א. הגדרה המושג

ניתוח המת, היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר, כדי ללמוד ולחקור נתונים רפואיים שונים.

ב. רקע היסטורי

ניתוח מתים היה אסור אצל היוונים והרומאים העתיקים מטעמים דתיים.

חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם, כדי ללמוד מהם פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות.

הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם.
ניתוחי מתים בצורה מסודרת החלו רק במאה הי"ג למניינם. בשנת 1238 הוציא הקיסר פרידריך השני פקודה, שאחת לחמש שנים ינתחו באוניברסיטה של סאלרנו באיטליה גוויית אדם אחד בפומבי לתועלת לומדי הרפואה.
אחד האישים הראשונים שביצע נתיחת גוויות לצורכי לימוד אנטומיה היה האמן הגאוני ליאונרדו די-וינצי.

האיש שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית הוא וזאליוס, אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות, ושינה את התפיסות האנטומיות המוטעות שהיו מקובלות מימי גלינוס. ביתור גוויות כדרך מקובלת ללימוד האנטומיה נכנס לשגרה אקדמית במרבית מדינות אירופה רק החל מהמאה ה-י"ז.

בתחילת המאה הי"ט למניינם היה נפוץ מסחר בגוויות, ורבו שודדי קברים שהוציאו את הגוויות מקבריהן, ומכרו אותן בכסף רב לבתי ספר לרפואה ולחוקרים שונים. דבר זה היה נפוץ בצרפת, באנגליה ובארה"ב.
במאה ה-20 למניינם החלו הסדרים חוקיים ביחס לנתיחת גוויות בכמה מדינות באירופה. ההסדר המקובל היה לנתח גופות של חולים עריריים שנפטרו בבתי חולים, אשר אין להם קרובים, ואשר לא הודיעו במפורש מחיים שהם מתנגדים לנתחם לאחר מותם.

בהלכה נידונה שאלת ניתוחי המתים לראשונה רק במאה הי"ח למניינם, בשנת תצ"ז (1737), אלא שהדיון ההלכתי נגע רק בשאלה אם מותר ללמוד חכמת האנטומיה על גופות של כלבים בשבת, ורק בעקיפין נידונה שאלת ביתור גוויות אדם.

מספר שנים לאחר מכן, במחצית הראשונה של המאה הי"ט למניינם, החלו פוסקי ההלכה להתייחס לראשונה לעצם השאלה של ניתוחי מתים, כדי ללמוד על מחלתם של הנפטרים. היבטים הלכתיים עקרוניים ומיוחדים בשאלת ניתוחי המת נידונו בהרחבה בוויכוח בין שניים מפוסקי הדור ההוא: הרב עטלינגר והמהר"ם שי"ף.

רק במאה ה-20 למניינם תפסה שאלת ניתוחי המתים מקום נרחב ביותר בדיון ההלכתי והציבורי במרכזים היהודיים השונים בעולם.

בישראל עלתה הבעיה בחריפות רבה בעקבות הקמתה של האוניברסיטה העברית, בשנת תרפ"ה (1925). במשך כעשרים שנה התעכבה פתיחתה של פקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בגלל הקושי למציאת פתרון הולם לבעיית ניתוחי המתים.

בשנת תש"ז (1947), בעת הייסוד בפועל של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, פנו הנהלות האוניברסיטה וההסתדרות המדיצינית הדסה בשאלה בנידון לרבנות הראשית לישראל.

במשא ומתן שהתקיים בין הרב הראשי לישראל, הגריא"ה הרצוג, והרב הראשי לירושלים הגרצ"פ פרנק, לבין הנהלת 'הדסה', בראשותו של מנכ"ל הדסה פרופ' יסקי, הושג הסכם לפיו מותרים ניתוחי מתים בתנאים הבאים:
כאשר יש בהם צורך לרפואה משפטית;
כאשר לא ניתן היה להגיע לאבחנת סיבת המוות בחיים, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים ;
כאשר הנתיחה עשויה להציל חיים של חולים אחרים בפועל, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים;
כאשר הנתיחה דרושה לבירור מחלה תורשתית לשמירת בריאותם של קרובי הנפטר שנותרו בחיים.
כל זאת בתנאי שינהגו בגופה בכבוד הראוי בעת ביצוע הנתיחה, ובתנאי שימסרו לחברה קדישא לקבורה את הגופות על כל חלקיהן.

כמו כן נקבע בהחלטת הרבנות הראשית לארץ ישראל במועצתה המורחבת, שאין הרבנות הראשית מתנגדת שבגופותיהם של אלה אשר הסכימו לזה מחיים בכתב, חתום על ידיהם מרצונם הטוב, ישתמשו לניתוחים אנטומיים לצורכי לימוד הרפואה בבית הספר לרפואה, בתנאי שישמרו על החלקים המנותחים להביאם לקבורה בכבוד כדין תורה.

במשך הזמן החלו לבצע ניתוחי מתים בישראל ללא הסכמת הרבנים, ואף ללא הסכמת הקרובים.

ביום א' דר"ח מרחשוון תשכ"ז (1967) התפרסם פסק דין של רבני ישראל בעניין ניתוחי מתים, וזהו נוסח פסק הדין:
"בהיות שגדלה הפרצה בניתוחי מתים, אנו מביעים דעתנו כי ניתוח מתים בכל דרך שהיא, אסור לפי דין תורה. ואין מקום להיתר אלא באופן של פיקוח נפש מיידי, וזאת רק בהסכמה לכל מקרה ומקרה של רב מובהק המוסמך לכך. פסק דין זה מהווה אזהרה נגד חקיקת חוק בניגוד לאמור בו".

חתמו על פסק דין זה 356 רבנים, דיינים, וראשי ישיבות מכל גווני הציבור הדתי, ובראשם - שני הרבנים הראשיים דאז, הגר"י נסים, והגרא"י אונטרמן, ועמם הגר"י אברמסקי, נשיא וועד הישיבות.

מועצת הרבנות הראשית לישראל התכנסה ביום כ"ט בניסן תשכ"ז (1967), בהשתתפות חברי הרבנות הראשית, דייני בית הדין הרבני הגדול, ורבנים מערי ישראל לדיון בבעיית ניתוחי המתים. המועצה החליטה:
א. לא ייתכן כל הסדר של פשרה בשאלת ניתוחי המתים בניגוד לדין.
ב. המועצה קובעת כי ניתוח אדם לאחר מותו שלא הסכים בכתב במפורש לניתוחו, או משפחתו לא הסכימה בכתב לניתוח - מהווה כפייה לעבור על הדת.

הוויכוחים והדיונים הציבוריים ביחס לניתוחי מתים בישראל היו מהחריפים והחמורים שידעה המדינה, וכללו הפגנות אלימות, עצרות המוניות, חוברות הסברה, כתבי פלסתר, מאבקים בכנסת, ומשברים ממשלתיים.

המאבקים הציבוריים החריפים והממושכים הביאו בסופו של דבר לתיקון חוק האנטומיה והפתולוגיה בשנת 1980, אשר כלל בעיקר את הדרישה לקבלת הסכמת המשפחה לכל נתיחה.

ג. רקע מדעי

מספר מטרות לנתיחה לאחר המוות:
לימוד והכשרה של סטודנטים לרפואה ומתמחים ברפואה.
אבחון המחלה ממנה נפטר החולה.
מחקר רפואי.
רפואה משפטית. מטרה זו מיועדת לסייע לבית המשפט בקביעת סיבת המוות, כאשר הוא קרה בנסיבות בלתי טבעיות.
נתיחה להשגת חלקים מן המת, כדי לטפל באנשים החסרים חלקים אלו, היינו השתלת איברים.

בשנים האחרונות מסתמנת ירידה משמעותית במספר נתיחות המתים בכל העולם.
הסיבה העיקרית לירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות נובעת מהתועלת המועטה שיש בנתיחות אלו כיום, לאור ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות באמצעי אבחון, הדמיה והמחשה.

ואמנם לא מעטים הם הרופאים המדענים ואפילו הפתולוגים אשר סבורים כי הצורך בנתיחות לאחר המוות הצטמצם ביותר בשנים האחרונות.

ד. פרטי דינים

1. עקרונות ויסודות

אדם מישראל שמת, אינו הופך להיות גוש בשר חסר ערך, אלא גם לאחר מותו יש בגופו קדושה, ואין הגוף רק נרתיק של קדושה ששימש לנשמה העילאית, אלא שהוא עצמו נתקדש גם בקדושה עצמית. קדושת גוף האדם דומה לספר תורה, והעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, כמו על ספר תורה שנשרף, ומטפחת של ספר תורה שבלתה, עושים אותה תכריכים למת. קדושה זו היא מיוחדת לגוף של יהודי, מצד הקדושה המיוחדת של ישראל, שקראם הקב"ה גוי קדוש. ולפיכך, יש הסבורים שנתיחת מת יהודי פוגעת בקדושתו.
איסור ניוול המת הוא מן התורה. וכן משמע מסוגיות אחדות בתלמוד. יסוד האיסור הוא מדין איסור הלנת המת, ויש מי שכתבו, שיסוד איסור ניוול המת הוא מדין 'ואהבת לרעך כמוך'.

בהגדרת ניוול המת מצינו דעות אחדות בפוסקים:
יש הסבורים, שניוול אינו מוגדר אלא כשהוא נעשה לשם בזיון, או שנעשה ללא תועלת, אבל אם הדבר נעשה לצורך הכרחי, כגון למניעת הפסד ממון, או לפיקוח נפש - אין זה נקרא ניוול.
יש מי שכתב, שהסתכלות חיצונית, עיכוב הקבורה, או פתיחת הקבר, הם רק כעין ניוול, ולכן מותרים הם לצרכים שונים; אבל נתיחת הגוף, היא ניוול ממש, ואסורה בכל מקרה, פרט לפיקוח נפש.
יש מי שכתב, שהוצאת המת מקברו לצורך בדיקה, אפילו על ידי הסתכלות בלבד, הוא ניוול גדול, ולכן אסור אפילו במקום הפסד ממון; אבל דחיית הקבורה והסתכלות בלבד הוא ניוול קל, ולפיכך הוא מותר למניעת הפסד ממון, אבל דווקא למי שאינו מחויב בקבורת אותו מת.
יש הסבורים, שניוול נחשב רק מה שנקרא ניוול גם לגבי החי, ואם הדבר מצוי מאוד שעושים פעולה מסוימת לאנשים חיים - אין זה נחשב כניוול כשעושים אותו למת.
לפיכך - מותר לבצע ניתוח קיסרי באשה שמתה, על מנת להציל את עוברה; מותר לבצע ביופסיה במת, או לקחת דגימת דם ממנו; ומותר להכניס מכשירים לחללי הגוף המת, שבאמצעותם אפשר לראות את פנים הגוף.
קבורת המת נהגה בישראל בכל הדורות. חיוב הקבורה נאמר בתורה ביחס להרוגי בית דין שנתלו.

אם שייר חלק מהמת בלא קבורה, לא קיים מצות קבורה בשאר החלקים שקבר, ועובר על ביטול קבורה ואיסור הלנת המת על החלקים שלא קבר.
איסור הלנת המת נאמרה בתורה ביחס להרוגי בית דין הנתלים, שעליהם נאמר 'לא תלין נבלתו על העץ'. אכן, לדעת רוב הפוסקים איסור הלנת המת חל מן התורה על כל המתים.

קרובי המת שעליהם מוטל לקוברו הם המוזהרים על הלאו של לא תלין, ואם הוא מת שאין לו קרובים - בני העיר מוזהרים על לאו זה.
יסוד איסור הנאה מן המת נלמד בגזרה שווה בין מותה של מרים לבין עגלה ערופה. רוב הפוסקים סבורים, שאיסור הנאה מן המת הוא איסור מן התורה; ויש מי שכתב, שאיסורו מדרבנן.
יש הסבורים, שאיסור גזל אינו נדחה אפילו בפני פיקוח נפש, ויש בניתוח המת משום גזל המת, ולפיכך אסור לנתח מתים אפילו אם הנתיחה עשויה להציל חולה מסוכן לפנינו. יש הסבורים, שאיסור גזל נדחה אף הוא בפני פיקוח נפש, ככל האיסורים הנידחים בפני פיקוח נפש, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ולפיכך מותר לנתח גוף של מת כאשר יש בפנינו חולה מסוכן שניתוח המת עשוי להצילו.
ויש מי שכתב, שלא שייך כלל גזל במת, כי אין קניין למת.

2. מצבים ותנאים שונים באיסור והיתר נתיחת המת

מטרה זו מיועדת לתלמידי רפואה לרכוש ידע בתחומי האנטומיה והפתולוגיה. ניתן להשיג מטרה זו בדרך של נתיחה ממשית בפועל של גוויה, או בדרך של הסתכלות על נתיחת גוויה אשר מבוצעת על ידי אחרים .

ניתוח המת בפועל - רוב הפוסקים אוסרים פעולה זו לצורך לימוד רפואה.

הסתכלות על ניתוחי מתים - יש מי שאסרו אפילו הסתכלות על נתיחת המת; אכן, רוב הפוסקים התירו לימוד רפואה על ידי הסתכלות בנתיחת המת, בעת שהיא נעשית על ידי אחרים.
מצב זה מתחלק למספר תת-קבוצות - בירור סיבת המוות כדי להציל חולה מסוכן בפנינו; בירור סיבת המוות לצורך לימוד המחלה עבור חולים עתידיים; בירור סיבת המוות בחשש למחלה מדבקת ולמחלה תורשתית.

כאשר יש חשש פיקוח נפש - רוב הפוסקים סוברים, שמותר לנתח את המת במקום ספק פיקוח נפש.

יש אומרים, שמה שהתירו ניוול המת לצורך פיקוח נפש הוא דווקא כשהחולה המסוכן לפנינו.
יש מי שכתב, שצריך שני תנאים להיתר ניתוח לאחר המוות כשהנימוק הוא פיקוח נפש - שיש בניתוח לאחר המוות כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל ידי הניתוח יינצל, וכן בתנאי שאפשר להודיע מיד על תוצאות הבדיקה ולהציל את החולה, אבל ניתוח לשם בירור סיבת המוות גרידא, דינו כניתוח לחולה שאינו מצוי - ואסור.

לעומתם יש שחלקו על עצם היסוד שצריך שהחולה המסוכן יהיה לפנינו, וסבורים שכל ניתוח מת לצורכי לימוד על מחלתו הוא בגדר ספק פיקוח נפש, שכן יוכלו ללמוד ממנו בעתיד לגבי חולים דומים.

בירור סיבת המוות לצורך לימוד המחלה עבור חולים עתידיים -
לאור הספקות הרבים שיש בפעולה זו להגיע אל חקר האמת, ולאור העובדה שניתן כיום בדרך כלל להגיע לבירור סיבת המחלה והמוות באמצעים אבחוניים משוכללים שאינם מצריכים נתיחה לאחר המוות, ולאור העובדה שבדרך כלל אין הממצאים מגיעים לידיעת הרופאים המטפלים ממילא, אלא במקרים חריגים ומחקריים בלבד - אין בדרך כלל היתר לנתח מת בגלל סיבה זו.

כאשר יש מחלה מדבקת, מותר לבדוק את המתים מאותה מגיפה.

בחשש למחלה תורשתית, כאשר מתו כבר ילדים קודמים - מותר לנתח את המת, כדי לברר את סיבת המחלה.
אדם שמחל על בזיונו מחייו, וכגון שאמר שנוח לו להתנוול לתועלת הרפואה, או שמכר את גופו לצורך הלימוד והבירור הרפואי - יש אומרים, שאין איסור ניוול בניתוחו לאחר המוות, כיוון שהוא עצמו אינו מקפיד על בזיונו. ויש אומרים, שלא מועילה כלל מחילתו מחייו על ניוולו.

ומכל מקום לכתחילה אסור לאדם למכור או לתרום את גופו לצורך לימוד רפואה.

ה. רקע אתי

נתיחת מתים מהווה תרומה חשובה לקדמה הרפואית, להרחבת הידע התיאורטי והמעשי, ולחינוך הרפואי.
תרומה זו הייתה משמעותית בהרבה בעבר, כאשר הידע היה מועט, וכאשר לא היו אמצעי הדמיה משוכללים. כיום, לאחר שכבר נרכש כמעט כל הידע שאפשר להפיק מנתיחות לאחר המוות, ולאור השכלולים הרבים באמצעי אבחון וההוראה, הצטמצמה מאוד החשיבות של נתיחת מתים.

יש הטוענים, שהגוף המת הוא חסר כל זכויות, ואין לגביו שום קניינים, לא לעצמו ולא לקרובי משפחה, ולפיכך אם אפשר להפיק ממנו תועלת לטובת החיים - אין להגביל זאת.
מאידך, אין כל ספק שמבחינה אנושית יש להתחשב ברגשות של בני המשפחה שקרובם המת יקר להם, וצריך לנהוג בו לפי המנהגים המקובלים. יתר על כן, ההנחה שאין לגוף המת שום חשיבות איננה מקובלת כלל מבחינה דתית, ולפיכך יש להתחשב בדעות החולים ובני משפחותיהם על פי עקרון האוטונומיה וחירות הפרט, המחייב לאפשר לאדם להחליט מה ייעשה בו, ואין לתת למדינה בעלות על גופו של אדם.

הנצרות הקדומה התנגדה בחריפות רבה לכל ביתור של גוויות בני אדם. בעיקר יש לציין את אגרתו של האפיפיור בוניפאציוס השמיני משנת 1300, אשר הטיל חרם על אנשים השולקים גוויות בני אדם.

שינוי בעמדה של הנוצרים הקתולים חל במאה ה-ט"ו למניינם, כאשר האפיפיור סיקסטוס הרביעי נתן הסכמה עקרונית לביתור גופות לצורכי לימוד אנטומיה בשנת 1482, והחלטה זו אושרה גם על ידי האפיפיור קלמנט השביעי בשנת 1524.

בשנת 1556 פנה הקיסר קארל החמישי למנהיגי הקתולים בסלמנקה שבספרד, כדי שיורו מה נכון מבחינה דתית, והמכון התיאולוגי בעיר זו התיר את הנתיחות, כדי שאפשר יהיה לקדם את הרפואה לטובת האנושות.

בשנת 1737 נקבעה העמדה הרשמית של הכנסייה הקתולית על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-14, המחייבת את ביתורי הגוויות לתועלת האומנויות והמדעים.

המוסלמים התנגדו התנגדות עזה לניתוח מתים, ויש אף רמז לאיסור זה בקוראן. אכן למעשה נהגו בבתי חולים של מוסלמים לנתח מתים.

ו. רקע משפטי

על פי חוק האנטומיה והפתולוגיה המקורי משנת תשי"ג-1953 היו בידי הרופאים סמכויות נרחבות ביותר לניתוחי מתים, אשר היו כמעט בלתי מוגבלות.

דבר זה השתנה בתיקון לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשמ"א-1980, שבו נוספו סעיפים וסעיפי-משנה המעגנים את מעמד המשפחה והנפטר עצמו בצורה חוקית ומגבילים את סמכותם של הרופאים לבצע נתיחות בנפטרים.

היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, כתב פרשנות לחוק האנטומיה והפתולוגיה, אשר לפי סעיפי החוק והתקנות עולות המסקנות הבאות:

משהתנגד אדם בחייו שגווייתו תנותח -
אין לבצע בה ניתוח מסוג כלשהו, אפילו כשיש בו להציל חיים.

אם הסכים אדם בחייו שגווייתו תנותח -
מותר לבצע בה ניתוח לצורך קביעת סיבת המוות, או לצורך שימוש בחלק מאיבריו להצלת חיי הזולת, וזאת גם בנוכחות התנגדות בני משפחה. בכל מקרה נדרשת הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפה המנויים בחוק, ובכל מקרה נדרשת חתימה של שלושה רופאים על נחיצות הנתיחה.

משנפטר אדם שלא התנגד בכתב ולא הסכים בכתב בחייו שגווייתו תנותח -
אם לא השאיר בני משפחה, אין לבצע בו ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת המוות, או לצורך שימוש באיבריו להצלת חיי הזולת; אם נותרו בני משפחה מהמנויים בחוק - אין לבצע ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת המוות, או לשם ריפוי הזולת, אלא אם כן הסכים לכך אחד מבני המשפחה המנויים בחוק. בכל מקרה נדרשת הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה המנויים בחוק, ובכל מקרה נדרשת חתימה של שלושה רופאים על נחיצות הנתיחה.