א. הגדרת המושג

לידה היא הוצאת הוולד מרחם אמו.
יולדה או יולדת היא האישה שממנה יוצא הוולד. בלשון חז"ל נקראת היולדת גם בשם חיה; המיילדת היא המסייעת לאישה היולדת בעת הלידה. בלשון חז"ל נקראת המיילדת גם בשם חיה, וגם בשם חכמה.

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים לתהליך הלידה, ולדיני היולדת.

ב. רקע היסטורי

הפחדים הקשורים בתהליך הלידה, וההתפעלות מתהליך זה, הביאו ליצירת מערכת מנהגים שונים ומגוונים בכל התרבויות מאז ומעולם. המנהגים הללו התייחסו הן לאישה היולדת, הן לבעל, והן למטפלים והסובבים.

הרדמה נגד כאבי לידה

תהליך הלידה כרוך בכאבים טבעיים חזקים, ורק בשנת 1847 למניינם הוכנסה שיטת הרדמה נגד כאבי לידה באמצעות כלורופורם.

השימוש באמצעים משככי כאבים ללידה נחשב על ידי הנצרות כמנוגד לפסוק בתורה 'בעצב תלדי בנים', ועל כן אסרה הכנסייה הקתולית את השימוש באמצעי הרדמה בשעת לידה, והכמרים אף הוציאו להורג בשריפה שתי נשים שהשתמשו בכלורופורם להרדמה בלידה. רק בשנת 1949 הודיע האפיפיור על סילוק התנגדותו להרדמה בעת לידה.

ג. רקע מדעי

עד היום טרם נתבררו התהליכים הגורמים להתחלת הלידה בנקודת זמן מסוימת בהריון. קרוב לוודאי, שמדובר בשילוב של מספר מנגנונים הורמונליים הפועלים בעת הלידה.

הלידה מתרחשת בעקבות התכווצויות מתואמות, יעילות ובלתי-רצוניות של שרירי דופן הרחם, אשר גורמות למחיקת צוואר הרחם ולפתיחתו המלאה, עד לפליטת העובר והשלייה.

תהליך הלידה מתחיל עם ירידת ראש העובר אל אגן היולדת, והופעת צירי לידה. צירים אלו מאופיינים על ידי עוצמתם, אורך זמנם, והרווח שבין ציר לציר. בשלב הלידה הצירים מופיעים במרווח של 3-4 דקות, וכל ציר נמשך 45-90 שניות.

עם הופעת הצירים מתחלק הרחם לשני חלקים - חלק עליון, עבה וחזק, אשר מתכווץ באופן פעיל; חלק תחתון, דק ומתרחב, שנשאר פסיבי. לפיכך, ההתכווצויות החזקות של החלק העליון של הרחם דוחפות את העובר כלפי מטה, והחלק התחתון של הרחם הולך ומתרחב ומאפשר את מעבר העובר כלפי חוץ. על מנת להשלים את הלידה יש צורך בהפעלת לחץ תוך בטני רצוני של היולדת, אשר מסייע לדחיפת העובר החוצה. בלידה המתבצעת לאחר הרדמה של החלק התחתון של גוף היולדת, במטרה למנוע כאבים, יש צורך בדרך כלל בהתערבות רפואית להוצאת העובר.

התכווצויות הרחם הסדירות גורמות לכאבי הלידה, עקב לחץ על קצות העצבים המצויים בין סיבי שריר הרחם. בהמשך מתווסף כאב הלחץ של העובר בתעלת הלידה.

תהליך הלידה מתחלק לשלושה שלבים - שלב הפתיחה, שהוא התרחבות צוואר הרחם; שלב פליטת העובר; שלב היפרדות השלייה ופליטתה.

שלב הפתיחה מתחיל בצירי לידה, ומסתיים בפתיחה גמורה של צוואר הרחם, ובפקיעת שלפוחית מי השפיר וירידת מים. שלב זה נמשך בממוצע 12-כ שעות במבכירות, 8-כו שעות בולדניות.

שלב פליטת העובר, הוא הזמן שבין פתיחה מלאה של צוואר הרחם, לבין יציאת העובר דרך תעלת הלידה החוצה. שלב זה נמשך בממוצע 50-כ דקות במבכירות, 20-כו דקות בולדניות, אך יש שהן יולדות לאחר 10 התכווצויות של הרחם. בלידה רגילה יוצא הראש ראשון, ועליו לעבור דרך האגן הגרמי של האישה.
לאחר יציאת הוולד מתחיל השלב האחרון, שהוא היפרדות השלייה ופליטתה.
לאחר היפרדות מלאה של השלייה מהרחם, מסייעים לפליטתה החוצה על ידי לחיצות על בסיס הרחם. שלב זה נמשך 5-15-כ דקות.

מיד עם יציאת ראש היילוד מנקים את נחיריו ופיו משאריות נוזל מי השפיר, ועם יציאת גופו קושרים את טבורו, וחותכים אותו.

תקופת משכב הלידה היא התקופה מרגע יציאת השלייה, ועד לחזרת המערכות השונות של האישה למצב הפיסיולוגי הבסיסי. תקופה זו נמשכת 6-8 שבועות.

מאז הכנסת שיטות הרדמה ושיכוך כאבים חל שיפור ניכר ביכולת השליטה על הכאבים הקשורים ללידה, וניתן ברוב המקרים להביא את האישה ללידה ללא כאבים - אם בדרך של הרדמה כללית, או בדרך של אלחוש חלקי או מקומי, כגון אלחוש אפידוראלי, אשר שיעור הצלחתו מגיע לכדי %08, ושיטות אלחוש ושיכוך כאבים משולבים, שיש להם כנראה שיעור הצלחה גדול יותר.

ד. הלידה במקרא, בחז"ל ובראשונים

אחד משלושת המפתחות שלא נמסרו לשליח, אלא הם בידו של הקב"ה בלבד, הוא מפתח של חיה, היינו שהלידה מתרחשת על ידי הקב"ה בעצמו.

מקצוע המיילדת מתואר במקרא - המיילדת של רחל; המיילדת של תמר; שפרה ופועה, שתי המיילדות העבריות במצרים. יש מי שכתב, שהיו שני סוגי מיילדות, אחת שמטפלת ביולדת, ואחד שמטפלת ביילוד.

מצינו במקרא תיאורים של לידות מיוחדות - לידות תאומים; לידות בגיל מבוגר מאוד, או בגיל צעיר מאוד; לידות קשות - תמר אשת יהודה, אם יעבץ; נשים שמתו בלידתן - רחל, אשת פינחס בן עלי, מיכל בת שאול, האם של אסתר המלכה.

הלידה התרחשה על מושב מיוחד שנקרא אובנים, או משבר, ופירושו כסא מיוחד, שהיולדת יושבת עליו בעת הלידה.

בעת הלידה האישה שמה ידיה על מותניה, והיא כורעת, ונועצת עקביה בריכותיה ויולדת, ונראית כאילו הוולד יוצא מבין רגליה.

בשלב ראשון של הלידה היולדת מסוגלת ללכת עם עזרה של חברותיה, שנוטלות אותה בזרועותיה; בשלב הבא יש פתיחת צוואר הרחם, ואין עוד פנאי להלך.

ניתוח קיסרי מכונה בחז"ל בשם יוצא דופן, ואף שהעמים הקדמונים לא ידעו לבצע ניתוח זה, הרי שהתלמוד דן במצב זה, ומפשטות הדיונים משמע, שגם האישה וגם הוולד יושארו בחיים לאחר הלידה בחיתוך הדופן. יש הסבורים, שאמנם ידעו היהודים באותם ימים לבצע ניתוח זה, בניגוד לכל שאר העמים שסביבותיהם.

ה. פרטי דינים

1. עניינים כללים

חז"ל הגדירו שלבים שונים בתהליך הלידה, אשר הגדרתם המדויקת חשובה להלכות רבות.

מצינו בחז"ל שלושה סימנים מאימתי פתיחת הקבר, היינו מאימתי יש לחשוש לפתיחת צוואר הרחם, שהוא השלב הראשון של עצם תהליך הלידה - משעה שתשב על המשבר, היינו משעה שאחזוה צירים וחבלים, או הזמן שמשכיבים אותה במיטה בגלל צירי הלידה; משעה שהדם שותת ויורד; משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה, שאין בה כוח להלוך. הסימן הברור משלושתם הוא משעה שהדם שותת ויורד, כי ישיבה על המשבר ונשיאת חברותיה יכולים לקרות לפעמים כשהיא טועה, או כשהיא מרגישה חולשה עוברת, ואין הם סימנים ברורים ללידה, ובעיקר הסימן שחברותיה נושאות אותה הוא סימן שקשה לסמוך עליו, כי יש נשים זריזות ויש נשים עצלות.

להלכה - יש מי שפסק, שהסימן הקובע הוא משיתחיל הדם להיות שותת, ויש שפסקו שכל שלושת הסימנים, וכל הקודם הוא הקובע לעניין שבת, כדין ספק פיקוח נפש.

ההגדרה המדויקת של רגע הלידה אף היא חשובה להלכות שונות.

בלידה טבעית ורגילה, היינו כשהיילוד יוצא בצורה טבעית דרך הנרתיק וראשו ראשון, הרי שמדין תורה מוגדרת הלידה לאחר שיצא רובו של הוולד, ואם הוציא ראשו הרי זה רובו, ולאו דווקא כל ראשו, אלא אף משיצא רוב ראשו, היינו פדחתו - הרי זה יילוד, ופדחתו היינו מצחו, ואף בזה מצינו מחלוקת, אם הכוונה לכל פדחתו, או לרוב פדחתו.

דין הפג כדין יילוד בשל לעניין הגדרת רגע הלידה.

הלידה מוגדרת ביציאת הראש מתעלת הלידה, אבל יציאת שאר הגוף שלאחר מכן אינה חשובה לידה, כיוון שהוא כבר ילוד.

בלידת עכוז מוגדר רגע הלידה ביציאת רוב הגוף, היינו עד הטבור.
היולדת מוגדרת כחולה שיש בה סכנה, שכן שעת הלידה היא שעת סכנה, ורוב פעמים מסתכנות היולדות בלידה.
מבחינת ההלכה קיימת בעיה בנוכחותו של הבעל בשעת הלידה בגלל היות האישה נידה בתהליך הלידה, ולכן אסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, ובוודאי לא בערוותה, בזמן שהיא נידה, ואסור לו לגעת בה.

יש מי שכתב, שאיסור הנגיעה הוא אפילו לצורך עזרה, כגון כשהאישה חולה, וצריכה לרדת ממיטתה; ויש הסבורים, שאיסור הנגיעה הוא רק דרך תאווה, אבל אם אין מי שיסייע לה, מותר לבעל לגעת בה, אפילו אם היא חולה שאין בה סכנה.

מאידך, כל יולדת היא בגדר של סכנה, וכל האיסורים נידחים מפני פיקוח נפש. יתר על כן, מצינו ביולדת הקפדה מיוחדת לדאוג שלא תיטרף דעתה, ועל כן אם יש תועלת בנוכחות הבעל בשעת לידה, יש לדון להיתר.

ואמנם נחלקו רבני דורנו בשאלה זו, אם מותר לבעל להיות נוכח בשעת הלידה של אשתו - יש שאסרו נוכחות הבעל מחשש למכשולים, שמא יגע בה שלא לצורך פיקוח נפש, ושמא יסתכל במקומות אסורים, ולא התירו אלא אם כן יש חשש סכנה אם הבעל לא יהיה שם, והכל לפי העניין. לעומתם כתבו אחרים, שאם יש צורך שהבעל יהיה נוכח בשעת הלידה - אין איסור, ואף בלא צורך אין איסור, וזאת בתנאי שיזהר שלא להסתכל במקום ערווה, ולא יגע הבעל באשתו כלל בעת לידתה, רק יהיה נוכח וידבר אליה, ויזכיר לה התרגילים הנחוצים, והדבר תלוי בכל אישה ובכל מצב, ועל מורה ההוראה לשפוט לפי מצב האישה בכל מקרה לגופו; ויש מי שכתב, שעקרונית אין איסור לבעל להיות נוכח בשעת הלידה, אם הוא נזהר מלהסתכל במקומות התורפה, ונזהר שלא לגעת בה, אבל אין הדבר יפה, ויש בו משום מיאוס, אך כמובן אם היא ממש מפחדת אז וודאי מותר.

יש מי שכתב, שמותר לבעל להחזיק ידי אשתו היולדת אם היא מפחדת, וטוב שילבש כפפות, או יחזיק ידה על ידי הפסקת בגד; ויש הסבורים, שאסור לגעת בסתם יולדת, אפילו על ידי כפפות, אלא אם כן ידוע לנו, שהיולדת במצב נפשי חמור שעלולה להיטרף דעתה, ויש ממש סכנה, שאז מותר לבעל לגעת ביולדת עם כפפות.

גם לשיטות האוסרים נוכחות הבעל בשעת הלידה, מתירים לו להיות עמה בחדר הצירים, כשהאישה מכוסה כל העת, וכן בבית חולים שהיולדת מקבלת חדר לבדה מותר לבעל להיות עמה עד תחילת הלידה.
בדין ברכת הגומל ליולדת -
יש הסבורים שיולדת איננה מברכת כלל ברכת הגומל; אך רוב הפוסקים סבורים, שבאופן עקרוני יש חיוב בברכת הגומל לאחר לידה, כדין כל מי שניצל מסכנה, אבל נחלקו בשאלות מעשיות שונות, כגון מי מברך, מה נוסח הברכה, והיכן מברכים. יש הסבורים, שיכווין הבעל בברכת התורה כשאומר ברכו את ה' המבורך להוציא אשתו, והיא תענה אמן; יש נוהגים שהבעל מברך ברכת הגומל, והאישה היולדת עומדת בעת הברכה ועונה אמן, ובנוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב, ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב; מנהג ירושלים, שמזמינים מניין לבית היולדת, ומתפללים ערבית, ולאחר התפילה מברכת היולדת ברכת הגומל בפניהם או בחדר הסמוך.

יש מי שכתבו, שיולדת לא תברך ברכת הגומל לפני שבעה ימים מלידתה, אבל איננה צריכה לחכות שלושים יום, אלא תכף לאחר שמרגישה בעצמה שחזרה לאיתנה - תברך ברכת הגומל.

חילול שבת ליולדת

מחללים שבת עבור יולדת גם כדי ליישב דעתה, ולמנוע טירוף דעתה, אף על פי שמבחינה רפואית הדבר איננו נחוץ, ואפילו חילול שבת באיסורי תורה, כגון להדליק נר כשהיולדת היא סומא. וביולדת אפילו אינה אומרת כלום, מדליקים לה נר, כי ידוע שזה מיישב את דעתה, ולא די שיאמרו לה שהדליקו הנר, אלא צריך באמת להדליק הנר.

יש דברים, שמחללים עליהם את השבת עבור יולדת רק משהופיעו שלושת סימני הלידה; ויש דברים, שעושים גם בשלבים מוקדמים יותר של תהליך הלידה. הכלל הוא, שדברים אשר אפשר לעשותם בלי איחור ועיכוב, ממתינים עד להופעת הסימנים הללו, אבל דברים שאם ימתינו יגרמו נזק, מותר לעשותם משעה שמרגשת קצת בלידה, ואפילו בספק.

דברים שאין לעשותם אלא עד שיופיעו שלושת הסימנים כוללים הדלקת הנר, שחיטה, בישול, שחיקת סממנים, קשירת החבלים שתתלה עצמה בעת הלידה, וכן הפעלת מזגן, הדלקת תנור, שימוש במעלית, כניסת בעלה הכהן לבית החולים, היתר אכילה ביום הכיפורים. מאידך, הפעולות הבאות מותרות גם קודם להופעת שלושת הסימנים - לטלפן לאמבולנס או למונית כדי לקחתה לבית החולים, לנסוע לבית החולים, להזמין רופא, לבדוק את סוג הדם, להפעיל את המכשיר לניטור דופק העובר, וכן מותר לבעלה ללוותה לבית החולים במכונית אם היא מבקשת זאת.

בעניין נסיעת יולדת בשבת - אין להמתין לשלושת הסימנים של לידה כדי לנסוע לבית החולים, אלא מיד כשמרגישה שמתחיל תהליך הלידה, ואפילו אם יש ספק בדבר, תיסע לבית חולים.

יולדת שהגיעה לבית החולים בשבת והתברר שאין היא מוכנה ללידה, אסור לה לחזור בשבת לביתה במכונית שנוהג בה יהודי, אלא אם כן הוא נהג אמבולנס שממילא חוזר לתחנתו, ואפילו הוא ישראל, בתנאי שלא יוסיף באיסורי שבת עבורה; ואם אין לה מקום לשהות בו בבית החולים, והיא מצטערת, וביתה הוא בתחום שבת, מותר לה לחזור עם נהג גוי.

יש מי שכתב, שמידת חסידות היא שתהיה היולדת סמוך ללידתה במקום קרוב לבית חולים, כדי שתימנע מחילול שבת בנסיעה, אבל אם הניתוק ממשפחתה ומביתה גורם לה צער, או שיש קושי בדבר, רשאית להישאר בביתה; אכן אם כבר הרגישה כאבי לידה בערב שבת, נכון שתיסע לבית החולים, או למקום קרוב לו, לפני השבת.

מותר לבעלה של היולדת או לכל אדם שיש לה אימון בו, לנסוע עמה לבית החלים, ומותר לעשות כן גם אם כבר נמצא במכונית אדם אחר, שיכול לעזור לה בעת הצורך, ואף אם אומרת שאינה צריכה ליווי, אף על פי כן מותר לנסוע עמה, שמא תפחד אחר כך, ותבוא לידי סכנה. וכן מותר ללוותה אף במכונית נפרדת, אם אין שום אפשרות להצטרף במכונית או באמבולנס המסיע אותה ממילא.

יולדת רשאית לנסוע לכתחילה לבית החולים שנרשמה בו ללידה, ואפילו אם יש בית חולים קרוב יותר, אם היא סבורה שהטיפול יהיה טוב יותר בבית החולים שנרשמה בו, אבל אסור לעשות כן משום חישובים כספיים גרידא.

יולדת שיש לה אפשרות ללדת בבית, מכל מקום מותר לחלל שבת בנסיעה לבית חולים בשבת, שהוא עדיף מבחינה רפואית, וכן כדי להרגיע את דעתה של היולדת, שכן כיום מקובל שנשים יולדות בבית חולים.

שלושה ימים לאחר הלידה, היולדת היא בחזקת סכנה, ומחללים עליה את השבת; ואפילו אמרה איני צריכה, ואפילו אם גם הרופא אומר שאינה צריכה, וכל זמן שאדם אשר מבין קצת בדבר אומר שצריכה, או אם דבר זה עושים בדרך כלל ליולדת - מחללים עליה את השבת; וכל שכן אם היולדת אומרת שצריכה, ואפילו כשהרופא אומר שאין צורך בדבר - מחללים את השבת עבורה; אבל אם היולדת בעצמה אומרת שאינה צריכה, וגם הרופא וכל הבקיאים אומרים כך - יש אומרים, שאף על פי כן מחללים עליה את השבת; ויש אומרים, שבמקרה כזה אין מחללים עליה את השבת.

מארבעה ימים ועד שבעה ימים גם כן דינה כחולה שיש בו סכנה, אלא שאם אמרה איני צריכה - אין מחללים את השבת בעניין זה; וכל זה באומרת במפורש איני צריכה, אבל בסתם - מחללים; ואם רופא או מיילדת אומרים שצריכה, פשוט שמחללים את השבת, אפילו אם היולדת אומרת שאינה צריכה; ואם שאר חברותיה אומרות שצריכה, והיא אומרת שאינה צריכה, ואין שם רופא - שומעים ליולדת; ואם היולדת אומרת שהיא צריכה, אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה - מחללים; ואם רק חברותיה הבקיאות קצת אומרות שצריכה, והיולדת או הרופא אומרים שאינה צריכה - יש הסבורים, שאין מחללים את השבת, ויש אומרים, שגם במקרה כזה מחללים את השבת.

משמונה ימים ועד שלושים יום, דינה כחולה שאין בו סכנה, ואפילו אומרת צריכה אני, אין מחללים עליה השבת, אבל עושים כל צרכיה על ידי גוי, ואפילו דבר שהוא מלאכה גמורה מן התורה, ככל חולה שאין בו סכנה.

3. בענייני יורה דעה

היולדת - בין ילדה חי, בין ילדה מת, ואפילו נפל - טמאה כנידה, ואפילו לא ראתה דם, שאין טומאתה משום דם, אלא הלידה עצמה מטמאתה.

אישה בסוף הריונה, שאחזוה צירי לידה ופסקו - יש מי שכתב, שהיא אסורה לבעלה כנידה, עד שתספור שבעה נקיים; אך רוב הפוסקים סבורים, שאם לא מצאה דם, הרי היא טהורה, ומותרת לבעלה בלא טבילה, ובפרט אם האישה נבדקה על ידי המיילדת ונמצא שהפתח סגור, ואין דם, שאז אין אפילו מנהג להחמיר. יש מי שכתב, שמהראוי לכתחילה להחמיר להצריכה לבדוק עצמה, אבל אם לא עשתה שום בדיקה - אין להחמיר כלל; ויש מי שכתב, שאף לכתחילה אינה צריכה בדיקה, והיא טהורה לבעלה. ואם הרופא או המיילדת אומרים, שיש כבר פתיחה של שתי אצבעות או יותר, או שהייתה כבר ירידת מים - יש הסבורים, שצריכה שבעה נקיים; ויש הסבורים, שעדיין היא טהורה, כל זמן שלא הרגישה בזה, ולא מצאה דם, ואף אם הייתה ירידת מים, אם לא ראתה שמעורב בהם דם, הרי היא טהורה.