א. בהחלטתי הקודמת הבהרתי והוריתי בין השאר (ההדגשות אינן במקור):

א. בעת שנתן בית הדין קמא את החלטותיו בעניין המזונות, לפני למעלה משנתיים וחצי, לא ערער עליהן המבקש – לא ערעור שעניינו טענת חוסר סמכות ולא ערעור שעניינו טענות מהותיות נגד הפסיקה.

משמעות הדברים הלכאורית היא כי החלטות אלה היו זה מכבר להחלטות חלוטות [...]

ב. לא זו אף זו: המבקש טוען כי פסיקת המזונות של בית דין קמא היא פסיקת מזונות זמניים. משכך לא ברור כלל ועיקר, אף לפי פסיקת בג"ץ עתה, כי ניתנה שלא בסמכות. אף הלכת שרגאי, שפסיקת בג"ץ האחרונה באה לקבוע בה מסמרות [...] הבחינה מכל מקום בין פסיקת השבה של הוצאות מזונות שהוציאה האם או שעתידה היא להוציא – לפחות בטווח הזמן הקרוב – לפסיקת המזונות עצמם לטווח הארוך והקבוע. ומשכך ככל שהפסיקה עודנה זמנית, כטענת המבקש עצמו, כלל לא ברי הדבר כי נעדר בית הדין סמכות ליתנה.

ג. המבקש אף לא הביא כל אסמכתה להנחתו כי אליבא דפסיקת בג"ץ יש לבטל פסיקות של מזונות – אפילו קבועים – שניתנו לפניה, וכל שכן כשמדובר בפסיקה זמנית, כשהללו לא היו מושאותיהן של העתירות שהוגשו לפניו ושבעניינן ניתנה פסיקתו.

בבקשה שהגיש המבקש עתה, נוכח הוראתי באותה החלטה כי יגיש השלמות טיעון מנסה הוא להשיב לאמור, בטוענו כי לפי הפסיקה (במקרים אחרים) פסיקות של בג"ץ השוללות את הסמכות – כוחן יפה אף כנגד הליכים שהחלו קודם להן ואף משניתנו החלטות קודם להן באותם הליכים – גם אם לא נגדן הוגשו העתירות לבג"ץ – ובלבד שאין מדובר בפסק דין חלוט שקדם לפסיקתו של בג"ץ.

עוד הוא טוען כי בענייננו דינה של ההחלטה הוא בטלות, אליבא דפסיקת בג"ץ, למרות הגדרת המזונות שנקבעו בה 'זמניים' שכן הללו לא נתחמו בפרק זמן מוגדר ולא עסקו דווקא בהוצאות שצפויה – או צפויה הייתה אז – המשיבה שלפנינו להוציא בטווח הזמן הקרוב.

דא עקא, אי אפשר לאחוז במטה משני ראשיו ולטעון טענות מנוגדות:
את החלטותיו של בית הדין קמא לעניין המזונות אפשר לראות כפסיקת מזונות זמניים למרות היעדרו של פרק זמן נקוב וטווח זמן קצר – ואולי דווקא בגלל העדר זה – שכן עשויות הן להתפרשׁ כמתפרשׂות על הזמן שעד לנקיטת הליך לקביעת המזונות הקבועים, ולרבות קביעת הסמכות לעניין המזונות הקבועים, ועל פרק זמן זה בלבד.

פרק זמן זה עשוי להיות קצר ואם בשל מחדלי מי מהצדדים לא כך היה – אין בכך כדי לשלול את ראיית המזונות שנקצבו לגביו כמזונות זמניים.

הרציונל המרכזי העומד מאחורי ההבחנה בין המזונות הזמניים לקבועים הוא הצורך שלא להותיר את הקטינים ואת אימם בפני שוקת שבורה עד להכרעה בדבר המזונות הקבועים, ואף שנקיטת פרק זמן מוגדר וקצר עשויה להיות תואמת לרציונל זה על בסיס ההנחה שפרק זמן זה יאפשר נקיטת הליך מתאים לעניינם של המזונות הקבועים, קביעת מזונות שיוגדרו בפירוש כזמניים שתתפרש כאמור לעיל – תואמת רציונל זה אף ביתר שאת והולמת את תכליתה של ההבחנה האמורה ביתר דיוק.

אכן אפשר גם לחלוק על האמור ולטעון כי קציבת מזונות תוך הגדרתם 'זמניים' אך ללא נקיבת פרק זמן מוגדר משמעה בפועל פסיקת מזונות קבועים. אך מגישה זו מתחייב לראות את פסיקת המזונות הללו, גם אם הוכתרה בכותרת 'החלטה' ואף לו הוכתרה בכותרת 'החלטה זמנית', כפסק דין סופי, שכן מהות ותוכן ההחלטה הם – ולא הכותרת – המסווגים אותה כהחלטה זמנית או כפסק דין.

ככל שנראה את החלטתו של בית הדין קמא בענייננו במשקפיים אלה הרי שמשלא הוגש ערעור על החלטה זו בשעתה, וכפי שכתבתי בהחלטתי הקודמת שאותה ציטטתי לעיל, מאז חלפו כשנתיים וחצי, הרי שמדובר בפסק דין חלוט שאינו מתבטל – גם לפי הפסיקה שעליה מבקש המבקש להישען – מכוחה של הכרעת בג"ץ המאוחרת לו, שניתנה בהליך שלא עסק בו עצמו, שממנה עולה לכאורה כי ניתן שלא בסמכות.

יואיל אפוא המבקש, במסגרת הערעור שיגיש אם יבחר להגישו בהתאם לרשות הערעור שתינתן לו בהחלטתי זו, לגבש עמדה עקבית ואחידה באשר למהות הכרעתו של בית הדין קמא:

אם מבקש הוא כי נראה בה פסק דין סופי, יטען וינמק מדוע, לדעתו, למרות זאת, דינו בטלות בשל העדר סמכות, על אף העולה מן הפסיקה שעליה מבקש הוא עצמו להסתמך ומדבריו שלו עצמו כי פסק דין סופי וחלוט אינו מתבטל בשל פסיקה כגון זו של בג"ץ.

אם מבקש הוא כי נראה החלטה זו כפסיקת מזונות זמניים, יטען וינמק מדוע, לדעתו, דינה להתבטל נוכח פסיקת בג"ץ והלכת שרגאי למרות ההבחנה שבין מזונות קבועים לזמניים.

ב. עוד הבהרתי והוריתי בהחלטתי הקודמת (אף כאן ההדגשות אינן במקור):

ד. המבקש טוען בבקשותיו גם לגופה של פסיקה (בעניין המדור).

קשה לכלכל כיצד מבקש הוא שניתן הוראות לעיכוב תשלומים שנפסקו לחובתו עד להכרעה בערעור שעניינו העיקרי ואולי היחיד הוא בטענת הסמכות, על יסוד טיעונים שעניינם במהות.

בקשה וטענה זו תמוהה גם מן הטעם שבנוגע למהות ודאי הוא שיכול היה המבקש לערער זה מכבר, ומה טעם וצידוק יש להתיר עתה ערעור לגופם של דברים ולא כל שכן לעכב את ביצוע החלטותיו של בית הדין קמא בשל טיעונים שלגופם של דברים מן הטעם שבעניין הסמכות סבור המבקש כי יש הצדקה להרשות את ערעורו עתה.

ה. המבקש מתעלם גם מן העוול כלפי ילדיו אם ניעתר לבקשתו עתה, שעה שהנימוק העיקרי לדון בה הוא טיעוניו באשר לסמכות ובפועל תהיה התוצאה כי עד להכרעה בסוגיה זו לא יקבלו ילדיו את המענה לצורכיהם לא מבית הדין שאת פסיקתו מבקש המבקש כי נעכב ולא מבית המשפט שלא ידון בעניין ולא יכריע בו בשלב זה.

שיקול זה עומד אף בזיקה לעיקרון דלעיל בדבר קיימותה של פסיקה זמנית גם כשמרחפת עננה מעל הסמכות באשר לפסיקה קבועה.

בבקשה שהגיש המבקש עתה, מבקש הוא להצדיק את טיעוניו שלעניין המהות באומרו כי טוען הוא "לעניין המדור גם ברמה המהותית, אך זאת כסעד ביניים בלבד, ובשים לב לנזק המתמשך הנגרם לו ולילדיו. טענת חוסר הסמכות העניינית היא הטענה המרכזית והעיקרית [...]" ולאחר אמירה זו שב הוא ומפרט מטיעוניו שלעניין המהות "ההסדר הנוכחי מטיל על המערער נטל כפול ובלתי־הוגן" וכו' וטוען כי דווקא המצב הנוכחי הוא שפוגע בטובתם של ילדיו.

טיעונים אלה אינם יכולים להתקבל ואף לא להצדיק דיון בהם לגופם:

כאמור, המבקש יכול היה לערער, או לבקש את רשות הערעור, במועד, סמוך ונראה למתן ההחלטות. משלא עשה כן, וודאי שעה שלעניין המהות – בשונה מלעניין הסמכות – אין הוא יכול אף לנסות ולגונן על מחדלו בטענה כי לא הייתה תוחלת בערעור קודם פסיקתו של בג"ץ.

לא זו אף זו, יכול בעל דין לסבור סובייקטיבית כי פסק הדין שניתן בעניינו שגוי הוא, אולם אין בסברתו זו של בעל דין כשלעצמה כדי ליצור אפילו ספק של ממש, שכן זהו טיבן של סברות סובייקטיביות העומדות אל מול ההכרעה האובייקטיבית של הערכאה השיפוטית, וכמאמר החכם מכל אדם "כל דרך איש ישר בעיניו". כשנתונה זכות או רשות הערעור – נבחנת ההכרעה השיפוטית בהתאם לכך, אולם על דרך כלל גם אז – כל עוד לא נפסק אחרת – חזקתה של ההכרעה השיפוטית שניתנה היא כי צודקת היא, וודאי צודקת יותר מן העמדה הסובייקטיבית של בעל הדין, ועל כן גם ברירת המחדל היא כי הערעור אינו מעכב את הביצוע. בהעדרה של זכות הערעור אם העדר שמלכתחילה ואם העדר שמשעה שההחלטה השיפוטית נעשית לחלוטה, רואים אנו את ההחלטה כנכונה וצודקת ודאי, ופשיטא שראייה זו המופנית כלפי מהותה של ההחלטה אינה משתנה בשל טיעונים שלעניין הסמכות אפילו נניח כי את הללו יש מקום לשמוע גם באיחור כבענייננו.

ולא כל שכן משבחר בעל דין שלא לערער במועד. משנמנע בעל דין מלערער על ההחלטה יש בכך כדי ללמד כי אפילו בראייתו הסובייקטיבית לא סבר כי שגויה היא ואינה צודקת או למצער לא סבר כי יוכל לבסס את עמדתו זו ולהביא לביטולה של ההחלטה. וכיצד אפוא נקבל עתה, בחלוף זמן רב, את טענתו שבדיעבד כי שגויה הייתה לגופה, טענה שלא באה לעולם אלא לאחר שסבר המבקש כי יש לפניו פתח לערער על ההחלטה בטענת חוסר סמכות ומבעד לפתח צר זה מנסה הוא להכניס גם את טענותיו המהותיות ולהעמיסן על גבי טענת הסמכות?

בין כך ובין כך קבעתי כבר בהחלטתי הקודמת, בצד הרשאת המבקש להגיש השלמות טיעון לבקשת רשות הערעור שלו בסוגיית הסמכות ונוכח הערותיי הנזכרות לעניין העלאתה של טענה זו עתה, כי "הבקשות הנוספות יידחו".

ג. סוף דבר, לאחר שיקול הדעת, נוכח השלמות הטיעון לעניין הסמכות ובשים לב לאמור לעיל אני קובע ומורה כדלהלן:
1. ניתנת למבקש, לפנים משורת הדין, רשות הערעור על החלטת בית הדין קמא לעניין חיובו במזונות ומדור ילדיו.
2. רשות הערעור תחומה ומוגבלת לטענות נגד סמכות בית הדין בלבד ועל בסיס פסיקת בג"ץ.
3. במסגרת ערעור זה לא יוכל המערער להעלות טענות סותרות לעניין מעמדה של החלטת בית הדין קמא כפסק דין סופי או כהחלטת ביניים.

המערער יגדיר – ולשם כך רשאי הוא לבקש מבית הדין קמא עצמו הבהרה – כיצד לטעמו יש לראות את ההחלטה, ובהתאם לכך יטען לעניין ההשלכות שיש לפסיקתו של בג"ץ על תוקפה של החלטה זו, בזיקה למובהר לעיל.
4. הערעור יוגש בתוך שבועיים ממועד החלטה זו, בהתאם לתקנות הדיון. אולם

ככל שיטען המבקש כי לשם מימוש הוראתי בסעיף 3 דלעיל הגיש בקשת הבהרה לבית דין קמא, והבהרה זו טרם ניתנה, תינתן ארכה להגשת הערעור בדרך של אי־הבאת הימים שבין הגשת הבקשה לבין מתן הבהרתו של בית הדין קמא במניין ימיה של תקופה זו.
5. נוכח הקושי הניכר בערעור המוגש זמן כה רב לאחר ההחלטה ונוכח הפקפוק הקיים באשר לרלוונטיות של פסיקת בג"ץ לענייננו, וזאת כאמור לעיל בין שנראה את החלטת בית הדין קמא כהחלטה של מזונות זמניים ובין שנראה אותה כפסק דין סופי למזונות, תותנה שמיעת הערעור בהפקדת ערובה משמעותית להוצאת המשפט.

לאחר שיקול דעת אני קובע כי הערובה תעמוד על סך של 15,000 ש"ח ותופקד בקופת בית הדין בתוך שלושים יום מהחלטתי זו, או – ככל שהגשת הערעור בפועל תתעכב בהתאם להוראותיי בסעיף 4 דלעיל – בתוך שבעה ימים מהגשת הערעור בפועל (עד למאוחר שבשני המועדים).

ד. החלטתי זו וקודמתה מותרות בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ו' באייר התשפ"ה (4.5.2025).

הרב ציון לוז־אילוז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה