א. לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים (בדן יחיד, הרב רלב"ג - ראב"ד) מתאריך א' בטבת התשפ"ד (13.12.23) שבה נקבע כי הסמכות העניינית לדון בעניין רכושם של הצדדים נתונה לו, לבית הדין (להלן: ההחלטה).

בהחלטות קודמות קבע אחד החתומים מטה כי ערעור זה יידון על בסיס כתבי הטענות וללא צורך בשמיעת הצדדים בדיון פרונטלי. עוד נקבע כי הצדדים יורשו להגיש השלמות טיעון ולסכם את טענותיהם בכתב, מעבר למה שנכתב כבר בערעור עצמו ובתשובה לו, וכי ההכרעה תינתן אף על בסיסם של השלמות וסיכומים אלה. הללו אכן הוגשו והגיעה עת הכרעה.

ב. בהחלטה, מושא הערעור, נסרקו בקצרה העובדות הרלוונטיות כדלהלן:

האיש הגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין ביום 6.8.23. האיש התייצב לפגישת המהו"ת ואילו האישה לא התייצבה.

האיש הגיש תביעת גירושין ביום 12.11.23, וביום 21.11.23 כרך לתביעתו נושאים נוספים, בהם הרכוש. האישה הגישה ביום 16.11.23 תביעת רכוש לבית המשפט.

על יסודן של עובדות אלה קבע בית הדין קמא בהחלטה:

לאחר העיון בבקשת האיש ובתגובת האישה מבהיר בית הדין כי אין ספק שמשלא התייצבה האישה לפגישת המהו"ת היא מנועה מלהגיש תובענה כלשהי כאמור בסעיף 3(י)(1) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014.

לפיכך אין ספק שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני.

ההחלטה אומנם קצרה אך ברור מתוכה, כמו גם מתוך כתבי הטענות שהגישו הצדדים, מה הייתה השאלה שבפניה ניצב בית הדין ומה תוכנה של תשובתו לה:

המשיב הגיש לבית הדין קמא תביעת גירושין ובסמוך לאחר מכן כרך לה תביעת רכוש. זה הבסיס המאפשר את קניית הסמכות – כריכה. ואם כי כדי שהסמכות אכן תיקנה לבית הדין צריך לקבוע גם כי תביעת הגירושין הייתה כנה וכי הכריכה הייתה כנה ונעשתה כדין, מכל מקום השאלה שניצבה לפני בית הדין קמא לא הייתה שאלת מבחני הכריכה אלא שאלת הקדימות בהגשת התביעות שכן קודם להגשת תביעתו של המשיב הגישה המערערת תביעה מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה המחזיק בסמכות מקבילה לזו של בית הדין, ומשכך תלויה השאלה איזו מן הערכאות קנתה את הסמכות בשאלת מעמדה של התביעה שהוגשה לבית המשפט: אם תביעה זו הוגשה כדין הרי שבית המשפט רכש את הסמכות קודם לבית הדין וממילא נתונה היא לו, אם לא, הרי בעת הגשת התביעה לבית הדין לא הייתה כל מניעה כי תוגש אליו וכי יקנה את הסמכות וממילא זו אכן נקנתה לו ונעשתה לסמכותו הייחודית, ושוב לא תהיה סמכות לבית המשפט לדון בסוגיית רכושם של הצדדים אף אם תשוב המערערת להגיש לו תביעה.

באשר לשאלה אם תביעתה של המערערת שהוגשה לבית המשפט לפני הגשת תביעת המשיב לבית הדין הרבני הוגשה כדין (ויכולה הייתה להקנות לו את הסמכות) השיב בית הדין קמא בשלילה – תשובה שממנה עלתה כאמור המסקנה כי משלא נקנתה הסמכות לבית המשפט בעת הגשת התביעה אליו, הרי שקנה בית הדין את הסמכות ימים ספורים לאחר מכן, עת באה בשעריו התביעה המקבילה. סיבתה של התשובה השלילית לעניין התביעה שהוגשה לבית המשפט נעוצה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014, (להלן: החוק). המשיב הגיש לבית הדין בקשה ליישוב סכסוך ואף התייצב לפגישת המהו"ת שנקבעה בעטיה של בקשתו זו, המערערת לא התייצבה לאותה פגישה. סעיף 3(א) לחוק קובע כי "המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך", וסעיף 3(י)(1) לחוק מתיר הגשת תובענה כאמור רק למבקש שהגיע לפגישות המהו"ת לאחר הגשת בקשת יישוב סכסוך בשנה שקדמה להגשת התובענה ("ובלבד שבעת הגשת התובענה חלפו התקופות כאמור בסעיף קטן (ה) ותקופת 15 הימים שבסעיף 4 לעניין הבקשה"). תנאים אלה התקיימו בתביעתו של המשיב שהרי הגיש בקשה ליישוב סכסוך תחילה, ואף לולי היה הוא מגיש הבקשה – הלוא הוגשה היא בתוך שנה קודם להגשת תביעתו, ולפגישת המהו"ת שנקבעה בה – התייצב. לא כן באשר למערערת שלא הגישה בקשה דומה ואף לא התייצבה לפגישת המהו"ת שנקבעה בשל בקשת יישוב הסכסוך של המשיב, וממילא לא הייתה רשאית להגיש לבית המשפט את התביעה שהגישה.

ג. בית הדין קמא העיר כי אומנם למעשה גם תביעת המשיב הוגשה בעת שהיה מנוע מלהגישה שכן הגשת התובענה גם בתנאים האמורים צריכה להיות לאחר חלוף התקופות האמורות בסעיף 3(ה) לחוק, ומאחר שתקנות החירום שנתקנו בשל מערכת 'חרבות ברזל' גררו הארכת מועדים הרי שיכול היה המשיב להגיש את תביעותיו רק בראשית חודש דצמבר ולא במועד שהוגשו בפועל, במהלך חודש נובמבר, אלא שפגם זה ניתן לריפוי אליבא דבית הדין קמא בראיית התביעה המונחת על שולחן בית הדין בראשית דצמבר כאילו אז הוגשה. לפגם שבתביעת המערערת לעומת זאת אין להעלות ארוכה בדרך דומה, שהרי גם בדצמבר לא הייתה יכולה להגיש תובענה, לאחר שלא התייצבה לפגישות המהו"ת במסגרת בקשת יישוב הסכסוך שהגיש המשיב, ללא שתגיש תחילה בעצמה בקשה ליישוב סכסוך.

אנו נעיר כי נוכח מגבלת התקופות האמורה יכול היה בית הדין לקבוע את שקבע גם ללא שיזדקק למחדל אי־ההתייצבות בפגישות המהו"ת, שכן נוכח הארכת המועדים נמצא כי בעת הגשת תביעת המערערת הייתה מנועה מלהגיש תובענות כלשהן בעניינו של הסכסוך המשפחתי גם נוכח הוראות סעיף 3(ה) לחוק – מה שאכן אמור גם לגבי המשיב ושמחמתו קבע בית הדין קמא כי יש לראות את תביעתו כאילו הוגשה רק בראשית דצמבר, ומכוחו של סעיף 4 לחוק לא הייתה יכולה להגישן – ובזאת נבדלת היא מהמשיב – אף בחמישה עשר הימים הראשונים של חודש דצמבר. משכך אף אם נחיל על תביעתה את העיקרון שהוחל על תביעת המשיב, היינו את ראייתה כאילו הוגשה במועד שבו אפשר היה להגישה אף שלמעשה הוגשה קודם לו, עדיין תהיה התוצאה כי תביעת המשיב קדמה לתביעתה וממילא הוקנתה הסמכות לבית הדין.

בשולי הדברים נעיר כי הגישה של ראיית תביעה תלויה ועומדת כאילו הוגשה שנית במועד שבו אפשר היה להגישה אינה גישה של "לכתחילה", דרך המלך היא למחוק את התביעה המוגשת קודם זמנה ולסגור את התיק, תוך שבהגיע המועד רשאי בעל הדין המבקש זאת לשוב ולהגיש תביעה חדשה. עם זאת מאחר שסגירת תיק ופתיחתו עניין מנהלי הן ולא עניין משפטי מהותי, ובכפוף לאי־התחלת דיון שלא כדין בתביעה בעת שאין הגשתה והדיון בה מותרים, יש אכן מקום להכשיר "בדיעבד" את התביעה שהוגשה טרם זמנה ולראותה כאילו הוגשה שנית במועד, וכך בוודאי אם במועד מוגשת בקשה לדון בה היכולה להיראות כהגשת כתב תביעה חדש או כהגשת כתב התביעה (הישן) מחדש. עיקרון זה התבאר כבר בהחלטות בית הדין במקרים אחרים, ונכון הוא במשנה תוקף שעה שנראה לכאורה כי הגשות התביעות (של שני הצדדים) קודם למועד לא היו בכוונת מכוון של סטייה מהוראות החוק והגשת התביעה בעת שאין להגישה – ולו כדי ליצור במכוון מצב שבו מייד עם הגיע העת המותרת להגשת התביעה תהיה זו מצויה על שולחן בית הדין – אלא תוצאה של אי־מודעות להוראות בדבר הארכת המועדים.

ד. בכתב הערעור שלפנינו כמו גם בהשלמות הטיעון שהוגשו לאחריו אין טענה לטעות של בית הדין קמא בעובדות או לטעות בנוגע להוראת החוק או לפרשנותה. טענותיה הן, כפי שהוזכר כבר בהחלטות קודמות כי התנהלותו של המשיב בעייתית ונגועה בעבירות על החוק, אלא שכפי שנאמר גם כן באותן החלטות הזיקה בין טענות אלה לבין סוגיית הסמכות אינה ברורה.

בהשלמות הטיעון והסיכומים שהגישה המערערת הבהירה היא את הזיקה הקיימת לטעמה בין התנהלות המשיב לבין העבירות שהיא מייחסת לו: לשיטת המערערת השיג המשיב בדרך פסולה מידע בדבר כוונתה שלה להגיש תביעות לבית המשפט לענייני משפחה ומשום כך אצה לו הדרך להגיש את תביעותיו שלו לבית הדין מתוך מגמה כי בית הדין יקנה את הסמכות וממילא תיחסם דרכה שלה אל בית המשפט. המערערת גורסת כי נוכח האמור יש לקבוע כי תביעתו של המשיב או הכריכה אינן כנות.

טענה זו – קשה להולמה:
ראשית, אף אם אומנם חדר המשיב לפרטיותה של המערערת והשיג מידע כזה או אחר שלא כדין – אין בכך אלא כדי לפסול שימוש באותו מידע כראיה, אולם בענייננו לא בכך מדובר.

למעשה מבקשת המערערת כי נגדיל לעשות ונקבע 'הלכה' משפטית מחודשת שלפיה לא רק ראיה שהושגה בדרך פסולה – פסולה היא, אלא גם צעד שנקט צד להליך (בענייננו: הגשת תביעתו של המשיב) בשל מידע שהגיע אליו בדרך פסולה – ייראה כאילו לא ננקט. זו משמעותו של הטיעון כי אם העילה להזדרזותו של המשיב להגיש את תביעתו הייתה חשיפתו למידע שהשיג בדרך בלתי־כשרה, הרי שיש לראות את תביעתו כאילו לא הוגשה וממילא לא הוקנתה הסמכות לבית הדין.

חידוש זה מרחיק לכת הוא מאוד.

לסבר את האוזן נאמר: הדוגמה הקלאסית לראיה המושגת בדרך פסולה, בזיקה להליכי בית הדין, היא כשאחד הצדדים מבסס את תביעתו לגירושין על טענה בדבר בגידה של רעהו וכראיה לטענתו מצרף הוא תיעוד של אותה בגידה שהושג באמצעות חדירה לפרטיות. לא נאריך כאן בשאלה שנדונה בכמה פסקי דין, אם תמיד תיפסל ראיה כזו כליל או לא, שכן אין היא צריכה לענייננו. לצורכו של דיוננו נניח כי ראיה כזו אכן תיפסל באופן גורף, אולם מה אם לא הראיה בלבד הושתתה על החדירה לפרטיות אלא כי אף הגשת התביעה נעשתה בשל עבירה זו, האם נראה את התביעה כאילו לא הוגשה?

לו תבוא לפנינו תביעת גירושין של אדם שיאמר בפה מלא "אהבתי את אשתי, ולא הייתי שוקל כלל גירושין לולי שׂח לי אחר כי בידו תיעוד, פרי חדירה לפרטיות, שהיא בוגדת בי עם אחר, ולולי אחר שפקפקתי בדבריו ולא חפצתי להתגרש אולם הספק קינן בליבי עשיתי אף אני כמעשהו ולהוותי מצאתי כי יש דברים בגו, והרי התיעוד – הראיה לפניכם", נאמר לו: "הראיה שמציג אתה לפנינו – אינה קבילה, בסס נא את תביעתך על ראיות אחרות. בהעדר כאלה – חקור בדיון, אתה או בא כוחך, את האישה, אם תרצה, ונסה לבסס את טיעוניך על דבריה, או השתת את תביעתך על עילות אחרות אם ישנן או נסה להגיע עם האישה להסכמות." אך האם נאמר לו "מאחר שלולי החדירה לפרטיות לא היית תובע גירושין, רואים אנו את התביעה כאילו כלל לא הוגשה"?

שנית, גם אם נסכין לחידוש זה הרי שלכל הפחות נדרשת ודאות כי אכן העילה להגשת התביעה בכלל או להגשתה בעיתוי שבו הוגשה היא אכן אותו מידע. הנחה זו כשלעצמה – אין לה על מה שתסמוך, שכן אף אם נניח כי יוכח שהמשיב השיג מידע בדרך פסולה ואם גם נניח כי יוכח גם כי מידע זה כלל את הידיעה על כוונותיה של המערערת להגיש תביעה לבית המשפט – מניין לנו הוודאות כי לולי מידע זה לא היה מגיש בעצמו את תביעתו לבית הדין במועד שבו אכן הגיש אותה? מדובר הלוא בשני בני זוג שקיים ביניהם סכסוך, המשיב אף הגיש בקשה ליישוב סכסוך – מה שללא ספק מעיד על כוונתו להגיש תביעות (אם לא יתיישב הסכסוך באמצעות ההליך האמור ועל ידי פגישות המהו"ת). נוסיף כי סביר להניח גם שהמשיב – אף אם לא ידע לולי המידע הפסול על כוונותיה של המערערת, יכול היה לשער ולהניח כי קיימת לפחות אפשרות סבירה כי תגיש היא תביעה, נוכח הסכסוך שביניהם, ולו היה מבקש להגיש תביעה כדי לחסום את דרכה אל בית המשפט סביר להניח שהיה עושה זאת גם לולי המידע.

כדי להניח שלולי המידע הפסול שהשיג, לפי הנטען, היה נמנע מלהגיש את תביעתו במועד שבו הגישה מצופה היה לכל הפחות כי תומצא ראיה או אינדיקציה כי למרות הסכסוך ולמרות הבקשה ליישוב סכסוך לא הייתה למשיב כוונה, מלכתחילה, להגיש תביעה. לו הייתה המערערת טוענת כי יש בידיה ראיה כזו (למשל הודעה של המשיב המלמדת על רצון לנסות לשוב לשלום בית ושלא לתבוע גירושין) אולי היה מקום לבחון את משקלה, אולם בהיעדר טענה לקיומה של ראיה כזו – על מה נשענת ההנחה כי לולי המידע הפסול לא הייתה מוגשת התביעה?

ה. לא זו אף זו, הטענה – לא די שאינה מבוססת, אלא שקשה לישב בינה לבין העובדות, שכן בפועל לא הזדרז המשיב להגיש לבית הדין את תביעת הרכוש טרם תגיש המערערת את תביעתה לבית המשפט. כל שהגיש המשיב בשלב הראשון הוא את תביעת הגירושין עצמה, שבהקשר לה לבדה הזריזות אך למותר שכן בכל מקרה לא תידון בין כותלי בית המשפט אלא בין אלה של בית הדין. טכנית הקדימה המערערת את המשיב בהגשת התביעה, אלא שכפי שקבע בית הדין קמא בצדק וכפי שהתבאר לעיל בהרחבה, תביעה זו הוגשה במועד שבו לא הייתה המערערת רשאית להגישה על פי החוק, ממילא לא נקנתה בה הסמכות לבית המשפט, וכשהגיש המשיב את תביעתו לבית הדין ובהיותה של זו מונחת על שולחן בית הדין גם בתום הארכת המועדים שנקבעה בשל תקנות שעת החירום – קנה בית הדין את הסמכות.

טעותה של המערערת בהקשר של אי־המודעות להוראת הארכת המועדים שבשל שעת החירום, שבשלה לכאורה סברה כי יכולה היא להגיש את התביעה במועד שבו אכן הגישתה, הייתה לכאורה טעות משותפת לה ולמשיב שאף הוא הגיש את תביעתו טרם זמנה. ועינינו הרואות שלמרות טעות זו לא הקדים המשיב להגיש את תביעתו, ולולי שאכן הייתה מחשבתם של הצדדים בנוגע למועד המאפשר הגשת תביעה – מחשבה שגויה, הייתה הסמכות אכן נקנית לבית המשפט. כיצד אפוא נניח כי המשיב הקדים להגיש את תביעתו בשל המידע שהשיג בדרך פסולה על כוונת המערערת להגיש תביעה?

בנוסף לטעותם המשותפת של הצדדים שגתה המערערת באי־שימת לב להוראות החוק בנוגע להגשת תביעה ללא בקשת יישוב סכסוך קודם לה (ועל יסוד בקשת יישוב סכסוך קודמת) המבחינות, כדברי בית דין קמא, בין מי שהתייצב לפגישות המהו"ת למי שלא עשה כן. האם המשיב מצידו היה מודע 'בזמן אמת' להוראת חוק זו? איננו יודעים. אולם ממה נפשך: אם היה מודע לה הרי שלא היה צריך להזדרז ולהגיש את תביעתו כדי לחסום את דרכה של המערערת שכן זו חסומה ועומדת הייתה, לאחר שלא התייצבה המערערת לפגישות המהו"ת, כל עוד לא תגיש המערערת בעצמה בקשה ליישוב סכסוך. ועינינו הרואות שלמרות זאת הגיש המשיב את תביעותיו. אם לאידך גיסא לא היה מודע גם המשיב להוראת החוק, הרי ודאי שלא יכול היה לסבור כי המערערת מצידה מודעת לה וממילא פשיטא שיכול היה להניח כי יכולה היא להגיש את תביעתה במועד שבו אכן הגישתה – אף שאליבא דאמת לא הייתה יכולה לעשות כך – ושוב, הלוא עינינו הרואות שלמרות זאת לא נזדרז להגיש את תביעת הרכוש שלו לפני זו שלה, ורק הוראות החוק שבאותה עת לא היו מודעים להן הצדדים הן שגרמו כי תביעתה של המערערת לא תוכל להקנות את הסמכות לבית המשפט ותביעתו שלו שהוגשה, טכנית, לאחריה – תוכל להקנות סמכות לבית הדין.

ו. סיבה נוספת לדחייתה של טענה זו, לבד מדחייתה לגופה כאמור לעיל, ושאף היא נאמרה כבר בעיקרה בהחלטות קודמות: ערעור אינו יכול להתבסס על טענות שלא הועלו כלל בבית דין קמא, וכאלה הן טענותיה של המערערת שלפנינו. כנגד קביעה זו טוענת המערערת בסיכומיה כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום", כאמרתו המפורסמת של בית המשפט שגם בית דיננו עשה בה שימוש במקרים מסוימים, וכי המהות היא הגבירה העדיפה על פני הפרוצדורה – משרתתהּ, בהקשר זה אף ביקשה המערערת להקיש לענייננו מעניינו של 'דין מרומה' וציטטה מפסק דין של בית דיננו במותב שבו חבר אף אחד החתומים מטה. אולם טיעון זה, על כל מרכיביו, אינו יכול להתקבל בענייננו מכמה טעמים:

האחד הוא כי כל עצמם של ענייני סמכות – פרוצדורה הם, במידה רבה, ובוודאי כשמדובר בעניין שיש בו סמכויות מקבילות והשאלות שעל פיהן מוכרעת הסמכות הן שאלות של מועד הגשת תביעה, ועל כן גם אם תגבר מהות על פרוצדורה אין זאת אומרת כי טענות בשאלת הסמכות צריכות להיבחן כשאלות של מהות תוך התעלמות מענייני פרוצדורה.

השני הוא כי העיקרון של אי־העלאת טענות שלא עלו בערכאה קמא אינו פרוצדורה גרידא אלא עניין הנוגע לזכויות דיוניות מהותיות, שכן כשטענה מועלית בערכאה קמא הרי שעל ההכרעה בה קיימת זכות הערעור ואילו כשהיא מועלית לראשונה בערכאת הערעור הרי שלעניין ההכרעה בה אין זכות זו קיימת.

אין ולא יכולה להיות אף זיקה כלשהי בין ענייננו לעניינו של 'דין מרומה' שבו ההוראה ההלכתית הסוטה, כביכול, מהפרוצדורה הרגילה, מחייבת את העמקת החקירה לגופם של דברים כדי להגיע למיצוי האמת העובדתית המשליכה במישרין על פסק הדין. בענייננו המחלוקת שלצורך ההכרעה בה מבקשת המערערת כי נקבל את טענתה בדבר החדירה לפרטיות שהביאה את המשיב לשיטתה להזדרז ולהגיש את תביעתו – אינה נוגעת כלל ועיקר לשאלות המהות ולפסק הדין שיינתן לכשייבחנו אלה. ובנוסף לכך, אף תוחלת להעמקת חקר כביכול לצורך בירור העובדה הנטענת, כנדרש בדין מרומה, שעה שעובדה זו, היינו הטענה כי המשיב רץ להגיש תביעה לבית הדין בשל המידע שהשיג על כוונת המערערת להגיש תביעה לבית המשפט – אינה עשויה להשפיע על התוצאה. זאת – נוכח האמור לעיל כי אין מקום ל'חידוש ההלכה' כי תביעה שמה שהניא את התובע להגישה הוא מידע שהושג בדרך פסולה תיראה כאילו לא הוגשה, בדומה לראיה שהושגה בדרך זו. ולא זו אף זו: כאמור לעיל, טענה זו אינה מסתברת מצד עצמה ואף אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם העובדות הנוגעות למועדי הגשת התביעות בפועל, וממילא אף לו היינו מקבלים את ההשוואה התמוהה ל'דין מרומה' לא היינו צריכים להמשיך ולחקור כדי לבוחנהּ, וברי הוא כי אין כל סיבה לשנות מן ה'פרוצדורה', שכאמור אינה 'פרוצדורה' גרידא אלא עניין הנוגע לעצם קיומה של זכות הערעור, ולחקור עוד על אודות טענה זו שלא הועלתה בבית דין קמא.

במאמר מוסגר מוצאים אנו לנכון לתמוה על טיעון נוסף שהעלתה המערערת בזיקה להשוואתה את ענייננו לעניינו של דין מרומה – טיעון שהוא לרועץ לבקשתה העיקרית. המערערת הטעימה:

על הדיין מוטלת החובה לברר את האמת [...] הנפקות מתבטאת באופן מעשי בתפקוד הדיין בעת הדיון (בדיון פרונטאלי): בעוד שהשופט בבית המשפט אינו יוזם שאלות ואינו חוקר [...] בבית הדין הרבני הדיין הוא שיוזם שאלות [...]

וכך הלאה.

וכאן הבן שואל: כיצד ייתכן שהמערערת הסבורה כי המשיב עשוי להשיג הישגים משפטיים בדרכי מרמה, סבורה ומצפה כי בין כותלי בית הדין תתברר האמת ביתר יעילות וביתר אחריות מבית המשפט, שכן על דייניו מוטלת החובה לברר את האמת באופן פעיל ולא רק לשמוע גרסאות באופן סביל ולהכריע כשהאחריות לחקירה מוטלת רק על כתפי הצדדים עצמם, אך בה בעת מבקשת לקבוע כי הסמכות תועבר מבית הדין לבית המשפט, אף שטוענת היא כי עניינם של הצדדים 'מועד לפורענות' זו של הטעיית הערכאה השיפוטית אם לא תנהג ביתר זהירות וביתר אחריות בחקירתה את הצדדים?

נציין עוד כי המערערת, בדבריה, ניסתה להשיב לשאלת אי־העלאת הטענה בבית דין קמא בשאלה "אולי משום שלא הובאה לידיעת המערערת במועדים הרלוונטיים". טיעון זה כצורתו מעורר חוסר נחת ומעלה חשש שמא גם התנהלות המערערת עצמה אינה חפה מזו המאפיינת 'דין מרומה' אלא שאין היא נזהרת באזהרה 'מום שבך אל תאמר לחברך', שכן מאי משמע "אולי"? אם העובדה הנטענת לא הייתה ידועה לה במועד – תאמר בפירוש שלא הייתה ידועה לה, ואם לא כך הדבר – אל נא תנסה להטעותנו באמירת "אולי" על אודות עניין הידוע לה ואינו ידוע לנו!

כך או כך, עובדה רלוונטית שלא הייתה ידועה אינה עילת ערעור אלא לכל היותר עילה המאפשרת להגיש לבית הדין קמא בקשה לעיון מחדש בהחלטתו.

ז. סוף דבר: אין בטענות המערערת דבר היכול לשמוט את סמכותו של בית הדין מלדון בעניינם של הצדדים; אין היא מראה טעות כלשהי בקביעותיו של בית הדין קמא; טענותיה העובדתיות בנוגע לחדירת המשיב לפרטיותה שבעטיה ידע, לדבריה, על כוונתה להגיש נגדו תביעה לבית המשפט ולפיכך נזדרז לשיטתה להגיש את תביעתו שלו לבית הדין – מפוקפקות מאוד נוכח עובדות העניין, היינו מועדי הגשת התביעות השונות, ואינן סבירות בלאו הכי (בלי קשר לשאלה אם אכן חדר המשיב לפרטיותה ואם השיג בדרך זו ראיות פסולות) ובכל מקרה אינן רלוונטיות לשאלת הסמכות; ובנוסף לכך מדובר בטענות שלא הועלו בערכאה קמא ועל כן אינן יכולות לעלות לראשונה בערעור.

סמכותו של בית הדין ברורה ללא ספק וממילא אין מקום לבקשתה החוזרת של המערערת לקבוע "ולו מחמת הספק" כי הסמכות נתונה לבית המשפט. נעיר כי גם לולי זאת אין מקום לקבל ערעור "מחמת הספק" שכן קבלת ערעור מצריכה קביעה כי נפלה משוגה בפסיקת בית הדין קמא, ב"ספק" לא די בכך ואין ספק – גם לו היה כזה – מוציא מידי ודאה של החלטת בית הדין קמא. אך בענייננו כאמור אין כלל ספק.

ככל שאכן נהג המשיב בדרך של חדירה לפרטיות – מקום בירורו של עניין ומיצוי הדין לגביו הוא במסגרת הגשת תלונה למשטרת ישראל, ובהמשך – בהתאם להמלצות המשטרה והפרקליטות – בהליכים הפליליים המתאימים. ומובן כי ככל שיתברר כי אכן השיג גם ראיות בדרך זו – תוכל המערערת לטעון בבית הדין, בעת שידון לגופן של תביעות, כי יש לפסול ראיות אלה. אך אין הדבר נוגע לסוגיית הסמכות שבנדוננו.

מסקנות והוראות
א. הערעור על החלטת בית הדין האזורי שקבע כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בעניין רכושם של הצדדים וחלוקתו – נדחה.

ב. בנסיבות העניין – מאחר שההכרעה באה על בסיס כתבי טענות וללא צורך בדיון פרונטלי ומאחר שלמרות הביקורת על מקצת טענות המערערת אף בהיבטי האמינות אין אנו יכולים לקבוע בהחלטיות כי מדובר בערעור סרק, וייתכן כי המערערת סברה באמת ובתמים כי יש צידוק משפטי לטענותיה – אין אנו משיתים על המערערת הוצאות משפט.

ג. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ט"ז באדר ב' התשפ"ד (26.3.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה