יהודה איזנברג

על הסטייה שבין הלוח היהודי לבין האורך האמיתי של שנת החמה

שלושה מועדים קשורים בעונות השנה: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושה מועדים אלה קובעת התורה את הצורך לקבוע את החג בעונה מוגדרת של השנה:

"את חג המצות תשמר... למועד חדש האביב... וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טו-טז)

ושוב חוזרת התורה על קשר זה שבין החגים לבין תקופת השנה:

"שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה" (דברים ט"ז, א),

וכן:

"שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות ועשית חג שבעת לה' אלקיך..." (שם ט)
"וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כב),

וכן:

"חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים ט"ז, יג).

יש להתאים לשלושה חגים אלה את מועדי השנה המתאימים להן: חג הפסח צריך לחול בעונה בה מתחילים השעורים להבשיל, חג השבועות חל כאשר מתחילים להבשיל ביכורי קציר החיטים - ועל כך מוסיפה המשנה ואומרת (ראש השנה א, ב) "בעצרת (נדונים) על פירות האילן (המתחילים להבשיל באותה תקופה)", וחג הסוכות צריך להתאים למועד סיום עבודות האסיף מן השדה והכרם. לוח השנה צריך להביא בחשבון שלוש עונות חקלאיות אלה, ולגרום לכך שהחגים יחולו בעונות המתאימות להם. הניסוח של הציווי לשמור את החגים בזמניהם הקבועים בעונות השנה מראה, כי את הפעולות המאזנות את הלוח יש לבצע לפני הפסח, וכתוצאה מכך יהיו שלושת החגים בזמנם:

"את חג המצות תשמר... למועד חדש האביב" (שמות כ"ג, טו, וכן ל"ד, יח)
"שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים ט"ז, יג)

הביטוי "שמור" אינו מופיע לא ביחס לחג הסוכות ולא ביחס לחג השבועות. את זמנו של חג השבועות אי אפשר לתקן שהרי זמנו קבוע: חמישים יום לאחר חג הפסח. בקשר עם סוכות נאמר "וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ"ג, טז), או "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך (דברים ט"ז, יג). הניסוח המתייחס לחג הסוכות עשוי להתפרש כתוצאה של קיום הציווי בקשר לחג הפסח: אם תשמור את חג המצות במועד חודש האביב, אזי תעשה את חג הסוכות באספך מגרנך.
מהו "אביב", מהו "חודש האביב" וכיצד יש לשמור אותו?

רש"י מפרש: 'אביב' - לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות. 'חודש האביב' - שהתבואה מתמלאת בו באביה" (שמות כ"ג, טו)

א"ע מפרש: זהו האביב - שעורה. ופירוש 'אביב' - כמו ביכור, כי הוא מגזרת 'אב' שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב (שמות ט', לא) כי השעורה אביב. והעד: שאמר בחג שבועות 'בכורי קציר חטים' (אבן עזרא, ביאורו לשמות י"ג, ד) וכן, והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב, שהוא בכורי השעורים. והמרחק בין בכורי השעורים לבכורי חטים כמו שבעה שבועות תספר לך" (אבן עזרא, ביאורו לשמות כ"ג, טז)

רד"ק מפרש: "שבלת עם הקנה תקרא אביב, על שם הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד ענפים" ("ספר השרשים", שרש 'אבב')

שד"ל מתנגד לפירושים הקושרים את המונח אביב במילה אב, וטוען כי אין קשר בין השניים. הוא מפרש, כי השעורה בתחילת בישולה נקראת 'אביב', והחיטה בתחילת בישולה נקראת 'כרמל'. ופירוש הפסוק "בחדש האביב" - בחודש בו מתחיל בישול התבואה (ביאור שד"ל לשמות י"ג, ד)

פירושים אלה מתייחסים למלה 'אביב' במשמעותה המקורית: התחלת הבשלת השעורים. לפי פירוש זה "חודש האביב" פירושו החודש בו מתחילים השעורים להבשיל.

המונח 'אביב' במשמעות המצומצמת של 'תבואה' מופיע במקרא פעמיים בלבד: "כי השעורה אביב" (שמות ט', לא), ו"אביב קלוי באש". (ויקרא י', יד) לעומת אלה מופיע הביטוי "חודש האביב" שש פעמים - כולם בתורה, וכולם בהתייחסות לחודש יציאת מצרים.

המונח 'אביב' קיבל, אפוא, משמעות רחבה יותר מאשר משמעותו בפסוק "אביב קלוי". הביטוי "חדש האביב" משמעותו המילולית הוא 'החודש בו מתחילה השעורה להבשיל' - אבל במשמעות מושאלת פירושו 'החודש בו מתחילה תקופת האביב'. ואמנם, הפרשנות מתייחסת למונח חודש האביב גם במשמעות זו.

רמב"ן כותב: "שתשמור לעשות חג בתחילת האביב" (שמות ט', לא). במדרש סוד העיבור נאמר: "שמור את חודש האביב - הא אין אתה יוצא ידי חובתך עד שתעשה פסח בעונת האביב" ("תורה שלמה" ח"י-יא, שמות י"ב אות יט חי"ג א). וכן הדבר בדרשה המוזכרת בשני מקומות בתלמוד: "שמור את חדש האביב - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן" (ראש השנה כ"א, ע"א, סנהדרין י"ג, ע"ב) וכך דברי רש"י (סנהדרין י"א, ע"ב) המפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל: "או דילמא על התקופה לחודה מעברין, ומפני שעיבורה מן התורה".
(א) השלב בו מתחילים השעורים להבשיל,
(ב) התקופה בה מתחילים השעורים להבשיל, ובמשמעות מדויקת יותר: היום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ומתחילה בו עונת האביב.

ועדיין צריכים אנו לפירוש המונח 'שמור' בפסוק "שמור את חדש האביב". מה משמעותה של שמירה זו? במכילתא מבאר:

"שמור את חדש האביב - שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח. הא כיצד? עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו" (מכילתא דרשב"י, מסכתא דפסחא פרשה ב).

ובספרי:

"שמור החדש שהוא סמוך לאביב, מפני אביב שיהא בזמנו" (ספרי קטז):

ופרש רבנו חננאל:

"אי הוה כתב שמור את האביב ועשית פסח לה' הייתי אומר איזהו חודש ימצא בו האביב - נעשה פסח. לפיכך כתיב "שמור את חדש האביב" - אין לך פסח אלא בחודש האביב מכלל שיש לך רשות לעבר חודש אחד עד שיקבע לך זה חדש האביב. ופירש בו שמירה למאן קא מזהר להו. שמירה זו לבית דין, שיהיו קוראין המועדים בזמנן, כדכתיב 'אשר תקראו אותם במועדם' מכלל שצריכין שמירה וקריאה" (רבנו חננאל לסנהדרין י"ב, ע"ב).

בשאלה אם שמירת עונה זו של חודש האביב הנה מצוות עשה, או שהיא חלק מן המצווה הכללית של עיבור שנים וקידוש חדשים נחלקו רמב"ם ובעל "הלכות גדולות". רמב"ם ("ספר המצוות" עשה קנ"ג) מונה מצווה אחת "לקדש חדשים ושנים", ואילו בעל "הלכות גדולות" מונה שתי מצוות: עיבור שנים לפי התקופות מצווה אחת, הנובעת מן הפסוק "שמור את חדש האביב", או מהפסוק "ושמרת את החקה הזאת למועדה", ומצווה אחרת לקבוע ראשי חדשים, הנובעת מן הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" (וראה רמב"ן בהשגותיו לסה"מ, שורש ראשון, דפוס לוין אפשטיין ירושלים, עמוד יב).

לסיכום: הציווי לשמור את חודש האביב פירושו לעקוב אחרי מהלך עונות השנה, ולגרום לכך שכאשר יגיע חודש ניסן יהיה הוא כבר בזמנו הנכון: בעונה בו מתחיל האביב (במשמעותו המילולית או המושאלת).
כדי להביא את חודש ניסן לעונת האביב יש צורך להאריך את השנה ולדחות את היום בו יחול חודש ניסן. הדבר נובע מן ההפרש שיש בין 12 חודשי ירח לבין שנה שלמה. אורכה של שנה הוא משך הזמן העובר עד שחולפים ארבע עונות השנה. אורכם של 12 חודשי ירח הוא משך הזמן העובר עד שהירח מסובב את כדור הארץ 12 פעמים.

ארכן של 12 ירחים ידוע: חודש ירח ארכו 29 ימים, 12 שעות, , ועוד 793/1080 של שעה, שהם 44 דקות ועוד 3.333 שניות. אורכם של 12 ירחים (=שנת לבנה), היא 354 ימים, 8 שעות, ועוד 876/1080 חלקי שעה (חלק = 1/1080 של שעה).

אורכה של שנת חמה גדול יותר. בהמשך נעמוד על האורך המדויק של שנת חמה, ונעמוד על המשמעות המעשית של אורך זה. בשלב זה די לנו אם נזכור את האורך המפורסם של שנת החמה: 365 ימים ו-6 שעות. מכאן ששנת חמה גדולה מ-12 חודשי לבנה ב-10 ימים, 21 שעות ועוד 204/1080 של שעה. יש להאריך את 12 חודשי הלבנה ב-11 ימים בקירוב, כדי לאזן את שנת החמה עם שנת הלבנה. אילו היה צריך להשלים יום אחד, ניתן היה לעבר את החודש ולהוסיף לשנה יום אחד, כדרך שעושה הלוח הנוצרי המוסיף בסוף השנה יום אחד (בחודש פברואר, הוא החודש האחרון של השנה הנוצרית בצורתה המקורית, וכדרך שעושה הלוח המוסלמי המוסיף את יום העיבור בחודש האחרון של השנה, בחודש דו-אלחיג'ה). כדי להשלים את שנת הירח יש להוסיף 11 יום, והדבר אינו אפשרי:

"רבי נתן אומר: שמור את חודש האביב - חודש הסמוך לאביב אתה מעבר, ואי זה זה? הוי אומר זה אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר. כשהוא אומר 'שמור את חדש' - חדש אתה מעבר... ור' יצחק אומר... מה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף" (מכילתא, מסכתא דפסחא פרשה ב).

למדנו שיש להוסיף אחת לכמה שנים חודש נוסף לשנה. כיוון שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה, יש להוסיף חודש לפני חודש ניסן, בחודש אדר. גם הציווי 'שמור את חדש האביב' מתפרש כך: שים לב שחודש האביב יהיה 'בזמנו' - בתקופת האביב. הקפד על כך שחודש ניסן יחול בעונה בה האביב (השעורה) מבשיל, או בניסוח אחר: בעונה בה מתחילה 'תקופת האביב'.

"תנו רבנן: על שלושה דברים מעברים את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה". רש"י: 'על האביב' - אם לא בישלה התבואה מעברין... 'ועל פירות האילן' - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין.. 'ועל התקופה' - בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת... בין על תקופת טבת שנמשך עד ט"ז בניסן..." (סנהדרין י"א, ע"ב)

ברייתא זו מתארת את דרכי עיבור השנה בידי בית דין, ומלמדת שהשיקולים בדבר העיבור מתחשבים ב'אביב' - התחלת בישול התבואה בניסן, ב'פירות האילן' - התחלת הבשלת הפירות בשבועות, וב'תקופה' - שהיא חשבון עונת הקיץ (תחילתה) או עונת החורף (סופה) על פי מהלך השמש. חשבון זה צריך להתאים את פסח ואת סוכות לעונתם הנכונה בשנה. בהמשך הגמרא מובאים דבריו של רבי שמעון בן גמליאל האומר 'על התקופה' - ולא נתברר אם כוונתו לומר שהתקופה היא סיבה יחידה לעבר את השנה גם אם שני הנימוקים האחרים אינם קיימים, או כוונתו אחרת. רמב"ם (קידוש החודש ד', ב) פוסק, שחשבון התקופה בניסן הוא סיבה מספקת לעיבור השנה (אך עיין השגת רמ"ה שם).

ההחלטה על עיבור שנה חייבת להיות באותה שנה שאותה מעברים. אין לעבר בשנה אחת את השנה שאחריה, ואף אין לעבר כמה שנים בבת אחת. רק בשעת דחק מותר לדון בעיבור השנה סמוך לראש השנה, ורק במקרה דחק אחר - כאשר היה רבי עקיבא בבית הסוהר - החליטו על עיבור שלוש שנים. וגם אז בית דין חזר ודן בכל עיבור בזמנו (סנהדרין י"ב, ע"א)
בדברי הימים ב', כ"ט-ל' מתואר פסח שנעשה שלא בזמנו. "בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה' ויחזקם" (דה"ב כ"ט, ג). כיוון שראש השנה למלכים הוא ניסן, הרי שהשנה הראשונה למלכותו של חזקיהו, והחודש הראשון למלכותו חייבים להיות בניסן הראשון שלאחר עלותו לכס המלכות. מכאן שביום הכתרתו החל בקידוש המקדש. "ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש, וביום שמונה לחדש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה, וביום ששה עשר לחדש הראשון כלו" (שם כ"ג, יז). לאחר קידוש הבית הקריב חזקיהו קורבנות, "וישמח יחזקיהו וכל העם על ההכין האלקים לעם, כי בפתאם היה הדבר (שם כ"ט, לו).

בפרק ל' נאמר "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחדש השני, כי לא יכלו לעשתו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלם" (שם ל', ג). יש כאן החלטה להעביר את הפסח לחודש השני, שלאחר ביצועה נאמר, כי "התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד" (שם ל', יח).

נחלקו תנאים בברייתא על מה התפלל חזקיהו, ועל מה צריך היה לכפר. רבי שמעון אומר "שאין מעברין אלא אדר, והוא עיבר ניסן בניסן" (סנהדרין י"ב, ע"ב). בהמשך הגמרא מובא הסבר אמוראי לטעותו: חזקיהו עיבר את השנה ביום 30 לחודש אדר, יום שהוא ראוי להיות ניסן. ואמר שמואל "אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן". הסבר זה של טעותו של חזקיהו שעיבר את ניסן ביום 30 של אדר מצוטט גם ברמב"ם (הלכות ביאת מקדש ד, יח) וכן באבן עזרא (בביאורו לשמות י"ב, ב). רד"ק (בביאורו לדה"ב ל, ב) אף מרחיק לכת, ושואל מניין לחז"ל שעיבר בחודש ניסן, אולי כל הדיון וההחלטה היו בחודש אדר.
בפירושים אלה יש קושי מסוים: הרי נאמר שחזקיהו החל את קידוש המקדש בחודש הראשון של השנה הראשונה למלכו. חודש זה הוא ניסן. לפני כן לא היה יכול לטפל בענייני המלוכה, כיוון שעדיין לא הומלך! אם תיפקד כמלך בחודש אדר, ואפילו ביום האחרון של חודש אדר, הרי שניסן הוא החודש הראשון של השנה השנייה למלכותו.

מכל מקום יש לפנינו תיאור של עיבור שנה שלא בזמנה: אם כדברי רבי שמעון שעיבר ניסן בניסן, ואם כדברי המשך הסוגיה שעיבר ביום 30 של חודש אדר.

תיאור של מקרה נוסף בו נערך העיבור שלא על פי נוהלי העיבור הקיימים מתואר בסנהדרין (יב, א). התיאור מפורסם, שכן הוא כולל מכתב שנכתב ברמזים להודיע על עיבור השנה:

"שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת ותפסו נשר, ובידם דברים הנעשים בלוז (ומאי ניהו - תכלת) - בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ועמוסי ירכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד ולא הניחם אדומי הלז, אבל בעלי את נאספו וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן".

המשפט המעניין במכתב זה הוא העובדה שבעלי את קבעו נציב (=חודש) בירח שמת בו אהרן. אהרן מת בחודש אב, ומכאן הוחלט על עיבור השנה בחודש אב. בהמשך הסוגיה מבארת הגמרא את המיוחד בעיבור זה: למרות שאין מעברין משנה אחת לחברתה, עיברו כאן בחודש אב את השנה הבאה: הקדימו את הדיון על עיבור השנה חודשיים לפני המועד המתאים. יש חוקרים הסבורים כי לפנינו תיאור של עיבור שנה בדרך שונה לחלוטין מן ההלכה: צ"ה יפה סבור, כי העיבור כאן הוא עיבור חודש אלול, וההחלטה הייתה לקבוע אלול שני ("קורות חשבון העיבור", ירושלים תרצ"א, עמוד נד-נו). הסבר זה נוגד את מהלך הסוגיה, אולם הוא תואם את העובדה ששני מועדים חייבים להתאים את זמנם למהלך החמה: פסח וסוכות. מכאן שייתכן ובגלל הגזירה שלא לעבד את אדר נאלצו להציל את חג הסוכות ולקבעו במועדו, וכל כן עיברו את אלול.

תיאור נוסף של עיבור חודש תשרי ניתן להסיק מן הפסוק המתאר את חגי ירבעם בן נבט. "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה... בחמשה עשר יום בחדש השמיני, בחדש אשר בדא מלבו" (מ"א י"ב, לב-לג) רש"י מפרש שם: "דרש להם הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות". אברבנאל מוסיף ומסביר: "ואפשר שעשה טענה הרשעתו באמרו כי צווה ה' שיעשו החג אחרי אסיפת התבואות. והיה ירושלים וארץ יהודה יותר ממהרת התבואות, וארץ ישראל יותר מאחרת. ולכן היה ראוי שיעשו ישראל החג בחודש השמיני". בעקבות פרשנות זו של רש"י הציע הרב ראובן מרגליות פירוש מקורי ל'חודש אשר בדא מלבו': ירבעם עיבר את חודש אלול, ובכך דחה את החגים לחודש השמיני, הוא החודש אשר בדה ירבעם מלבו - שהרי אין אלול שני (ראובן מרגליות, "המקרא והמסורה", ירושלים תשכ"ד, עמוד נד-נו).
עיבור השנה על פי שלושה סימנים - פסק, ובמקומו בא סימן אחד בלבד: התקופה.

"שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא: כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן - עברה לההוא שתא ולא תחוש לה. דכתיב "שמור את חדש האביב" - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן (ראש השנה כ"א, ע"א).

לפי דברי רב הונא בר אבין אין מתחשבים אלא בחשבון התקופה: אם תקופת ניסן חלה בט"ז בניסן, יש לעבר את השנה. רש"י, שם, מסביר את דבריו של רב הונא בדרך זו:

"אביב הוא יום תקופת ניסן, שניסן של חמה נכנס בו. שניסן קרוי 'אביב' על שם בישול התבואה. ובישול התבואה אינו אלא לחשבונה של חמה, שהקיץ והחורף אחר חשבון החמה הם. והזהירך הכתוב לשומרו שיהא בחידוש. ואין לשון חידוש נופל אלא בלבנה, שהיא מתחדשת בתולדותיה ואשמעינן קרא שיהא ניסן של חמה בתוך י"ד למולד הלבנה שהוא עדיין מחידוש הלבנה... ואילו היה תקופת ניסן ביום ט"ו, לא היינו צריכין לעבר את השנה, אלא נעבר אדר ונדחה את ניסן יום אחד, ותיפול התקופה ביום י"ד אבל כשהיא באה ביום ט"ז בניסן לא די לן בעיבור של אדר וצריכה השנה להתעבר, ותיפול התקופה באדר שני, נמצא ניסן של חמה מושך בתוך חדש ניסן הלבנה.

לפי דברים אלה חייבת תקופת ניסן לחול לא יאוחר מי"ד ניסן. אם חלה התקופה בט"ו ניסן, מעברים את חודש אדר (מוסיפים לו יום), ובכך מקדימים את התקופה ליום י"ד. אם חלה התקופה ביום ט"ז ניסן, אין אפשרות לתקן את השנה על ידי עיבור חודש אדר, ועל כן יש לעבר את השנה - להוסיף חודש אדר.

דברים דומים כותב רש"י במסכת סנהדרין (סנהדרין י"ג, ע"ב). גם שם מצטטת הגמרא את הדרשה "שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן", ורש"י מפרש:

"שמור תקופת חדש ניסן של חמה שיהא בתוך חידושה של לבנה. 'אביב' הוא ניסן של חמה, שאין ניסן קרוי אביב אלא על פי בישול התבואה שמתבכרת בו. וכל ביכור התבואה ועתי הקיץ והחורף לחשבון החמה הם. ואמר רחמנא 'שמור' - שיהא חדש ניסן של חמה נמשך לתוך ימי חידושה של לבנה דכתיב 'חדש', ואין לשון חידוש נופל אלא על לבנה המתחדשת. ואשמועינן שיהא ניסן של חמה נמשך בתוך ימי חידוש הלבנה במקצת. וכמה הן ימי חידושה - י"ד ימים. מכאן ואילך היא ישנה".

רש"י משתמש במונח "ניסן של חמה". מונח זה מצוי בירושלמי (ירושלמי תענית סוף פרק א' וכך ברמב"ם תעניות ג', ט) ופירושו לפי "פני משה" 30 יום ראשונים של תקופת ניסן, עד ליום בו מגיע השמש למזל שור. לפי הסבר זה של רש"י צריך "ניסן של חמה" להמשך לתוך ימי חידוש הלבנה במקצת. זאת אומרת, שאם תקופת ניסן מתחילה בב' אדר, ו"ניסן של חמה" מסתיים בב' ניסן, נשמר העיקרון של "שמור אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן", כי ניסן של חמה חל בהתחדשות ניסן של לבנה.

יום התקופה לפי פירוש זה צריך לחול לא מוקדם מ-44 ימים לפני חג הפסח, ולא יאוחר מחג הפסח עצמו. בימים בהם עיבר בית הדין את השנה, תפקיד העיבור היה לתקן את נסיגתו של חג הפסח לכוון החורף, דבר שגרם לכך שפסח חל לפני תקופת ניסן.
כאשר עיבור השנים נקבע על פי התקופה יש לחשב במדויק את יום התקופה, ולגרום לכך שפסח יחול אחריו. כדי לחשב את יום התקופה יש לדעת את אורכה המדויק של שנת החמה. והנה דווקא אורך זה, המהווה בסיס לחישוב עיבור השנה, אין לו מידה מדויקת.

מהו אורכה של שנת חמה?
רמב"ם כותב:

"שנת החמה, יש מחכמי ישראל שאומרים שהיא שס"ה (=365) יום ורביע יום שהוא 6 שעות. ויש מהן שאומרים שהוא פחות מרביע היום. וכן חכמי יון ופרס יש ביניהן מחלוקת בדבר זה" (רמב"ם קידוש החודש ט', א).

אבן עזרא כותב (ביאור אבן עזרא לויקרא כ"ה, ט. וראה "ספר העיבוד"):

"הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה, כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור. כי חכמי הדור מוסיפים על רביע היום חומש שעה, ותלמי וחבריו אומרים, כי יחסר חלק משלוש מאות היום, והוא קרוב ממהלך העיבור. והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש, ואחרים מאה ועשר, ואחרים מאה ושלושים, גם מאה ושמונים".

לקדמונים לא הייתה תשובה מדויקת מהו אורך שנת חמה, ועל כן חישובי התקופות שימשו בסיס למחלוקות ולוויכוחים דתיים, כפי שנראה בהמשך.
בחשבון הלוח העברי אנו מכירים שתי שיטות לפיהן קובעים את אורך שנת החמה: השיטה האחת היא שיטתו של שמואל (ערובין נ"ו, ע"א), והשיטה השנייה קרויה על שם רב אדא. לפי שיטתו של שמואל האורך של שנת חמה הוא 365 ימים ו-6 שעות.

אנו מעברים 7 שנים בכל 19 שנים. השנים המעוברות הן השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה. נחשב כיצד עיבור 7 שנים מבטל את ההפרש שבין 19 שנות חמה ל-19 שנות לבנה.