מתוך: המעיין, תמוז תשמ"ו

פרק סוער ומרגש בתולדות המושבה מזכרת בתיה (עקרון), ובמערכת הייחסים בין מייסדי המושבה לפקידי הברון אדמונד דה רוטשילד, נסב סביב שאלת קיום מצוות השמיטה בשנת תרמ"ט (1889).

חלפו אך שנים מעטות מאז החל רעיון יישוב ארץ ישראל לקרום עיר וגידים והנה קרבה שנת השמיטה אשר על פי הדין אין לעבוד בה את אדמת ארץ ישראל. ערב שנת השמיטה הראשונה, שבה נזקקו מייסדי המושבות החדשות בארץ ישראל להתמודד עם הקשיים בקיום מצוות השמיטה הלכה למעשה, התעורר פולמוס ציבורי בארץ ישראל ובתפוצות הגולה על הצורך והאפשרויות לקיים מצווה, שמאות שנים נבצר מעם ישראל לקיימה. אמנם במשך כל שנות הגלות גרו יהודים בארץ, אך כולם לא עבדו בחקלאות ולא עמדו בפני הבעיה אם לקיים את הלכות שביעית בשדה ובכרם. גם גדולי ישראל בארץ ובחו"ל דנו ערב שנת השמיטה תרמ"ט איך לשמור שמיטה. חלק מגדולי פולין וליטא חתמו, אחרי ליבון הלכתי ובירור המצב, על היתר למכור את הקרקע לזמן מוגבל לנוכרים, וזאת כהוראת שעה כדי להפקיע את הפירות מקדושתם, ולבצע את העבודות על ידי גוי וחלק אף על ידי ישראל.

המניע למתן ההיתר מקורו בעובדה שהמושבות החדשות היו בראשית צעדיהן והשבתת העבודה הייתה גורמת לקטיעת התפתחותן בעודן באיבן, והייתה עלולה חלילה להביא לסתימת הגולל על חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל.

לעומתם, רבני ירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט, יצאו נגד מתן ההיתר למכור את האדמה ערב שנת השמיטה. לשיטתם, במתן ההיתר טמונה פגיעה קשה בקדושת הארץ. רבני ירושלים יצאו בקריאת קודש לבני המושבות לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ולהימנע מעבודות האדמה האסורות בשנה השביעית. הם העלו על נס את הזכות להקים יישובים בארץ ישראל, ועם זאת הדגישו את החובה לקיים את מצוות השמיטה, שזה מאות בשנים נבצר מאבותינו לקיימה. כמו כן, ציינו שאי שמירת השמיטה הייתה אחת הסיבות לגלות עם ישראל מארצו והבטיחו למתיישבים "כי שביתת הארץ תהי להם לברכה". יצוין כי חכמי העדה הספרדית בירושלים תמכו במתן ההיתר.
ההחלטה להקמת מושבה, אשר ברבות הימים נקראה בשם "מזכרת בתיה, גובשה במהלך פגישה שהתייקמה ביום ראשון של סוכות תרמ"ג בין הרב שמואל מוהליבר והברון אדמונד דה רוטשילד, ובה הצליח הרב מוהליבר לעניין את הברון ולהלהיבו לפעולה למען ישוב ארץ ישראל. הברון הציע להקים מושבה לניסיון, ואותה יישבו "עשרה או שנים-עשר עובדי אדמה מנעוריהם" אחרי שיעברו תקופת הכשרה וניסיון במקווה ישראל.

אחד עשר האנשים אשר נמצאו ראויים לייסד את המושבה נבחרו על ידי ר' יחיאל בריל והרב מרדכי גימפל יפה, רבה של רוז'נוי, מתוך תושבי הכפר פבלובקה הסמוך לעיירה רוז'נוי, שהיה מיושב על ידי יהודים עובדי אדמה מנעוריהם.

טרם עלותם לארץ נחתם עמם הסכם ובו סוכמו התחייבויות מייסדי המושבה מחד גיסא, והתחייבויות נציגי הברון מאידך גיסא. עם עלות המייסדים ארצה הם עברו תקופת הכשרה וניסיון במקוה ישראל, עד אשר בשנת תרמ"ד נקנתה בהוראת הברון אדמת המושבה. בתחילה היה שטח אדמת המושבה 2800 דונם, ואחר כך, עם הצטרפותן של שבע משפחות נוספות, נרכשו בשנת תרמ"ו כ- 1,400 דונם נוספים. מייסדי המושבה נודעו כחקלאים חרוצים שומרי תורה ומצוות, ובשל כך זכו לאהדה והערכה רבה מצד הברון אדמונד דה-רוטשילד.

בשנת תרמ"ז ביקר הברון רוטשילד במושבה, והתפעל מחריצותם והקפדתם בקיום מצוות התורה, ועל כן ביקש להסב את שם המושבה "עקרון" לשם "מזכרת בתיה", על שם אמו שנפטרה באותה שנה.

עוד לפני עליית המייסדים לארץ ישראל, בעת שבאו בדברים עם ר' יחיאל בריל וישבו עמו על תנאי עלייתם לארץ, כמצוין לעיל, מצאו לנכון להדגיש בסעיף י"א להסכם את הדברים הבאים:

כאשר נתיישב באחוזה אשר תינתן לנו, אין לפקידי החברה אשר במקווה ישראל להתערב בענייננו רק בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, אבל בדברים שבין אדם למקום ומצוות המעשיות אין להם להתערב, ולומר לנו כה תעשו או כה לא תעשו, כי אם ככל אשך יורו לנו תופשי התורה כה נעשה ונצליח" (ההדגשה שלי - א.א. [יסוד המעלה, עמ' 14]).

הסעיף הנ"ל, שחתם את התנאים שסוכמו בין ר' יחיאל בריל למייסדי המושבה ערב צאת האחרונים לארץ הקודש, לא היה ריק מתוכן וחסר משמעות, אלא ברבות הימים מצא את ביטויו ומימושו הלכה למעשה בחיי היום יום בהנהגת המושבה.

מיד עם עלייתם ארצה קשרו מייסדי המושבה קשרי ידידות עם רבני היישוב הישן בעיר הקודש ירושלים, ואימצו לעצמם את מנהגי ירושלים. הם העדיפו לבחור מקרב רבני ירושלים לכהן פאר על כס הרבנות במושבה והשתדלו לקחת מירושלים מלמדי תינוקות שילמדו את ילדיהם.

במערכת יחסים זו, ונוכח שאיפתם של מייסדי המושבה לקיים את המצוות התלויות בארץ, אין כל תימה בכך שקיבלו עליהם לנהוג כפסק רבני ירושלים האוסר את העבודה בשנה השביעית, אף שעם החותמים על מתן ההיתר למכירת הקרקע כדי לעבוד בשמיטה נמנה הרב שמואל מוהליבר, שהיה הוגה הרעיון והיוזם לייסוד המושבה מזכרת בתיה. על אף היחסים הטובים של המתיישבים עם הרב שמואל מוהליבר, אשר טרח רבות עבורם ואף השיג את תמיכתו של הברון רוטשילד להקמת היישוב החדש, החליטו אנשי מזכרת בתיה ברוב קולות לקבל את פסק דינם של רבני ירושלים.

על החלטתם של מייסדי המושבה לשבות בשביעית השפיעה באופן מיוחד עמדתו של הגאון ר' מרדכי גימפל יפה זצ"ל, אשר לא נטה אחרי המתירים. אנשי עקרון "היו בשכבר הימים בני הכפר הסמוך לרוז'ינוי - מקום רבנותו בגולה - והורגלו לשמוע לדבריו כאשר ישמע איש לדבר האלקים" (מל"ל, דרך לעביר גאולים, עמ' 162). במאמרו "לא עת לחשות" תיאר הרב מרדכי גימפל יפה את החלטת תושבי המושבה לשבות בשנה השביעית.

בעיתון "הצפירה" (תרמ"ט גיליון 27) התפרסם מכתב מטעם הבד"צ דכוללות האשכנזים בעה"ק ירושלים ובו מנומקת החלטת מייסדי המושבה לשבות בשנה השביעית כדלקמן:

"וכששאלו פקידי המושבות מה דעתם של הרבנים דפה (בירושלים) והשיבום כהלכה (כלומר לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה), הגידו בני עקרון תיכף ומיד כי הם ישמרו את השביעית ויעבור עליהם מה! באומרם כי מלבד שחביבה עליהם המצווה בשעתה, ואין לאל ידם לאחוז במחרשה בשנת השמיטה, עוד די עבודה להם בשנה הזאת המותרת להם, כגון בניין גדרים סביב השדות וגדרות צאן וכדומה, ועוד אמרו כי האדמה צריכה באמת שביתה שנה אחת להחליף כוח לשנים הבאות".

עוד לפני שנת השמיטה תרמ"ט היו חיכוכים בין תושבי מזכרת בתיה ובין אנשי הפקידות של הברון הן על רקע דרישות הפקידים בענייני ניהול העבודה, הן בענייני קיום המצוות.

בעיתון "המגיד" משנת תרמ"ז מס' 43 פורסמה ההודעה הבאה: "מעקרון מודיעים ל'הצבי" כי הקולוניא פורחת כחבצלת והקולוניסטים חרוצים במלאכתם ושמחים בחלקם. זה לא מכבר נגמר שם בניין בית התפילה להמושב, בניין מפואר מאוד. להנדיב הנודע האב והפטרון להקולוניא הובאה דיבת הקולוניסטים רעה לאמור: מאריכים הם יותר מדי בתפילותיהם ערב ובוקר ומתבטלים על ידי זה ממלאכתם. וישלח הנדיב נ"י דברו אל מנהל המושב ה' אסאוועצקי ויצו עליו להגיד להאיכרים בשמו לאמור: עבדו את ה' אלוקינו בכל אוות נפשכם, והאריכו בתפילה כחפץ לבבכם, ואיש אל יפריעכם".

אבל דיבתם הרעה על "עצלותם" של תושבי מזכרת בתיה, השפיעה, כנראה, בכל זאת על הברון, כאשר אחרי שנתיים נודע לו על החלטת התושבים לשבות בשנת השמיטה.

עמדת הברון ופקידיו במחלוקת שנתגלעה בין הרבנים בשאלת קיום מצוות השמיטה הייתה, שיש לסמוך על ההיתר למכירת הקרקע כדי לעבד את האדמה באותה שנה.

אכן, בכל המושבות, למעט במושבה פתח תקוה, המשיכו לעבד את האדמה בשנת השמיטה באומרם שמסתמכים על ההיתר, ולפיכך החלטת מייסדי מזכרת בתיה לשבות בשביעית הייתה יוצאת דופן ובלתי מובנת לפקידי הברון, וגרמה לקרע עמוק בינם לבין תושבי המושבה.

פקידי הברון ניסו בדרכים שונות ומשונות להניא את מייסדי המושבה מהחלטתם זו, ולשם כך לא נמנעו אף מלנקוט דרכים עקלקלות, לרבות הבאשת ריח מייסדי המושבה בפני הברון רוטשילד אשר נודע באהדתו אותם.

בתחילה נקטו פקידי הברון יד רכה ונהגו בתחבולות, ברם, משנוכחו לדעת כי בדרכים אלה אין לאל ידם לשנות את החלטת מייסדי המושבה מלשבות בשביעית, לא בחלו ורדו בהם ביד קשה, דבר שמצא את ביטויו, בין היתר, בדוגמאות הבאות.
כדי לכפות על תושבי המושבה לעבוד בשנה השביעית ביקשו פקידי הברון לשנות את שיטת ניהול המשק, וקבעו מחד גיסא כי כל משפחה תזכה לתמיכה חודשית הנחוצה לה למחיה מאת פקידות הברון, ומאידך גיסא גזרו שכל משפחה תביא את יבול אדמתה והכנסותיה משנת תרמ"ח לבית פקידות הברון, כאשר בכוונת הפקידים להפסיק את מתן התמיכה עם קבלת התבואה ובכך לאלץ את המייסדים לצאת לעבוד בשביעית.

בעיתון "החבצלת" (שנת תרמ"ט גיליון מס' 4) מוצאים אנו את ההודעה הבאה:

"מעקרון מודיעים: האדון בלוך נתן צו לכל הקולוניסטים כי יביאו את תבואותיהם ומספוא בהמתם לבית הפקידות, וכן אם ירוויח איזה קולוניסט מאומה מן הצד למשל, אם הוא נוסע בעגלתו לעיר ומקבל מאחד שכר נסיעה, או כי יעבוד בימים שאין לו עבודה אצל אחר, את כל זה יביאו לבית הפקידות ואחר כך ייתן להם המנהל איש איש לפי מכסת ביתו את צרכיו לפי השערת וערך המנהל".

בכתבה נוספת באותו עיתון (שנת תרמ"ט גיליון מס' 6) מתוארת באופן דרמטי הדרך שבה נגזרה הגזירה הנזכרת ומוסיף הכותב ומעיד על תגובת המייסדים למשמע הגזירה, בלשונו:

"...נפל לב הקולוניסטים בקרבם, וכל אחד מהם חש את העצם אשר יאמר האדון בלוך לתחוב בגרונם. הרגישו בני עקרון כי הרשת הזה טמן בלוך ללוכדם, יען החליטו לבלי עבוד בשנה השביעית כאשר גזרו כמעט כל רבני ירושלים, ואחרי אשר קיימו וקיבלו בני עקרון עליהם לשמוע בקול הורים ומורים, ולכן השכיל האדון בלוך לכפות עליהם הר פקודותיו כגיגית. והיה אם יתעו בשווא ויאמינו בו לתת על ידו את תבואותיהם, אז תיכף בו ביום לא יתן להם על לחם לאכול אם לא יצאו לעבוד בשביעית!
נוסף על זה הרגישו בני עקרון כי האדון בלוך יאבה לעשותם לעבדים, אחרי שיחתמו על הכתב כי כולם רק שכירי יום וחיים בחסדי הנדיב".

הגזירה למסור את התבואה לפקידות הברון נגזרה על מייסדי המושבה על ידי הפקיד בלוך ביום השישי, ערב כניסת השבת. מייסדי המושבה החליטו ביום השבת שלמחרת שלא לציית לה, ולמעשה בעצם התכנסותם הפרו גזירה אחרת של הפקיד בלוך, שלפיה נגזר עליהם להתכנס יחדיו ולדון בענייני הפקידות.

בעל המאמר דלעיל מתאר בעיתון "החבצלת" את תוכן החלטת מייסדי המושבה ומדגיש, "עם כל זאת עברו הפעם הקולוניסטים את תורתו והפרו חוק ועוד ביום השבת התאספו יחדיו ויחליטו כולם אומר לבלי תת לבלוך אף חיטה אחת מהכרי ולא פרוטה אחת מאשר ירוויחו, כי מה לו ולהם ? הכי עבדי עולם הם? ! "

ביום א' בשבוע, עת שבא הפקיד בלוך שנית אל המושבה וחזר והשמיע פקודותיו באוזני מייסדי המושבה, ענוהו האחרונים כאחד, "כי לא יתנו משלהם לבית הפקידות, אפילו מחוט ועד שרוך נעל!"

חסר אונים חזר הפקיד בלוך למקוה ישראל כלעומת שבא, מבלי שהצליח לממש ולכפות את מזימתו.