בלימוד תולדות ישראל, בבתי-הספר בישראל, מקובל להשתמש במושג "קידוש השם" במשמעותו ההיסטורית (לא ההלכתית) הידועה: אפשרות של בחירת בין המרת-דת ובין הליכה למוות, וההחלטה להרג ולא לעבור. לימוד פרקי קידוש-השם לפי תפישה זאת היא לתלמידים חוויית גבורה מלהיבה שבנקל מעוררת את הזדהותם הנפשית עם מקדשי השם. והנה משהם מגיעים לפרקי השואה, הריהם מנסים למוד את קדושי ת"ש-תש"ה באמת-מידה זאת שבידיהם. אולם דא עקא שהבנת תקופת השואה על-פי הערכים והמושגים שבהם היו מורגלים בלימוד תולדות ישראל עלולה לגרום עיוות וליצור רקע לצמיחת סילוף התנהגות היהודים בתקופת השואה והמעטת דמותם בתודעת בני נוער רבים. שכן הטרגדיה הגדולה היא שקדושי השואה לא מתו על קידוש-השם לפי משמעותו הנ"ל. הפעם לא עמדו בפני היהודים הברירה והבחירה, הפעם גם המרת דת לא מילטה את הנפש, אדרבה, הנאצים החזירו (בכוח) מתבוללים ומומרים אל החברה היהודית. אף שחיי דת ותרבות כשלעצמם היו כרוכים בסכנת-נפש מיידית, הרי בהימנעות מהם לא היה משום הצלה.

דומה, שבדיקה מקיפה ומעמיקה של המקורות היהודיים, המיוחדים להם בתקופת השואה, בעיקר עדויות וזיכרונות למיניהם, תעלה ערכים חדשים להבנת התנהגות הקדושים, ומשמעות חדשה למושג קידוש-השם. בתקופת השואה הייתה מהותה של רדיפת היהודים שונה תכלית שינוי מן הרדיפות שעד עתה: הצורר הגרמני לא ביקש את נשמת היהודי, את אמונתו - הוא רצה במותו, בהכחדתו הגמורה. היהודים הגיבו על כך בהתנהגות רבת עוצמה שמגמתה הייתה להפר את עצת האויב. התנהגות זו באה לידי ביטויה הקולע בסיסמת "קידוש החיים" של הרב ניסנבוים, כפי שמספר ד"ר נתן עק:

"...אז נזרקה לחלל הגטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבוים: זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש-השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש-השם; עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו - לפנים היו היהודים מקיימים קידוש-השם, בזמננו חובה עליהם לקיים קידוש-החיים".

ד"ר עק מעיד:

ש"אמנם צף ועלה אז ביושבי הגטו חפץ-חיים עז, שופע כוחות נסתרים, שאין לשער דוגמתו בחיים כתיקונם. וחפץ-חיים זה נתן אותותיו גם בשדה התרבות - נגד מזימת היטלר להכחיד ולאבד הועמד רצון היהודים דווקא לחיות - במאורגן, ועוד יותר שלא במאורגן, ספונטאנית, גילו האוכלוסים היהודיים חיוניות ורצון חיים עז כל כך שקשה לתארו¹."

תשובת היהודים לגזירת ההכחדה היה צו החיים - להישאר בין החיים על אפו ועל חמתו של הצורר, לקיים את החיים בכל התנאים - זאת הייתה הרגשת-ייעוד ממש, כפי שהתבטאה ציפורה בירמן, חברת תנועת "דרור": "להישאר בחיים - זו תעודתנו²". קיום צו-החיים לא היה מן הדברים הקלים והיה כרוך במאבק עקבי ומתמיד בחיים היומיומיים ובמעשים של מה-בכך, לכאורה: "היו עשרות רבות של בעיות קטנות וגדולות שדרשו מרץ רב ועמידה תמידית על המשמר וכששוב בא גל מחודש של מחלות. והמיטות בבית הרבו להישאר בלתי מוצעות, היה בזה מאמץ כביר לא להרפות את הידיים, לכבס, להחליף בגדים, לרחוץ את עצמנו"³. התארגנות היהודים בגטו, הברחת המזון, בניית הבונקרים בידי יחידים ובידי ארגונים, ועוד תופעות רבות כיוצא באלה, דרשו יוזמה ותושייה, עקשנות ואומץ-לב והעידו על חפץ-החיים העז שפעם בקרב היהודים. זו הייתה גבורתם המיוחדת של קדושי השואה: "עכשיו למות - לא גבורה היא. גבורה שבגבורות היא עכשיו - לחיות"⁴, או כדברי גיבור שחי ומת על קידוש החיים וקידוש השם: "ובכל זאת - אחרי שבע ה'אקציות' לא המוות הוא הקורבן. הקורבן הגדול ביותר, הקשה, האכזרי - לחיות"⁵.

ד"ר שאול אש במאמרו "קידוש החיים בתוך החורבן (על הגדרתה של תקופת השואה)"⁶ מקבל את עדות ההכללה של ד"ר עק ומשתמש באמרתו של הרב ניסנבוים לציון ולהסבר תגובתם הכללית של המוני היהודים. אולם הוא מרחיב את משמעות המושג "קידוש החיים" הרחבה מהותית. לדעתו תיאור קידוש-החיים לא יהיה נאמן כולו אם לא נוסיף שהרצון העז לחיים "מכוון היה במקרים רבים לחיים יהודיים, איש איש לפי הבנתו את המושג הזה. רצון זה לקיים חיים שיהא בהם צביון יהודי, למרות הגזירות ובתוך כל הסייגים, ניכר בכל חוגי הציבור היהודי מן הקצה אל הקצה - ודבר זה מעיד על היותו רצון-הכלל".

אכן, במקורות היהודיים ניתן לקרוא דוגמאות לא מעטות המוכיחות, שהדאגה לבל יטושטש הפרצוף היהודי⁷, כפי שכל אחד הבינו, השאיפה להגשים חיים יהודיים אף בימי האימים, הייתה נחלת הכלל היהודי ככלל וגם נחלת היחיד. שאיפה זאת עוררה פעילות ענפה של יחידים וארגונים מכל החוגים והזרמים - פעילות חברתית, תרבותית, חינוכית ודתית. ידועה שקידתם העקשנית של אנשי "השומר הצעיר" בפעולת ההדרכה והשרשת השקפת העולם ואורח החיים השומריים בקרב הנוער גם בתנאים הקשים ביותר שבימי השואה. אף פעילותם המחתרתית וקריאתם למרד נבעה למעשה - כפי שהם מבררים לעצמם באסיפותיהם ובויכוחיהם - מתוך רעיון המהפכה הסוציאליסטית, שבו חינכו בני נוער כבר שנים רבות לפני המלחמה⁸. גם בהתנהגותם של יחידים בלתי מאורגנים נתגלתה השאיפה להגשמת חיים יהודיים, ודוגמא מופתית לכך שימשו יהודים שומרי מצוות. הנה, לדוגמא, יהודי שאינו מוכן לוותר על מצות הנחת תפילין, וכל הדינים הכרוכים בכך לא פקע תוקפם לגביו ועל פיהם ינהג בכל התנאים.

"מדרכם של הרוצחים י"ש (ימח שמם) היה להוביל את היהודים, שהיו נתפשים לעבודת הכפייה, באישון לילה לפני עלות השחר לעבודת הכפייה, כך שלא הייתה להם האפשרות להניח תפילין לפני לכתם לעבודה ובמשך היום היו מעבידים אותם בעבודת-פרך עד שעה מאוחרת בלילה. והנה היו בין עובדי הכפייה כאלה שאזרו עוז להניח תפילין בהיחבא בעת הליכתם לעבודה תכף משהאיר היום. אולם קרה המקרה שהגרמנים תפסו את אחד מהעובדים כשהוא מניח תפילין בעת הליכתו, ולאחר שעינוהו בכל מיני עינויים לא נתקררה דעתם עד שחרטו על ידו השמאלית בקיבורת מקום התפילין, שתי-וערב - ונשאלתי אם מותר לו לשים רטייה על אות-קלון זה ולהניח תפילין על גבי הרטייה כדי שיחשבו הרואים שיש לו מכה על הקיבורת במקום הנחת תפילין, האם יש בזה משום חציצה או שאין לחוש לזה"⁹.
מפליאים ביותר היו הגילויים של קיום מצוות שמירת מנהגי אבות של יהודים מאמינים אפילו במחנות ההשמדה הידועים לזוועה. כך, מתפעל שטריגלר מיהודי הולנד, ש"שמרו מסורת אבות בעקשנות אפילו במיידנאק". "לא אשכח לעולם" - הוא מספר - "בחור צעיר צהובוני מהולנד, שלא יכול היה להשלים עם גזירת גילוי-הראש. הוא השיג לו כיפה קטנה וחבשה לראשו. בשעות התרגולים האכזריים ביותר היה מהדק כיפתו לאוזניו בחוטים דקים. עתים השגיח בכך אחד המשגיחים והפליא מכותיו"¹⁰. במחנות ההשמדה מצאו יהודים הזדמנויות ללמוד תורה¹¹, לקרוא בספר תורה את פרשת השבוע, להתפלל בציבור וביחידות, להניח תפילין, להדליק נרות חנוכה¹², לקיים מצוות ארבעת המינים וסוכה, לתקוע בשופר בראש השנה¹³, לערוך סדר בחג-הפסח¹⁴ ועוד.

הרגשת הייעוד שבקיום החיים, אשר ציפורה בירמן הייתה חדורה בה, משמעותה לא הייתה אפוא קיום חיים לשם חיים גרידא: "פעולתה של תנועה פירושה: להתקיים! להתקיים לא סתם לשם חיים בלבד. להישאר לשם המשך פעולותינו, להמשיך את השלשלת, שלא נותקה אף לרגע אחד גם בימים החשוכים ביותר¹⁵". משום כך, משנתמעטו הסיכויים לקיים חיים-של-טעם אלה, גבר הרצון להשאיר מהם לפחות זכר ושארית. במכתב הפרידה שלה אל חבריה כותבת ציפורה: "ההרגשה האיומה. נותרנו אחרונים. - אחרינו לא יישאר עוד איש - אבל הכאב אינו בכך שניהרג - כלום טובים אנו מן האלפים הנהרגים יום-יום? לא זה הדבר. על שום מה לא יישאר שום זכר לתנועה?"¹⁶ או כדברי חברת מחתרת אחרת: "קשה היה פשוט לשאת את המחשבה, כי בבוא סוף-סוף שעת שביתת-הנשק, מקץ המלחמה, לא ייבדל מהם אפילו אחד לחיים, להעיד על כל מה שהיה. מי ייתן והיה לאל ידם לשמור, ולו על קבוצת אנשים קטנה, להיותה כמצבה חיה על קבר התנועה¹⁷".

המאבק נגד הכרת הפיסי והרוחני ונגד תהום הנשייה, הנצחת חיי האדם היהודי, מניעת שכיחתם והשארת זכר להם - גילויים הם מגילויי קידוש החיים של האדם היהודי. מכוח זה אורגנו מפעלי הרישום, האיסוף, התיעוד והגניזה של ד"ר עמנואל רינגלבלום בווארשה¹⁸, של מרסיק וטננבוים בביאליסטוק¹⁹ ועוד. זהו הכוח שמנו שאבו אנשי רוח ויוצרים יוזמה, תקווה ועידוד להציל את יצירותיהם וירושתם הרוחנית בדרכים-לא-דרכים. כך, לדוגמא, העתיק הוגה-הדעות בנציון רפפורט את מחקריו הפילוספיים בשני העתקים בעצם ידו. אחד מהם נמצא בצירוף מכתב מאת המחבר, שבוא נאמר (בפולנית): "מאחר שהימים אינם בטוחים, החליט המחבר להחביא את חיבורו ובדרך זו לשמור אותו מכיליון. המחבר מבקש מעוד מאת המוצא הנכבד שיואיל בטובו לכוון את החיבור אל האוניברסיטה העברית בירושלים וכו'"²⁰. בנציון בעצמו נספה, אולם כתב-היד של חיבורו עבר כמה וכמה גלגולים, ניצל בדרך מופלאה ולבסוף יצא לאור בירושלים²¹. מכתב מעין זה וכתב-יד של האדמו"ר מפיאסצ'נא, שהיו טמונים באדמה, נתגלו בארכיון של המכון ההיסטורי בווארשה ויצאו לאור בירושלים בשנת תש"ך²². ידועים מעשי הצלה לא מעטים של יצירות פיוטיות ובייחוד יצירות, שנכתבו בעצם ימי השואה, ואין יצירתו של המשורר יצחק קצנלסון יחידה. הרי לדוגמא הפואימה "ממעמקים" של מאיר בוסאק, שנכתבה בעצם ימי הטבח, הוברחה בידי אסירי מחנה-ריכוז ונשתמרה אצל פולני עד לאחר המלחמה²³.

בשאיפה להציל את היצירות שנכתבו בימי השואה, באה לידי ביטוי גם הרצון להקים זכר לחיים היהודיים שמימי האימים עצמם. מכאן גם התופעה של כתיבת יומנים, שהקיפה מושכים-בעט, פשוטי עם ובני נוער רבים, גם תופעת הכתובות של שמות ותאריכים על גבי קירות במקומות-הרג²⁴, וגם התופעה של פתקאות מושלכות מרכבות המסיעות לדרך האחרונה²⁵, וגם מכתבי פרידה אחרונים המגיעים לקרובים בדרך-לא-דרך²⁶. ומכאן גם ריבוי העדויות של הניצולים והנטייה המתגברת של כתיבת זיכרונות אף באנשים שאין דרכם בכתיבה.

ההוויה של קידוש-החיים במשמעות הרחבה (הגשמת חיים בצביון יהודי) הטביעה את חותמה על התנהגותם של יהודים רבים ולעתים קירבה את מותם דווקא - בבחינת קידוש-השם שצמח מתוך קידוש-החיים. מקרה קיצוני היא השאלה שנשאל הרב אשרי והתשובה שהשיב "בדין הצלת עצמו על-ידי תעודת עכו"ם":

"שאלה: ביום א' בניסן תש"ב נשאלתי בגטו קובנה, אם מותר לו לאדם להציל את עצמו על-ידי קניית תעודת התנצרות ('טויפשיין') ועל-ידי זה תהיה לו אפשרות לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, תשובה: דבר זה אסור - תבנא לדינא שאין שום היתר כלל בנידון דידן לרכוש תעודת התנצרות ושמד, אף שהוא חשב שעל ידי זה יצליח להינצל, אלא מצווה הוא לקדש את שם השם²⁷".

אף מעשיהם של מורדי הגטו, מקדשי השם המופלאים והאופיינים לתקופת השואה, נובעים למעשה מתוך ההוויה של קידוש-החיים. לא בבת אחת נולד רעיון המרד בגטו, הוא צמח - כאן קודם וכאן מאוחר יותר - תוך כדי מאבק פנימי, עם רעיון ההליכה אל הפרטיזנים, שזהותם לעתים עם הרצון וההחלטה להינצל ולהישאר בין החיים. תנועת המחתרת של "הנוער הציוני" נטתה לקו פעולה של הצלת חברים והברחתם²⁸. רעייתו של יוזק קוז'וך, מפקד מחתרת "הנוער הציוני" באזור זאגלמביה, הציעה לו להתאסף באחד הבתים, לרכז בו את הנשק ולהילחם עד הכדור האחרון, עד הנשימה האחרונה, כדי ש"לפחות נמות יחד, נמות כאנשים חופשיים העומדים על חירותם"! על זאת ענה לה: "לי אסור לחשוב כך, חיי אדם קודש הם ויש להצילם. עלינו לעשות הכול על מנת לאפשר לאנשים בריחה והצלה"!²⁹ אולם גם הכרעתן של תנועות המחתרת היהודיות הגדולות לצד המרידה בגטו, שלמעשה שרתה עליהם רוח מצדה, נבעה מתוך התפיסה של קידוש חיי אדם שבגטו, בנימוקים השונים להחלטה זאת מתבטלים הנימוקים היהודיים-לאומיים, ההזדהות עם ההמונים שבין חומות הגטו וגם השקפת העולם המיוחדת לכל תנועה. חברי המחתרת ראו את מות-מצדה שלהם תוצאה מתחייבת והמשך לדרך חייהם: "אם עלי למות מחר, רצוני למות כפי שחייתי - כשומר - על כל הכרוך בכך³⁰".

היו גם אחרים רצו למות ומתו "כפי שחיו". הנה בעיירה הליטאית קלם היה "בית תלמוד" שבו הוגשמה השיטה המוסרית והחינוכית של רבי שמחה זיסל זיו: השתלמות אישית, הכרת ערך עצמי בתור לומד תורה (בלא שמץ של יוהרה), שליטה עצמית וריסון היצר והרגשות, התנהגות יציבה ומיושבת כדי להגיע לדעה יציבה ומיושבת, מנוחת הנפש ושיקול המעשה בניגוד לבהילות המחשבה ופזיזות המעשה וכו'³¹. על-פי כללים אלה התחנכו, למדו וחיו תלמידי קלם ומוריה, ועל פיהם הלכו גם בדרכם האחרונה:

"מעשה שהיה בזמן השמדת יהודי העיירה הליטאית קלם. בשעה שיהודי העיירה כבר עמדו ליד הבורות למול לועי מכונות-היריה, ביקש רב העיירה, הרב דניאל (מובשוביץ) מן הגרמני שניצח על המלאכה, שירשה לו לומר דברים אחדים לעדתו. הגרמני הרשה לו לעשות זאת בקיצור. הרב התחיל לדבר על עניין קידוש-השם ובניחותא, כאילו היה דורש בימים כתיקונם לפני תלמידיו. משהאריך, צעק עליו הגרמני שיסיים. אז פנה הרב ליהודים העומדים על-פי הבור ואמר: "הנה עומדים אנו במצב שדיברתי עליו לפני רגע, כלומר - קידוש השם. לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר-הדין. ובפנותו לגרמני אמר: 'אני סיימתי. אתה יכול להתחיל'³²".

הרבה פנים לקידוש-השם מימי השואה, שצמח מתוך ההוויה של קידוש-החיים, והצד השוה שבהן: הליכה מודעת אל המות בזקיפות קומה בתור יהודי ובתור אדם - ההפך ממה שרצו הנאצים לתאר לעצמם ולאחרים. על הקשר שבין התנהגות של קידוש-החיים ובין התנהגות של קידוש-השם בימי השואה, ועל השפע הנמשך מזה אל זה, אנו יכולים ללמוד מגבורת עקדה של שניים מבני העם היהודי:

א) "הנה ניגש אלי איש יהודי, שהיה נראה ליהודי פשוט מ-אויבערלאנד, מתמימות הדברים שלו, שאמר לי כדברים האלה:

רבי! הבן יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי שום ספק, שקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה.

ואני בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו. במצב כזה, הלא גם בזמן שבהמ"ק היה קיים הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות - וכשרואה שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה! רבי, איך האב געטאהן דאס מייניגע וואס דיא תורה איז מיך מחייב ציא טאהן. איך האב געפרעגט א שאלה ביי א רב או קיין אנדערער רב איז דא נישט דא. און אז איר קענט מיר נישט ענטפערן, דאס איך מעג אויסלייזן מיין קינד, איז דאך א סימן אז איהר זענט ביי אייך פערטיג אין דיא הלכה מתיר צו זיין. ווארין ווען עס וואלט געווען מותר, בלי שום פקפוק, וואלט איהר דאך זיכער געענטפערט, אז עס איז מותר. הייסט דאס ביי מיר ווי א פסק-דין, אז איך טאהר נישט על פי ההלכה. און דאס איז מיר גענוג, און ממילא וועט מיין איינציג קינד פארברענט ווערין עפ"י התורה וההלכה, בין איך דאס מקבל באהבה ובשמחה, און איך טיה גאר נישט איהם אויס צו לייזין ווייל די תורה האט אזוי געהייסן עכ"ל.

(רבי, אני עשיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות. שאלתי את הרב שאלה, ורב אחר אין כאן. אם אין כבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננו שלם (בנפשו) עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי שום פקפוק, בודאי היה עונה לי שמותר. פירושו של דבר בשבילי, כי אסור לי הדבר על פי ההלכה. הדבר מספיק בשבילי וממילא יישרף ילדי על-פי התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר כדי לפדותו משום שהתורה כך ציותה)

"והיה כל היום יומא דר"ה (יום ראש-השנה) הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחדו לד', כי אף שיש היכולת לפדותו, עכ"ז אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהי' חשוב לפני השי"ת כעקדת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ר"ה ³³".

ב) "...לפתע פתאום צף ועולה לנגד עיני היום האחרון בגטו, כשאני וישראל בעלי עדיין ניסינו לחפש עזרה להציל את ילדתנו הפעוטה, ופנינו אל שוטר יהודי מכירנו ששמו פרלשטיין. שוטר זה גר בימים ההם ברחוב דז'לנא 9, ששם שכנו השוטרים היהודים עם משפחותיהם. משפחתו של פרלשטיין אהבה מאוד את תמרלי הפעוטה, ומששמעו שחטפוה למשלוח פכרו את ידיהם. פרלשטיין שהיה אותה שעה בחדר, הסיר את כובע השוטרים שלו מראשו ומסר אותו עם תעודותיו לישראל.

"רוץ מהר לאומשלאגפלאץ (כיכר ההטענה)" - קרא - "והודיע לקצין התורן, שילדתך בין היהודים החטופים. בטוחני שיעלה בידך להחזיר את תמרלי, שכן משפחות השוטרים מוגנות הן. הקרונות עדיין בכיכר והמשלוח לא יזוז אלא בחצות הלילה".

בידיים רועדות חטף ישראל את הכובע ולי אמר לחכות אצל משפחת פרלשטיין. משהגיע לדלת הוסיף השוטר הערה קטנה: "ישראל, שכחתי לומר לך שבדרך עליך לחטוף את מישהו, בוגר או ילד, שיבוא במקומה של תמרלי, שכן מספר הנפשות שבמשלוח מוכרח להתאים".

נעמד ישראל כמאובן. דומה היה, שאינו תופס כרגע במה מדובר. אבל מיד הסיר את הכובע המשרה מראשו והניחו עם התעודה על השולחן.

"ילדתי היחידה", - שמעתי את דבריו החנוקים - "ילדתי היחידה, רק אותה אני רשאי להקריב קרבן, רק את שלי, רק את שלי!³⁴".

הערות:

1. נתן עק (עקרון), התועים בדרכי המוות, הווי והגות בימי הכיליון, יד-ושם, ירושלים, תש"ך, עמ' 37, 244.
2. מרדכי טננבוים-תמרוף, דפים מן הדליקה, פרקי יומן, מכתבים ורשימות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח עמ' 100.
3. שרה אורבך, מבעד לחלון ביתי, זיכרונות מגטו לודז', כתב-יד.
4. ק' צטניק, השעון אשר מעל לראש, מוסד ביאליק, עמ' 29.
5. דפים מן הדליקה, עמ' 92.
6. "מולד" ירחון מדיני ספרותי, חוברת 154-153, כרך י"ט, ניסן-אייר תשכ"א (מארס-אפריל 1961) עמ' 104-103.
7. טננבוים: "החלטנו להוציא מהקיבוץ בעד כל מעשה שאינו הולם את כבוד החלוץ, שלא לאבד את דמותנו בימים אלה". דפים מן הדליקה, עמ' 47.
8. עיין בספרים: חייקה קלינגר, מיומן בגטו, הוצאת ספרית פועלים וקיבוץ העוגן; חייקה גרוסמן, אנשי מחתרת, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1950.
9. הרב אפרים אשרי ספר שו"ת ממעמקים, מכיל בתוכו שו"ת ועניינים שעמדו על הפרק בימי הרג ואבדן רח"ל של שנות תש"א-תש"ה בגטו קובנה, תשי"ט ניו-יורק, סימן כ"ו, עמ' קמ"ו.
10. מרדכי שטריגלר, נרות שאוכלו, תרגם מיידיש בנימין טננבוים, ספריה "לדור", הוצאת "עם עובד" תל-אביב תש"ח, עמ' 111.
11. שם, וראה הערות 13-12.
12. סיני אדלר, שנה במחנות-ריכוז (אייר תש"ד - אייר תש"ה), כ"י, ארכיון יד-ושם, מס' 19-2-3E.
13. ספר שו"ת מקדשי השם, חלק ראשון על ד' חלקי שו"ע, קובץ תשובות מהרבנים הגאונים וצדיקים ממדינות אירופה אשר נהרגו על קדושת השם על-ידי הנאצים ימ"ש, ה' ינקום דמם, בהגהת דבר צבי, ממנו המעיר צבי הירש מייזליש, התשט"ו, שיקגו; שער מחמדים.
14. חורבן וולקוביסק במלחמת העולם השניה 1939-1945, הוצא לאור על-ידי ועד ארגון יוצאי וולקוביסק בא"י, תל-אביב, תש"ו (1946), עמ' 75.
15. ראה לעיל, הערה 2.
16. ברוניה קליבנסקי, ארכיון המחתרת בגטו ביאליסטוק ביסודם של מרסיק וטננבוים, נספח ראשון: גטו ביאליסטוק, יד-ושם, קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה ב', תשי"ח, עמ' 291.
17. גוסטה דוידזון, יומנה של יוסטינה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ג, עמ' 70.
18. עיין: נחמן בלומנטל, העזבון של ד"ר עמנואל רינגלבלום, בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון, דפים לחקר השואה ולמרד, מאסף ראשון, טבת-ניסן תשי"א (ינואר-אפריל 1951), והוצאת הקיבוץ המאוחד, עמודים 50-33.
19. ראה הערה 16.
20. אברהם יערי כוחה של אמונה (כיצד ניצלה יצירתו של בנציון רפפורט הי"ד), ידיעות יד-ושם, מס' 14, מנחם-אב תשי"ז (אוגוסט 1957), עמ' 6-5.
21. בנציון רפפורט, טבע ורוח, מחקרים פילוסופיים, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ג.
22. ספר אש קודש, אמרות טהורות משנות השואה ת"ש-תש"א-תש"ב שנאמרו בשבתות ויו"ט בגטו ווארשה הדוויה, מאת כבוד קדושת אדוננו... מוהר"ר קלונמוס קלמיש זצוק"ל הי"ד האבד"ק פיאסצ'נא, יוצא לאור ע"י ועד חסידי פיאסצ'נא.
23. נדפסה בספר שיריו: ועתה עיני ראתך, הוצאת "גלים" ת"א, תשי"ח.
24. ראה לדוגמא, תצלומי כתובות-קיר ב"פורט התשיעי" בקובנה: ידיעות בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת והמרד, מס' (18-19) 1-2, כ"ז בניסן תשי"ז (אפריל 1957), עמ' 89; מס' 22, כ"ז בניסן תש"ך (אפריל 1960), עמ' 106.
25. ראה, לדוגמא, פתקאות יהודי וילנה בעוברם ב"טראנספורט" דרך שאבלי שבליטא: פנקס שאבלי, יומן מגטו ליטאי (1944-1941) מאת אליעזר ירושלמי, מוסד ביאליק ויד-ושם, ירושלים, תשי"ח, עמ' 274-273.
26. ראה לדוגמא, מכתב בדפים לחקר השואה והמרד, מאסף ראשון, עמ' 170.
27. ספר שו"ת ממעמקים, סימן ט"ו, עמ' ק"ב.
28. ראה הויכוח עם טננבוים: דפים מן הדליקה, עמ' 92-91.
29. פרדקא מזיא, רעים בסער, זיכרונות, כתב-יד, ארכיון יד-ושם /24-2E.
30. חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת, עמ' 73.
31. עיין: הרב דב כ"ץ, תנועת המוסר, תולדותיה, אישיה ושיטותיה, כרך שני, הוצאת "ביתן הספר" תל-אביב, תש"י, פרקים י"א-י"ז. תודתי נתונה למר אברהם רון על עזרתו בהבנת הרקע להתנהגותו של הרב דניאל מובשוביץ הי"ד ובזיהוי שמו.
32. צבי א' בראון ודב לוין, תולדותיה של מחתרת, הארגון הלוחם של יהודי קובנה במלחמת העולם השניה, יד-ושם, ירושלים, תשכ"ב, עמ' 52, הערה 77.
33. ספר שו"ת מקדשי השם, עמ' 8.
34. חיה עלבוים-דארעמבוס, אויף דער ארישער זייט, פארלאג "לעצטע נייעס" תל-אביב 1957, עמ' 169-168.

---