מתוך: מחניים, גיליון ל"ו, ערב ראש השנה תשי"ט

מצווה זו של שביתת שנת השביעית מעבודת האדמה נשנתה בכמה פרשיות בתורה. בפעם הראשונה היא נזכרת בספר שמות:

"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כג י-יא).

מן הלשון הכפולה "תשמטנה ונטשתה" אנו יכולים לעמוד על חומר הדין ועל ערכה הרב של המצווה הזאת. רש"י במקום פירש בשם חז"ל:

"תשמטנה - מעבודה. ונטשתה - מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר: תשמטנה - מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה. ונטשתה - מלזבל ומלקשקש".

הקשקוש הכוונה לעדור שעודרים תחת הזיתים, עבודה שהיא לטובת האילן, ואינה חמורה כל כך כמו עבודה חקלאית.

על חומר מצוות השביעית אנו עומדים מתוך סמיכותה למצוות השבת

"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת" (שם כג יב):

מסמיכות הפרשיות אפשר ללמוד מאחת על השניה, בבחינת יגיד עליו רעו (איוב ל"ו, ל"ג).

ביתר פרוט נתנה מצווה זו בספר ויקרא:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כ"ה, ב-ז).

כהשלמה לפרשיות אלה נשנתה מצווה זו במשנה תורה:

"מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים ט"ו א-ג).

אין לנו מקורות ספרותיים אשר יעידו על נושא זה בבהירות. הברית שהמלך צדקיהו כורת עם העם בירושלים לקרא דרור לעבדים נצטמצמה כנראה רק לשחרור העבדים והשפחות בלבד. כמו שנאמר:

"לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד ושמעו וישלחו" (ירמיה ל"ד ט-י).

ברית זו הייתה בלי ספק בקשר לשנת השמיטה שחלה אז, שכן לאחר שחזרו השרים והעם וכבשו את עבדיהם המשוחררים אומר ירמיהו בשם ה':

"אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם. ותשבו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשבו ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות" (שם ל"ד, י"ב-ט"ז).

וירמיה מנבא להם כעונש את הגלות, החרב, הדבר והרעב (שם ל"ד י"ז). אין ספק שזה בקשר לחילול שנת השמיטה. ואף סופר דברי הימים רואה בנבואה זו עונש על חילול שנת השמיטה כמו שהוא כותב:

"ויגל השארית מן החרב אל בבל... למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה" (דהי"ב ל"ו כ'-כ"א).

דברים אלה מזכירים לנו את דברי התורה "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם" (ויקרא כ"ו, מ"ג). ומכאן עברה דעה אצל חז"ל "גלות בא לעולם... ועל השמטת הארץ" (אבות ה, ט). כלומר שאין משמיטים את הארץ, שחורשים וזורעים בשביעית (ר' עובדיה מברטנורא). כמו שנאמר מפורש בברייתא: "בעון... והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן" (שבת ל"ג א).

בתקופת הבית השני נשתנה מצב זה לטובה. באמנה שכרתו נחמיה וראשי העם, נזכר סעיף אחד הנוגע לשמירת השבת ושנת השמיטה כאחד:

"ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד" (נחמיה כ' ל"ב).

יש להניח שאז נשנו רוב ההלכות בקשר לשנת השביעית, המצורפות במסכת שביעית. וכך אמרו חז"ל:

"מה ביאתם (של ישראל לא"י) בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וכו', אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה" (ערכין ל"ב ב').

והמעניין בזה, ששבת מקבילה במקורות אלה לשביעית, יותר נכון שנת השביעית היא מעין שבת לשנים. גם יוסיפוס מקביל שתי המצוות כאחד ומשוה אותם (קדמוניות היהודים חלק ג' פרק י"ב, סעיף ג'). ואף הסופרים הלא יהודים השוו ביניהן, אם כי מתוך נטייה ללגלוג על מצוות אלה, ומתוך חשבון מוטעה שכאן אהבת הבטלה המשפיעה בעניין (טקוטוס, היסטוריה ספר חמישי, פרק רביעי, סעיף שלישי).

יש שהחמירו גם במלחמה בשנת השמיטה ולא נלחמו בה, כמו שלא נלחמו בשבת, במגילת מלחמת בני אור בבני חושך מהדורת ד"ר י. ידין, עמ' 266 מוקדשות שנות השמיטה לעבודת המקדש, ויתר השנים למלחמה. וכן הוא כותב (שם עמ' 268 שורה 9-8): "ובשני השמטים לוא ימליצו לצאת לצבא, כיא (=כי) שבת מנוח היאה (=היא) לישראל".

כאשר צר הורקנוס בן שמעון המכבי על תלמי בעל אחותו, שהרג את שמעון אביו והסתגר בעיר דגון הסמוכה ליריחו, חדל מן המצור כאשר קרבה שנת השמיטה אשר היהודים נחים בה כמו ביום השבת, ותלמי ניצל ע"י כך (קדמוניות היהודים ספר י"ג, פרק ח', סעיף א', מלחמת היהודים ספר א', פרק ב', סעיף ד').

בשנת השמיטה הייתה המלחמה כמעט בלתי אפשרית, בשל חוסר תזונה למחנות הנלחמים. כאשר צר יהודה המכבי על מצודת המתייוונים בירושלים בשנת 150 למניין השטרות, שהיא שנת 163 לפה"ס (מקבים א', ו', י"ט), אסף אנטיוכוס החמישי אבפטור (בנו של אנטיוכוס אפיפנס) צבא עצום בן מאה אלף איש ועשרים אלף פרשים ושלשים ושנים פילים מלומדי מלחמה (שם, כ"ט-ל'). הם באו מן העורף מן הדרום. לאחר קרבות נואשים נפלה בית צור,

"כי לא היה להם שם אוכל להסגר בה, כי שבת הייתה לארץ" (שם ו', מ"ט-נ"ג).

ואף המקדש לא עמד במבחן, כמו שמסופר שם:

"וייחן על המקדש ימים רבים, ויעמד שם דייק ומכונות וקלעי אש וקלעי אבנים ועקרבים לירות חצים וקלעים. ויעשו גם הם (היהודים הנצורים בבית המקדש) מכונות נגד מכונותיהם וילחמו ימים רבים. ואוכל לא היה באוצרות, בהיות השנה השביעית, והנמלטים ליהודה מן הגויים אכלו את שארית האוצר. ויישארו במקדש מתי מספר, כי חזק עליהם הרעב, וייפרדו איש למקומו" (מקבים א', ו', נ"א-נ"ד).

בשל חוסר מזון נאלצו אף הסורים להשלים עם היהודים (שם ו', נ"ז).

בשנת 37 לפה"ס, שלש שנים לאחר שנתמלך הורדוס ברומא, היה עליו לכבוש בכוח את ירושלים עיר הבירה, בה היו מרוכזים ידידיו של אנטיגונוס החשמונאי, אז היתה שנת השמיטה. לפיכך שדד הורדוס אוצרות אנשים פרטיים ואף צוה לחפש בגופות המתים שמא יש אתם דבר ערך (קדמוניות היהודים ספר טו פרק א', סעיף א'-ב'). הכסף היה נחוץ לו לקנות בו צרכי אוכל, אצל השכנים הלא יהודים. מובן שבכל הזדמנות כזאת השתדלו היהודים להיפטר קודם כל מעול המסים. בזמן בקורו של אלכסנדר הגדול בירושלים השתדלו בעניין זה ראשי העם והכוהנים והוא נאות להם (קדמוניות היהודים י"א, ח', ה'). ואף השומרונים בקשוהו על כך, אבל דחה את בקשתם לזמן אחר, היות ולא ידע בדיוק מי הם ע"פ מוצאם יהודים או לא יהודים (שם, י"א, ח', ו').

ואף הקיסרים הרומיים התחשבו במצב זה. באביקט של יוליוס קיסר לטובת היהודים נאמר שכל ארץ היהודים חייבת לתרום תרומות שנתיות לעיר ירושלים מחוץ ליפו. חובה זו נוהגת בכל השנים מלבד שנת השמיטה, שאז היהודים לא זורעים את אדמתם ואף לא לוקחים לעצמם פירות עציהם. מתוך פקודה זו יוצא שגם יפו הייתה עיר יהודית בתקופה ההיא ושכן אף היא נשתחררה בשנה השביעית מעול המסים שנהגה לתת כל השנים לעיר צידון (קדמוניות היהודים ספר י"ד, פרק י'. סעיף ו'). מובן שעל רקע זה, בזמן שכל ההכנסה באה בעיקר מן החקלאות ומוסדות עזר לא היו, נתפתחו גם מנהגים שונים. בתוספתא מסופר: "העיד ר' יהודה בן יעקב מבית גוברין, ויעקב ברבי יצחק מבית גיפנין על קסרי שהחזיקו בה, מעולם והתירוה שלא במניין. אמר רבי חנן אותה שנה שביעית הייתה והלכו גויים לקרקסיאות שלהן והניחו שוק מלא פירות, ובאו ישראל ובזזום. בחזירתן אמרו בואו נלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים" (תוספתא אהלות י"ח, י"ח).

זהו תיאור של הוי יום יומי בתקופה זו, וזהו תכנו בערך. שני חכמים ר' יהודה בן יעקב ויעקב ברבי יצחק מעידים שקסרי, כנראה זו שעל יד הים, טהורה היא לעניינים הדורשים טהרה, הואיל והיהודים החזיקו בה מעולם, לפיכך התירוה חכמים שלא במניין, כלומר בלי כל דרישה וחקירה מיותרת. על זה מעיר ר' חנן שמקרה זה אינו כל כך פשוט. זה היה בשנת השמיטה, כאשר היהודים לא זורעים ולא קוצרים ואין להם פירות משלהם. במקרה הלכו גויי העיר לתיאטרון - בני אדם היו אז להוטים מאוד אחרי משחקי התיאטרון - והשאירו את חנויותיהם ודוכני פירותיהם פתוחים. היהודים הרעבים שבסביבה מצאו אז שעת כושר ובזזו את הפירות. כשחזרו בעלי הפירות מן התיאטרון נדהמו מאוד, שכן לא פללו שיהודים יעברו על איסור שביעית החמור ויאכלו מפירותיהם. היהודים הבוזזים לא נתפסו, אבל הגוים אמרו: נלך לחכמים שלהם ונשאל, שמא התירו להם גם בשר חזיר. כנראה שפירות שביעית היו חמורים ליהודים כמו בשר חזיר. כך היה היחס פעם לפת כותים: "אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר" (שביעית ח', י').

לפיכך התקין הלל הנשיא פרוזבול, כפי שמסופר במשנה:

"זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" (דברים ט"ו, ט') וגומר, התקין הלל פרוזבול (פירושה של תיבה זו: מסירת דבר או החוב לבית דין)
וזה גופו של פרוזבול:
מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני,
שכל חוב שיש לי - שאגבנו כל זמן שארצה.
והדיינים חותמים למטה או העדים" (שבועות י', ג'-ד').

אף על פי שהחמירו מאוד בפירות שביעית ואסרו לאוכלם או לסחור בהם לאחר שהגיע זמן ביעורם מן הבית, אף על פי כן היו אנשים שעברו על איסור זה, ואף נענשו. במדרש מסופר משל זה:

לשתי נשים שלוקות בבית דין: אחת קלקלה (זנתה), ואחת אכל פגי שביעית (תאני בוסר).
אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם הודיע לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף אני קלקלתי.
הביאו פגי שביעית ותלו עליה ואמרו: זו קלקלה, וזו אכלה פגי שביעית ולקתה" (ספרי במדבר פסקא קל"ז: במדבר רבה י"ט י"ב).

בייחוד נכשלו בעניין זה הנשים הצריכות להכין אוכל היום (השוה משנה שביעית ה', ט') ואף גברים נכשלו במסחר זה וחכמים פסלו אותם לעדות (משנה סנהדרין ג', ג'). בתוספתא מסופר:

"סוחרי שביעית - זה היושב ובטל בשאר שני שבוע, כוין שהגיע שנת השמיטה התחיל מפשיל ידיו ורגליו ונושא ונותן בפירות עבירה" (סנהדרין ה', ב').

חז"ל דרשו על הפסוק "נבהל להון איש רע עין (משלי כ"ח, כ"ב) - אלו סוחרי שביעית שמתבהלין להעשיר ואין משמרין את השביעית וסבורין שהן מתעשרין" (תנחומא בהר א'), והשוה שם בהוצאות באבער בהר א' ביתר אריכות. אבל הם לא התעשרו. לכספם לא היה קיום. חכמים אמרו: "תגרי שמיטה... אינן רואין סימן ברכה לעולם" (תוספתא בכורים סוף פרק ב' בהוצאה שבדפוס), ולא זו בלבד, אלא שמסחר זה, לפי השקפת חכמים, מביא דבר לעולם (אבות ה', ח'). העניים והאביונים נדחקו הצדה, הם ובני משפחותיהם רעבו, מוסדות סוציאליים לא היו, וכתוצאה מזה באו מחלות ומגפות שבסופו של דבר, פגעו גם בעשירים ובעלי זרוע.

מקורותינו מבחינים בין אוספי שביעית ובין סוחרי שביעית. בראשונים הכוונה לאנשים הבהולים לאגור פירות ותבואה לעת הצורך ושמים אותם במחסנים. אלה האנשים עושים מעשה בלתי סוציאלי, אבל אין בכך משום עבירה. כל אדם מותר לאגור פירות אלה שהם הפקר. אנשים אלה כשרים לעדות. ואילו בסוחרי שביעית הכוונה לאנשי שוק השחור העושים מעשיהם לשם רווחים. אלה האנשים פסולים לעדות, שכן מעידים על עצמם שלמען בצע כסף הם מוכנים לעבור על חוק התורה. משרבו האנסים בין אוספי שביעית, כלומר אנשים תקיפים שלקחו הכול לעצמם ומנעו מאחרים כדי מחיתם, חזרו לקרותם גם לאלה סוחרי שביעית ונפסלו לעדות (משנה סנהדרין ג', ק': תוספתא שם ב', ה').

למעלה ראינו שבשנה השביעית נשתחררו היהודים מעול המסים, אלכסנדר הגדול, קיסר ואחרים נהגו לפי כלל זה, אבל לא כל הממשלות הרומיות נהגו לפיו.
רבי יצחק (בן דורו של רבנו הקדוש) דורש את הפסוק

"גבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ) בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה? (ושומר שביעית) זה רואה אדמתו בורה, כרמו בור, ונותן ארנונא ושותק, יש לך גיבור גדול מזה ?! (מדרש ויקרא רבה א, א, מתרגום מארמית).

ודאי יש כאן גבורה עילאית! גבורה שבגבורה! ספור נוגע ללב מספר אייבו (אביו של רב ויש אומרים נכדו) שאני מתרגמו לעברית:

"הייתי עומד לפני רבי אלעזר בר' צדוק (תנא מזמן הבית נוסח אחר ר' אלעזר בר יצחק) בא לפניו אדם אחד. אמר לו, יש לי כפרים, יש לי כרמים ויש לי זיתים. בני הכפרים באים ועודרים בכרמים ואוכלים בזיתים, האתן או לא אתן? אמר לו (הנשאל) לא תתן!... אחר כך חזר אדם זה ואמר לו מה לעשות? אמר לו הפקר את הזיתים לעניים ותן פרוטות שכר לעודרים בכרמים".

זה היה בשנת השמיטה ואסור ליהנות מפירות השנה הזאת, לפיכך צווהו לשלם פרוטות, כלומר דבר מועט נוסף על אכילת הזיתים שהעניים אוכלים מטעם שהם הפקר.

אולם לא תמיד ניתן הדבר לקיום. רבי ינאי (רבו של ר' יוחנן המפורסם) היה מכריז: פוקו (צאו) וזרעו בשביעית משום ארנונא" (סנהדרין כו א).הממשלה הרומית בימיהם לא התחשבה במצווה זו ודרשה את שלה. אנו יכולים לתאר לעצמנו תמונה מן ההוי היום יומי ע"פ המקור הבא:

"בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר (ממונה על קרקעות) דומה כמי שפגע בו ארי: נכנס לעיר פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב, נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב דומה כמי שנשכו נחש" (סנהדרין צג ב).

חכמינו מצאו אפשרויות שונות כדי להימנע מאיסור זה:

רבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הלכו לעבר את השנה לעסיא. בדרך נטפל להם ריש לקיש. בהליכתם מצאו אדם חורש בשדה... אמר ריש לקיש: כהן וחורש! אמרו לו חבריו: יכול הוא לומר אגיסטון (שכיר) אני בתוכו ואיני בעל השדה. לשכיר הייתה מותרת עבודה.
שוב בהליכתם ראו אדם אחד זומר את כרמו. אמר ריש לקיש: כהן וזומר! אמרו לו חבריו. יכול הוא לומר אני זומר ענפים לעשות מהם עקל בית הבד (מין חבל מן זמורות המשמש לקשור סלי הזיתים הנמצאים תחת הקורה לבל יזוזו מתחתיה בזמן שהיא מכבידה עליהם). מלאכה זו אינו עבודת הקרקע ומותרת בשביעית. על זה ענה ריש לקיש: הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות (ע"פ סנהדרין כ"ו א).

במדרש דרשו חכמים את הפסוק "ראוה צרים שחקו על משבתיה (איכה א ז) - על שבתותיה... דבר אחר על שמיטותיה" (איכה רבה א ל"ד). כבר הקדמנו למעלה שמנוחת השבת הייתה דומה מכמה בחינות למנוחת השנה השביעית, והעולם היוני - רומי לעגו לשתיהן כאחד (טקיטוס היסטוריה 5 4). במדרש נזכר אחד המשחקים על חשבון זה:

"אלו אומות העולם שהם יושבים בבתי תרטיאות (תיאטראות) ובבתי קרקסאות (קרקסים) ... ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהן והחלוקין שלו עליו, והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק אכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם. ומכניסים את המומוס (שחקן בתיאטרון) לתיאטרון שלהם וראשו גלוח, והן אומרים אלו לאלו על מה ראשו של זה מגולח? והוא (המומוס) אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שהם יגעים כל ימות השבת אוכלים בשבת. ואין להם עצים לבשל בהם והם שוברים מיטותיהם ומבשלים בהם, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר וסכין בשמן, לפיכך השמן ביוקר" (איכה רבה ג ה, פתיחתא שם יז).

ברם היהודים לא התפעלו מלעגם של הגויים. הם קיימו מצווה זו בקפדנות, פרט למספר יוצאים הכלל. ע"י כך נוצר האופי היהודי החזק שעשה את העם היהודי לחזק באומות, וחצוף ביותר, כפי שהראו המלחמות שלו לחרות מזמן המכבים ואילך. אופי זה אינו מאפשר לעם היהודי להתבולל בין יתר העמים. למרות הרדיפות הרבות שמר העם על יחוסו וגאוותו הלאומית. ויש לקוות שבעתיד, בתנאים נורמאליים, יביא לנו אופי זה גילויים רוחניים כאלה שהאנושיות זקוקה להם, להצלתם ולהצלחתם.