ימים נוראים במחנה הסגר בגרמניה

הרב יהושע גרינוולד

מתוך: חיוניות יהודית בשואה

ערכו א' כרמון, י' אורון
משרד החינוך והתרבות תשל"ה 1975

התקרבו ימי אלול ותשרי, ולמרות הניסיונות הקשים והמחשבות הנוגות האוכלות אותנו, לא נתייאשנו מן הרחמים, וקיווינו לד' שיושיענו ויוציאנו מאפלה לאורה, אם לא בגיננו הלא בגין העקדות לאלפים ורבבות מאחינו שנעקדו ונשרפו חיים על קידוש שמו הגדול והנורא.

נודע לי שלאחד השבויים יש "סידור", אחד ויחיד. הלכתי אליו בהיחבא עם פיסת נייר, שמצאתי ברחוב בלכתי לעבודה, והעתקתי לעצמי את ה"שמונה עשרה" דראש-השנה ויום הכיפורים. וביומא דראש השנה התפללנו באחד הצריפים, בלי ידיעת הגרמנים שעמדו על המשמר. אני אמרתי מתוך הכתב את ה"שמונה עשרה" וכל העם, כאלפיים איש, אמרו אחרי בלחש, בדמעות שליש ובלבבות נשברים לרסיסים. גנוחי גנחי, וילולי יללי. אך סיימנו את תפילתנו בשלום, יצאנו דחופים לעבודת היום. ועד דכדוכה של נפש הגיע הצער על גורלנו המר לבלות ימי הזיכרון הקדושים במקום טמא, בין כלבים וחיות טרף בצורת אדם.

בערב יום הכיפורים, בשעת שקיעת החמה, הוציאו אותנו לעמידת "אפיל" (מיסדר). וביודעם שהיום הוא ערב יום הקדוש עיכבו אותנו עד שהחשיך ולא הספקנו לאכול פרוסת לחם הדלה, שכל אחד חסך למטרה זו. וכל העם בכה בכייה גדולה והתעוררות הנפש הייתה עד לאין לשער. היינו מודאגים שמא, חס ושלום, לא נוכל לצום ולקיים מצוות היום כראוי. בליל "כל נדרי" התפללנו במקום שהתפללנו בראש השנה. וכן נתאספנו ביום כיפורים בבוקר. אבל כבר לא הספקנו לגמור את התפילה, כי באמצע "שמונה עשרה" הגיעו הרוצחים וכלי נשק שלופים בידם. ניסינו לברוח בשבעה דרכים, אבל לא כל אחד הצליח לברוח, ומי שנפל בידם הכו אותו מכת רצח. תפילת נעילה התפללנו בציבור במקום מוצנע בלי משטין ומפריע, כי היינו זהירים שהטמאים לא ישגיחו בנו. ובמוצאי יום כיפור הייתה שמחה בלב כולנו על שזכינו לקיים מצוות "תענו את נפשותיכם" וראיתי אז גילוי קידוש השם בישראל, בהסתכלי אל מסירות הנפש אפילו של יהודים חופשיים לשעבר, איך השתדלו לשמור את מצוות ד' ועד כמה הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם...