יבולי שנת השמיטה שיש בהם קדושת שביעית מחייבים אותנו בכללי התנהגות מיוחדים. במשנה ובתלמוד דנים אילו דינים חלים על פירות שביעית בגלל קדושתם.
אחת השאלות הנדונות על ידי חכמי המשנה היא: על אילו צמחים מצמחי השדה חלה קדושת שביעית בשמיטה?
נעיין במשנה במסכת "שביעית" (פרק ז', משנה א'):

כלל גדול אמרו בשביעית:
כל שהוא
מאכל אדם
ומאכל בהמה
וממין הצובעים (=צמחים שנוהגים היו ליצור מהם צבע)
... יש לו שביעית...

המשנה נותנת לנו עיקרון, כלל שעל פיו נקבע על אילו צמחים חלה קדושת שביעית. איזה יבול ופרי "יש לו שביעית"? הפרי ש"יש לו שביעית" צריך להיות אחד משלושת סוגי הצמחים שהמשנה מונה.
פרט אותם במחברתך:

1.
2.
3.

היוועץ במורה לטבע, ותן דוגמה לכל אחד.

הערה: זכור: אין קדושת שביעית חלה על פרחים שנועדו לקישוט ואין בהם ריח. (עוד נשוב בהמשך אל ההלכות הקשורות לפרחי נוי בשמיטה).
בפינה הדרומית בשדה, גילה אליצפן גבעולי פשתן פורחים, ובפינה אחרת נאחז בגדר צמח קקטוס דוקרני.

בדוק בדברי המשנה:
האם "יש שביעית" לגבעולי הפשתן ולצמח הקקטוס?
נסה לצייר את שדהו של אליצפן. "תלה" שלטים וציין בהם "יש לו שביעית" או "אין לו שביעית".
שנן בעל פה את המשנה שלמדנו.
מהפסוק בתורה - "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו') - למדו חכמים, כי פירות שמיטה, אף שיש בהם קדושת שביעית, מותרים באכילה, הם נועדו "לאכלה".
המשנה במסכת שביעית פרק ח', משנה ב', מפרטת לאיזו מטרה נוספת מותר להשתמש בפירות שיש בהם קדושת שביעית:

שביעית ניתנה
לאכילה,
ולשתייה
ולסיכה (=מריחת עור הגוף בשמן מן הצומח).

הרמב"ם בספרו הי"ד החזקה", הלכות שמיטה ויובל פרק ה', א' מרחיב את דברי המשנה, ואומר:

פירות שביעית ניתנו
לאכילה,
ולשתייה
ולסיכה
ולהדלקת הנר
ולצביעה.

השלם ורשום במחברתך בסדר מדורג:
פירות שביעית ניתנו - לפי התורה: _________
לדברי המשנה: ________
לדברי הרמב"ם: _______
עד עתה למדנו, על מה חלה קדושת שביעית, וכן לאילו שימושים מותרים פירות שיש בהם קדושת שביעית.
בפרק זה תלמד על ארבעה דינים בפירות שמיטה, שחלה עליהם קדושת שביעית. מארבעת הדינים שבפירות שביעית שניים הם חיוביים - חובה ומצוות "עשה" - ושניים הם איסורים של מצוות "לא תעשה".
1. החובה להפקיר לכול את פירות שנת השמיטה
2. האיסור להפסיד (=לקלקל) את פירות שביעית
3. האיסור לסחור בפירות שביעית
4. חובת הביעור (=ההוצאה) של פירות שביעית מן הבית.

מהפסוק "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, י"א) למדו חכמים, כי בשנת השבע חייב בעל השדה להפקיר את יבולי שדותיו לכול. פירות השנה השביעית אינם של בעל השדה. בעל השדה מפקיר את שדהו והוא רשאי ללקוט לעצמו מפירות שביעית כשאר המלקטים.
את החובה להפקיר ולשמוט את השדה מונה הרמב"ם כאחת משש מצוות השמיטה:

א. שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה.
ב. שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו.
ג. שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו.
ד. שלא יקצור הספיח כדרך הקוצרים.
ה. שלא יבצור הנזירים (=הענבים השמורים) כדרך הבוצרים.
ו. שישמוט מה שימציא הארץ.

העתק למחברתך את שש מצוות השמיטה, וצטט במקביל לכל אחת מהן את קטע הפסוק המתאים מספר שמות כ"ג, י'-י"א, או מספר ויקרא כ"ה, א'-ז'.
למשפחת אברבנאל שדה תבואה גדול. רבות עמלו אבי המשפחה ופועליו הרבים בפיתוח השדה ובטיפוח. כסף רב ומאמץ ניכר הושקעו בסימון החלקות ובמספרן, בכבישת דרכי גישה בין חלקות השדה, בבניית תעלות השקיה ועוד ועוד.
בהתקרב שנת השמיטה התרוצצו במוחו של אברבנאל שאלות קשות:
אחרי כל העבודה וההשקעה הכספית עליי להפקיר את השדה?
אפשר שאנעל את השדה, ורק בשעות מסוימות אפתח אותו, ואז אעמוד ואשמור?
המותר לי לנעול את שערי השדה מפני מזיקים ומשחיתים?
אולי אאסוף את הפירות לביתי, ושם יוכלו העניים לבוא ולקבלם?
שאלות אלו שאל אברבנאל בערב השמיטה, שאל והתלבט.

עיין במקור ההלכתי הבא, והשב לאברבנאל על שאלותיו:

... פירות שביעית הפקר הם לכל ישראל.
על כן אסור לשמור על כרמו, פרדסו ושדהו,
שיש בהם פירות אשר חלה עליהם קדושת שביעית,
ואסור לנעול אותם.

... המקומות, שיש שם גויים,
ואם יפתח את כרמו, פרדסו או שדהו,
יבוא גוי לשם לאכלם, מותר לנעול אותם בפניהם.
וצריך להדביק מודעה על פתח השדה,
שהפירות הפקר לכל ישראל,
ומי שרוצה לקטוף הפירות,
יוכל לקבל את המפתח במקום פלוני.
וכן מותר להושיב שומר בכרמו, פרדסו ושדהו,
שישמור על הפירות מפני גויים, במקום שהם מצויים.
("מצוות הארץ" לרב קלמן כהנא זצ"ל מ"ד, א'-ב')

הכן דף הנחיות על המותר ועל האסור לבעל השדה בשמיטה, בפירות שביעית.
נסו לצייר או לבנות את דגם שדהו של אברבנאל, ובכלל זה המודעות שבפתח השדה.
לפניך מבחן קצר בנושא הפקר פירות שביעית.
העתק למחברתך 5 מתוך השאלות.

השלם את החסר בכל שאלה באחת התשובות המוצעות.
בהמשך מצוינות התשובות הנכונות. בדוק את עצמך.
20 נקודות לכל תשובה נכונה ותן לעצמך ציון:

א. בשנת השמיטה _____ לבעל השדה לקצור ולבצור את יבוליו.
    1. מותר רק בכמויות קטנות.     2. לחלוטין אסור.     3. מותר.

ב. בשביעית על בעל השדה _____ את יבולי אדמתו.
    1. למכור.     2. להפקיר.     3. לבער.

ג. בעל השדה נוטל מיבול שדהו בשמיטה _______ .
    1. רוב.     2. ככל אדם.     3. עשירית.

ד. בשמיטה השדות ______ .
    1. סגורים לכול.     2. פתוחים לבעל השדה.     3. פתוחים לכול.

ה. בשנת השבע ______ לבעל השדה לנעול את שדהו.
    1. מותר.     2. אסור.     3. רצוי.

ו. בשביעית מותר לנעול את השדה בפני _____ .
    1. כל אדם.     2. בעל השדה.     3. גוי.

ז. במודעה שבפתח השדה כותבים בשמיטה: יבול השדה _____ .
    1. הפקר.     2. בביתו של בעל השדה.     3. נמכר.

אלה התשובות הנכונות:
א-1;     ב-2;     ג-2;     ד-3;     ה-2;     ו-3;     ז-1.

נאמר בתורה:

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה.
(ויקרא כ"ה, ו')

על המלה "לאכלה" דרשו חכמים:

לאכלה ולא להפסד.
(גמרא פסחים נ"ב, ע"ב)

יבולי שבת הארץ ניתנו לנו, לצרכינו, אך התורה מדגישה "לאכלה". הדגשה זו נדרשה על ידי החכמים כהגבלה מסוימת: "לאכלה" - כן. להפסד - לא.
מהו הפסד בפירות שביעית?
הפסד בפירות שביעית הוא שימוש בהם בשינוי וחריגה מהשימוש הרגיל והקבוע. פרי שהשימוש הרגיל והקבוע בו הוא למאכל אדם, הרי נתינתו כמאכל לבהמה היא "הפסד" והפחתה בחשיבותו. "הפסד" זה אסור בפירות שביעית.

המשנה מדגימה לנו את העיקרון הזה:

שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה.
לאכול - דבר שדרכו לאכול,
ולסוך - דבר שדרכו לסוך.
לא יסוך יין וחומץ,
אבל סך הוא את השמן...
(משנה, שביעית ח', ב')

פירות שביעית ניתנו לנו לאכילה, לשתייה וכו', אך בתנאי מסוים: "לאכול - דבר שדרכו לאכול." הקבוע ומוגבל באכילה מותר באכילה. הקבוע ומוגבל בסיכה, כמו השמן, מותר לסוך בו. אבל יין וחומץ, שאין רגילים לסוך בהם, אסור לסוך בהם בפירות שביעית.

על הפסוק מהתורה, "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו'),
אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה ס"ב, ע"א:

לאכלה - ולא לסחורה.

ובמשנה, במסכת שביעית פרק ז', משנה ג' נאמר:

... אין עושים סחורה בפירות שביעית...

בעל השדה מלקט בשביעית בשדהו כשאר כל אדם, מועט, כמות מעטה וסבירה. יש אומרים, שכמות מועטה היא כמות שלוש סעודות. כמו כן, מותר לבעל השדה ללקט מעט מפירות שדהו בשביעית, כדי למכרם.
- למכור??? - תמהו התלמידים.
והמורה רשמה על הלוח:

לסחורה, בכמויות "מסחריות" - אסור.
מעט, בכמות מועטה - מותר.

כשהעתיק גדעון למחברתו את הרשום על הלוח, ריצדו לפניו האותיות, והוא גילה משחק מלים: