מתוך: מחניים, גיליון נ' תשכ"א

"ולקחתם לכם - - - פרי עץ הדר" - אמרה תורה (ויקרא כ"ג, ל"ט)

ודרשו חז"ל "ולקחתם לכם - משלכם" (סוכה מא ב), ובמאמר זה מצאו גדולי התורה בדורות האחרונים סמוכין למאבקם על זכות הבכורה של אתרוגי ארץ ישראל, אם כי מבחינה הלכתית הציבו את יסודותיהם על נימוקים שונים.

מעמדם המיוחד של האתרוגים גידולי ארץ ישראל, נזכר כבר בגמרא (סוכה ל"ד, ב) לגבי "אתרוג הכושי" שדינו שונה בארץ ישראל מדינו בבבל, וכבר האריכו הראשונים (רש"י והרי"ף) בביאור הדברים, אולם הקשר בין האתרוגים ומעמדם המיוחד בגידולי ארץ ישראל, נזכר על ידי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (ח"ג פרק מג):

"והנראה לי ב"ארבעה מינים שבלולב" שהם שמחה בצאתם מן המדבר, אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות", אל מקום האילנות נותני הריח והנהרות" ואלה ארבעת מינים הם בארץ ישראל בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למצאם".

הרמב"ם מבליט את הקשר מבחינה מסוימת בין ארבעת המינים ובין ההלכות התלויות בארץ, אם כי מצד הדין הרי מצות נטילת ארבעת המינים היא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ.

נימוקו של הרמב"ם שמצות ארבעה מינים קשורה בפירות ארץ ישראל, מובלט יותר בדבריו של רבי יעקב אנטולי בעל "מלמד התלמידים", מגדולי החכמים בדורות הקרובים אחרי הרמב"ם, המסתמך על דבריו:

"והרב המורה גילה בספרו הנכבד טעם למצווה זו, כדי לזכור שהביאם השי"ת ממקום שאין שם פרי, ארץ מלחה לא תשב, אל ארץ נחלי מים, זבת חלב ודבש, ועל כן צווה לנו להודות בכל דור ודור על כל הנסים והנפלאות שעושה עמנו, וזננו ומפרנסנו מטוב הארץ בהיותנו גולים בין העמים".

ארבעת המינים נועדו אפוא לציין את הקשר בין ישראל לארצם, גם בהיותם מחוצה לה, ומכאן שרצוי להשתמש בפירות ארץ ישראל לארבעת המינים, אם כי אין חובה מפורשת על כך.

מתוך ההדגשה בדברי הרמב"ם על ארבעת המינים שהיו "בארץ ישראל בעת ההיא" נראה כי בימיו, המאה האחרונה לאלף החמישי, לא היה עדיין ישוב חקלאי יהודי בארץ ישראל, ואמנם הידיעות אשר בידינו על התיישבות יהודית אינן מוקדמות מהמאה הרביעית לאלף הששי, לאחר שרבים מגולי ספרד עלו לארץ ישראל וחלק מהם נקלטו בישובים חקלאיים בגליל. רבי דוד בן זמרא (-הרדב"ז), כותב בתשובותיו על היהודים במלכות תוגרמה "שלא נהגו לקנות שדות וכרמים, ולא נסו ללכת באלה - - - - ונתפרסם זה בין העכו"ם, עד שיש מן הטפשים שבהם אומרים שהיהודים אם יזרעו לא יצמח", אולם בתקופה ההיא נראו כבר ניצנים ראשונים של התיישבות יהודית בארץ ישראל, ורישומיה החלו להופיע בספרי התשובות של חכמי ישראל בדור ההוא.

מרן הר"י קארו בעל "בית יוסף", המבי"ט, מהר"י מטראני ומהרי"ט צהלון עוסקים כבר בבירור ההלכות התלויות בארץ, אולם אין לנו ידיעות מפורשות על אתרוגים שגדלו בידי היהודים. בתשובותיו של רבי משה ברבי יוסף מטראני (המבי"ט), שעלה לארץ ישראל בשנת רע"ח בערך ונפטר בה בשנת של"ה, מופיע לראשונה האתרוג מגידולי ארץ ישראל, "בהיות בעיר גנות ופרדסים שיש בהם ריבוי אתרוגים". אולם אין לדעת אם המדובר בגנות ובפרדסים של יהודים או של נוכרים.

לעומת זאת נזכר במפורש בתשובות רבי בצלאל אשכנזי בעל "שיטה מקובצת", שנפטר בארץ ישראל בשנת שנ"ב, שפרדסי האתרוגים היו בידי הנכרים, ובמנותו את המנהגים שהוא מערער עליהם מבחינה הלכתית, הוא מזכיר את המנהג:

"שפה צפת זה כמה ימים ושנים, נהגו ששנים או שלושה יהודים, יש להם מקח קבוע עם העכו"ם בעלי האתרוגים, כך וכך בסלע בכל שנה ושנה, ואותם היהודים יורדים בפרדס ובוררים להם את הטובים, וחותכים אותם בידיהם ומביאים אותם לבתיהם".

בדבריהם של המבי"ט ובעל "שיטה מקובצת" נזכרים גם סוחרי האתרוגים, והמבי"ט קובל על הסוחרים הנוקטים באמצעים המקובלים בשוק המסחר "המחביאים הטובים ומייקרים אותם". דבר זה גורם ליוקר האתרוגים המהודרים:

"שהיו מועטים בעיר, וכמה בני האדם רובם הדיוטות, נאלצו לפנות לבית אחד שיצא לו שם בעיר, שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר, ליטול אותו אתרוג, ומזלזלים באתרוגים הכשרים שלהם, שהם קנויים בממונם וגם כשרים, ואינם רוצים לצאת בחובות מצות נטילת לולב ואתרוג שלהם ונוטלים בשל אחרים".

בהמשך דבריו נוטה המבי"ט להקל בעניין ה"חזזית", ולפי דבריו, "ימצאו אתרוגים הרבה כשרים לכתחילה, שלא יצטרכו לצאת ידי חובתם באתרוג של אחרים - - -, שכן ימצאו הרבה אתרוגים כשרים, ובזול הרבה ממה שהיו" כך שכל אדם יוכל לקנותו.

כאמור לא היו הפרדסים ברשות היהודים, ולקראת חג הסוכות ירדו סוחרי האתרוגים למספר כפרים ערביים שלאילני האתרוגים שבהם הייתה מסורת כשרות קדומה מימי חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל, ובכללם הכפרים: ליפתא, בית נקופא, צובא וקולוניא במבואות ירושלים והכפר הגדול במרכז המשולש "אום אל פחם" הסמוך לג'נין. לעומת זאת היו, בכפרי הגליל הסמוכים לצפת, מספר פרדסי אתרוגים, שלפי המסורת ניטעו עדיין בידי היהודים שהתגוררו בכפרים ההם, כגון עלמא, שישובו היהודי נזכר על ידי רבי בנימין מטודלה, והכפרים הסמוכים לצפת: גוש חלב, עין-זיתים וביריה (ייתכן שזוהי גם הסיבה ששאלת "אתרוגים מורכבים" מופיעה לראשונה בספרו של אחד מרבני צפת, בדורם של האר"י וגוריו, הוא רבינו משה אלשיך, והוא שהביע לראשונה את דעתו לאיסור). ערכה של מסורת הכשרות השמורה לכפרים ערביים אלה נידון בארוכה בדורות האחרונים, בשעה שהחלה ההתמודדות ההלכותית בין אתרוגי ארץ ישראל וחוץ לארץ.

בעיירות מזרח אירופה העלו את זכרה של ירושלים על ראשם בחג שמחתנו, הוא חג הסוכות, והיו שהביעו את משאלתם לקיים את מצות אתרוג בגדולי ארץ ישראל, אולם הדבר לא ניתן בידם, בגלל קשרי התחבורה הרופפים בין הארץ והגולה. הנסיעה מארץ ישראל לחוץ לארץ וחזרה נמשכה חדשים רבים ולפעמים עד שנה, וכך נמנעה אפשרות של הספקת אתרוגי ארץ ישראל לגולה ואף אם הגיעו לחוץ לארץ יצאו האתרוגים מכלל "הדר" שהוא בין מעלותיו העיקריות של האתרוג. שד"ר שהגיע מארצות הקודש והצליח להביא אתו אתרוג ישראלי "שקלו זהב תמורתו", וההכנסה הוקדשה לטובת עניי ארץ ישראל. קהילות חוץ לארץ השתמשו אפוא במשך מאות בשנים באתרוגים מגידולי הארצות השוכנות לחוף הים התיכון כגון איטליה, יוון ומרוקו, שתנאי האקלים הים תיכוני שבהן, הדומה לאקלים הארצי-ישראלי, מתאימים לגידול האתרוג.
בשעה שבעולם התורני החלה לנסר שאלת האתרוגים המורכבים, שלדעת רוב הפוסקים אין יוצאים בהם ידי חובה, נאלצו להשתמש במסורת הכשרות של פרדסי האתרוגים. בחוץ לארץ כמו בארץ ישראל, לא היו הפרדסים בידי היהודים, והיו בעיות לגבי נאמנותם של הנכרים. לארץ ישראל חדרה תורת ההרכבה בקרב הפלחים הערביים, לאחר שהגיעו לארץ גננים גרמניים, שלימדו לערבים חכמה זו, וחשש זה עמד לנגד עיניו של רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל, בנטעו פרדס של אתרוגים סמוך לטבריה. שתילי העצים ניטלו מפרדסים שהייתה להם מסורת קדומה מימי הרמב"ן, מחדש הישוב היהודי בארץ ישראל, ומשך שנים ארוכות סיפק פרדס זה אתרוגים לתושבי ערי הגליל, ושמו נקרא עליו "בוסתאן אל יהוד".

חשש ההרכבה נעשה רציני גם בארץ ישראל, לאחר ריפורמה בשלטון העותומני עם ביצוע חלוקה מדויקת ("פרצלציה") של הקרקעות והגדרת הבעלות:

"שמתחילה היה שייך כל האדמה לסולטאן, ושום אדם לא היה לו רשות לנטוע אילנות, ואם נטע מי אילן - היה שייך למלך, ומי אשר יטע אילן, אחר שנודע שהזרע לא לו יהיה? - - -, אך משנת תרי"א ניתן חירות אשר הרשות נתונה לנטוע אילנות וליתן מס להמלך, ומאז הרבו המזייפים והמרכיבים" ("נפש חיה").

אנשי ירושלים השתמשו אמנם באתרוגים מפרדסי הערבים, אולם מדור לדור נמסרה שלשלת היוחסין של האילנות, על סמך מסורת הדורות הקודמים.
בסוף המאה הששית לאלף הששי, וליתר דיוק - בשנת תקס"ט יצא ערעור על אתרוגי קורפו שהם מורכבים, ורבים החלו להקפיד לא לברך על אתרוגים סתם אלא מפרדסים שיש להם מסורת כשרות מיוחדת. לעומתם יצאו מגינים על אתרוגי קורפו בטענה שיש להסתמך על חזקתם ועל תעודת ההכשר של רבני המקום. בראשיתו של פולמוס זה, שרישומיו ניכרים בספרות ההלכה, לא הוזכרו עדיין אתרוגי ארץ ישראל, אולם בהמשכו של פולמוס זה, שנמשך עשרות בשנים, כבר השתפרו אמצעי התחבורה בין הארץ והגולה. אתרוגי ארץ ישראל הופיעו כבר בשוק, ואלה שהתנגדו לאתרוגי קורפו יכלו כבר להצביע על תחליף מתאים, על אתרוגי ארץ ישראל שיש להם מסורת כשרות קדומה, וכאן הטעימו גם את חשיבות הדבר להחזקת ישוב ארץ ישראל.

רבה של ירושלים בעת ההיא, הגאון רבי מאיר אויערבוך מקאליש, בעל "אמרי בינה", מציין באגרתו משנת תרל"ז כי:

"לאחר הערעור שיצא על אתרוגי קורפו, ונודע וגלוי לכל החשש שיש עליהם כי הם מורכבים, ולכתחילה כמעט רוב גאוני הדור שלפנינו אסרו אותם לברך עליהם, ורבים ונכבדים מגדולי הצדיקים וגאוני הדור החמירו למאוד, שלא לברך עליהם",

וכאן הוא מציע את אתרוגי ארץ ישראל ופוסק ש:

"חיובא רמיא על אחינו בני ישראל יושבי חוץ לארץ, לשמוע להוראת גדולי הרבנים שיחיו, שלא לברך על אתרוג קורפו, באם ישיג אתרוג אשר ממקור קדוש יהלך, מאתרוגים הגדלים בארץ הקדושה תובב"א, שזה כשר אליבא דכולי עלמא".

במאמציו להגדיל את חזקת הכשרות של אתרוגי ארץ ישראל, פירט הגר"מ אוירבויך את שמות הכפרים ששם גדלים האתרוגים, ומציין שהמה במסורת מדור אחר דור:

"שלא נמצא בהם מורכבים כלל וכלל לא, וכן העיד זה יותר משלושים שנה רב גדול וצדיק, זקן נכבד, שאלו הגנות מוחזקים המה מדור דור ביתרון הכשר, והרב הגאון ר' שמואל העליר רבה של צפת, העיד על האתרוגים שהמה ממקומות המוחזקים בכשרות ממאות שנים ומהם לקחו הקדושים הראשונים אתרוגים לברכה".

ייצוא האתרוגים גדל והלך ואם בראשונה נשלחו לחוץ לארץ רק אתרוגים מגידולי הכפרים הערביים, הרי במשך הזמן ניטעו, ביחוד על ידי אחינו הספרדים, פרדסי אתרוגים בסביבות יפו. השתילים ניטלו מעצי האתרוגים המוחזקים בכשרות מדורי דורות, וכן ניטעו פרדסי אתרוגים במושבות הראשונות שנוסדו על אדמת הקודש. הייצוא המוגבר גרר אחריו מעין התחרות בין הסוחרים הירושלמיים, שעסקו במשלוח אתרוגים מכפרי הערביים, לבין סוחרי יפו שהוציאו לחוץ לארץ מגידולי פרדסי יפו.

לאחר פולמוס הדדי על כשרות האתרוגים, בו נטלו חלק גם בתי הדין של האשכנזים והספרדים בירושלים, נשלחה ועדת מומחים מיוחדת לבדיקת עצי האתרוגים, הן בפרדסי יפו והן אלו הנמצאים בכפרים הערביים. חברי הוועדה, בה השתתפו שלושה מנכבדי הישוב הירושלמי בימים ההם: רבי שמואל מוני זילברמן, רבי שלמה זמן בהר"ו (רבי זלמן ר' נחומ'ס) ורבי יואל משה סלומון, בדקו כל עץ ועץ, בהתאם לסימנים שהיו בידיהם, וקבעו את חזקת כשרותו לגבי שאלת ההרכבה. יש להוסיף כי שלושת השליחים המומחים היו אמנם סוחרי אתרוגים, אולם לגבי שניים מהם לא היה זה מקצועם שעליו התפרנסו, ואילו "עיסוקו" של ר' זלמן א' נחומ'ס באתרוגים, משמש עדיין נושא לסיפורים בפי זקני ירושלים, שכן ראה בכך מלאכת שמים המוטלת עליו, והוא מילא את תפקידו זה בכבוד.

לא קלה הייתה דרכם של אתרוגי ארץ ישראל בהתחרות עם אתרוגי חוץ לארץ שהיו מקובלים בשוק מדורי דורות. הפלחים הארץ ישראליים לא ידוע את הטיפול המתאים בעצי האתרוגים כאיכרי איטליה ויוון, המושרשים על אדמתם זה מאות בשנים, והלכות המקצוע עברו שם מאבות לבנים במשך הדורות. אין אפוא כל פלא שאתרוגי ארץ ישראל נפלו בהידורם מאתרוגי חוץ לארץ, ובדרך הארוכה מארץ ישראל עד לידי הקונה נפגעו קשות, ולפעמים הייתה גם שאלה על פסול וכדו'.
המגינים על אתרוגי קורפו השתמשו בדבריו של ה"חתם סופר" שנכתבו עוד לפני הופעתם של אתרוגי ארץ ישראל בשוק (או"ח סימן ר"ז):

"דינו של אתרוג כדין עוף טהור שאינו נאכל אלא במסורת, על כן אותם הבאים מיאנאווא (גינואה) שמסורת בידינו מאבות אבותינו, ורבותינו חכמי הצרפתים אשר מעולם, יושבי מדינות אשכנז יוצאים ידי חובתם באתרוגים הבאים מיאנאווא, הן הנה הכשרים, ואין צריך שום סימן".

אף חסידי חב"ד ורבותיהם שמרו על המסורת אשר בידם מהאדמו"ר הזקן הגרש"ז מלאדי, בעל ה"תניא", להדר אחר אתרוגי קאלאברי וינאנאווע "מטעם הידוע לו", ובשמו מסופר ש"כאשר אמר הקב"ה למשה ולקחתם לכם פרי עץ הדר - - - הושיבו שלוחים על ענן ושלחום להביא אתרוגים מקאלאבריא" (קונטרס מאמרים לי"ג תשרי וחג הסוכות, הוצאת אוצר החסידים, ברוקלין תשי"ב).

גדולי הרבנים שפעלו למען אתרוגי ארץ ישראל, ציינו בדבריהם את מאמרי חז"ל בשבח פירותיהם של ארץ ישראל, ואם כי אין מעמד מיוחד מבחינת מצות אתרוג גופא, לבכר אותם על פני אתרוגי חוץ לארץ, הסמיכו דבריהם להלכה פסוקה ב"תורת כוהנים", "או קנה מיד עמיתך" - כשאתה קונה לא תהיה קונה אלא מידי עמיתך". דורשי רשומות ויודעי ח"ן טענו ששמו של הקב"ה חקוק בכל פרי ופרי הגדל בארץ ישראל, אף אם הידורם נופל מאתרוגי חוץ לארץ.

במאבק זה קמו מערערים וקראו תגר על אתרוגי ארץ ישראל והיו שהעלו את שאלת הערלה, ואם לגבי אתרוגי חוץ לארץ אפשר להתיר מטעם ספק ערלה בחוץ לארץ להקל, הרי בארץ ישראל ספק ערלה אסור, אולם כאן יצא הגר"מ אורבויך וטען:

"אשר ממש צחוק הוא לכל משכיל את דבר, כי נודע וגלוי לכל, שהפירות הגדלים במחוז ארץ הקדושה יגיע עד חמשה או ששה שנים, אשר ישא פירותיו אתרוג ממש, ואין בזה שום חשש כלל וכלל לא".

בין אוסרי אתרוגי קורפו שהביעו תמיכתם באתרוגי ארץ ישראל נמנו גאוני הדור ההוא: המלבי"ם, רבי ישראל סלנטר, רבי יצחק אלחנן מקובנה, ר' יהודה זכריה שטרן משאוול, רי"י עטלינגר בעל "ערוך לנר", רי"ד במברגר מוירצבורג ורבי יהושע מקוטנא, אולם ביחוד מסר נפשו על מפעל זה רבי חיים אלעזר וואקס, רבה של קאליש ופיעטרקוב, בעל "נפש חיה", ששימש כנשיא כולל פולין ווארשה בארה"ק.
הגר"מ אוירבויך מקאליש, ממייסדי "כולל פולין - ווארשא" בירושלים ראה בהפצת אתרוגי ארץ ישראל אמצעי נכבד להגדלת הכנסות הכולל, ואף השקיע מכספי הכולל בנטיעת פרדסי אתרוגים, דבר שעורר התנגדות מצד חוגים מסויימים שחששו מפני הקטנת ה"חלוקה". הגרח"א וואקס, ששימש כנשיא הכולל בחוץ לארץ, שקד על הפצת האתרוגים מארץ ישראל וארגן את המפעל כמקור חשוב להגברת הכנסות הכולל:

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - טען - עיקר זכירת ירושלים הוא על ידי נתינת צדקה עם הימין למען ירושלים, ויש להעלותה על ראש שמחתנו בפועל ממש, שבכל עת שיש שמחה בישראל צריכים לזכור בירושלים לטובה, וכן בסוכות ימי שמחתנו, ניזכר בירושלים עם האתרוג שיהיה לתועלת גדולה לירושלים".

