"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את-תבואת הארץ, תחגו את-חג-ה' שבעת ימים. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ-עבת וערבי-נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג 39-40).

בדברי חז"ל יש מדרשים רבים המאירים צדדים שונים של "ארבעת המינים" הללו באור סמלי, כגון: הקבלתם לשכבות שונות בעם ישראל, או לאבות האומה, ואף לאברי גוף האדם. למדרשים אלה נודע ערך רגשי רב, והשפעתם הייתה רבה במשך הדורות. הרמב"ם מזכיר את המדרשים האלה כדברי פיוט, האופייניים לבעלי המדרש, אך אינו רואה בהם הסבר ענייני.

ואלה הם דבריו (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ג):

"ואמנם ארבעה מינים שבלולב, כבר זכרו ז"ל בו קצת סיבה על צד הדרשות, שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם בדמות מליצת השיר - לא שהדבר ההוא הוא עניין הפסוק ההוא".

בזאת מדגיש הרמב"ם כי דרש לחוד ופשט לחוד, וכיוון ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" יש לחפש גם מה הוא "עניין הפסוק ההוא", וכך הוא ממשיך שם:

"והנראה לי בארבעה מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר, אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב שבריחות, והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן, רצוני לומר ערבי נחל".

רעיון זה של הרמב"ם, הרואה את "ארבעת המינים" כמסמלי המאורע ההיסטורי של המעבר מן המדבר אל ההתנחלות בארץ, עולה בקנה אחד עם שיטת התורה בהצמדת זיכרון המאורעות ההיסטוריים של העם אל המועדים החקלאיים של הארץ. הכרת ארבעת המינים הללו בבתי הגידול הטבעיים שלהם יכולה להבהיר רעיון זה ולנמק את אושיותיו:

"פרי עץ הדר"- ראשית לכל יש לשים לב לעובדה כי רק הראשון ב"ארבעת המינים" הוא פרי: "פרי עץ הדר" - פרי נאה, הגדל על עץ נאה, "הוד והדר" הוא ו"הוד והדר" לבושו. משמעות זו ברורה גם בלא להיזקק בינתיים להגדרה מדויקת מהו פרי זה.

"כפות תמרים" - הרי אלו עלי עץ התומר: אותם עלי-ענק השסועים לעלעלים-אצבעות, ונראים ככפות עצומות פרושות לשמים. אף על פי שבעונת האסיף מצויים תמרים בשלים לרוב, אין ההוראה להביא את הפרי, כי אם את כפות התמרים. מסתבר אפוא כי הכוונה היא לייצוגו של העץ בכללו. ולא של הפרי בלבד.

"ענף עץ עבות וערבי נחל" - גם פה אין הכתוב מדבר בפירות. "ערבי הנחל" הלא הם "עצי סרק", וענף עץ עבות הרי זה ענף ולא פרי, גם בלא להיזקק בינתיים להגדרתו המדויקת.

מצוות התורה קובעת אפוא כי ביום הראשון של חג הסוכות יש לקחת "פרי עץ הדר" ואתו שלושה מיני ענפים שאינם מייצגים פירות, ולשמוח לפני ה' שבעת ימים.

מחג השבועות ועד ל"יום הראשון" הזה אפשר היה להביא ביכורים ולקרוא "מקרא ביכורים" ("אלו מביאין וקורין: מן העצרת ועד החג" - ביכורים א', י'), "מקרא" הקושר את סיפור תולדות העם עם "הפרי אשר נתתה לי ה"'. ועם סיום עונת הביכורים, ב"יום הראשון" של חג האסיף, שוב מביאים פרי. הפעם "פרי עץ הדר", המסמל את הישגי השנה כולה, כדי "לשמוח לפני ה"'. אולם עכשיו כבר אין קוראים "מקרא ביכורים", אלא מביאים עם הפרי הזה שלושה ענפים: של התמר, של ערבי הנחל, ושל "עץ עבות".

"כפות תמרים", היו לצל מעל לראשיהם של בני ישראל בתקופות חנייתם בנאות המדבר וישיבתם בסוכות. התמר הוא "בן המדבר" וסמלו.

"ערבי נחל", הלא הם העצים הגדלים על גדות הירדן ולאורך הנחלים הנשפכים אליו ואל ים המלח, אשר בקצהו הדרומי. אלה הם אותם "ערבים" הגדלים ב"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו 7) בגבול מואב, ועל נהרות בבל ("על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו" - תהלים קל"ז ב). כאשר עברו את הירדן נצטוו בני ישראל לקחת שתים עשרה אבנים מן הירדן ולהציבן "לזכרון לבני ישראל עד-עולם" (יהושע ד' 6-8). אבני הזיכרון ההן לא נמצאו עדיין, אולם "ערבי הנחל" גדלים ומשגשגים על גדות הירדן עד ימינו אלה.

ו"עץ עבות" מהו? עוד טרם נברר הגדרתו המדויקת, הרי ברור מעצם כינויו שהוא עבות וסבוך, כאותם העצים ב"סבכי היער", שבני ישראל מצאו בארץ בימי יהושע.

נקל אפוא לראות בשלושת הענפים הנלקחים עם "פרי עץ הדר" את סיפור תולדות העם. הרי זה כמעט אותו סיפור המפורט ב"מקרא ביכורים", אולם הפעם לא במלים אלא בענפי שלושת המינים הנלווים אל פרי האסיף - הוא "פרי עץ הדר", כאומר: שמחה זו בפירות האסיף היא "אשר נתתה לי ה"'! אתה ולא אחר, אתה, ולא "כוחי ועוצם ידי", אתה שהנחית אותנו במדבר מימי יציאת מצרים, הושבת אותנו בסוכות בצל כפות התמרים, ולאחר מכן הולכת אותנו לחנות ב"ערבות הירדן" (הן "ערבות יריחו" או "ערבות מואב") ; אתה הוא שהעברת אותנו את הירדן בחרבה והבאתנו אל "ארץ זבת חלב ודבש" לברא יערותיה העבותים ולהכשיר אדמתה למטעי הפרי.

הסמלים ההיסטוריים הגלומים בארבעת המינים ניתנו לבירור גם בלא להיזקק להגדרתו המדויקת של כל מין ומין. לא כן הדבר בבואנו לבדוק את הסמלים שביטאו ארבעת המינים מתקופת בית שני ואילך.

בנוסחים שונים במדרש תנחומא ובויקרא רבה ל', ט"ו נמצא המדרש הבא:

"אחר כל החכמה שכתוב בשלמה "ותרב חכמת שלמה ויחכם מכל אדם" (מלכים א' ה' 10-11) הניח כל הדברים האלו וישב לו תמיה על ד' מינין הללו, שנאמר: שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים (משלי ל' 18) - אלו ארבעה מינין שבלולב, שביקש לעמוד עליהם:
פרי עץ הדר - מי יאמר שהוא אתרוג? - כל האילנות עושין פירות הדר!
כפות תמרים: התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, ליבה של תמרה!
וענף עץ עבות: מי יאמר שהוא הדס? - - -
וערבי נחל: כל האילנות גדלין במים...
- ומי פירש להם לישראל על ד' מינין הללו שהן אתרוג, לולב, הדס וערבה? - חכמים!".

מסתבר, כי לדעת בעלי המדרש הזה עדיין לא ידעו כל ישראל (בימי בית ראשון) הגדרותיהם של "ארבעת המינים" כפי שהן מצויות בידינו מפי חז"ל. ושלמה, החכם מכל אדם, שידע את ההגדרות הללו, ישב לו תמיה: מי "יאמר" אותן לישראל בבוא היום...

ואמנם גם בדברי חז"ל יש תהיות בדבר ביסוס זהותם של "ארבעת המינים":

"כתיב "פרי עץ הדר" - עץ שפריו הדר ועצו הדר. אי זה? זה אתרוג. אם תאמר רמון - פריו הדר ואין עצו הדר. אם תאמר חרוב - עצו הדר ואין פריו הדר. אי זה? - זה אתרוג!" (ירושלמי, סוכה ג'. ה')

"תנו רבנן ; ענף עץ עבות - שענפיו חופין את עצו. ואיזה הוא? הוה אומר: זה הדס. ואימא זיתא? (ואם תאמר: זית) - בעינן (והרי צריכים אנו) עבות, וליכא (ואין. - אי אפשר לראות בזית "עץ עבות", שענפיו חופין את עצו).
ואימא דולבא (ואם תאמר: דולב), בעינן ענפיו חופין את עצו, וליכא (שהדולב ענפיו מרוחקים זה מזה, ואף עומד בשלכת תקופה ממושכת).
ואימא הירדוף (ואם תאמר: הרדוף) - אמר אביי: "דרכיה דרכי נועם', וליכא (כי ההרדוף ידוע כעץ רעל, אף על פי שמתקיים בו "ענפיו חופין את עצו", והוא סבוך ועבות. והרי לא ייתכן, שהתורה, שדרכיה דרכי נועם, תצווה על לקיחת עץ רעל לשמחת החג). " (סוכה דף ל"ב עמ' ב')

"תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלין על הנחל. דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל - - - תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלות על הנחל. פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים. - - - תנו רבנן: איזהו ערבה ואיזהו צפצפה? -- ערבה: קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק; צפצפה: קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל" (סוכה, דף ל"ג עמ' ב' ודף ל"ד עמ' א)

הציטטות דלעיל הן אך דוגמאות אחדות, מהן אנו למדים כי חז"ל הקפידו לפרט ולהגדיר מינים מדויקים לקיום המצווה, אף על פי שהדבר אינו מתבקש מאליו בפשטו של מקרא. במה נוכל להסביר זאת? בפרק הקודם ניסינו לראות הקבלה בין "מקרא ביכורים" ומצוות "ארבעת המינים" שבתורה, בהתאם לשיטה של הצמדת הזיכרונות ההיסטוריים של העם אל החגים החקלאיים: ביטוי לאחדות הבורא ומניעה של "פסיחה על שתי הסעיפים".

אולם המלחמה בעבודה זרה ובפסיחה על הסעיפים נמשכה, למעשה, רק בתקופת בית ראשון מימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה בטלה עבודת אלילים מישראל, ובקרב העם כבר לא היה כל פקפוק בכך שהחגים החקלאיים הם חגי הודייה לאל האחד, שהוציא את העם ממצרים והנחילו את הארץ.

לפיכך מסתבר, שמתקופת בית שני ואילך לא הייתה כבר אותה חשיבות להדגשת הסמלים ההיסטוריים הגלומים בארבעת המינים, ובדרך הטבע עבר הדגש אל סמלים שעניינם בתכונה הנפשית לקראת השנה החקלאית החדשה.

ערבי נחל: סמל התלות במים

מצוות ערבה כיצד? - מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטים מורביות (ענפים גבוהים, מלשון "רבא") של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא,... ואותו היום (יום שביעי של חג) מקיפים את המזבח שבע פעמים (סוכה ד', ה')