מתוך: מה עניין השמיטה...

מצוות השמיטה בנויה על שני יסודות: כלל ופרט. גם כללותיה וגם פרטותיה מסיני. כללותיה - המצווה חלה מהתורה רק כאשר "כל יושביה עליה", ופרטותיה - כשכל אחד ואחד מכיר את שדהו. בימינו שתי הסיבות אינן קיימות. עדיין לא כל יושביה עליה, ואין כל אחד ואחד מכיר את נחלתו. לכן אין החיוב כיום בשלמותו, ולרוב הפוסקים המצווה היא מדרבנן.

אולם מכאן למדים אנו על מהותה של המצווה. חייבים לקיימה, וכנראה גם ניתן לקיימה, בשלמות רק כאשר הפרט והכלל תואמים זה את זה. כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. הכלל צריך לפרט - הציבור הרחב אינו יכול לספק לעצמו את תצרוכתו ללא החקלאים הבודדים הנושאים על גבם את העול לפרנס את הציבור כולו. ופרט הצריך לכלל, אין הפרט מסוגל לספק לעצמו את צרכיו או לדאוג להחזיר הוצאותיו אלא באמצעות הכלל.

אחד העקרונות הבסיסיים של הלכות השמיטה הוא הפקעת הבעלות הפרטית מהגידולים החקלאיים בשנה זו והעברתה לציבור. הדבר בולט בעיקר באיסור הקצירה והבצירה: "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור". אין הכוונה שהפרי יירקב על העצים. שהרי הלכה מפורשת היא: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ופירשו חז"ל שהאיסור הוא לקצור כדרך הקוצרים, כשהקוצר נוטל את כל היבול לעצמו. אך כאשר הציבור קוצר לשם חלוקת התוצרת לאוכלוסייה - הקציר מותר (לדעת החזון-איש).

יש בהלכה דיון אם קרקע ציבורית חייבת בהלכות שמיטה. כי מאחר שכל האיסורים שנאמרו בתורה הם פועל יוצא מהפקעת הבעלות הפרטית, וכאשר הבעלות היא ציבורית ייתכן שהתורה לא הטילה את איסורי השביעית במקרה זה.

הרעיון המרכזי של מצווה זו הוא, אפוא, להוציא את האדם מתפיסתו האגוצנטרית ולפתח אצלו רגישות לזולת, אחריות ציבורית, ראייה ממלכתית.
האחריות ההדדית היא משמעותית יותר במצווה זו. כבר ראינו שהתורה הפקיעה מהחקלאי את בעלותו הפרטית על יבול שדותיו והעבירה אותה לכלל: "ואכלו אביוני עמך ושבעו".

ייתכנו מצבים רבים שבהם החקלאים, בעלי השדות, הם בעלי רכוש רב יותר מאשר האביונים חסרי הרכוש. התורה שאפה לכך שבשנת השמיטה יתחלקו ביניהם אלו שיש להם עם אלו שאין להם. אמנם ההלכה אינה מתחשבת במצבו הכלכלי של החקלאי. העיקרון הוא מוחלט: "כי לי הארץ". הארץ שייכת לה' ולא לבעליה הפרטיים. אולם אין ספק שרוח התורה היא שבשנת השמיטה האחריות תהיה הדדית, וכשם שהחקלאי חייב לדאוג לאביון, גם הצרכן חייב להתחשב בחקלאי. האחריות לשמירת המצווה מוטלת על כולנו.

לכן מסתבר שהידור מצווה של הצרכן, שהוא רצוי בדרך כלל באופן עקרוני, לא יתייחס לראייתו המצומצמת והפרטית של הצרכן בלבד. עליו להתחשב גם בחקלאי, כי החקלאי הוא הנושא העיקרי בעולה של מצווה גדולה זו. רק על ידי שנסייע לו לקיים את המצווה נצא כולנו ידי חובתנו, וכן להיפך, אם נגרום לו, בגלל מצוקתו הכלכלית, לעבד את אדמתו בשמיטה, העבירה היא של כולנו. הידור המצווה בשנת השמיטה חייב להביא אפוא בחשבון את הכלל כולו ולא רק את הפרט. (אולם גם מבחינה פרטנית יש מקום להסס בדבר, כי מי יודע היכן נחלתו של כל אחד ואחד? אולי דווקא זה הגורם לחברו לעבוד בשנת השמיטה הוא הבעלים האמיתיים של השדה, כי זו נחלת אבותיו מדורי דורות?)
לתפיסה זו יש השלכות רבות. למשל, האם יש להעדיף ירקות ופירות מיובאים על פני אלו של אוצר בין דין ומצעים מנותקים? גישה צרכנית, מזווית ראייה אישית, תענה מן הסתם שיבוא עדיף. אמנם גדולי הפוסקים התירו פירות המחולקים על ידי אוצר בית דין וכאלו שגדלו במצע מנותק, אולם מי שיחטט יוכל למצוא סדק כל שהוא של בעיות הלכתיות על פי דעות יחידות, שהלכה אינה כמותן, אולם הרוצה להדר חושש גם להן. היבוא לעומת זאת הוא "חלק", ללא שאלות, כביכול.

אולם שאלת השאלות עומדת בעינה, האם יצא הצרכן המהדר ידי חובתו, כשהוא גורם במו ידיו לכך שהחקלאי ייאלץ לעבד את אדמתו ללא מצע מנותק וללא אוצר בית דין? והוא ייאלץ לעשות כן, כי השוק שלמענו הוא היה מוכן להיכנס להימורים חקלאיים אינו מעוניין בתוצרתו.
ואלו המעדיפים תוצרת נוכרית ולשם כך מזמינים תוצרת חקלאית מוגברת, המחייבת הגדלת מכסותיו של המיגזר הנוכרי, הם סבורים אולי שהם מהדרים במצווה, אולם אינם מודעים לכך שהגדלת המכסות היא עבירה לא קטנה. כי אחריותנו לאדמת ארץ-ישראל היא שלא תיעבד בשמיטה גם על ידי נוכרים. והנציב מוולוז'ין בפירושי לתורה (ויקרא) מפרש שיש מצווה לגאול אדמות מידי נוכרים, משום שאינם שומרי שמיטה, ולהעבירן לידיים יהודיות, כדי שהללו ישמרו בהן את השמיטה כהלכה. או אלו המזמינים תוצרת חקלאית מהערבה, שהיתה כנראה בתחום עולי מצרים, ולא היתה בתחום עולי בבל, גם הם גורמים לארצנו שתיעבד בשמיטה. הספיחין אמנם מותרים, אך הזריעה אסורה.

הצרכן סבור שהוא מהדר במצווה בלי לשים לב לכך שאולי מצוותו באה בעבירתם של אחרים.

האחריות לכלל נוגעת לא רק לקיום המצוות, אלא גם לעצם הקיום. אין ליחיד זכות קיום ללא מסגרת ציבורית כללית. מדינת ישראל נתונה במצור מכל עבריה. לכל אחד מאתנו נשקפת סכנה קיומית. ההתיישבות הפרוסה לאורך כל הגבולות היא המבטיחה את קיומו של כל אחד ואחד במרכז הארץ. המדינה משתמשת במסים, שכל אחד מאתנו משלם, כדי לתת הנחות משמעותיות לתושבי הספר ולעודד את ישיבתם שם. לחקלאי גבול הצפון יתנו למשל פריווילגיות במכסות הייצור של עופות וביצים (הדבר נעשה אמנם בפזיזות וללא חשיבות ארוכת טווח, אולם אין הדבר מוריד מחשיבותו של עצם הצורך להעדיף את תושבי הספר בפרנסתם). מי שמעוניין שתושבי הספר אמנם ימשיכו להבטיח את פריסתנו לאורכה ולרוחבה של מלוא ארצנו, חייב לספק להם את אמצעי המחיה הנחוצים לכך. בכך כל אחד מאתנו מקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל וגם את מצוות "וחי בהם".

ומאחר שאי אפשר להפקיר את יישובי הספר למשך שנת השמיטה, על הציבור כולו לממן את הוצאות מחייתם בכבוד במשך אותה שנה.

הייתי מציע, שהצרכנים העירוניים יפקידו את כספם בבנק לחקלאות, ובתום שנת השמיטה יהדרו לקיים את מצוות השמטת כספים בצורתה המקורית בתורה וישמיטו את פקדונותיהם. אין שום זכות מוסרית לצרכן בעיר לחתום על פרוזבול ובמקביל להטיף מוסר לאחיו בהתיישבות על כך שהוא חותם על הרשאה להיתר המכירה...

אך יש דרך מהודרת יותר, שתאפשר הדדיות של קיום המצווה בהידור הן על ידי הצרכן והן על ידי היצרן וזוהי אוצר בית דין, דהיינו, שהיצרן ימסור את פירותיו לבית דין שיחלק אותם לצרכנים בעיר, ובמקביל הצרכן בעיר יהדר לכתחילה לאכול פירות אלו ולהחזיר ליצרן את מלוא הוצאותיו, כולל פרנסתו בכבוד. ומגיע לחקלאי לחיות ברמת חיים סבירה לא פחות מאחיו העירוני. כך מתקיים רצון התורה לקיים מצוות שמיטה כהלכה, מתוך אחריות הדדית, והתחשבות הדדית זה בזה.

בירקות הדרך קשה יותר. אין אפשרות לזרוע ירקות בשנת השמיטה. אולם יש סוגי ירקות שניתן לזרוע בערב השמיטה ולאסוף אותם בשמיטה דרך אוצר בית דין. לדעת הרמב"ם חל על ירקות אלו איסור ספיחין, אולם לדעת הרמב"ן והר"ש ירקות אלו כשרים. גם הטיפול בגידולים אלו הוא בעייתי. לדעת הרב קוק אין היתר להשקות ולטפל בירקות אלו. אולם לדעת החזון איש הדבר מותר.
מי שמעוניין באמת להדר במצוות, מה עליו לעשות? לחשוש לדעתם של הרמב"ם והרב קוק ולהימנע מלצרוך ירקות אלו, ולהעדיף במקומם תוצרת נוכרית או יבוא, או שמא לסמוך על המקילים? כאן יהיה ההבדל בין תפיסה פרטנית לבין תפיסה ממלכתית. מבחינה ממלכתית הידור המצווה הוא "להחמיר" דווקא כמקילים ולסייע לחקלאים שומרי השמיטה. ועל זה נאמר לא עם הארץ חסיד. כדי להיות חסיד צריך להיות למדן, להכיר את הגישות השונות בהלכה, ולחשב היטב את השלכות מעשיו: "הווי מחשב שכר מצווה כנגד עבירה". חסיד אמיתי מהדר במצוות, כשהוא כולל בחשבונות גם את זולתו. היתר המכירה מבוסס כולו על התפיסה הממלכתית. לחקלאי בודד ייתכן שיימצא פתרון אישי לשנת השמיטה. אולם כרגע אין עדיין פתרון מעשי למצוקת ההתיישבות החקלאית בכללה. המאבק על האדמות הוא חריף ביותר. כל דונם אדמה שננטש על ידי יהודי עלול להיתפס על ידי נוכרי. מכירת אדמה לשנת השמיטה מונעת את השתלטות הנוכרים על האדמות למשך יתר השנים. ליצוא אין כרגע תחליף.

רק על ידי תכנון ארוך טווח, שבתוכו תיכלל קרן לשנת שבתון לחקלאים, ניתן יהיה להגיע לשמיטה מושלמת. אולם הדבר חייב להינשא על ידי הציבור. כשם שקרן ההשתלמות למורים ממומנת בעיקרה על ידי הציבור, כך צריכה להיות קרן השמיטה. וגם אז צריך לתפוס את הקרקע בשנת שמיטה, אם על ידי זריעה בערב שמיטה ואם על ידי חריש קל בשמיטה עצמה. כל אלו אינן "קולות" אלא "חומרות והידורים" מבחינה ממלכתית.
נושא השמיטה הוא מורכב, והוא מחייב רמה גבוהה של יראת-שמיים המתייחסת אל המכלול על כל פרטיו. הנושא מורכב יותר כי הוא נראה לכאורה כמכיל סתירות מסוימות בתוכו. בגידול מסוים ניתן להדר ולהימנע משימוש בהיתר המכירה ובגידול אחר יש הכרח לסמוך על היתר המכירה.

הבעיה מקיפה הן את המיגזר היצרני והן את המיגזר הצרכני. גם החקלאי בכפר וגם הצרכן בעיר חייבים להתמודד עם המורכבות המיוחדת המאפיינת שנה זו. בכל מה שניתן משתדלים לשמור על שמיטה ללא היתר. ובמה שלא ניתן - מקיימים את השמיטה על פי ההיתר.

תשלובת זו שבה אנו חותרים ללא לאות לקראת שמיטה בשלמותה ובהידורה, תוך כדי התחשבות באילוצים הקיימים שאינם מאפשרים זאת עדיין, היא המצעידה אותנו בדרך בטוחה העולה מעלה, שבה גם הארץ וגם שבתה יישמרו כהלכותיהן.