שתי שאלות עומדות על הפרק בפתח הדיון: הראשונה קשורה ב"מי" והשניה ב"מדוע". או שמא בסדר הפוך. במקרה זה הסדר אינו עקרוני. אך, מה שכן עקרוני הוא לקבוע מראש ששאלת ה"מדוע" אינה קשורה במלשין, שלא כמו שאלת המי שקשורה בו ובעליל. על מנת לפשט את הדברים אדגיש, שכוונתי ב"מדוע" קשורה לשלטונות הולנד. השאלה היא מדוע ודווקא עכשיו, עודדו השלטונות את חוקרי "המכון ההולנדי לתיעוד המלחמה"( N. I. O. D- Nederlands Instituut VoorOorlogsdocumentatie) לחדש את החקירה בשאלה מי מהחשודים- ששמותיהם הועלו כחשודים פוטנציאליים- היה יכול להיות הבוגד האמיתי? האם הדחף לחידוש החקירה נבע מתחושות של חמלה, כבוד והערצה לדמותה של אנה פרנק? או שמא, היו קיימים גם מניעים אחרים? יהודית מילר (Miller Judith¹) הסבירה שתחושת אשם כבדה מאוד רבצה על ההולנדים וזו ממשיכה לרבוץ עליהם עד היום. מצפונם של רבים מהם ממשיך לייסר אותם, בשל האדישות הנוראה שגילו כלפי סבל היהודים בשואה. לנוכח רצונם לכפר על עוונות ועוולות שעשו בעבר, פנו ליומנה של אנה פרנק. הן, הנערה היהודיה מ"מהבית האחורי" (Achterhuis Het) הרעיפה שבחים מרובים על חבורת העוזרים המופלאה ². ההולנדים חככו כפות ידיהם בהנאה, כמי שגילו אוצר יקר. הנה, נקרתה בפניהם הזדמנות פז להוכיח לעולם, עד כמה הם היו "הבחורים הטובים" בסיפור. אלה שהשתדלו לתמוך ולעזור, כדוגמת "הנוצרים הטובים" האלה מהיומן, לעומת הנאצים המרושעים, שהרעיבו, הכו והמיתו את יהודי הולנד במחנות הריכוז שהקימו ³ . לאותה מסקנה ממש הגיעה ננדה ואן דר זא (Van Der Zee Nanda⁴). בן ארצה יאן קוליכן ( Colijn. G. Jan) הלך צעד אחד קדימה וכתב על "העצמת המיתוס" של ההתנגדות ההולנדית כנגד הגרמנים. כאילו, היומן הוכיח, עד לאיזו מידה של הקרבה היו ההולנדים מוכנים להגיע בנכונותם להציל יהודים. שלא כמו בגרמניה של אחר המלחמה, בהולנד כלל לא נעשה ניסיון רציני להתעמת עם אימי העבר ⁵. ללמוד על תקופת השואה בבתי הספר. לטאטא משורות המשטרה וממשרדי הממשלה בעלי תפקידים ששיתפו פעולה עם הנאצים. במקום זה, התכחשו לעובדות והעדיפו להמשיך בעסקים כרגיל, במובן של הפנים המכוערות שנשקפו אצלם במראה לא היו שלהם, אלא רק אלה של הנאצים. בעיניהם המשיכה הולנד להתקיים - כפי שהייתה במאה וה-17 - כמקום מקלט לנרדפים. מדינה ששמרה, גם בתקופה החשוכה ההיא על ערכיה המוסריים וכראייה לכך הצביעו על" חבורת העוזרים" ⁶.
למרות זאת, לא יכלו להסביר, אפילו בעזרת היומן, כיצד התרחשה, בכל זאת, הטרגדיה הנוראה של יהדות הולנד. איך הצליחו הנאצים להשמיד בין 70-75 אחוזים מתוך 140.000 היהודים שהתגוררו בה?! מאילו סיבות, גילה רוב הציבור אדישות לגורל היהודים? מדוע הלשינו ובגדו הולנדים כה רבים ביהודים חסרי הישע? ⁷

כאן המקום לפנות לשאלת ה"מי". שאלה פחות עקרונית מקודמתה, אך מעוררת תהיה, מסקרנת ומאתגרת כשלעצמה: מי היה המלשין שחשף את המחבוא והסגיר שמונה אנשים אומללים שהסתתרו בו לידי הגסטאפו?

וים ואן מארן- חשוד שאשמתו לא הוכחה

במשך שנים סברו, שעובד המחסן וים ון מרן (Wym Van Maaren) היה האחראי להסגרה.
נוכחותו הטרידה את אן והיא חשדה בו. ביומנה כתבה: " עוד עובדה שאינה מעודדת: עובד המחסן ואן מארן נעשה חשדני בקשר למחבוא.. לא היה אכפת לנו מה חושב ואן מארן על המצב, אלמלא היה האיש ידוע כלא מהימן, אלמלא היה סקרן כל כך ואלמלא העובדה שאינו מסתפק בתירוצים סתם...⁸. למיפ היו סיבות קונקרטיות יותר לחשוד בעובד המחסן הסקרן. הרי ואן מארן סיפר לה ובמו פיו על קשריו הטובים עם משטרת הביטחון (S.D) של הגסטאפו ⁹ . היא אף שמעה מפיו של יוהאנס קלימן (Johannes Kleiman) על חשיפת המחבוא. היא שמעה מפיו את התיאור כולו, החל מפנייתו של אותו סמל אל ואן מארן בשאלה וכלה בתשובתו האילמת, שלוותה בתנועת יד והרמת אצבע בכיוון עליית הגג של הבית מאחור. הרמת היד הזו שכנעה אותה ואת חבריה באשמתו של ון מרן ¹⁰.

הרמת האצבע בכיוון למחבוא, לא היה הסימן המחשיד היחיד. קדמו לו שורה של מעשים, שגם הם הצביעו בכיוון של הלשנה אפשרית. העובד החשדן פיזר באחת ההזדמנויות קמח תפ"א על רצפת המחסן. במטרה לוודא, אם מישהו נוהג לבקר בו בשעות הלילה. בהזדמנות אחרת הניח עפרונות בקצה השולחן, כדי לבדוק אם מישהו אינו נוהג לשוטט בו, באין רואים, לאחר עזיבתם של העובדים. כאשר גברה עוד יותר חשדנותו הסיר במכשיר חד רצועה מציפוי הצבע הכחול שהיה מרוח על החלון במטרה להשקיף על המחבוא ¹¹. הוא הציץ מדי פעם מבעד לחריץ ועקב בשקידה אחר הנעשה בו. הוא לא סיפר לאף אחד אם ראה דבר מה חשוד. מאידך, אנחנו יודעים שפעם אחת, לפחות, תפס אותו קוגלר בשעת מעשה ושאל אותו לפשר התנהגותו. ואן מרן הסביר אותה בסקרנות לשמה. בשל אותה סקרנות פנה, כבדרך אגב, לקוגלר, הציג לו ארנק שאותו מצא במחסן ושאל אותו, אם הארנק שייך לו. קוגלר הפיקח נחפז להשיב לו בהן, בכדי להסיר מלבו ספק. פעם אחרת הציג לו תיק מסמכים שהיו בו חשבונות, קבלות וכד' של המפעל. גם הפעם הוא הציג לו אותה שאלה וקיבל אותה תשובה ¹². כשנשאל בנושא זה לאחר המלחמה, הכחיש את החשד כלפיו וסיפר לחוקריו, שכלל לא ידע ואפילו לא חשד, כי יהודים הסתתרו בבית שמאחור, אלא שהוא, כמחסנאי ועובד המפעל, דאג בשל סדרת הפריצות למחסנים ועל כן הניח מלכודות שונות, כדי לגרום לפורץ האלמוני להיתקל בהם ולהשאיר את עקבותיו. אבל, הנימוק הזה לא שכנע את החוקרים ובוודאי שלא את קבוצת העוזרים. מכיוון שואן מארן היה מודע היטב לפריצות. באחת מאלה גנבו הפורצים שקי סוכר אחדים. כל בר בי רב באמסטרדם של אותם ימים ידע כי הסוכר הוא אחד מהמצרכים המבוקשים ביותר בשוק השחור. כך שאם עובד המחסן "המסור" רצה באמת ובתמים לתפוס את הפורצים יכול היה לספר על כך מראש לקוגלר, או לקליימן (Johannes Kleiman) וללכוד את הגנבים בשעת מעשה. כך בוודאי חשב גם קליימן, מפני שמיד לאחר המלחמה פנה לאגף החקירות הפוליטיות ה-P. R. A (Politikie Recherce Afdeling ) וסיפר לחוקרים על גנבותיו של ואן מארן ועל כך שהתוודה בפניו על חשד שקינן בלבו לגבי מציאותם של יהודים בבית האחורי ¹³. לכן ספק גדול, אם ון מרן רצה ברצינות ללכוד באמצעים ילדותיים כאלה פורצים מסוכנים. יתר על כן, ואן מארן בעצמו, כמסתבר, גנב מהמחסן כמויות ניכרות של סוכר ומכר אותן בשוק השחור בתיווכו של עוזרו הרטוג ( Hartog). הרטוג הודה על כך בפה מלא. קשה להניח שהרטוג היה מוכן להפליל את עצמו, אלמלא מכר בעצמו את הסחורה בשוק.

כוונתו של ואן מארן, יש להניח, הייתה לברר אם יהודים מסתתרים במחבוא. כך הבינו גם החוקרים את התנהגותו. אך, האם הייתה כוונתו להלשין על המסתתרים ולהסגירם בפועל לידי הגסטאפו? מיפ חשבה כך בתחילה, אך נסוגה במרוצת השנים מעמדתה. בתשאול חוזר בעקבות מעצרו של סמל הגסטאפו זילברבאור(K. J. Silberbauer- ראש החוליה שעצרה את המסתתרים במחבוא) הייתה מוכנה לומר אך זאת: "רק התנהגותו הלא סימפטית של הנזכר למעלה, ואן מארן והקשרים שקיימתי עם מר קליימן ועם מר קוגלר לאחר שחרורם, היוו נימוק עבורי לחשוד עד לשלב מסוים בכיוונו של ואן מארן, בלי שאוכל לספק לכם עובדות ונסיבות מספיקות, על פיהם תוכלו להשלים את חשדותיכם כלפיו" ¹⁴. לא רק מיפ לא הייתה בטוחה כבר באשמה. אוטו פרנק שלל גם הוא אותה על הסף. בראיון שהעניק לכתב הירחון "לייף" (Life) בשנת 1979 אמר לו בבירור, שלא ואן מארן היה המסגיר, אלא שוטר הולנדי, שאותו הכיר ואת שמו לא רצה בשום אופן לציין. הוא רק הוסיף, שלא השוטר היה זה שצלצל ומסר לגסטפו על מקום המחבוא. אלא קול של אישה היה זה שהודיע ליוליוס דטמן ( I. Detmann ) ודרכו לזילברבאור על המקום. בתשובה לשאלתו של המראיין, מדוע שתק במשך שנים כה ארוכות ולא חשף את השמות? השיב לו פרנק, בצניעותו הידועה, שלא היו לו ועדיין אין לו ראיות חותכות לגבי אשמתם של השניים ועל כן אין זה הוגן לציין את שמם. פרנק נזהר מאוד שלא להצביע על אשמים. אבל, עשרים ואחת שנה קודם לאותו ראיון, הציג לו ארנסט שנבל, ממש אותה שאלה. בתשובתו הדביק אז פרנק לחשוד את הכינוי M. ציין שהאיש התקבל לעבודה, לאחר הגעתו של פרנק ומשפחתו למחבוא. הוסיף, שהיה חשוד על קבוצת העוזרים ולכן לא שותף בסוד. אפילו הזכיר אותה אפיזודה בעניין תיק העור ששכח מר ואן דן במחסן. כמו את ניסיונו של האיש להציל מפיו של קוגלר מידע על בעליו של אותו תיק, שנשכח במחסן האפל. פרנק לא שכח להזכיר, כי אותו M ערער על פסק הדין וזוכה בסופו של דבר. כך שקיימת על פניו הלימה בין דמותו המסתורית והלא סימפטית של M, לזו של ואן מארן, הגם, שפרנק זיהה אותו כ"פקיד במחסן"- ולא כעובד מחסן ¹⁵. חוקרי המכון לדוקומנטציה (שבדקו את מכלול חומר הראיות) הצטרפו אף הם לדעה שואן מארן לא היה המלשין. שכן, לו רצה, יכול היה להפליל בקלות את מיפ ובעלה. לו היה באמת אשם, כי אז היה נמנע ממאבק ברשויות החוק, במטרה לבטל את גזר הדין שהושת עליו ב-1949, בו נשללו ממנו זכויות האזרח. לואן מארן, כפי שהוכח, לא היה דבר אישי כנגד פרנק בפרט, או כנגד יהודים בכלל. אין גם לשכוח שהוא היה זה שדאג לאסוף דפים נפרדים מהיומן, אשר היו פזורים על רצפת המחבוא, כמו גם את היומן עצמו. לא רק זאת, אלא, שלא סיפר לאיש אחר המעצר, אודות היומן שהיה טמון במגרה בשולחן עבודתה של מיפ במשך כל תקופת המלחמה. לו התכוון האיש, באמת להלשין, יכול היה לספר לגסטפו על היומן ולהפליל בכך את מיפ, בעלה ואת בפ ווסקוחיל כאחת. אמנם, האיש היה בעל אופי ילדותי. רצה למשוך תשומת לב ואפילו נפגע מכך שחבריו הסתירו ממנו סוד, שאותו חתר לחשוף, אך לכדי הלשנה, כפי הנראה, לא הגיע.

טוני אהלרס-פנים חדשות ברשימת החשודים

לפני למעלה משנה פרסמה ( 02. 05. 06) קרול אן לי (Carol Ann Lee)- סופרת בריטית שמתגוררת באמסטרדם- תרגום אנגלי מספרה הביוגרפי על אוטו פרנק, שנכתב במקור בשפה ההולנדית. מהדורה חדשה של הספר יצאה רק השנה בארה"ב ¹⁶ בספרה הזכירה לראשונה את שמו של טוני אהלרס, כמי שהסגיר בפועל, או היה שהיה אחראי להסגרתם של אוטו פרנק ושבעת המסתתרים האחרים לידי הגסטאפו. בספרה העלתה גב' לי טענה, שאוטו פרנק נסחט במשך שנים ארוכות על ידי טוני אהלרס, משום שהאחרון ידע סוד כמוס שפרנק התאמץ בכל מאודו להסתיר במשך כל חייו. פרנק סחר עם הנאצים, מכר להם פקטין (Pectin) מתוצרת המפעל. אלא שהפקטין לא שימש אותם רק להכנת ריבות - כפי ששימש את עקרות הבית ההולנדיות- אלא נוצל בתעשיית הפלדה שלהם. גב' לי העלתה טענה פנטסטית, כמוה לא הושמעה בעבר, לפיה האיש הצנוע והישר הזה סייע, לא פחות ולא יותר, לחימוש הוורמאכט ¹⁷.

הגילוי המדהים הזה העלה לראש רשימת החשודים את אחת מהדמויות השפלות והבזויות בעולם החשוך והמכוער של מלשינים ומשתפי פעולה. שמו טוני אהלרס. היה מלשין בשכר והועסק, בין השאר, על ידי משטרת הביטחון הגרמנית בחשיפה של מכשירי רדיו חבויים. בהולנד הכבושה נאסר על האזרחים להחזיק ברשותם מכשירי רדיו וזאת כדי למנוע מהם להאזין לרדיו "אורנג'". קולה של הולנד החופשית ששידרה מלונדון. פעילות זו אפשרה לו לקיים קשרים אישיים עם פקידים וסוכנים של הגסטאפו. בנוסף היה חבר רשום ב. B S N (Naational Socialistische Beweging ). לאחר כיבושה של הולנד במאי 1940 הפכה להיות מפלגה זו בהנהגתו של אדריאן מוסרט(Adrian Mussert) ממפלגה לאומית למפלגה לאומנית עם נטייה חזקה ללאומנות הפשיסטית באיטליה ¹⁸. אך, ככל שנמשך הכיבוש, נטו יותר ויותר חברים במפלגה לאגף הפרו נאצי שלה (ה-Volkish) בראשו עמד רוסט ואן טונינגן) Rost Van Tonningen. (. אנשי האגרוף שלו השתתפו בפשיטות על דרום אמסטרדם ( Amsterdam Zuid). קרוב לוודאי שגם אהלרס השתתף באחת מאותן פשיטות, או צפה בהן מהצד. שכן, שנים רבות אחר המלחמה פנה ל" N.I.O.D" בתביעה לשלם לו סכום כסף בתמורה להכללתם של צילומים אחדים שעשה בשנת 1941 בקפה "אלקאזר", בסדרה הטלביזיונית ה"כיבוש" ( De Bezetting) שאותה ערך מנהל המכון, דה יונג (Louis De Jong). הלה סירב לשלם ולו גם פרוטה אחת והחזיר לו בכתב תשובה מנומקת בזו הלשון: "...נכחת במקום (קפה אלקאזר) וצלמת בו, רק משום שנהנית מתמיכת הכוח הכובש. לכן, אינני רואה כל סיבה להקל עליך את קבלת התשלום" ¹⁹. לא ברור, מה היה התפקיד שאותו מילא במפלגה. אך, זאת אנו יודעים: באחד מימי אפריל של שנת 1941 נתקל במכתב שצד את עינו. כותב המכתב היה ברנש בשם יוליוס ינסן. הולנדי תושב אמסטרדם. האיש ובנו עבדו תקופה מסוימת במפעל, כך שפרנק הכיר את השניים. במכתב (שהיה ממוען לגסטאפו) התלונן ינסן (בין היתר על כך), שפרנק השמיע בפניו תקווה למפלתה של גרמניה. אהלרס החליט בו במקום לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו: לסחוט באמצעות המכתב את אוטו פרנק. הוא שיער, מן הסתם, שאותו פרנק ישלם לו דמי שתיקה, מפני שלא ירצה להסתבך עם הגסטאפו. הניחוש עלה יפה. פרנק שלף את ארנקו ובלי אומר שילם לו 20 גילדן ואהלרס החזיר את המכתב למקומו ²⁰.

תיאורית הסחיטה

כך התחילה פרשת סחיטה ארוכת שנים שנמשכה מאז ועד שנת 1980, שנת מותו של אוטו פרנק. לדבריה של ק. אן לי סחט אותו אהלרס עד לשנת 1942, השנה שבה ירד פרנק למקום המסתור שלו. הוא המשיך לסחוט אותו, גם לאחר המלחמה, במיוחד לאחר השנים שבהן התפרסם היומן ובעקבותיו ההצגה והסרט שהקנו לפרנק לא רק פרסום, אלא גם כסף רב. אן לי רקמה את תיאורית הסחיטה שלה על בסיס ההנחה, שאהלרס התגורר תקופה מסוימת בבית אמו, קרוב מאוד למפעל. הכיר מקרוב את בתי התעלה. כתוצאה מכך, יכול היה לדעת, שכל בית הפונה לחזית התעלה מחובר לבית אחורי בגרם מדרגות צר. ייתכן, שכאשר עמד במשרדו של פרנק והחליף אתו דברים בעניין מכתבו של ינסן קלט תנועה חשודה, שהתרחשה בבית האחורי. לא מן הנמנע, שמישהו הציץ אותה שעה מהחלון וזאת, על אף אמצעי הזהירות שבהם נקטו יושבי המחבוא. יתכן שהבחין, לדוגמה, בעשן המיתמר בארובת הבית האחורי והמראה עורר את חשדו. מכיוון שכל מי שגר ליד המפעל אמור היה לדעת שחלקו האחורי שימש כמחסן וברגיל לא נוהגים להתגורר אנשים במחסן. אנה פרנק דאגה מאוד מגילויי חוסר הזהירות האלה וביומנה כתבה: "ההסדר החדש של המחבוא הוא שאת התנור מסיקים ביום א' בשעה שבע וחצי במקום בשש וחצי בבוקר. בעיני זה נראה מסוכן, מה יחשבו השכנים על ארובתנו העשנה? הוא הדין באשר לווילונות. מתחילת ההסתתרות הם קבועים במקומם בחוזקה. לפעמים תוקף את אחד האדונים או הגברות חשק עז להציץ רגע החוצה. התוצאה: סערת טרוניות. התשובה" הן איש אינו רואה זאת". בכך מתחיל ומסתיים כל מעשה של חוסר זהירות. איש אינו רואה, איש אינו שומע, איש אינו שם לב..."²¹.

משמעותיים יותר היו קשריו החברתיים של אהלרס עם מספר בוגדים ומלשינים ידועים, שהועסקו אף הם על ידי הגסטאפו. לא מן הנמע שהכיר את אברהם קיפר (Abraham Kuipers ) הולנדי בגדודי ה- ס.ס. קיפר הצטרף לחולייה של זילברבאור בעת הפשיטה על המחבוא. שאלה פתוחה היא אם אהלרס השיג דרכו של קיפר מידע על המחבוא ? או שמא השיג מידע דרכו של שומר הלילה שנהג לפטרל כל לילה לאורך בתי התעלה. אנה ציינה ביומנה התרחשות מפחידה שחוותה באחד מלילות אפריל של שנת 1944: "...בשעה אחת עשרה ורבע שמענו המולה למטה. אצלנו אפשר היה לשמוע את נשימת כל בני המשפחה: מלבד זאת, לא זע איש. צעדים בבית, במשרד הפרטי, במטבח, אחר כך... במדרגות שלנו. איש לא העז עוד לנשום. שמונה לבבות הלמו-צעדים על המדרגות שלנו! אחר כך נענעו את הארון המסתובב. רגע זה אי אפשר לתאר. עכשיו אנו אבודים! אמרתי, ובדמיוני כבר ראיתי את הגסטאפו מובילה את כולנו. פעמיים טלטלו את הארון המסתובב- אחר כך נפל משהו. הצעדים התרחקו. צמרמורת עברה בכולנו-שיניו של מישהו נקשו. איש עדיין לא אמר מילה. שוב לא שמענו רחש בבית, אבל האור דלק במעבר, בדיוק לפני המעבר שלנו. ההשאירו אור מפני שהארון נראה מסתורי בעיניהם? אולי שכחה המשטרה לכבות את האור? ואולי יבוא עוד יבוא מישהו לכבותו?.. אולי השאירו שומר ליד הדלת... ?"²²
אנה היטיבה לבטא ביומנה את תחושת הפחד שהקפיאה את דמה. היא הייתה בטוחה, שמאן דהו, ניסה לחדור מהמחסן למחבוא וכי גילה את סוד הארון המסתובב והחליט לעקור אותו ממקומו. אנה לא יכלה לדעת בעת ההתרחשות, כי גנבים פרצו חור בקיר המחסן ודרכו נכנסו, או שניסו להיכנס למחסן על מנת לגנוב ממנו, כפי הנראה, סוכר, אך יש להניח, שהם הופתעו על ידי אותו שומר. זה שמע מן הסתם רעש וקרא לאחד השוטרים לעזרה. הם היו אלה שחדרו דרך הפרצה והשמיעו אותם רעשים חזקים ששמעה אנה וחבריה מעברה האחר. האם מקרה הוא, שהחוקרים מצאו בכליו של אחד השוטרים שהשתתף בפשיטה על המחבוא פנקס קטן שבו היה רשום שמו וכתובתו של שומר הלילה? ואולי קיים אותו שוטר קשר עם שומר הלילה, מכיוון שהשומר דיווח לו על הימצאם של יהודים במסתור? אמנם, מיפ ובעלה מיהרו לפגוש את השומר. קיימו אתו שיחה ידידותית במטרה להסיר חשש מלבו, אם היה כזה. אבל, אין אנחנו יודעים דבר וחצי דבר על תגובתו של האיש. אפשר שהתרשם מדברי השבח שהורעפו עליו, אך מצד שני ייתכן גם, שסיפר על פרטי המקרה לאחרים. לא מן הנמנע, שבידי אחד מהחשודים היה מפתח למחסן. פרט מבהיל זה הזכירה אנה ביומן וכך כתבה: "...כל המאורע הזה אין לו הסבר אלא אם נניח שבידי הגנב יש מפתח מזויף לדלת... כפי הנראה הוא התגנב לבית בערב בשעה מוקדמת מאוד, סגר אחריו את הדלת, וכאשר הופרע על ידי מר ואן דן הסתתר עד שהלך לו... אך מי יכול להיות האיש שיש לו מפתח שלנו? הייתכן כי אשם אחד מעובדי המחסן שלנו, ועכשיו לאחר ששמע את ואן דאן, ואולי אף ראה אותו, ילך להלשין עלינו?"²³.

