במקרה והרופא מוצא אצל חולה ליקוי בראייה, (כגון בשדה ראייה, ראיית לילה, או בראיית צבעים) אשר לדעת הרופא עלול הדבר לגרום - בתנאים מסוימים - לתאונה (כגון, בנהיגה, בעבודה בתעשייה, בשירות הצבאי וכו') והחולה אינו רוצה להפסיק לנהוג ברכב או לשנות את מקום עבודתו, האם חייב הרופא לשמור את סוד המחלה, או שמחויב הוא להודיע לשלטונות המתאימים (משרד התחבורה, צבא, מעביד וכו') על מגבלות החולה, למרות שהדבר עלול לגרום נזק כלכלי או חברתי לחולה.

ומה אם החולה מבקש לשמור בסוד את קיום המחלה, ומבטיח להימנע מנהיגה וכו', אבל הרופא אינו משוכנע שאמנם כך יעשה החולה?

וזאת תשובתי:

הרופא מחויב להודיע לשלטונות המתאימים ולמעבידו של החולה על מגבלותיו, ואפילו אם החולה מבקש לשמור את קיום המחלה ומבטיח להימנע מנהיגה וכו', כל עוד הרופא אינו משוכנע שאמנם כך יעשה, מחויב להודיע כפי שהזכרתי.

ואם מזמינים את הרופא להעיד על כך, מחויב הוא ללכת ולהעיד, ולא חלה על זה שבועת הרופאים הכללית לשמור סודיות רפואית, וגם לא הבטחה ושבועה פרטית, כי הדבר דומה לאדם הנשבע לבטל את המצווה, שאין לשבועה כזאת תוקף.

גם מסתבר שהשבועה הכללית של הרופאים לא הייתה בכלל על דבר כזה, ששמירתו בסוד היא עבירה על החוק ויכולה להזיק לבני אדם. וכפי שביארתי ביתר אריכות בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' פ"א אותיות ב' ג'.

ואפילו אם לא מזמינים את הרופא להעיד, מחויב הוא גם כן מיוזמתו להודיע על הדבר לשלטונות המתאימים, כי אחרת יוכל לגרום לפעמים לידי סיכון חיי אנשים אחרים.

ולא עוד, אלא שאם הרופא נמנע מלהודיע, הרי הוא עובר על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך".

ולכן אין לו להתחשב בכך שיגרום אולי נזק כלכלי או חברתי לחולה, כי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש.