כמו יתר ארצות מזרח אירופה שהיו למעלה ממאה שנים חלק מהאימפריה הרוסית, כך גם שלושת הארצות הבלטיות Lithuania, Latvia and Estonia)) השיגו את עצמאותן המדינית במוצאי מלחמת-העולם הראשונה. גם לאחר מכן ובעצם עד היום הזה יש בקורותיהם הרבה קווי דמיון משותפים וזאת למרות העובדה שרוב הליטאים הם קטולים ורוב הלטבים והאסטונים - פרוטסטנטים. מכל שכן שניתן לדבר על הווי-חיים תרבותי-כלכלי דומה וגורל דומה של האוכלוסייה היהודית בארצות אלה.

מה שחשוב לציין כבר בשלב זה היא העובדה, שבעוד שבתחילת מלחמת-העולם השנייה מספרם היגיע לכ- 350000, שרדו שם בסוף המלחמה פחות מ- 5%. היתר נטבחו במיתות שונות ומשונות בזמן הכיבוש הנאצי כתוצאה מהמדיניות של הכובשים וההוצאה-לפועל הנלהבת של שכניהם המקומיים (בעיקר עמי-הרוב) שבתוכם חיו מאות שנים. אמנם, כאשר העמים הבלטיים זכו בעצמאות במוצאי מלחמת-העולם הראשונה, הם העניקו ליהודים אוטונומיה תרבותית-חברתית רחבה מהנדיבות ביותר בכל ארצות אירופה. אך רק 20 שנה לאחר מכן (בעת הכיבוש הנאצי), שיעור הקרבנות היהודים בארצות אלה שנטבחו ונרדפו שם באכזריות יתירה ע"י האוכלוסייה המקומית - היו הכי גבוהים בכל אירופה!

מכיון שלא מדובר כאן באסון טבע פתאומי, אלא בתוצאה מתמשכת של הר-געש אנושי-חברתי, טבעי על כן, שבעקבות הקביעות הקונטרברסיאליות הללו, המסתמכות על רבבות עדויות בכתב, בע"פ ובצילומים, עולות כמה שאלות נוקבות, ובראשן: "למה ומדוע זה קרה?"; "כיצד ומתי התפתחו הדברים עד כדי כך?", "מה היו הסיבות העיקריות?" וכדומה. אמנם במסגרת הזמן שהוקצב לי כאן, יהיה יומרני ולא רציני לתת תשובות נחרצות על כל אחת משאלות אלה, אך נקווה שחלק מהדברים יתבהר מתוך הסיקור הסכימאטי הקצר שיובא להלן על טיב היחסים בין היהודים לבין שכניהם בארצות הבלטיות לאורך המחצית הראשונה של המאה ה20- ותוך איתור נקודות-המגע המשמעותיות ביניהם.

1. הידוק - מגעים רבי-תקוה במישור הפוליטי בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים

כהמשך מהתקופות הקודמות נפתחה גם המאה ה- 20 בכמה התפרצויות-דמים מצד איכרים נגד שכניהם היהודים - בעיקר על רקע דעות קדומות במישור הדתי כמו שימוש בדם הנוצרים וכדומה. מצד שני נפתחו ערוצי שיתוף-פעולה וסולידריות במישור הכלכלי כמו עריכת שביתות והפגנות לשיפור תנאי עבודה של הפועלים ובמישור הפוליטי - הליכה משותפת לבחירות לפרלמנט ( (Duma של רוסיה. הצירים היהודים, הליטאים והלטבים שנבחרו למוסד זה ייצגו את האינטרסים של כלל התושבים במקומותיהם.

בעקבות תקדים זה קוימו מגעים בין שני הצדדים גם תחת שלטון הכיבוש הגרמני במלחמת-העולם הראשונה ולאחר מכן. כתוצאה מכך צורפו אישי ציבור יהודים לממשלות הראשונות של המדינות הבלטיות שהכריזו על עצמאותן ב- 1918. לאזרחים היהודים הובטחו, כאמור לעיל, זכויות מפליגות במישור התרבותי-חינוכי. ואילו אישים יהודים מקומיים ואחרים ברחבי העולם פעלו לחיזוק מעמדן המדיני והכלכלי של מדינות אלו. כמו כן השתתפו אלפי מתנדבים יהודים במלחמות נגד גורמים שונים ובין היתר - נגד הבולשביקים (Bolsheviks), שניסו לספח את הארצות הללו לרוסיה הסובייטית. על אף כל זאת חיילים ליטאים ערכו שפטים באוכלוסייה היהודית בתואנה שהם אוהדי הבולשביקים. תואנה מסוג זה זו נלוותה לא פעם בארצות כאשר פרצו פרעות נגד יהודים גם מכל מיני סיבות אחרות. גם יהודי וילנה Vilna שמקצתם נאשמו באהדה לבולשביקים ורובם כבעלי אוריינטציה פרו-ליטאית שילמו על כך מחיר כבד.

2. במדרון: התדרדרות חריפה של היחסים בין היהודים לשכניהם בשנות ה- 20 וה- 30

כבר במחצית השניה של שנות ה- 20 החל כרסום שיטתי בזכויות האוטונומיות שהוענקו ליהודים, כאשר היו עדיין זקוקים להם מאד. עם זאת המשיכו היהודים לגלות לויאליות ומילאו בנאמנות חובותיהם האזרחיות לרבות השירות בצבא. בנוסף למגעים שטחיים במסגרות כלליות (כמו השירות הצבאי ולימודים במוסדות השכלה משותפים ברמה תיכונית ואקדמית), נותר הערוץ העיקרי למגעים הדדיים בין האוכלוסייה היהודית לכלל האוכלוסייה במישור הכלכלי ובראש וראשונה שיווק מוצרי תעשיה ומלאכה לאיכרים, שהיוו את רוב האוכלוסייה הלא-יהודית.

מאחר והארגונים החצי-צבאיים כמו Markmen Union ואחרים לא נטו, בלשון המעטה, לקבל לשורותיהם יוצאי צבא יהודים, הקימו להם האחרונים ארגון "לוחמי החזית" בפיקוד קצינים יהודים שהשתתפו במלחמות העצמאות של מדינותיהם. צעירים יהודים גם איישו בהתנדבות את אגודות "מכבי האש" בערים ובעיירות. מספר ניכר אגודות על מפקדיהן היו על טהרת היהודים. הצלחתם במילוי משימותיהם העלתה את מעמדם בעיני שכניהם. הוא הדין באגודות ספורט ובעיקר קבוצות כדורגל.

המסגרת הפוליטית היחידה שאיגדה בתוכה יהודים ולא-יהודים הייתה המפלגה הקומוניסטית הזעירה שפעלה במחתרת והוקעה בידי המימסד ורוב האוכלוסייה כגורם בוגדני ומנוכר לאינטרס הממלכתי. אך גם בקרב האוכלוסייה היהודית היוו הקומוניסטים "שבר-אחוז" מבחינה כמותית. מה שחשוב לענייננו שהם וכן אנשי מפלגת ה"בונד" וה"פאלקספארטיי" (שגם מספרם בקרב האוכלוסייה היהודית היה קטן יחסית) הזדהו עקרונית ועניינית עם הנעשה בארצות מגוריהם ועם מצבם וגורלם של כלל האוכלוסייה. ואילו הציונים שהיוו את הרוב בקרב אוכלוסייה היהודית - נהגו אמנם בצורה לויאלית-ממלכתית כלפי השלטון, אך האוריינטציה המדינית האמיתית שלהם התמקדה אידיאולוגית - בנעשה מחוץ לארצות מגוריהם ומעשית - בהמרצה שיטתית של המוני היהודים לעלייה לארץ-ישראל. אי לכך התאפשרה בגלוי פעילותם הפוליטית של ארגונים ציוניים בעלי- זיקה אידיאולוגית חזקה כלפי ברית-המועצות (כמו "השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל"), וזאת מכיון שהוגדרו על ידי המימסד כמעין "נשאים [Carriers] של קומוניזם לאקספורט" (בארץ-ישראל).

שלא כמו הקשישים מבין היהודים שבנוסף לשפת-האם (יידיש) הירבו עדיין להשתמש בשפות רוסית וגרמנית (מה שעורר לא פעם זעם מצד שכניהם הלא-יהודים), הרי בני הדור הצעיר שבקרב היהודים שהתחנכו ברובם במוסדות לימוד עבריים ויידישאיים, גם שלטו בעל-פה ובכתב בשפת המדינה. כמה אישי ציבור ואירגונים יהודיים ובראשם "לוחמי החזית" שקיימו בהצלחה קשרים טובים עם המימסד הצבאי, הוציאו לאור בצורה שיטתית פירסומים ביידיש ובשפת המדינה למען קירוב-הלבבות בין שני הצדדים. על אף זאת אפשר לקבוע שמבחינה תרבותית, דתית שפת-דיבור, הרכב-מקצועי ונוהגי-חיים היוו עדיין היהודים והלא-יהודים שתי חברות שונות שחיו בנפרד ותוך זרות וניכור, אם כי לא בעוינות מובהקת. .

מיפנה לרעה בענין זה שכבר החל להסתמן בשנות ה- 20, התגבר בעליל בשנות ה- 30 עם התגברות ההתחרות הכלכלית בין שני הצדדים ובמקביל גם כתוצאה מההקצנה הפוליטית של ארגונים ימניים-מיליטנטיים כמו: "זאב הברזל" [ Iron Volf] בליטא, "צלב-הרעם" [Thunder Cross] בלטביה ו"המשחררים" iberators] L] באסטוניה. על טיבם האידיאולוגי של ארגונים אלה ומידת הזדהותם עם המשטר הנאצי, ניתן להסיק מהעובדה שמנהיגיהם שירתו בתפקידים בכירים ביותר בארצותיהם תחת הכיבוש הנאצי. בשלב זה עדיין הסתפקו יסודות אלו ביחס של קורת-רוח להתקפות המילוליות והאלימות שנערכו נגד יהודים כתוצאה מעלילות-דם בעיקר סמוך לחג הפסח...

תפקיד לא מבוטל בהפצת תורת הגזע ולתעמולה אנטישמית בארצות הבלטיות מילאו בני המיעוט הגרמני. "האנטישמיות אצלנו היא מסוג גרוע במיוחד" - כתב היומון האופוזיציוני Lietuvos Zinios מה13- ביוני 1933 - "משום שהיא מיובאת לנו מן החוץ ויש לה מטרה מיוחדת...ההיטלריזם גילה את הליטאים והתאים להם שיטות אנטישמיות מיוחדות". ואכן בעיתונים הבלטית מטעם הממסד (כמו Lietuvos Aidas ו-Verslas בליטא, Ogunkrust בלאטביה ו- Meie voi Juudid באסטוניה) ומכל-שכן בעיתונות הצהובה - הועלו הצעות לנקיטת צעדים נגד יהודים על רקע גזעני מובהק, כגון: הנהגת Numerus Clausus לסטודנטים יהודים; ביטול זכותם של היהודים להשתתף בבחירות; איסור להחזיק משרתות לא-יהודיות; איסור על רופאים יהודים לטפל בחולים נוצרים; לסלק את היהודים מאתרי-נופש, להקצות להם שטח מוגבל ומגודר לרחצה בשפת-הים ועוד.

גם ההתחרות במישור הכלכלי בין היהודים ושכניהם, קיבלה יותר ויותר גוון אנטי-שמי והתבטאה, בין היתר, בחרם על סוחרים ובעלי מלאכה יהודים ובסיסמאות פומביות כמו "ליטא לליטאים", לאטביה ללטבים" וכדומה. ארגונים כלכליים הגבירו דרישתם להגביל את אחיזתם של יהודים בתחומי כלכלה מסורתיים, בהם עסקו מדורי-דורות, כמו: שיווק פנימי ובין-ארצי של תנובת המשק החקלאי מלאכה ותעשיה קלה בעיקר בענפי ההלבשה, המזון, הדפוס ועוד.

לתעמולה האנטי-יהודית במישור הכלכלי נתלוו גם תקריות אנטישמיות כמו חילול בתי-עלמין, השחתת שלטים הכתובים יידיש ועברית, ניפוץ שמשות בבתי יהודים ובמוסדות ציבור יהודיים לרבות בתי-כנסת וכן תקיפות אלימות על יהודים בודדים וקבוצות. התקפות מילוליות ופיזיות נערכו גם באוניברסיטה של קובנה על רקע דרישות הסטודנטים להושיב את הסטודנטים עמיתיהם היהודים בספסלים מיוחדים, וכתוצאה מכך נפגע קשות גם ערוץ המגעים בין שני הצדדים בקרב הציבור האקדמאי. מספר קטן של פרופסורים וסופרים, בעיקר מחוגי השמאל יצאו אמנם במחאה נגד רדיפות היהודים, אך קולם באותו זמן היה כ"קול קורא במדבר". מטבע הדברים כשלו גם הניסיונות הבודדים מצד אנשי-רוח ואישים מהמחנה הדמוקראטי לטפח קשרים תרבותיים וחברתיים בין שני הצדדים.

במצב דברים זה ומחמת התיסכול הפוליטי שהשתרר בליטא בשנים 1938/39 כתוצאה מהויתור הכפוי על בירתה ההסטורית וילנה, ועיר הנמל ממל, לא קשה היה לארגונים הימנים להפנות את זעם ההמונים כלפי היהודים, למרות ש9, 000- מהם נאלצו לברוח מעיר זו בבהילות לפני שנתפשה על ידי גרמניה. אחד הארגונים בעל אוריינטציה נאציונאל-סוציאליסטית מובהקת פנה לשלטונות גרמניה בבקשה לעזרה בכסף ובנשק על מנת לארגן פוגרומים ביהודים. למעשה הם קיבלו מהגרמנים כסף בלבד, כאשר הנימוק לדחיית מתן כסף לארגון פוגרומים היה כדלקמן:

"Since the Jews are excluded from the public life of Lithuania the organization of pogroms could easily interfere with those favourable for us planned developments. "

נוכח האדישות שגילו, למעשה, השלטונות לתופעות אלו נחלצו עתה כמה אישים יהודים שהיו בעבר פעילים למען הקמת הארצות הבלטיות וחיזוקן המדיני - להזעיק את דעת-הקהל בעולם, לפי המסורת מזמן הרדיפות תחת שלטון רוסיה הצארית. ארגונים מיליטנטיים כמו "לוחמי החזית", חברי בית"ר ואחרים כבר תיכננו הקמת מערכת כמעין "הגנה עצמית".

באווירת מתיחות זו והחשש הסביר מפני השתלטות גרמניה הנאצית על שטחים מסויימים של הארצות הבאלטיות כבש הצבא האדום באמצע יוני 1940 את שלשות הארצות הבלטיות ותוך שיבעה שבועות הפכו לריפובליקות סובייטיות על כל המשתמע מכך.

3. השבר הגדול בין היהודים והלא-יהודים במלחמת-העולם השנייה

כך הגענו לפרק הקריטי והמרכזי שבהרצאתי המתייחס כרונולוגית ועניינית למלחמת העולם השנייה על שלושת שלביה, והראשונה שבהן:

א. הכללת הארצות הבלטיות בתחום ההשפעה הסובייטית באוקטובר 1939

סיפוחן של הארצות לברית-המועצות והפעלת סובייטיזציה מואצת בתוך כל אחת מהן (יולי 1940 יוני 1941). גם אם נכתב על כך רבות, הרי ראוי לציין במיוחד כמה מהעובדות הרלוואנטיות לענייננו:

• המהפך הסובייטי בארצות הבלטיות היווה מבחינת היהודים את הרע במיעוטו, מכיון שאירע בעת שיא ההשפעה הנאצית באירופה והגברה משמעותית ברדיפות היהודים שם, בעיקר כולל בפולין השכנה.

• אי לכך ראו היהודים בהשתלטות הסובייטית כמעין הצלה ולו גם זמנית או כמוש שקראו לזה The lesser of two Evels. עם זאת אף ארגון יהודי ייצוגי בארצות אלה לא קידם בברכה את חיסול העצמאות המדינית של המדינות הבלטיות על ידי הסובייטים.

• על אף זאת הואשמו היהודים, ככלל, כבר בשלב זה בבגידה על ידי עמי הרוב שהתאבלו בחלקם הגדול על אבדן עצמאותם. מגמה זו הלכה וגברה במשך הזמן כתוצאה מהסתה שיטתית בידי גורמים לאומיים קיצוניים כמו LAF [[Lithuanian Activists Front בליטא שקיבל השראתו ותמיכתו מגרמניה הנאצית.

• מסיבות שונות התעלמו הגורמים הללו מהסבל הכבד שגרמה הסובייטיזציה למיעוט היהודי הן בחינה כלכלית (הלאמת המיגזר התעשייתי והמסחרי והן מבחינה ערכית-לאומית (אילוץ לעבוד בשבת, הגבלת השחיטה הכשרה, סגירת הישיבות ובתי- הספר העבריים, איסור פעילות ציונית וכו').

• כמו כן לא רצו לראות ולשמוע על כך שמספר האסירים היהודים והגולים שנשלחו לסיביר היה גבוה יותר יחסית מאלה של כלל האוכלוסייה.

• מכל שכן לא התקיימו שום שיתוף-פעולה בין הארגונים האנטי-סובייטיים המחתרתיים לבין ארגוני המחתרת היהודיים שהתרכזו בפעילות אידיאולוגית-עיונית ובהברחת פעיליהם לחוץ-לארץ ובעיקר לארץ-ישראל.

• ליהודים רבים שנושלו ממקורות פרנסותיהם המסורתיות בגלל הלאמת המסחר והתעשיה, נפתחו עתה אפשרויות עבודה במפעלים המולאמים וכן במנגנון הממלכתי-ציבורי ובמוסדות לימוד גבוהים, לרבות אלה שעד אז היו סגורים בפניהם. כתוצאה מכך התרחב, אמנם, המגע הבלתי-אמצעי והיומיומי בין יהודים לבין לא-יהודים במקומות-העבודה.

• יחד עם זאת לא השלימו רבים באוכלוסייה הלא-יהודית עם ההשתלבות של היהודים בתחומים שעד כה לא הייתה ליהודים דריסת-רגל כמו שירותי הבטחון ואפילו המשטרה ((Militia. התמנותו של צעיר יהודי כאיש משטרה (Militiaman) הייתה לצנינים בעיניהם. בעיקר חרקו שיניים כאשר יהודי חייב היה בתוקף תפקידו לבצע מאסרים של פעילי המשטר הקודם ושנחשבו בשעתם בפאטריוטים.

• מכיון שהמשטר הסובייטי לא היה מעוניין מתוך סיבות משלו להרשות התנגשויות רציניות בקרב האזרחים, אופשר להם בדיעבד "להוציא קיטור" בריטונים ובדברי איום נגד, "כאשר יבוא היום". בעלונים שהפיצו המחתרות הלאומיות בנושא ההתחשבנות נגד אלה שהביאו עליהם את הסובייטיזציה, כרכו יחד עם הפונקציונרים שהובאו ממוסקבה גם את משתפי הפעולה המקומיים ואת כלל היהודים.

• סמוך לפני הפלישה הנאצית ליטא בקיץ 1941 פירסמו אנשי LAF עלונים בהם הובטחה ליריביהם הפוליטיים חנינה "רק אם יוכיחו בבירור שחיסלו לפחות יהודי אחד"

• כמו כן נכללו בעלונים אלו הנחיות כיצד לנהוג ביהודים ובין היתר נאמר בהן:

All Jews are excluded from Lithuania for ever. Should anyone of them dare to expect any refuge in New Lithuania, let him know the irrecvocable sentence passed on them: not a single Jew shall have any sitizenship rights nor any means of sustenance in Lithuania reborne.

• דעות ברוח זו וכן קיצוניות יותר רווחו גם בקרב חוגים לאומניים וחברי מחתרות אנטי-סובייטיות בלאטביה ואסטוניה.

• כדי שלא לחשוף את עצמם נאלצו אלה ואלה לכלוא את מאוויהם לבוא חשבון עם היהודים, כפי שהסכינו משך דורות ודחו זאת להזדמנות ניאותה יותר.

ב. הכיבוש הנאצי ושיתוף-פעולה נלהב עם חוגים רחבים באוכלוסייה (1941-1944)

ואכן כבר בשעות הראשונות של פלישת הצבא הגרמני החלו רבים מאנשי האוכלוסייה המקומית בעשית שפטים כמעט בכל יהודי שנקלע לידם. ככל שנקף הזמן, כן קיבלו מימדי הפיגועים ביהודים הנפחדים תאוצה גדולה ורחבה יותר וכן אופני אכזריות רבה יותר.

יכולתי להמשיך שעות בתיאור ה-Atrocities, אך הדברים לפרטיהם מוכרים בכל העולם ולכן אסתפק להלן בציון כמה קווים מאפיינים:

• שלא כמו בעבר מדובר בשלב זה (ובעיקר מחצית הראשונה של שנת 1941) כבר לא בפרעות, אלא - בטבח המוני כמעט בכל עיר ועיירה. חלק מהמעורבים בפשע זה עסקו בציד-הקרבנות והובלתם תוך התעללות לבורות המוות, וחלקם השתתף בהמתתם ולאחר מכם התחלקו בבגדי הקרבנות ותכשיטיהם.

• חיסולם הפיזי של רוב יהודי הארצות הבלטיות בברכת השלטונות הגרמנים נערך ע"י אנשי המקום לא בתאי גז, אלא ביריות, סכינים, קרדומות, מוטות ברזל, עריפת ראשים, ניפוץ גולגלות בקיר, קבורה בעודם חיים, רצח נשים לאחר אינוסם לעיני בני-משפחותיהם וכדומה.

• בעשרות מקומות-יישוב לא מעט מהפגיעות בשכנים היהודים נערכו שעות ארוכות ואפילו ימים אחדים לפני הופעת החייל הגרמני הראשון במקום.

• היוזמים והמבצעים של כל סוגי הפגיעות היו גברים, נשים ונערים מכל השכבות שבאוכלוסייה, כולל: מורים, סטודנטים, כמרים, קציני צבא ומשטרה, ראשי-עיר, ועיתונאים והמוני-עם שהריעו בכיכרות הערים למראה התעללות לשמה בנשים, ברבנים, בשריפת ספרי-תורה וכדומה.

• בחדשי הטבח הגדול (יוני-אוקטובר 1941) חל גם נתק מוחלט כמעט במגעים הדדיים בין היהודים לעמי הרוב, פרט לקבלת הוראות רשמיות (על תשלום קונטריבוציות, הקמת גיטאות וכדומה) מהמינהל האזרחי והמשטרה המקומית, פעלו מטעם שלטונות הכיבוש הנאצי.

• מחמת החשש לעונש קיבוצי היו מעט מאד מקרים שהקרבנות התנגדו פיזית למרצחיהם. פה ושם ידועים מקרים שמקצת הקרבנות וביניהם קצינים לשעבר בצבאות המקומיים היטיחו מילים קשות רצחים שחלקם הכירו מקודם. האשמות חמורות מהולות באכזבה תהומית נגד המרצחים המקומיים גלום לא מעט ביומנים שהותירו הקרבנות אחריהם וכן בשירי-עם ופולקלור מאותם ימי זוועה. פזמון בן בתים אחדים שחובר בגיטו קובנה על ידי נערים יהודים על פי ההימנון הלאומי של ליטא נמצא לאחרונה ופורסם על ידי U. S. Holocaust Memorial Museum בוואשינגטון והרי קטע ממנו: