משהגישה תובענה בזמן שלא הייתה יכולה להגישה, ולא ניצלה את העדיפות המשפטית שהקנה לה המחוקק, וכי יעלה על הדעת שהצד השני יצטרך לתת יעוץ משפטי ליריבו ולומר לו טעית ותתקן טעותך. ודאי שאין הדבר מצופה ממנו. ולא עוד, אם יעמידו על טעותו, יכול להיות שהדבר ישמש עילה לתביעה של הלקוח כנגדו, מפני שפגע בזכויותיו. הגע עצמך, תובע הגיש תביעה ולא כרך אותה באופן הראוי או הגיש חלק מתביעותיו ולא כולן, היעלה על הדעת שב"כ הצד השני חייב להאיר עיניו כדי שיתקן טעותו. כאמור הדבר לא יעלה על הדעת, חובתו המקצועית של עו"ד לדאוג לאינטרסים של שולחו כפי ראות עיניו, ומשכך, לא מצופה ממנו, ולכאורה אף אסור לו, לייעץ לצד השני. וודאי שאין חוסר תום לב בעובדה שהאישה וב"כ לא הגישו תביעה למחיקת התביעה במועד שהתובע היה עדיין יכול לתקן את טעותו. אדרבה, ב"כ האישה פעל באופן חוקי ומוסרי, בדאגה שדאג ללקוחו לפי ראות עיניו.

ויש ללמוד התנהלות זו מיעקב אבינו דאיתא בבראשית פ"לא פ"כ "וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא". ועיין במפרשי התורה מש"כ שעשה כמה טצדקי שלא יחשוד בו שמא הוא רוצה לברוח. וטעמו של יעקב מפורש לקמן פ"לא "וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי". ועיין בספורנו שם שכתב: " כי באמרך שלא נתת את בנותיך להרחיקם מעליך תגזול אותן מעמי לעכב גם הבנים והממון, כענין אמרו אח"כ הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני, וכל זה אולי היית עושה בעזרת אנשי ארצך בהיותי שם ולא תשיג זה אחרי שיצאתי מארצך", חזינן שיעקב שמידתו אמת, עשה מעשה והסתיר כוונתו מלבן, אעפ"י שמצד היושר ראוי שיגלה את אוזנו כדברי לבן שם פסוקים כו - כח : "מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב: לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר: וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י". ועל כרחך שההכרח לא יגונה, ידיעת יעקב על אופיו ומעשיו של לבן הכריחה אותו לעשות מעשה שעל פניו אין הוא מוסרי, אכן מכיוון שאם היה מגלה מעשיו, לבן היה מונע ממנו לילך, זכותו וחובתו להסתיר בריחתו, אף בעשיית מעשה.

ועיין עוד בפ"לג פ"יד (פרשת וישלח) בפגישת יעקב ועשיו: "יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה" ומהתנהלות זו למדה הגמ' בעבודה זרה כה, ב הנהגה לדורות:

ת"ר: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך ... שאלו להיכן הולך - ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב]: עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וכתיב: ויעקב נסע סכותה. מעשה בתלמידי ר"ע שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן ליסטים, אמרו להן: לאן אתם הולכים? אמרו להן: לעכו. כיון שהגיעו לכזיב פירשו. אמרו להן: [תלמידי] מי אתם? אמרו להן: תלמידי ר"ע, אמרו להן: אשרי ר"ע ותלמידיו, שלא פגע בהן אדם רע מעולם.

הרי שמותר לשקר ולא לגלות כוונתו במקום שיש חשש נזק, וכן נהגו אברהם ויצחק עם פרעה ואבימלך בשנותם טעמם והסתירו ששרה ורבקה הן נשותיהם, ואכמ"ל.

ונידון דידן דומה, הבעל רצה להגיש תביעתו בביה"ד, על פי טיעוניו חשב שפסיקת ביה"ד, בעניין חלוקת הרכוש תהיה באופן שמטיב לו ומרע עם האישה, (מבלי לקבוע מסמרות אם העובדות שסיפר ואם טיעוניו נכונים, ואם יתקבלו תתקבל הפסיקה כרצונו), לעומתו, האישה חששה גם כן לדון בביה"ד, בין מפני שחשבה שמסקנותיו המשפטיות של הבעל נכונות ובין מפני שחששה שהם יתקבלו והעדיפה לדון בבית המשפט, ששם חשבה שתהיה פסיקה שונה, (וגם בזה אין אנו מביעים דעתנו לגבי נכונות ההנחה), לפיכך העדיפה האישה לשתוק בשב ואל תעשה, ומדוע לא תעשה כן במקום שהדיבור יכול להזיק לה. שני הצדדים אינם שומרי תורה ומצוות, הבעל המערער הגיש תביעתו לביה"ד, לא מפני שרוצה וחושק לדון בדין תורה, מטרתו, לפי הנחותיו, היא לקבל תוצאות משפטיות הרצויות לו, ואין לו להלין על האישה המעוניינת לקבל פסק דין שייטיב עימה.

גם על פי דין, בעל דין לא צריך להאיר את עיני בעל דינו ולאפשר לו להתגונן טוב יותר, עיין בזה בב"ב לא, א "עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא". ופירש הרשב"ם "דלא מגלי טענתיה - שלא ילמד מהן מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבואו לבית דין להשיב עליהם וכן הלכה". ומיניה למד הבאר שבע שאין חובה על התובע לפרש על מה תביעתו, ועיין בש"ך סימן י"א ס"ק א' שחלק עליו, אך לא חולק על עיקר ראייתו, ועיין בשו"ע סימן י"ג ס"ג שאין כופין אדם ליתן טענותיו בכתב, ומקורו מדברי הריב"ש ס' רחץ, ועיין בסמ"ע שם ס"ק יא שהביא דברי הנימוק"י שטעמא דמילתא כדי שלא יוכל הצד השני ללמוד מתוך טענותיו מה ישיב. ועיין עוד בסימן י"ז סי"ב שאין לדיין לפסוק יותר ממה שתובע התובע, ונחלקו הפוסקים במקום שאין הוא יודע שיכול לתבוע יותר, האם חובת הדיין להאיר עיניו , ואכ"מ. ועכ"פ, זכותו של בעל דין להתנהל באופן שיגדיל את סיכוייו לזכות בדין. ומעתה, לא שונה נידון דידן מהאי מילתא, שזכותה של האישה הייתה שלא להעמידו על טעותו, ולא מיקרי בכה"ג חוסר תום לב, דאין לומר לה תעשי מעשה שנראה לך שפוגע בזכויותייך.

נוסיף עוד, אף שחובה על בעל דין לטעון טענת פסלות במועד הראשון בו הוא יכול לטעון זאת, במקרה שבפנינו, שביה"ד ובית המשפט משוללים סמכות לקבל התביעה, אין בקשה מאוחרת מעלה או מורידה, שהרי העניין לא מצוי בסמכות כלל. ועוד, המועד הראשון לא צריך להיות ביום בו הוגשה התביעה, הדבר יכול להיות בעת הגשת כתב ההגנה או במועד הדיון הראשון (ראו לעניין זה פסקה 32 ב בגץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994)).

אכן המחוקק הקנה זכות ראשונים למגיש הבקשה לישוב סכסוך להגיש תביעתו בתוך 15 יום משעבר מועד עיכוב ההליכים, הלה יכול להשתמש בזכותו או שלא להשתמש בה, אך אין חובה על הנתבע להאיר עיניו ולהודיע לו ממש זכויותיך, בין לגבי הגשת תביעתו ככלל ובין בהגשת תביעתו בצורה שקבע המחוקק, הימנעות בשב ואל תעשה, שאינה כרוכה בהטעיה, הינה פעולה משפטית לגיטימית ואין בה שמץ של חוסר תום לב.

אכן לו היה מודע המערער לטעותו, ולדעתינו אכן היה מודע, (שהרי בעת הגשת תביעתו ידע שהיא מוגשת שלא כדין), היה יכול לתקן את טעותו, ואין סיבה הגיונית שלא היה עושה כן, אלא שרשלנותו גרמה לו שלא הגיש תביעה כדין, מודעותו גרמה לו להגיש התביעה לבית המשפט במועד ראוי, אך יהיה הטעם מה שיהיה, המערער לא הגיש תובענה כחוק, משכך, אין תובענה שכזו מונחת בפני ביה"ד, וביה"ד משולל סמכות, ויש לדחות ערעורו.

יד. לאור האמור יש לקבוע שלא כאמור בבסיס נימוקיהם של עמיתי:
א. המערער הגיש תביעתו לביה"ד בחוסר תום לב, המערער ידע שהגשת התביעה היא בתוך מועד עיכוב ההליכים כקביעת בית המשפט, או עכ"פ יש ספק אם מועד עיכוב ההליכים טרם חלף (על פי מה שתירץ שאולי ההתנהלות בביה"ד שונה), למרות כן הגיש תביעתו בחוסר תום לב, וגם אחריה לא מילא חובתו לבירור הדברים.

ב. המשיבה הבינה שהתביעה הוגשה בתוך מועד עיכוב ההליכים, למרות זאת לא העירה ולא האירה את עיניו של התובע- יריבה. אין בדבר משום חוסר תום לב, משום שאין לחייב את אחד מהצדדים לפעול כנגד האינטרסים שלו ולהעניק יתרון למשנהו.

ג. המערער היה יכול להגיש תביעה מחודשת בזמן ההקדמה שקצב המחוקק, המערער לא ניצל זכותו, בגין רשלנותו, אל לו להטיל מחדליו על המשיבה, על מזכירות ביה"ד ועל הדיין, שאינם מחויבים או מנועים מלתת לו יעוץ משפטי.

ד. הזכות להגיש תביעה לא יוצרת סמכות אף אם התביעה לא הוגשה באונס, וק"ו שלא הוגשה בשוגג או בגין רשלנות.

ה. פתיחת תיק בתקופת עיכוב ההליכים אין בה ולא כלום. התביעה לא יוצרת סמכות והרי היא כמי שלא הוגשה. אף אם נפתח תיק אלקטרוני והוא רשום במחשב, כל עוד לא יכול התיק להיווצר כדין, הרי הוא כתיק פיזי שאינו אלא קרטון, ולכן אין שום משמעות לדבר.

ו. תקופת עיכוב ההליכים לששים יום הינה תקופה שנקבעה ע"י המחוקק, צורת מניין הימים הינה כפי שקבע המחוקק, משתנה בהתאם לנסיבות בכל מקרה, והתקנות לשעת חרום שנקבעו כדין, מגדירות גם הם תקופה זו.

ז. תביעה ותיק כזה שלא באו לעולם ושבקו חיים עם פתיחתם לא יכולות לקום לתחיה מאליהן במועד שבו ניתן להגיש תובענה.

ח. כדי לרכוש סמכות, יש להגיש תביעה מחודשת לפתוח תיק חדש (לא משנה מספרו הסידורי) ולקבוע מועד פתיחה משפטי.

ט. משלא עשה המערער כן, (אף אם מחוסר ידיעה), לא הגיש תובענה חדשה, אף שיכול להשתמש במסמכים שהגיש בעבר, אין בפנינו תביעה וביה"ד לא קנה סמכות.

טו. עם זאת כפי שהארכנו לעיל, מניין הימים של עיכוב ההליכים מורה שיום 10/1/24 היה היום ה 15 שבו מגיש התביעה לישוב סכסוך רשאי להגיש תביעותיו, והנתבע מעוכב מהגשת תביעתו עד למחרת. משכך, רק ביום 11/1/24 הייתה המשיבה רשאית להגיש תביעתה היכן שתחפוץ, לפיכך, הגשת תביעתה ביום שהוגשה - 10/1/24, הינה הגשת תביעה במועד של עיכוב הליכים ודינה של תובענה זו גם להימחק. משכך, אף בית המשפט לענייני משפחה לא קנה סמכות במועד בו הוגשה התביעה, והחלטת בית המשפט שהסמכות הינה של בית המשפט אינה נכונה, שהרי במועד בו הוגשה תביעה זו, למשיבה לא הייתה אפשרות להגיש תובענה, משכך אין בכח התובענה, להקנות סמכות.

בנסיבות אלו, המצב המשפטי הוא שכיום לא ביה"ד ולא בית המשפט קנו סמכות לדון בענייני הרכוש, עד שתוגש תביעה למי מהערכאות בעניין הרכוש ועל פי הפרוצדורה המקובלת. לדעתי בנסיבות שלפנינו כך יש לפסוק את הדין:
א. הערעור נדחה.
ב. הגשת תביעת הגירושין והעניינים שנכרכו בה, הייתה בחוסר תום לב ושלא כדין.
ג. לביה"ד אין סמכות לדון בתביעת הגירושין ובמה שנכרך בה מכיוון שהתובענה הוגשה במועד עיכוב ההליכים, ויש למוחקה.
ד. בית המשפט לא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש מכיוון שתביעת המשיבה הוגשה בתוך מניין הימים שיש למגיש בקשה לישוב סכסוך זכות קדימה להגיש תביעותיו.
ה. בנסיבות העניין, מכיוון שהתברר שבית המשפט לא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש והחלטת ביה"ד (ולפניו בית המשפט), שיש לבית המשפט סמכות, מוטעית. אין צו להוצאות.

הרב שלמה שפירא- דיין

לאמור לעיל, נחלקו חברי בית הדין בהכרעת הדין בערעור זה, וכפי המקובל במקרים כעין אלו, בית הדין מכריע כדעת הרוב כדלהלן:
1. הערעור מתקבל.
2. החלטת ביה"ד קמא בדבר מחיקת התביעות שהגיש לו המערער מבוטלת אפוא.
3. תיקי התביעות ייפתחו מחדש, והתביעות תיראנה כאילו הוגשו במועד שבו רשאי היה המערער להגישן, היינו בתוך 15 יום אחר תקופת הקפאת ההליכים, פרק זמן בו על פי החוק מוקנית לו זכות הקדימה להגיש תביעותיו.
4. מאחר שכאמור נקבע בפסק דין זה כי תביעות המערער ייחשבו כאילו הוגשו בתוך 15 יום בו יש לו זכות קדימה להגיש תביעותיו, ואילו תביעות המשיבה הוגשו לבית המשפט רק לאחר מועד זה, הרי שאף הסמכות לדון בתביעות הכרוכות - סמכותו של ביה"ד היא.

5. בית הדין שב ומבהיר את האמור בגוף הנימוקים, שהפסיקה הנוכחית מתייחסת אך ורק לנסיבות התיק הנוכחי, באשר להוראת שעה בעת מצב חירום מיוחד, ואין לך בו אלא חידושו.

6. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ד בסיון התשפ"ד (30/06/2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה