ושש שנים תזרע את ארצך
הוראת שמות כ"ג: י-יג בכתה ז'
יהושע רוזנברג
בבואנו ללמוד את מצוות שמיטה, עלינו לזכור, כמו גם לגבי שאר המצוות הנזכרות במסגרת הברית, כי כאן לא נאמרו אלא עיקרי הדברים בלבד. פרטי מצוות שמיטה מובאים בספר ויקרא פרק כה, ואותם נמצא בשעה שנלמד את ספר ויקרא. בעת לימוד המצווה במקומנו נרצה לעורר את תשומת לבנו לשני עניינים:
א. לקיום הפירוט בספר ויקרא
ב. להבדל בין האמור במקומנו ובין האמור בויקרא ולמשמעות הנודעת להבדל זה.
אנו מוצאים, כי בויקרא מודגש הקשר בין המצווה ובין הכניסה לארץ: מצוות שמיטה היא אחת המצוות התלויות בארץ, ועובדה זו חוזרת ונזכרת כמעט בכל אחד מן הפסוקים הדנים בנושא:
"כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם..." (ויקרא כה 2),
וכן
"שבת שבתון יהיה לארץ" (שם, 4),
"שנת שבתון יהיה לארץ" (שם, 5),
והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם 6).
לעומת זאת, במקומנו גורם הארץ אינו נזכר כלל, ולא במקרה, שכן לא זו הכניסה לארץ, שעדיין רחוקה מן העם, ולא כל כך מבחינת הזמן, שכן גזרת 40 השנה טרם נגזרה, אלא בעיקר מבחינה נפשית, שכן העם נמצא עתה בעיצומו של מעמד "העושה אותו לעם". משום כך לא נזכרו במקומנו אלא אותם פרטים המבטאים את הביטחון בה' מצד אחד ואת הקשר בין חלקי העם מצד שני (ועיין גם ברמב"ן, ויקרא כה 1, ד"ה "וידבר").
פסוקים כג 11-10: "ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה..."
שמיטת קרקעות
הקורא את פסוקנו סבור, כי הכתוב עובר לענין אחר מזה שנדון לעיל, והנה פסוק כג 10 פותח ב-ו' החיבור, "ושש שנים תזרע...". לדעת ראב"ע (כג 10, ד"ה "ושש שנים") יש קשר בין המצוות שלעיל ובין פסוקנו, בעבור "ואכלו אביני עמך". כלומר, הרעיון של התחשבות באביונים הוא המקשר בין העניינים. עם זאת, אפשר לראות את הו' כ-ו' פותחת (ראה את האמור לעיל על "ואלה המשפטים"), שאחריה, בפסוק הראשון, אנו שומעים על המלאכות הנעשות בשדה במשך שש שנים, עיבוד האדמה ואיסוף יבולה, ובפסוק השני אנו שומעים על כמה ממצוות שביעית. פסוק כג 10 הוא אפוא הקדמה, על דרך הניגוד, לפסוק כג 11 (ראה רשב"ם, כג 10, ד"ה "ואספת את תבואתה", וכן דברי קאסוטו, שם). ניגוד זה בא לידי ביטוי גם על ידי השימוש ב-ו' הניגוד בתיבה "והשביעית".
שיקול דעת דידקטי:
האמור לעיל, אודות מצוות שמיטה כאחת מן המצוות הנזכרות בברית, יידון בכיתה רק לאחר לימוד הפסוקים כג 11-10 והפסוקים המקבילים בויקרא, שכן רק לאחר לימוד זה יוכלו התלמידים לעמוד על ההבדלים בין הכתובים ולהסיק מן ההקשר של הכתובים את סיבת ההבדלים.
הפשטה והכללה - מציאת השווה והשונה בין כתובים:
יש להניח, שיימצאו תלמידים שיביעו תמיהה אודות ו' החיבור בראשית פסוק כג 10. אם לאו, יעורר המורה את השאלה איזו ו' היא זו. מציאת ההסבר לתופעה זו דורשת מהתלמידים פעולת הפשטה שבעקבותיה יסיקו מהו הרעיון המשותף למצוות הנזכרות בפסוקים כג 9-3, מצד אחד, ולמצוות הנזכרות בפסוקינו, מצד שני.
זיהוי תופעה סגנונית - ו' הניגוד:
מכאן יעבור המורה לשאלת היחס בין פסוק כג 10 ובין פסוק כג 11. מכיוון שהניגוד בין הפסוקים בולט, לא יקשה על התלמידים להסביר את תפקידה של הו' המופיעה בראשית פסוק כג 11, והמורה יוכל לסכם ולומר, כי זוהי ו' הניגוד.
פסוק כג 11: "והשביעית תשמטנה ונטשתה"
מצוות הקשורות בשנת השמיטה
שני הפעלים "תשמטנה ונטשתה" מבטאים שתי מצוות הקשורות בשנת השמיטה: "תשמטנה": ציווי לא לעבוד את האדמה, לעומת "ושש שנים תזרע את ארצך". "ונטשתה":
ציווי שלא לאסוף את התבואה, לעומת "ואספת את תבואתה" (רמב"ן כג 11, ד"ה "תשמטנה ונטשתה"). אשר לשאלה מאמתי חלה החובה של "ונטשתה", רש"י אומר בפסוק 11, ד"ה "ונטשתה": "מאכילה אחר זמן הביעור, כלומר מהרגע שכלו הפרות מן השדה, אף אתה אסור באכילה." כלומר: איסור אכילה מתחיל מזמן הביעור והלאה.
זיהוי תופעה סגנונית - תקבולת ניגודית (מנגידה):
יש להניח שהתלמידים יפרשו פעלים אלה כמלים נרדפות. המורה יוכל לנצל את העובדה שצוינה לעיל, בדבר הניגוד בין שני הפסוקים כג 10 ו-כג 11, ולבקש מהם למצוא את פרטי הניגוד. כדי להבליט ניגוד זה המורה יכול לסכם את הדברים על הלוח, תוך כדי הדיון בהם, כדלהלן:
שש שנים
תזרע (את ארצך)
ואספתה (את תבואתה)
ובשביעית
תשמטנה
ונטשתה
בדרך זו אף נוכל להבטיח, כי דברי רמב"ן אכן ברורים לתלמידים. נדמה לנו, כי את פירוש רמב"ן אין לקרוא בכיתה. גם הדיון שבראשיתו של הפירוש לא יובן על ידי התלמידים כולם, הרי לפחות בסופם של הדברים הם ימצאו חיזוק למה שנלמד בכיתה.
"ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה"
מצוות הקשורות בשנת השמיטה: הפקרה
המצווה השלישית הנזכרת בפסוקנו היא מצוות הפקרת היבול. בשנה השביעית היבול איננו רכושו הפרטי של בעל השדה או הכרם. היבול הוא הפקר, והאביונים יוכלו להנות ממנו, וכן אף חיית השדה. רש"י (על אתר), בעקבות המכילתא, אומר, כי פרות שביעית פטורים ממעשר: כשם שחיית השדה אוכלת בלא מעשר, שהרי אינה ברשותו של בעל השדה, כן אף האביונים המוזכרים בפסוק, מותרת להם האכילה בלא מעשר.
השוואת פסוקים לסיכום עניין:
התלמידים יסכמו, כי למצוות השמיטה שלושה מקורות בתורה, ומהם נלמד:
שמות
כג 11
ויקרא
כה 7-4
דברים
טו
שמיטת קרקעות
השביעית תשמטנה
ונטשתה (11)
ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה (11).
שמיטת קרקעות
שבת שבתון יהיה לארץ,
לא תזרע (4),
לא תזמור (4),
לא תקצור,
לא תבצור (5).
... לכם לאכלה לך ולעבדך... (6) ולבהמתך (7).
שמיטת כספים
שמוט כל בעל משה ידו.
לא יגוש (2).
פסוק כג 12: "ששת ימים תעשה מעשיך"
המשמעות של סמיכות העניינים
כבמקומות רבים אחרים, גם בפסוקנו מתעוררת שאלת סמיכות העניינים. ראב"ע מוצא קשר מקיף ורחב יותר, וכמו בפירושו לעניין שמיטה, שהזכרנו לעיל, הוא רואה גם כאן את הקשר בגורם הסוציאלי. לדעתו, כל המצוות הנזכרות מראשית הפרק עד פסוקנו, המאחד אותם הוא ההתחשבות בדלים, בחסרי הישע. לעומת זאת, רש"י, בעקבות המכילתא, מציין את הקשר בין מצוות שמיטה ובין מצוות שבת בלבד. לדעתו סמיכות זו באה ללמדנו על חובת שמירת היום השביעי גם בשנה השביעית.
חז"ל, שכאמור רש"י מפרש בעקבותם, מסבירים במקומות שונים בתורה את סמיכות הפרשיות בין שבת ובין הפרשה הסמוכה לה על פי העיקרון שרוב המצוות אינן דוחות שבת, לא בניין המקדש (ראה רש"י לשמות לה 2) ולא מצוות כיבוד אב ואם (ראה רש"י לויקרא יט 3, ד"ה "ואת שבתתי תשמרו"), מלבד מצוות שזמנן קבוע מן התורה: (מילה, קרבן פסח ועוד). ואולי נוכל להוסיף ולומר, כי קיים גם קשר אסוציאטיבי בין שתי המצוות: כשם שהיום השביעי הוא יום שביתה ממלאכה, כך הדבר גם ביחס לשמיטה, שהיא השנה השביעית ויש לשבות בה מעבודה. וכפי שחמל ה' על הגר ועל הבהמה, שיונח להם בשבת, כך הותר לאביונים ולבהמה ליהנות מפרות שביעית. אם כי עלינו לדייק: על מנוחת העבד, הגר והבהמה נאמר במפורש כי זוהי מטרה ממטרות השבת, "למען ינוח..." (השווה רמב"ן על אתר). לעומת זאת, בשמיטה ההנאה מפרות שביעית אינה נזכרת כמטרה מפורשת, גם אם מקובל לראותה כמטרה (ספר החינוך).
העלאת השערות:
הואיל ועסקנו כמה פעמים בסמיכות הפרשיות-העניינים, יש להניח כי התלמידים יעוררו את השאלה מדוע כתבה התורה עניינים אלו אצל אלו?
עיון בפרשן לאימות השערה
רצוי לתת לתלמידים אפשרות למצוא בעצמם מהי הסיבה לסמיכות שלמדנו לעיל ולהרחיב את העניין הסוציאלי. המורה יפנה אותם לראב"ע, והם יראו שכיוונו לדעתו.
הצעה דידקטית:
אם התלמידים לא יציעו הסבר זה, ישקול המורה אם להביא את פירושו של רש"י, הואיל ולהלן, בפרשת ויקהל, הם יחזרו שנית על העיקרון שאין בדרך כלל מצווה הדוחה שבת, אף שייתכן שחשבנו אחרת.
בבואנו ללמוד את מצוות שמיטה, עלינו לזכור, כמו גם לגבי שאר המצוות הנזכרות במסגרת הברית, כי כאן לא נאמרו אלא עיקרי הדברים בלבד. פרטי מצוות שמיטה מובאים בספר ויקרא פרק כה, ואותם נמצא בשעה שנלמד את ספר ויקרא. בעת לימוד המצווה במקומנו נרצה לעורר את תשומת לבנו לשני עניינים:
א. לקיום הפירוט בספר ויקרא
ב. להבדל בין האמור במקומנו ובין האמור בויקרא ולמשמעות הנודעת להבדל זה.
אנו מוצאים, כי בויקרא מודגש הקשר בין המצווה ובין הכניסה לארץ: מצוות שמיטה היא אחת המצוות התלויות בארץ, ועובדה זו חוזרת ונזכרת כמעט בכל אחד מן הפסוקים הדנים בנושא:
"כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם..." (ויקרא כה 2),וכן
"שבת שבתון יהיה לארץ" (שם, 4),לעומת זאת, במקומנו גורם הארץ אינו נזכר כלל, ולא במקרה, שכן לא זו הכניסה לארץ, שעדיין רחוקה מן העם, ולא כל כך מבחינת הזמן, שכן גזרת 40 השנה טרם נגזרה, אלא בעיקר מבחינה נפשית, שכן העם נמצא עתה בעיצומו של מעמד "העושה אותו לעם". משום כך לא נזכרו במקומנו אלא אותם פרטים המבטאים את הביטחון בה' מצד אחד ואת הקשר בין חלקי העם מצד שני (ועיין גם ברמב"ן, ויקרא כה 1, ד"ה "וידבר").
"שנת שבתון יהיה לארץ" (שם, 5),
והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם 6).
פסוקים כג 11-10: "ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה..."
שמיטת קרקעות
הקורא את פסוקנו סבור, כי הכתוב עובר לענין אחר מזה שנדון לעיל, והנה פסוק כג 10 פותח ב-ו' החיבור, "ושש שנים תזרע...". לדעת ראב"ע (כג 10, ד"ה "ושש שנים") יש קשר בין המצוות שלעיל ובין פסוקנו, בעבור "ואכלו אביני עמך". כלומר, הרעיון של התחשבות באביונים הוא המקשר בין העניינים. עם זאת, אפשר לראות את הו' כ-ו' פותחת (ראה את האמור לעיל על "ואלה המשפטים"), שאחריה, בפסוק הראשון, אנו שומעים על המלאכות הנעשות בשדה במשך שש שנים, עיבוד האדמה ואיסוף יבולה, ובפסוק השני אנו שומעים על כמה ממצוות שביעית. פסוק כג 10 הוא אפוא הקדמה, על דרך הניגוד, לפסוק כג 11 (ראה רשב"ם, כג 10, ד"ה "ואספת את תבואתה", וכן דברי קאסוטו, שם). ניגוד זה בא לידי ביטוי גם על ידי השימוש ב-ו' הניגוד בתיבה "והשביעית".
שיקול דעת דידקטי:
האמור לעיל, אודות מצוות שמיטה כאחת מן המצוות הנזכרות בברית, יידון בכיתה רק לאחר לימוד הפסוקים כג 11-10 והפסוקים המקבילים בויקרא, שכן רק לאחר לימוד זה יוכלו התלמידים לעמוד על ההבדלים בין הכתובים ולהסיק מן ההקשר של הכתובים את סיבת ההבדלים.
הפשטה והכללה - מציאת השווה והשונה בין כתובים:
יש להניח, שיימצאו תלמידים שיביעו תמיהה אודות ו' החיבור בראשית פסוק כג 10. אם לאו, יעורר המורה את השאלה איזו ו' היא זו. מציאת ההסבר לתופעה זו דורשת מהתלמידים פעולת הפשטה שבעקבותיה יסיקו מהו הרעיון המשותף למצוות הנזכרות בפסוקים כג 9-3, מצד אחד, ולמצוות הנזכרות בפסוקינו, מצד שני.
זיהוי תופעה סגנונית - ו' הניגוד:
מכאן יעבור המורה לשאלת היחס בין פסוק כג 10 ובין פסוק כג 11. מכיוון שהניגוד בין הפסוקים בולט, לא יקשה על התלמידים להסביר את תפקידה של הו' המופיעה בראשית פסוק כג 11, והמורה יוכל לסכם ולומר, כי זוהי ו' הניגוד.
פסוק כג 11: "והשביעית תשמטנה ונטשתה"
מצוות הקשורות בשנת השמיטה
שני הפעלים "תשמטנה ונטשתה" מבטאים שתי מצוות הקשורות בשנת השמיטה: "תשמטנה": ציווי לא לעבוד את האדמה, לעומת "ושש שנים תזרע את ארצך". "ונטשתה":
ציווי שלא לאסוף את התבואה, לעומת "ואספת את תבואתה" (רמב"ן כג 11, ד"ה "תשמטנה ונטשתה"). אשר לשאלה מאמתי חלה החובה של "ונטשתה", רש"י אומר בפסוק 11, ד"ה "ונטשתה": "מאכילה אחר זמן הביעור, כלומר מהרגע שכלו הפרות מן השדה, אף אתה אסור באכילה." כלומר: איסור אכילה מתחיל מזמן הביעור והלאה.
זיהוי תופעה סגנונית - תקבולת ניגודית (מנגידה):
יש להניח שהתלמידים יפרשו פעלים אלה כמלים נרדפות. המורה יוכל לנצל את העובדה שצוינה לעיל, בדבר הניגוד בין שני הפסוקים כג 10 ו-כג 11, ולבקש מהם למצוא את פרטי הניגוד. כדי להבליט ניגוד זה המורה יכול לסכם את הדברים על הלוח, תוך כדי הדיון בהם, כדלהלן:
| שש שנים | |
| תזרע (את ארצך) | ואספתה (את תבואתה) |
| ובשביעית | |
| תשמטנה | ונטשתה |
בדרך זו אף נוכל להבטיח, כי דברי רמב"ן אכן ברורים לתלמידים. נדמה לנו, כי את פירוש רמב"ן אין לקרוא בכיתה. גם הדיון שבראשיתו של הפירוש לא יובן על ידי התלמידים כולם, הרי לפחות בסופם של הדברים הם ימצאו חיזוק למה שנלמד בכיתה.
"ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה"
מצוות הקשורות בשנת השמיטה: הפקרה
המצווה השלישית הנזכרת בפסוקנו היא מצוות הפקרת היבול. בשנה השביעית היבול איננו רכושו הפרטי של בעל השדה או הכרם. היבול הוא הפקר, והאביונים יוכלו להנות ממנו, וכן אף חיית השדה. רש"י (על אתר), בעקבות המכילתא, אומר, כי פרות שביעית פטורים ממעשר: כשם שחיית השדה אוכלת בלא מעשר, שהרי אינה ברשותו של בעל השדה, כן אף האביונים המוזכרים בפסוק, מותרת להם האכילה בלא מעשר.
השוואת פסוקים לסיכום עניין:
התלמידים יסכמו, כי למצוות השמיטה שלושה מקורות בתורה, ומהם נלמד:
| שמות כג 11 | ויקרא כה 7-4 | דברים טו |
|---|---|---|
|
שמיטת קרקעות
השביעית תשמטנה ונטשתה (11) ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה (11). |
שמיטת קרקעות
שבת שבתון יהיה לארץ, לא תזרע (4), לא תזמור (4), לא תקצור, לא תבצור (5). ... לכם לאכלה לך ולעבדך... (6) ולבהמתך (7). |
שמיטת כספים
שמוט כל בעל משה ידו. לא יגוש (2). |
פסוק כג 12: "ששת ימים תעשה מעשיך"
המשמעות של סמיכות העניינים
כבמקומות רבים אחרים, גם בפסוקנו מתעוררת שאלת סמיכות העניינים. ראב"ע מוצא קשר מקיף ורחב יותר, וכמו בפירושו לעניין שמיטה, שהזכרנו לעיל, הוא רואה גם כאן את הקשר בגורם הסוציאלי. לדעתו, כל המצוות הנזכרות מראשית הפרק עד פסוקנו, המאחד אותם הוא ההתחשבות בדלים, בחסרי הישע. לעומת זאת, רש"י, בעקבות המכילתא, מציין את הקשר בין מצוות שמיטה ובין מצוות שבת בלבד. לדעתו סמיכות זו באה ללמדנו על חובת שמירת היום השביעי גם בשנה השביעית.
חז"ל, שכאמור רש"י מפרש בעקבותם, מסבירים במקומות שונים בתורה את סמיכות הפרשיות בין שבת ובין הפרשה הסמוכה לה על פי העיקרון שרוב המצוות אינן דוחות שבת, לא בניין המקדש (ראה רש"י לשמות לה 2) ולא מצוות כיבוד אב ואם (ראה רש"י לויקרא יט 3, ד"ה "ואת שבתתי תשמרו"), מלבד מצוות שזמנן קבוע מן התורה: (מילה, קרבן פסח ועוד). ואולי נוכל להוסיף ולומר, כי קיים גם קשר אסוציאטיבי בין שתי המצוות: כשם שהיום השביעי הוא יום שביתה ממלאכה, כך הדבר גם ביחס לשמיטה, שהיא השנה השביעית ויש לשבות בה מעבודה. וכפי שחמל ה' על הגר ועל הבהמה, שיונח להם בשבת, כך הותר לאביונים ולבהמה ליהנות מפרות שביעית. אם כי עלינו לדייק: על מנוחת העבד, הגר והבהמה נאמר במפורש כי זוהי מטרה ממטרות השבת, "למען ינוח..." (השווה רמב"ן על אתר). לעומת זאת, בשמיטה ההנאה מפרות שביעית אינה נזכרת כמטרה מפורשת, גם אם מקובל לראותה כמטרה (ספר החינוך).
העלאת השערות:
הואיל ועסקנו כמה פעמים בסמיכות הפרשיות-העניינים, יש להניח כי התלמידים יעוררו את השאלה מדוע כתבה התורה עניינים אלו אצל אלו?
עיון בפרשן לאימות השערה
רצוי לתת לתלמידים אפשרות למצוא בעצמם מהי הסיבה לסמיכות שלמדנו לעיל ולהרחיב את העניין הסוציאלי. המורה יפנה אותם לראב"ע, והם יראו שכיוונו לדעתו.
הצעה דידקטית:
אם התלמידים לא יציעו הסבר זה, ישקול המורה אם להביא את פירושו של רש"י, הואיל ולהלן, בפרשת ויקהל, הם יחזרו שנית על העיקרון שאין בדרך כלל מצווה הדוחה שבת, אף שייתכן שחשבנו אחרת.