בעמדו על יתרונם של אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי חוץ לארץ הסמיך את ההלכה השנויה לגבי:

"אתרוג הכושי שהוא שחור שאין לברך עליו, אך לאנשים הדרים שם במדינה המה יכולים לברך עליו, מפני שהוא אתרוג ממדינתם, וגם אנחנו עדיין נקראנו בני ציון וירושלים, אם כי נגלינו זה שני אלפים שנה, בכל אלה תקותינו לשוב לארצנו, ועוד לא נתייאשנו מארצנו".

וכאן מקום לציין כי היו בין החפשים שהתיימרו כביכול כ"חובבי ציון". אולם למעשה ראו את ייעודם והקדישו את מאמציהם להפצת רוח ההשכלה והכפירה בבית ישראל, ואילו גדולי ישראל, שלא חרתו את שמה של ציון על דגלם, ועל כך הושמצו על ידי המשכילים כ"שונאי ציון", הם הם השקיעו מאמצים של ממש להחזקת ישוב ארץ ישראל, אם על ידי תמיכה בקופות רבי מאיר בעל הנס, שהוקדשו ל"חלוקה" לתלמידי החכמים שישבו על התורה ועל העבודה בארצות הקודש, ועם יסוד המושבות הראשונות כאשר המתיישבים הראשונים, ברובם שומרי אמונים, נטעו פרדסי אתרוגים על טהרת הקודש, שקדו גדולי ישראל על החדרת אתרוגי ארץ ישראל לשוק, אם כי כאמור לא היה זה תפקיד קל כל עיקר.
י"ג שנה לפני ביקורו בארץ ישראל עמד הגרח"א וואקס בחילופי מכתבים עם רבי אליהו גוטמאכר מגרייזיץ, ששקד אף הוא בכל לבו למען ישוב ארץ ישראל. בספרו "נפש חיה" שנדפס לראשונה בשנת תרל"ז, הוא מביא את מכתבו של הגר"א גוטמאכר אליו על הצורך לפדות האדמה, והוא מוסיף עליו:

"לעשות רצון צדיק זצוק"ל אחפוץ בכל לב - - והנה בשנה העבר בעז"ה קניתי שלוש גנות בכפר חיטין הסמוך לטבריא - - -, ונטעתי שמה ששה מאות עצי אתרוגים, ובשנה זו אקווה אי"ה לנטוע כמה אלפים עצי אתרוגים אצל ים החולה, ומזה נוכל לקוות לעלות אל המסילה העולה בית א-ל, להושיב משפחות לעבוד את האדמה ולשמרה, וגם יהיה לישראל אתרוגים למצות כשרים בבירור בלי שום חשש כלל".

בשנת תרמ"ו, לאחר שחזר מארץ ישראל, הגביר את התעמולה למען אתרוגי ארץ ישראל, ופנה במכתב "אל רבבות ישראל עם סגולה ואל ראשי אחינו שבגולה", ומודיע להם כי:

"נטעתי עצי אתרוגים בארץ הקודש, בכפר חטין הנקרא במדרש "כפר חטיא", והבאתי נטיעות מאלו הכשרים במסורה מדור דור, מהגאונים הקדושים אשר בארץ המה, אשר שם היה עד עתה המדבר ולא שלט בהן ידי זרים אך עד עתה היו הנטיעות רכות והתנועעו לרוח היום ויוכו מהקוצים אשר סביבותם, אף אלו כשרים על פי הדין, כי מה שנעשה על ידי קוצים כשר, אבל לא היו מהודרים כל כך, אך בשנה זו כאשר זכיתי לעלות אל הקודש, ושכנתי במדבר לא במלון אורחים, שמתי עיני אל הגנות ביתר שאת ויתר עז, ותקנתי בכל מה שהיה באפשרי לתקן לטובה, ובעז"ה גדלו והצליחו במראיהם ותכניתם, יפים במראה ונחמדים בתואר, עוד ויתר מאתרוגי קארפו, וגם הגנות אשר שכורים הם מהערבים, שמו עליהם שמירה מעולה מאוד, והמה יפים ונהדרים, ובודאי כל איש יתלהב לקחת אתרוג מארץ הקדושה".

במכתב שני הוא מפרט את עמלו לנטוע עצי אתרוגים בארץ הקודש, ולהביאם ממקומות המוחזקים בכשרות "מימי הקדושים הראשונים אשר היו מלאכים ממש ולא כמלאכים, כמו הרמב"ן הקדוש והאר"י הקדוש והב"י הקדוש", והוא מתאר את נסיעתו:

"אשר נסעתי לשם בסכנות נפשות ממש, בין רוצחים ושודדים פריצי חיות, ובלילה אחת לנתי במדבר לא במלון אורחים, ושמעתי בלילה קול הומיה, כקול המון על יומא דשוקא מכל עברים, ואחר כך נודע לי כי זאת היה קול זעקת זאבים. רכבתי על פרדות ביום ולילה אחת, לערך חמשה עשר או ששה עשר שעות, אשר לא הסכנתי כזה מעודי עד היום ההוא, ושבת נשארתי במדבר, כי לא היה ביכולתי להגיע קודם השבת אל מקום הגנות, אשר שם חיכו עלי גדולי ארץ הקדושה".

קריאתו של הגרח"א וואקס עוררה הדים נרחבים. גדולים וטובים נענו לקריאתו והושיטו את ידם לעזרתו במאמציו להחדיר את אתרוגי ארץ ישראל לשוק, והייתה זו מלאכה לא קלה לנוכח ה"חזקה" של אתרוג קורפו. רבים שחרדו להמשך מסורת בית אבותם, נאבקו בנפשם פנימה עם חיבת ארץ ישראל ופירותיה שבערה בם, אולם מהם שלא יכלו להכריע בדבר.

בין הנענים לקריאתו יש להזכיר את הג"ר מנחם מנדל חיים לאנדא, נכדו של הג"ר אברהם מטשעכענוב, שהיה אז צעיר לימים. אף הוא הוכיח על פי הלכה "שגם באינו חביב עליו אתרוג ארץ ישראל, או אף שאתרוג חוץ לארץ חביב עליו יותר, מכל מקום צריך להדר אחר אתרוג ארץ ישראל".

בכתבה שפורסמה ב"המליץ" משנת תרמ"ג, מספר כבר ר' יחיאל מיכל פינס על תוצאותיה של התעמולה, בהדגישו כי בשנת תרל"ה בה החלו בתעמולה, לא הוציאה ארץ ישראל אלא כ- 600 אתרוגים, ואילו בשנת תרמ"ג עמדה ארץ ישראל לייצא ארבעים אלף אתרוגים מהודרים.

שנים רבות עמד הגרח"א וואקס על משמרתו, ולא היסס ליהפך כסוחר, שהיה משגר את אתרוגי ארץ ישראל לרבני העיירות, ומבקש מהם את תשלום ההוצאות בלבד. הגרח"א וואקס נפטר לבית עולמו בר"ח תמוז תרמ"ט, אולם המערכה לא נפסקה. שניים מגדולי הדור נטלו לידם את הטיפול בהפצת אתרוגי ארץ ישראל, הגר"ש אורנשטיין, שבא במקומו כרבה של קאליש, והגרמ"צ איש הורביץ מפיטרקוב. הם פנו בקול קורא אל כל הרבנים, ובהדגישם כי הגרח"א וואקס "מסר על הרעיון הזה את נפשו הטהור", הם מודיעים על המשך התעמולה להפצת אתרוגי ארץ ישראל.

חובבי ציון ניצלו כמובן את הנטיה הטבעית לאתרוגי ארץ ישראל לתעמולה, וכך למשל החליטו "חובבי ציון" ברוסיה, לציין את יובל השבעים לרבי שמואל מוהליבר, בנטיעת גן אתרוגים על שמו "גן שמואל". (התוכנית הקואופרטיבית, שהונחה ביסודה של החברה לביצוע תוכנית זו, עוררה פולמוס הלכותי מכיוון שבאתרוג כמו ביתר ארבעת המינים בעינן "לכם - משלכם", אולם אין כאן המקום לדון בזה), אולם גם אלה שהיו רחוקים מתנועה זו נתנו את ידם להפצת אתרוגי ארץ ישראל. כאשר ראשי החברה "דורש לציון" ביאסי (רומניה), באו אל האדמו"ר רבי יצחק מבאהוש, וביקשו את תמיכתו, הודיע להם מיד על נכונותו להורות לכל אנשי שלומו להשתמש רק באתרוגי ארץ ישראל.

ואחד מגדולי הקנאים שבדור, רבי אליהו עקיבא רבינוביץ מפולטבה, עורך "הפלס" וממייסדיה של אגודת ישראל, מספר על אביו שהיה מפורסם למדקדק במצות, שלא בירך על אתרוג אחר זולתי מארץ-ישראל "ונהירנא שפעם אחת נפסל האתרוג שלו של ארץ-ישראל, ולא השיג אחר, וצווה אותו לברך על אתרוג מאראקע, ולהוציאו בברכתו", שכן אף לא רצה ליטול לידו אתרוג של חוץ לארץ.

אחד הגדולים שהקדיש אף הוא מכוחו להפצת אתרוגי ארץ ישראל, הוא גאון שנשכח, ר' שלמה אברהם רזכטע, אב"ד אוזארקוב. בספרו "בכורי שלמה" (יצא לאור בשנת תרנ"ד) הוא מקדיש קונטרס מיוחד "פרי עץ הדר" לבכר אתרוגי ארץ ישראל, על פני אתרוגים אחרים, בהסתמכו על דבריו של ה"חת"ם סופר", כי "על ידי שנברך רק על אתרוגי ארץ ישראל יהיה נתרבה ישוב ארץ ישראל, דיהיה שמה פרנסה לכמה מאות משפחות, שיכולים לעבוד עבודת הקודש ולשמרה, ולהוציא פירותיה הקדושים".

הוא מסתמך על דברי מהרש"א:

"דעיקר מצוות של עליה ברגלים היא, לשמור שם במצוות פירות הארץ שהם הביכורים ומעשר שני, נמצא דעיקר מצוות עליית רגל לארץ ישראל, הוא מצוות פירות הארץ, לשמח בהם את העני והגר והלוי באכילתן", ואף כאן על ידי מצוות קניית האתרוגים מארץ ישראל לחג הסוכות - - -מקיימים בזה תכלית מצוות עליית הרגל לארץ ישראל".

נוסף על קונטרסו הוא (סי' כ"ה) מוקדשים לפרשה עוד כ"ב תשובות העוסקים בפרשה זו והסומכים את ידיהם על דבריו, וביניהם מהגרח"א וואקס, הגרי"ז שטערן משאוול, בעל "זכר יהוסף", הג"ר מרדכי גימפל יפה אב"ד רוזינאי, שהתיישב בעצמו במושב "יהוד" על יד פתח תקוה, הג"ר יעקב שאול אלישר, לאחר מכן חכם באשי וראשון לציון בירושלים, ועוד.

גדולי התורה שנתנו את הסכמותיהם לספרו, מדגישים פרשה זו ומסכימים לו ש"מצווה להקדים אתרוגי ארץ הקדושה לאתרוגי חוץ לארץ". בין המסכימים לו יש להזכיר מגאוני ירושלים: את הגרי"ל דיסקין, הראשון לציון רפאל מאיר פאניזל, ומגדולי חוץ לארץ: הג"ר אברהם מסוכטושב בעל "אבני נזר", הג"ר יהושע מקוטנא, הג"ר יעקלי מהרימלוב בעל "כוכב מיעקב", הג"ר יצחק אלחנן מקובנה, הנצי"ב מוולוזין הגרי"ד סולובייציק מבריסק, האדר"ת מפוניבז', הגר"ח ברלין, הגרא"ח מייזל מלודז, ועוד.
גם בגאליציה נמצאו גדולים שנתנו את ידם להפצת אתרוגי ארץ ישראל. בשנת תרנ"ח הוציא הרב יהודא נח מברנוב קונטרס "ילקוט פרי עץ הדר" בו הוא מביא את עדויותיהם של גדולי הדור "שהחזיקו במעוז פסול אתרוגי קורפו, במקום שנמצאים אתרוגי ארץ הקודש", וכן הוציא בשנת תרס"ג רבי שלמה מרקוס בנו של החוקר והחסיד ר' אהרון מרקוס מקראקא, קונטרס נגד אתרוגי קורפו. בין גדולי התורה בגליציה נתנו את ידם למען אתרוגי ארץ ישראל יש להזכיר את הג"ר יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" המסתמך על דברי ה"ספרא": "ומצות "ולקחתם לכם", תהיה גוררת מצוות "או קנה מיד עמיתך", הרגש"מ מברז'אן המציין את חיוב המצווה "להשתדל בכל עוז לברך על אתרוגי ארץ הקדוש, שיש עליהם הכשרים מובהקים וידועים". הג"ר מאיר אראק מטרנא תבע לבכר אתרוגי ארץ ישראל, אף אם אתרוגי קורפו מהודרים מהם, ובעלי הדרוש הוסיפו משלהם כי "עיקר מצות עליה לרגל היא, כדי לשמח את הלוי והגר בביכורים ובמעשר שני - - - ועתה שאין לנו מקדש ולא עליה לרגל, נקיים מצווה זו לשמח כמה מאות משפחות המתפרנסות על אתרוגי ארץ ישראל".

התעמולה המוגברת למען אתרוגי ארץ ישראל נתנה פרי. רבים מגדולי התורה והחסידות שבדור קיימו וקיבלו עליהם להדר אחר אתרוגי ארץ ישראל, ואם כי היו שהוסיפו לשמור על מסורת אבותיהם, שנהגו לברך על אתרוגי קורפו המהודרים בכל זאת הקפידו ליטול לידם ולברך גם על אתרוגי ארץ ישראל. בין התומכים באתרוגי ארץ ישראל יש להזכיר את האדמו"ר מגור בעל "שפת אמת" שפסק "מצווה להדר אחר אתרוג מארץ ישראל הגם שאינו מהודר ביופי, אם הוא על פי דין כשר", את האדמו"רים הרי"מ מגאסטינין, ר"י מאלכסנדר, ר"א מגרודזיסק וכן את הגרש"ז לאדיער בעל "תורת חסד" שפסק להלכה ש"כל מי שיש בו רוח תורה ויראת שמים בלבו, יראה להדר לברך דווקא אחר אתרוגי ארץ הקדושה - - יען שהם מוחזקים בחזקת כשרים".

לאיסור הקודם על אתרוגי קורפו הצטרפו גאוני רוסיה, פולין ורומניה וביניהם האדמו"ר רבי יוחנן מרחמיסטריבקא, וקראו לתעמולה מוגברת למען אתרוגי ארץ ישראל כי "אתרוגי ארץ ישראל בזול גדול נגד אתרוגי יוון" ובכל זאת "אוי לעיניים שכך רואות, אשר ישנם אנשים המהדרים במצוות, וקונים פרי עץ הדר לברך עליהם שהחיינו, דווקא מבני אלה (-היוונים), שאבותיהם אמרו לאבותינו, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטין, בעל "ערוך השלחן", קובל מרה נגד:

"המבכרים פרי בן השנואה על אתרוגי בן האהובה, קצר עטי לתאר שפלות נפשם ופחיתות ערכם ורוע לבבם והסרת מסווה הבושה מעל פניהם - - - מי ראה כזאת מי שמע כאלה? איה כבודו יתברך וכבוד התורה הקדושה"

והוא תוקף את האנשים:

"המתנגדרים בעפרא דארץ אחרת ומנשקים פירותיה ומשליכים פריה וטובה של הארץ הקדושה".

רבי חיים חזקיהו מדיני בעל "שדה חמד" מביא את דעותיהם של המחייבים ומרבה בשבחם של אתרוגי ארץ ישראל אם כי האתרוגים לא יהיו מהודרים כל כך, והוא משתמש בדבריו של ה"חתם סופר" שנאמרו בהקשר אחר "אם אינם מהודרים למטה, יהיו מהודרים למעלה. שכן כל מגמתנו לקיים דברי אבינו שבשמים".

אחד מגדולי הדור, שיצא לו שם גם בקרב חוקרי דברי ימי ישראל, רבי צבי יחזקאל מיכלזון, רבה של פלונסק, יצא בקריאה נרגשת, הכלולה בספרו "תירוש ויצהר" והוא מזהיר נגד קניית אתרוגי קורפו מה"עמלים שמיקרים את השער מדי שנה בשנה, בוחרים את המובחרים שבמובחרים ומקבלים מחירם כסף מלא - - - מוצצים כעלוקה את טיפי דמינו האחרונים ובולעים את רכושינו כמה מיליאן בכל שנה ושנה" והוא טוען מרה נגד ה"עמלקים שהמה שונאי ישראל גמורים" מדור דור "הבזה אנו מקיימים מחיית עמלק" שואל הוא בתוספת התמרמרות.
תנופה חזקה להפצת אתרוגי ארץ ישראל באה עם עלייתו של הגרא"י קוק לארץ ישראל. הוא נתקבל כאב"ד ביפו, אולם מצודתו הייתה פרושה גם על יתר מושבות הישוב החדש בארץ ישראל, ובתפקידו זה ראה חובה לעצמו לסייע להפצת אתרוגי ארץ ישראל על פני תבל.

בשעה הראשונה לעלייתו ארצה נתן את ידו להקמת "אגודת פרי עץ הדר", שנוסדה על ידי בעלי מטעי האתרוגים, אולם התנה אתם להקפיד על האתרוגים שלא יהיו מורכבים. באחד ממכתביו הוא מציין את הגורמים שהניעו אותו להיכנס למערכה זו במלוא מרצו:

א. להציל את כלל עם ה' מביטול מצוות אתרוג ומיניו, המעכבים זה את זה, אשר באו פריצים בני נכר, ויחללו את הקודש, על ידי אשר מלאו את העולם באתרוגים מורכבים, בהרכבת איסור.
ב. להרחיב במקצוע זה את גבול ישוב ארצנו הקדושה על ידי הוספת נטיעות נושאות פרי המביאות ברכה לבעליהן, ושטף הכסף היוצא מאחינו היקרים, ובא לידי בני נכר אשר מהם צרינו ושונאי נפשנו, יבא לידי אחינו המאדירים את כוח עמנו, בהגדילם את יישובינו באץ חמדה, מקום בית חיינו.
ג. לקשר בתוספת אהבה וחבת קודש את נשמותיהם של אחינו היקרים, פזורי הגולה של אהבת ארץ חמדתנו הקדושה החביבה והאהובה עדי עד, על ידי זכר דרישת ציון אשר יעלה על לב כל איש בהיותו נוטל את האתרוג בחג שמחתנו, פרי עץ הדר, גידולי קודש של ארצנו הקדושה, בתוספת שבח ותפארת, בשגם הוא ממטעי אחינו המחיים בפועל, את אדמת קדשנו מקור טללי תחייתנו.

בשנת תרס"ז הביא לדפוס את ספרו "עץ הדר" והוא "משא ומתן של הלכה, על היתרון אשר לאתרוגים הכשרים המשומרים על ידי אחינו בני המושבות ובייחוד "על פיסולם של המורכבים". כדי להבטיח כי האתרוגים הארצי-ישראליים יהיו טהורים מחשש מורכבים, התנה שלושה תנאים, שרק עם קבלתם יהיה נכון לתת את ההכשר הדרוש לאתרוגי ארץ ישראל:

א. לברר לפני בבירור גמור את יסוד הגרעינים, שמהם נתגדלו עצי האתרוגים, - - -שנלקחו מפרי האתרוגים הגדלים פרא, שאין עליהם חשש הרכבה.
ב. שאעמיד משגיחים יראי ה' ומומחים לדבר, שיבדקו את הגנות בשרשיהם על פי בדיקה מבוררת, שלא הורכבו במין אחר.
ג. שיהיה משגיח נאמן עומד בעת הלקיטה והחבישה, להעיד שלא יתערבו אתרוגים מורכבים או נחשדים בתוך האתרוגים הנקיים והברורים בכשרותם, בצרוף ההשגחה להפריש תרומות ומעשרות כדת של תורה והזהירות מערלה".

כן פנה להרב ר' אהרן הכהן אורלאנסקי, רבה של פתח-תקוה, באזהרה:

"להודיע גלוי לכל הנוטעים על להבא, שלא יהינו לנטוע באיסור ולא יכשילו את הרבים ביד ישראל באמצע, וכן מי שכבר נטעו שיעקרו ההרכבות האסורות ויטעו במקומם אתרוגים כשרים, אם חפצים הם באתרוגים, ואם לא ישמעו לקולנו, נהיה מוכרחים להודיע ברבים את שמותיהם של בעלי הגנות עוברי עבירה".

בד בבד עם פעולתו להרחקת אתרוגים מורכבים מפרדסי ארץ ישראל, פנה במכתבים לגאוני חוץ לארץ, ותבע מהם להגביר את פעולותיהם להפצת אתרוגי ארץ ישראל. במכתבו להג"ר אברהם בנימין קלוגר, רבה של ברודי, הוא מדגיש כי לפנים היה לגבי אתרוגים רק ספק וחשש מורכבים, ועתה נהפך הכל למורכבים, "ואי אפשר להעמיד את המצווה על כנה כי אם על ידי מטע אתרוגים בארץ הקודש על ידי אחינו עובדי אדמת הקודש".

בתשובה לאחד מרבני גליציה, רבי יקותיאל אריה קאמלהאר, רבה של סטניסלבוב, שפנה אליו בתלונה על שהוא מוציא לעז נגד הגדולים שקדמו לו, שברכו ויצאו ידי חובתם באתרוגי קורפו, הסביר לו הגרא"י קוק שאין הוא רוצה לפגוע בהם, אולם הרי "עצם ההרכבה הוא ברור לנו בלא שום ספק, כי אנחנו יודעים בטיב מנהג הגננות על ידי ראיה ועל פי ידיעה ברורה שאין בה שמץ ספק, בארץ ישראל ובכל הארצות שעושים סחורה בפירות העלולים להרכבה", ופעולתו להפצת אתרוגי ארץ ישראל נועדה להבטיח אתרוגים בלתי מורכבים לזכות את הרבים.

הקמת החברה פרי עץ הדר נתנה דחיפה להגברת הפעולה בחוץ לארץ למען אתרוגי ארץ ישראל, ובהונגריה נטל לידו את היזמה אחד מגאוני הדור, הג"ר אליעזר דייטש אב"ד קהילת יראים בבאניהאד ובעל ספר "תבואות השדה", ועזר על ידו חתנו רב יוסף הכהן שווארטץ. הם יצאו בקול קורא מיוחד אל "הרבנים הגאונים הגדולים והבעלי בתים הנכבדים" ותבעו מהם "לצאת לקראת נשק וידרכו קשתם קסת גיבורים, לבקש ולעורר כל ישרי לב להדר אחר אתרוגי ארץ ישראל". קול הקורא הופץ במאה אלף טפסים ועורר תנועה ניכרת למען אתרוגי ארץ ישראל.

רבים מגדולי התורה במדינה נענו לקריאתו ונתנו את ידם למפעל זה ודבריהם כדרבונות הובאו בדפוס בקונטרס מיוחד "פרי עץ הדר", שהובא לדפוס כתוספת לעיתון התורני "וילקט יוסף", שנה תשיעית (תרס"ז). בין היתר הצטרפו לקריאה , הג"ר אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא, הג"ר שמואל רוזנברג - אב"ד אונסדורף, הג"ר קאפל רייך - אב"ד בודפעשט, הג"ר משה שמואל גלאזנר - אב"ד בערעגסאס וכן נמסר על תמיכתם של הג"ר ישעיה זילברשטיין - אב"ד ווייטצאן, הג"ר שמעון סופר - אב"ד ערלויא, הג"ר יהודא גרינולד - אב"ד חוסט והג"ר יחזקאל פאנעטא - אב"ד דעש וכן הביעו תמיכתם הבד"צ פרשבורג בראשות הגר"ע סופר, שנתמנה אותה שנה כאב"ד פרשבורג.

ר' אברהם פרנקל נשיא "ועד המרכזי לאגודת היראים", הוא מרכז הקהילות החרדיות בהונגריה, פנה בקריאה נרגשת:

"ענותי תרבני לבוא ביהודא ועוד לקרא, בעניין אתרוגי ארץ הקודש, אשר כשופר הרים קולו, לתת גאולה לארץ אבותינו, ולבכר פרי קודש הילולים על פני שורש פורה, מארץ אוכלת יושביה היהודיים".

והוא מוסיף:

"באתי רק להזכיר שאני הצעיר והקטן, כבר זה רבות בשנים קיימתי בעצמי תודה לא-ל יתברך, הדברים והאמת האלה, להזדרז בלקיחה תמה בחג הסוכות, ולברך על פירות שנשתבחה בהם ארץ צבי, וכמעט לפלא בעיני שדבר כזה המובן מאליו במושכל הראשון, דורש חיזוק וזירוז על ידי קולי קולות וכרוזים שונים".

הג"ר אליעזר דייטש, יוזם הפעולה, מגלה כי היו בין הגדולים כאלה שלא נענו לקריאתו, והוא מפרט גם אחד מנימוקיהם: "יען אבותינו בדור הקודם היו נוהגין רק באלו הבאים מקורפו, ועל כן צריכים אנו לילך בעקבותיהם, וחדש אסור מן התורה", וכמובן שהוא דוחה את נימוקיהם השליליים.

בסיכום הדברים הוא פוסק:

"בהא סלקינן ובהא נחתינן, כי הן על פי דין תורה והן על פי מצוות שכליות, שמחויב כל אחד לעזור איש את אחיו, וכל ישראל ערבים זה לזה, לעורר איש את קרובו ואיש את רעהו ליקח אתרוג מארץ הקודש, ולהעלות זיכרון ירושלים בזמן שמחתינו".

כן הוא מודיע בשמחה: כי אגודת "פרי עץ הדר" שנוסדה ביפו ביזמת הגרא"י קוק:

"פתחה להם מסחר גדול (נידער לאגע) בעיר בודפסט, ומעתה לא יהיו הסוחרים מוכרחים להוציא כסף תועפות לנסוע למרחקים, ולענות כוחם ולבזבז ממון ישראל לבטלה, בשעה שגם בשבתם שאנן בארצנו, יקבלו בנקל דרישתם והזמנתם מאנשים נאמנים שאין מקום לפקפק ולחוש לשום דבר".

אולם למרות התמיכה שניתנה לאתרוגי ארץ ישראל, לא יכלו אלה לעמוד בהתחרות נגד אתרוגי קורפו שהיו מהודרים בחיצוניותם, וסוחרי האתרוגים השתמשו באמצעים שונים נגד אתרוגי ארץ ישראל. כך למשל יצאו בטענה ש"אין מוציאין פירות שביעית לחוץ לארץ", ובעיתונות הימים ההם נתפרסמו דעות שונות בפרשה זו, עד אשר נמסר על הוראתו המפורשת של הגר"מ אויערבוך בעל "אמרי בינה" ורבה של ירושלים בשעתה, להיתר.

כן השתמשו סוחרי קורפו בעובדה כי אתרוגי קורפו מהודרים מבחינה חיצונית מאתרוגי ארץ ישראל אולם הגרא"י קוק טען כי:

"הנוי הוא בגלל היותם מורכבים, שהמורכבים יש להם איזה נוי חיצוני, המושך את העין, שזהו באמת נוי פסול שראוי לדחותו, בשתי ידים, ונוי האמיתי שחוט של חסד משוך עליו, מצוי רק באתרוגים הכשרים, מטעי אחינו בני ישראל עובדי אדמת הקדש".

בין המתנגדים להעדפת אתרוגי ארץ ישראל, נמנו גם גדולי תורה וביניהם רבי גרשון הניך בעל "סדרי טהרה", שפרסם את דעתו ל"אמיתה" של תורה שהרוצה לצאת ידי חובת המצווה בשלמות ולצאת מחשש ברכה לבטלה, החיוב עליו להדר אחר אתרוגי קורפו, כי אתרוגי קורפו מוחזקים מעולם בחזקת כשרות שאינם מורכבים", ואילו לגבי אתרוגי ארץ ישראל:

"חדשים מקרוב באו, שהתחילו לברך עליהם אבל מעולם לא ברכו עליהם, והיו מוחזקים בחזקת מורכבים, כי רבות בשנים אשר הייתה הארץ שממה מאין ישראל ישוב עליה".

בין היתר הוא מדגיש כי הגיע למסקנתו זו לאחר שביקר בעצמו באי קורפו, ובירר את הגנות עם אילנות האתרוגים. רבני איטליה שיצאו אף הם להגנת אתרוגי קורפו קבלו נגד הפגיעה בהכנסותיה של קהילת קורפו שהייתה מקבלת מס מכל תיבת אתרוגים שקיבלה הכשר על ידם.

ר' שלום שכנא טשרניק שאסף את כל הדינים והמנהגים בקשר לארבעת המינים בספרו "חיים וברכה" (נדפס תרס"ב בהסכמותיהם של הגר"ח סאלואוויציק, הגרמ"ש מדווינסק, הגרש"מ מברזאן והגר"י שמעלקיס) מביא את דברי בעל "נפש חיה" בשבח אתרוגי ארץ ישראל. הוא מזכיר גם את האיסור על אתרוגי קורפו, אולם הוא מציין:

"ומקרוב זה לא כביר בשנת תרנ"א, יצא אסור מהרבה גדולי זמנינו לאסור לברך על אתרוגי קורפו, מחמת העלילה שהיה שם על אחינו בני ישראל, אבל לא עלתה בידם, כי רוב העולם לא הסכימו על זה ומברכים על אתרוגי קורפו שהם מהודרים ביותר, ואף שיש בנמצא בעיר לקנות אתרוג מארץ ישראל, אין חוששין כלל, יען כי באתרוג קפיד קרא במפורש על ההדר".

אולם היו אלה רק קולות בודדים, ורובם הגדול של גדולי התורה טענו להעדפת אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי חוץ לארץ.
ראשי המאבק למען אתרוגי ארץ ישראל, רשאים לציין לזכותם הישגים רבים במאמציהם למען החדרת האתרוג הארץ ישראלי לבית ישראל. רבי יחזקאל שרגא משינאווא נהג אמנם בדרכי אביו בעל "דברי חיים" מצאנז ובירך על אתרוגים, מפרדסים ידועים ומוכרים בחוץ לארץ, אולם הוא נטל גם אתרוג מארץ ישראל לצאת ידי כל הדעות, ולבני ביתו היה מחלק גם מאתרוגי ארץ ישראל לברך עליהם. כן הקפידו מרבית הרבנים והאדמו"רים וביניהם האדמו"רים לבית רוזין כי בביתם ימצא אתרוג מארץ ישראל, אם כי בתקופה ההיא הגיעו אתרוגי ארץ ישראל במצב פגום, והיו ספקות הלכתיות לגביהם. כך נהגו גם בחצר בעלזא לצרף לברכה את אתרוגי ארץ ישראל.

בקהילות רבות באה היזמה מקרב הצבור. בקהילת בוטשאטש למשל טען רב המקום מרא דאתרא שמצד ההלכה אין בידו לחייב את בני הקהילה להשתמש באתרוגי ארץ ישראל, אולם בני הקהילה עצמם קיימו וקיבלו על עצמם לברך על אתרוגי ארץ ישראל.

במשך עשרות בשנים שימשו משלוחי האתרוגים מארץ ישראל לגולה אמצעי קשר רוחני בין ארץ ישראל ויהודי הגולה. וה"כוללים" היו שולחים לנשיאיהם בחוץ לארץ ולגבאיהם הראשיים אתרוגים ארצי-ישראליים מהודרים.