תיאור זה מעלה את האפשרות שמישהו - ואיננו יודעים מי היה אותו מישהו - נהג להיכנס למחסן ולצאת ממנו באין מפריע. ביכולתו היה להסתתר מאחורי שק או מיכל ולצפות הישר בכל אחד שירד בגרם המדרגות אל המחסן, או עלה מממנו. בכוחו של האלמוני הזה היה גם לראות את המסתתרים כאשר ירדו אחת לשבוע לרחוץ במטבחון הקטן שליד המשרדים.
האלמוני יכול היה, אם התחבא במקום, לעקוב במבטו אחר הרמן ואן פלס, שירד כמעט מדי ערב למחסן על מנת לבדוק את תערובת התבלינים, שאותם עמדו העובדים לטחון למחרת היום. ראינו כבר שואן מארן מצא בשני מקרים חפצים ששכח הרמן במחסן. אלמלא אותה ערנות, שגילה קוגלר, היה ואן מארן החשדן מפיל אותו זה מכבר בפח.
כל זאת, בלי להזכיר באופן מיוחד את פטר ואן פלס. הוא ירד באופן קבוע למחסן, כדי להעלות בדלי שבידו תפוחי אדמה.
ק. אן לי לא ציינה במפורש, כי התצפיתן האלמוני היה אהלרס. אבל, בהחלט קבעה , שהיה באפשרותו של אותו פלוני לשתף את טוני אהלרס ברשמיו והוא יכול היה לדאוג לכך, שאחת הנשים שהכיר, תודיע בטלפון על מקום המחבוא למטה הגסטאפו.

גב' לי לא הסתפקה בכך, אלא חיזקה את התיאוריה בנושא אשמתו של אהלרס בגילויים חדשים. כמו לדוגמה, השינוי המשמעותי שחל ברמת חייו של האיש, מאז שהחל לסחוט באופן מסיבי את פרנק. במיוחד, לאחר פרסום היומן, העלאת המחזה והקרנת הסרט, שבה ככבה שחקנית הקלנוע, מלי פרקינס, בדמותה של אנה פרנק. גב' לי גלתה שאהלרס מצא את האמצעים, דווקא, באותן שנים לצאת למסעות אכזוטיים, בארצות שלא חלם להגיע אליהן, רכש לו מכונית חדשה ואף דירה מפוארת. רמת החיים בהולנד החבולה והמוכה, בסוף שנות החמישים ואפילו בשנות הששים לא הייתה כזו, שאזרחים רגילים נהגו לרכוש מכוניות חדשות- ובוודאי שלא לצאת לארצות רחוקות ולרכוש בהן מתנות יקרות ערך לבני משפחתם. לכן, הגיעה אן לי למסקנה שפרנק שילם לטוני אהלרס משכורת חודשית קבועה ברמה של "מנהל חברה", אותה קיבל אהלרס עד לשנת 1980. לאחר מותו של פרנק פסקו להגיע אליו דמי הסחיטה הללו והוא סיים את חייו כדלפון גמור, בדירה קטנה ומוזנחת בפאתי אמסטרדם ²⁴

תיאורית הסחיטה זכתה, אמנם, להדים ועוררה בלי ספק עניין מחודש בפרשה העלומה הזו. עם זאת, ברור לגמרי, כי התיאוריה נשענת על שורה של השערות, הגיוניות ככל שיהיו, אך בכל זאת השערות וראיות נסיבתיות, שלא הוכחו כהלכה. היבט זה ציין, לדוגמה, ארתור מקס (Arthur Max) במאמרו :"מי באמת בגד באנה פרנק? ²⁵ . למסקנה דומה, אך פסקנית הרבה יותר הגיע גם כתב ה"הגרדיאן" הבריטי. במהדורת האינטרנט של העיתון שלל הכתב את התיאוריה במאמר: "מי באמת הסגיר את אנה פרנק לידי הגסטאפו"? ²⁶ שמונה חודשים מאוחר יותר פרסמה אבירמה גולן את מאמרה "מסע אל הולנד הנעדרת" בעיתון "הארץ". בכתבתה שללה אף היא את "תיאורית הסחיטה" של קרול אן לי²⁷. שלושת הכתבים שאבו את המידע שלהם ממקור סמכות אחד: מנהל ה - D. O .. I N. , דוד ברנוב (avid Barnouw). הוא לא הסתפק בשלילת התיאוריה, אלא הבטיח לפרסם תוך שנה תגובה לגילויה של אן לי ולכלול בתגובה זו גם את עמדתו לגבי חשודים נוספים. הבטיח וקיים. בתאריך ה- 03. 04. 25 פרסם יחד עם עמיתו למכון גרלד ואן דר סטרום ( Gerald Van Der Stroom) את ממצאיו בדין וחשבון ממצה ויסודי מאוד בשם "מי בגד באנה פרנק"? אף במחקר הזה לא מצאו חוקרי המכון תשובה לשאלה המסקרנת הזאת. להפך, הם מצאו שדמויות נוספות, אפלות יותר ואפלות פחות, יכלו, תיאורטית לפחות, להלשין על המחבוא ולגרום למעצרם של המסתתרים. אבל, הם קבעו ובאופן מפורש, שלא ניתן להצביע בביטחון גמור על אף אחד מהחשודים ולהאשים אותם בהלשנה, ואף לא את טוני אהלרס, לו הדביקה אן לי גם את אשמת הסחיטה ²⁸.

הפרכת תיאורית הסחיטה

בתחילת הדברים הצביעו החוקרים על מקורות המידע הדלים של מחברת הספר. הם הביעו פליאה על כך שהמחברת התייחסה ברצינות גמורה לעדות על אדם, שהיא בעצמה הגדירה אותו כטיפוס שפל, אלים, מלשין סדרתי, שלא היסס להסגיר לידי קרובי משפחה וידידים קרובים. אי לכך, לא הגיוני ואף לא סביר היה להאמין לדברי הרהב של האיש. קשה גם להאמין לדברים שהשמיע הבן, אנטון, לגבי השיחה הטלפונית שניהל אביו עם אותו פלוני, בהיותו בן שבע, כלומר, לפני חמישים שנה ויותר. הבן סיפר למחברת הספר על כך, שהוא צותת לשיחה ושמע מפי אביו את המשפט : "אני הכנסתי אותם בפנים וגם הוצאתי אותם משם". ²⁹ לא ברור כיצד קלט ילד משפט, שנאמר לפני זמן כה רב ואף זכר אותו באופן כה מדויק ועוד החליט, שהדברים עסקו בפרנק ומשפחתו. אך המוזר מכל הוא, שהמחברת התייחסה לדבריו באמון מלא ואפילו לא מצאה לנכון להציב לידם סימן שאלה! קושיה אחרת נוגעת לשאלה, אם בכלל שמה לב למזכרו של החוקר ואן הלדן((Van Helden. זה הגדיר את אהלרס, כרברבן כפייתי, כזה שאינו מסוגל להבדיל בין דמיון למציאות ³⁰. חוקר זה כתב את מזכרו בשנת 1964. אותם דברים, פחות או יותר, כתב צוות חקירה קודם על האיש עוד ביוני 1948. כלומר, חוקרים פליליים, במרחק של שנים, מצאו אותם פגמים באופיו של האדם המושחת הזה ולא היססו להצביע עליהם ואף על פי כן, מצאה לנכון מחברת הספר לאמץ גרסה מפוקפקת ולקבוע אותה כיסוד לתזה שלה.

בחיפושיה אחר הוכחות לחיזוק תיאורית הסחיטה שלה כתבה, כזכור, אן לי על חיי מותרות של ממש שניהל אהלרס: דירה מרווחת באזור אמיד באמסטרדם, טיולים אכזוטיים למקומות שונים בעולם, רכישות יקרות ערך ועוד. הכל כתוצאה מדמי הסחיטה שקיבל אהלרס מפרנק. בניגוד לאן לי, לא התרשמו מחברי הדו"ח שאהלרס ניהל רמת חיים יוצאת דופן. הוא נסע פעם אחת ויחידה לצרפת. הצליח לרכוש מכונית קטנה ואף התגורר במשך שנתיים בדירה מרווחת. אבל, בין זה לרמת חיים גבוהה המרחק גדול. מה גם שהתגורר באותה דירה שבע שנים לאחר מותו של אוטו פרנק. כלומר, זמן רב לאחר "הסחיטה" כביכול ³¹.

גב' אן לי לא הסתפקה כמובן בסיפורי המשפחה. על מנת לחזק את התיאוריה שלה ביקשה להוכיח כי אוטו פרנק לא פגש את אהלרס פעם אחת ויחידה- כפי שטען במשרדו (18 באפריל 1941)- אלא גם במהלך 1942 וכן לאורך שנים גם לאחר המלחמה. לרשותה עמד יומנו הפרטי של פרנק, שלושה מכתבים שבהם הזכיר את אהלרס וכן שלושה מכתבים שכתב אהלרס לזילברבאור בשנות ה-60, לאחר השעייתו של האחרון ממשטרת וינה. זה היה החומר היחיד בכתב שעמד לרשותה. כך שגב' לי בנתה את התיאוריה שלה על סמך הכתוב, או נכון יותר לומר, על סמך מה שהיא הבינה ופענחה מהכתוב. בעלי הדו"ח ירדו לפרטים קטנים ביותר, בכל הקשור למכתבים הבודדים. אין בכוונתי לחזור על דרך ההוכחה שלהם. מפאת העובדה, שזו דורשת להתעכב על פרטים רבים. הכוונה היא לפרטים הנוגעים לשמות ותאריכים, שיכולים להסיט אותנו מהעיקר. לדידם של כותבי הדו"ח היה חשוב לקבוע, שפרנק לא פגש את אהלרס, זולתי אותה פגישה מקרית באביב 1941. אמנם, נכון הדבר, שפרנק שלח בתאריך ה- 45. 07. 24 מכתב לרשויות בהאג, שבו ביקש למסור מידע על אהלרס. אך הוא התכוון בכך להבהיר שאהלרס הציל את חייו בכך שסילק את מכתבו של ינסן מערמת המכתבים שנועדו לטיפול הגסטפו. ³². פרנק פנה ביוזמתו לשלטונות, מתוך הכרת טובה לאדם שהציל אותו ממוות. בהולנד של אחר המלחמה היו עשרות אלפי משתפי פעולה ולפקיד שקיבל את המכתב לא היה פנאי להשיב לפרנק תשובה מסודרת על פנייתו. לכן, הסתפק בהחתמת המכתב בחותמת "ההתכתבות אסורה" וציין בכתב יד את שם בית הכלא ומספר התא שבו הוחזק אהלרס. בשולי המכתב נוספה הערה בכתב יד: "יש לפנות ל- V. N. B (המשרד לביטחון לאומי- B ureau Nationale Veiligheid)".

ובאמת, כחודש לאחר שהתקבלה התשובה( 1945 08. 24) פנה פרנק בכתב לכתובת הנ"ל. הוא הזכיר את אהלרס ועמד על כך שאהלרס הציל את חייו, בכך שהוציא את מכתבו של ינסן מחבילת המכתבים שנועדו לגסטאפו והוסיף, שאלמלא עשה כן, היה בוודאי כבר בין המתים ³³. סוכני המשרד לא השתכנעו כל כך מהר מחפותו של אהלרס. הם ידעו, מה שפרנק לא ידע, כי אהלרס סחב מאחוריו קופה של שרצים: היה סוכן פעיל של SD ובין היתר הסגיר אנשי מחתרת ואף יהודים תמורת תשלום. הם אף הזמינו את פרנק למשרד החקירות (45. 12. 10 ) שם הציגו לו אלבום של משתפי פעולה ושם גם שמע מקצת פשעיו של אהלרס. כפועל יוצא מאותה פגישה למד להכיר את אהלרס האמיתי. בשיחה שקיים עם ארנסט שנבל (Ernst Schnabel) סיפר לו אוטו כדברים הבאים: "הלכתי ואמרתי להם: האיש הציל פעם את חיי. אבל הם הראו את המסמכים שנגעו בו וראיתי שאני הייתי היחיד שהוא הציל אותו. הוא בגד בכל האחרים." ³⁴. חמישה ימים מאוחר יותר נעצר אהלרס שוב והוא ישב לסרוגין בכלא עד סוף נובמבר 1946. על אף הכל, חמל פרנק על אהלרס. פרנק לא היה האיש שישכח בקלות עזרה של אחר, אף כי עזרה זו לא נבעה מאלטרויזם, אלא מרדיפת בצע לשמה ועם זאת, הוא היה משוכנע שאהלרס עזר לו ועל כן, היה משוכנע שמוטלת עליו החובה להביע זאת גם בכתב. על רקע זה, יש לפרש את העובדה שהשם אהלרס הופיע ביומנו של פרנק שלוש פעמים ביולי 1945. קרוב לוודאי שאשתו של אהלרס, מרתה, פנתה אליו, כדי שיעיד לטובת בעלה ופרנק כתב ביומנו את השם "אהלרס" כדי להזכיר לעצמו שעליו, לשלוח את המכתבים שיש בהם אזכור להתנהגותו החיובית של האיש ³⁵. אמנם, קיים מרווח זמן של חודש בין האזכור ביומן, לבין הוצאת המכתב בפועל, אך לעתים קרובות נוהגים להזכיר ביומן את הצורך במכתב, אך בפועל כותבים אותו לאחר זמן ולפעמים לאחר זמן ניכר. פרנק לא היה שונה בהיבט זה מאנשים אחרים. אשר על כן, גב' אן לי מיהרה לראות בהופעת השם הזה בפנקסו של פרנק הוכחה ניצחת לתיאוריית הסחיטה שלה. לדעתה הוכיח הדבר על קשר שהיה קיים בין השניים, גם לאחר המלחמה. אלא, שבלהיטותה להוכיח את אשמתו של אהלרס פגעה קשות באמינותו של אוטו פרנק והציגה אותו כמשתף פעולה, בעל כורחו, עם הנאצים. היא שכחה שמפעלו של פרנק- כמו כל מפעל או עסק אחר בתקופת המלחמה- היה תלוי באספקת חומרי גלם באישור הגרמנים ואף למכור את תוצרתו לגרמנים. אחרת לא יכול היה להתקיים. כך נהגו כל העסקים הפעילים בהולנד הכבושה. כך שלפרנק לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוש פן יואשם בשיתוף פעולה עם האויב, כפי שנטען בספרה של אן לי ³⁶.

אהלרס לא סחט את פרנק, אבל אין זה אומר שלא כעס עליו. בוודאי, ששנא אותו וכעס עליו, גם מפני שקינא בו על הפרסום שזכה לו בשל פרסום היומן. אחרי הכל, היומן זכה לתפוצה גדולה יותר מכל ספר אחר, להוציא את התנ"ך. אהלרס כבש במשך שנים את קנאתו ושנאתו לפרנק, עד לפרסומה של פרשת זילברבאור. בהיותו, כפי שראינו, רברבן ללא תקנה, החליט לקפוץ על עגלתו של הסמל הנאצי. בכל אחד משלושת המכתבים שכתב לו בין השנים 4 /1963 הוא מתח ביקורת על פרנק, ותהה על שום מה זכה אדם "לא הגון כמוהו" להפוך לסמל של הגינות בעיני העולם. במכתבו האחרון מדצמבר 1964 הוא סיפר עד כמה דחק עוד ב-1941 בפרנק לרדת למסתור ועל כך שפרנק לא שעה לעצתו. הוא סיפר על המפעל ומיקומו ופרטים נוספים. גב' לי התרשמה מאוד מבקיאותו של אהלרס בפרטים והתחזק בה הרושם, כי אהלרס הכיר את המחבוא. ידע על כך ששמונת המסתתרים נמצאים בו ומכאן גם שדאג להודיע על כך למשטרת הביטחון. היא רק שכחה היבט חשוב אחד: בדצמבר 1964 התפרסם כבר היומן מזמן ועמו הפרטים שהיו קשורים במחבוא, לרבות העוזרים, שדאגו למחסורם של המסתתרים. אהלרס - כמו כל אדם אחר בעולם- יכול היה לקרוא על כך וכמובן ליצור את הרושם, שהוא היה מי שהסגיר, בסופו של דבר את המסתתרים. ביסודו נשאר שחצן יהיר, רברבן ושאפתן, מי שמבקש להשאיר רושם על אנשים במעשים דמיוניים שהיה מעורב בהם, בלי שיהיה אחראי להם כלל ועיקר.

לנה הרטוג (Lena Hartog) - הקול הנשי מאחורי צלצול הטלפון?

שמה של לנה - כמי שהלשינה על יושבי המחבוא- הועלה בספרה של מליסה מילר (Melissa Muller). גב' מילר הצביעה עליה כעל החשודה בהלשנה מאחר שגם אוטו פרנק וגם מיפ גיס הטעימו, שקול נשי הודיע לדטמן על קיומם של יהודים המסתתרים במחבוא. לדעתה של מילר הסגירה נלי את המסתתרים בשל מצוקה אישית. בעלה נקרא לעבודה בגרמניה ואילו הוא רצה להשתמט מהעבודה. לו רצה יכול היה למצוא מחבוא, כפי שעשו בשנת 1943 עשרות אלפי הולנדים נוצרים, שגם הם נקראו לעבודה בגרמניה. אבל, במצבו לא הרשה לעצמו הרטוג לשבת באפס מעשה. מאחר שעליו היה לפרנס את משפחתו. לכן, חיפש לעצמו מקום עבודה צדדי ושקט עד כמה שאפשר. עבודתו כמחסנאי לצדו של ואן מארן התאימה לו מאוד. לנה הייתה מרוצה מכך. אף היא עבדה בניקיון המשרדים. כך התפרנס הזוג מעבודתו במפעלו של פרנק. רק חשש אחד ניקר בלבה: היא שמעה מפי בעלה על חשדו של ואן מארן על כי יהודים הסתתרו בבית האחורי. היא פחדה שמא הגסטאפו ישמע על כך ועוד יותר חששה מהתוצאות, אם הגסטאפו גם ישתכנע, שהיא ידעה על המחבוא ולא מצאה לנכון להודיע כל כך³⁷. היא ידעה כי הולנדים שהסתירו יהודים - או שידעו על יהודים מסתתרים ולא הודיעו על כך- היו צפויים להישלח לעבודות כפיה בגרמניה, או גרוע מזה למחנה ריכוז. לנה שתפה את בפ בפחדיה וזו סיפרה על כך לחוקרים אחר המלחמה. לנה שהייתה רכלנית מטבעה, ספרה על דאגתה גם לרעייתו של פטרוס גנוט (Petrus Genot ) לנה עבדה בביתו של האיש כעוזרת בית. האישה נזפה בה על "הדברים הנוראיים" שאמרה, אך היא עצמה מיהרה לספר את מה ששמעה לבעלה וזה סיפר אותם לאחיו של הרמן ואן פלס. דוד ברנוב וחברו במכון לדוקומנטציה O. D ) I.. N ) לא יכלו לחקור את שני בני הזוג משום שלנה הלכה לעולמה עוד ביוני 1963, בעלה נפטר זמן רב לפניה ואילו גם מארן הלך לעולמו ב-1971. כך שחוקרי המכון יכלו להסתמך רק על תחקיר אחד שערכו לזוג מיד לאחר המלחמה בבלגיה והוא לא נגע דווקא בלנה, אלא בואן מארן. אבל, החוקרים התרשמו שלא היה הגיון רב בהאשמתה של לנה. למה היה על לנה לצלצל דווקא, כאשר בעלה עבד במפעל? הרבה יותר הגיוני מצדה היה לטלפן דווקא בעת שבעלה לא נמצא שם. ואף על פי כן, שיחת הטלפון נעשתה כאשר בעלה עבד שם. מלבד זאת, לא כל כך הגיוני שעובדת ניקיון פשוטה העזה לטלפן לקצין בכיר בגסטאפו. ובכלל, מליסה מילר הניחה א פריורי בקיומו של הקול הנשי בהלשנה. הנחה זו הייתה כה מקובלת עליה עד שלא העלתה בדעתה קיומה של אפשרות אחרת. מליסה מילר לא הצביעה על עובדה חותכת אחת, המצביעה על כך שלנה הייתה המלשינה. מצד שני, מאחר שלא נמצא חומר כתוב ואף לא עדויות ברורות שיכולות לקשור את לנה למעשה, אין מנוס מאשר לזכות את לנה מחוסר הוכחות³⁸

דברי סיכום

הגיעה, לכאורה, השעה להפסיק לדשדש יותר בבוץ הסמיך הזה ולחפש אחר חשודים נוספים. גיבורי הפרשה הסתלקו זה מכבר לעולמם, למעט, מיפ גיס שהגיעה לשיבה טובה, אך, ספק רב אם תרצה לספר היום משהו, שלא רצתה לספרו בעבר. באופן דומה, איני נוטה להאמין, שגם אווה שלוס - אחותה החורגת של אנה פרנק - תוכל לספר לנו משהו חדש שלא ידעה לספר אותו בעבר.

נכון, אמנם, שמעת לעת, דולפות עדויות חדשות. זו של אנטון אהלרס הייתה בעלת משקל מיוחד, שבעטייה הסכים המכון לדוקומנטציה לפתוח בחקירה חדשה ולבחון באותה הזדמנות גם אשמתו של ואן מארן ואשמתה של לנה הרטוג גם יחד. כך לדוגמה סיפר פלוני ליון בלייר Jon Blair³⁹ על כך, שראה את אנה פרנק פנים אל פנים ביום מסוים לפני יולי 1944. והמעשה שהיה כך היה: האיש היה באותו זמן ילד כבן שמונה. באותם ימים התגורר יחד עם הוריו בפרינסגרכט, קרוב לבית אנה פרנק של היום. יום אחד החליט, יחד עם חברו, מתוך משובת נעורים, להיכנס למחסן המפעל. המעשה עלה בידם ותוך זמן מה שוטטו השניים ללא מטרה לאורך המחסנים ובדרכם חלפו ליד המשרדים. והנה לפתע, הציצו פניה של נערה צעירה מעבר לדלת הזכוכית של אחד המשרדים. הנער התעכב לרגע, שלח מבט ממושך בפנים החיוורות וברח כל עוד רוחו בו מהמקום. לימים ראה את תמונתה של אנה פרנק על כריכת היומן. פנים אלה שלא השתנו הכו בו כברק. הוא זכר אותן וסיפר עליהם למפיקו של הסרט. הזכרתי אנקדוטה זו, מפני שעם הזמן עשויים להתפרסם גילויים חדשים, לאו דווקא של עדי ראיה או שמיעה, אלא כאלה שיכולים להימצא במסמכים שעדיין לא נבדקו. אמנם, נכון הדבר שמרבית המסמכים הושמדו בהפצצה. מסמכים רבים נוספים השמיד הגסטאפו קודם לנסיגתם של הנאצים מהולנד. אבל, בבית המשפחה בבאזל מצוי ארכיון וגם בבית אנה פרנק באמסטרדם מנוהל ארכיון, אלא ששני הארכיונים- כפי שהעידו אנשי המכון לדוקומנטציה- לא נבדקו באופן יסודי. כמו שטרם נבדקו עדויות בכתב שגבו האמריקנים מסוכנים נאציים והולנדיים על כספים ששולמו עבור הלשנות על יהודים. האמריקנים העבירו את המסמכים לקובלנץ שבגרמניה. חוקרי המכון ההולנדי ביקשו לעיין בהם, אך הגרמנים דחו את בקשתם ⁴⁰. יש להניח שבאחד מן הימים יאפשרו לסרוק את הארכיונים האלה. נכון, שהסיכוי למצוא בהם חומרים רלבנטיים לפרשת ההסגרה אינו רב. קיים סיכוי קלוש מאוד, שסיפור מופלא ויוצא דופן, כמו זה, של שמעון ויזנטל עשוי לחזור על עצמו- ובוודאי שלא בנסיבות הדרמטיות שבהן התרחש⁴¹ . אך, למרות כל זאת, טרם הגיעה העת להניח לנושא. חובה לבדוק ברצינות וביסודיות השערות חדשות, כדוגמת אלה, שראינו לעיל. אנחנו חייבים זאת לזכרה של אנה פרנק, שאותו בוגד אלמוני גרם למותה ולא נענש על כך.

ביבליוגרפיה