כשהתעוררה לראשונה בקנה מידה ציבורי בשנת תרמ"ט בעיית השמיטה בישוב החקלאי שהתחדש בארץ ישראל, פירסם הנצי"ב תשובה שנדפסה כקונטרס השמיטה בספרו "משיב דבר". כהנחה יסודית בשאלה נכבדה זו הנו מניח הנצי"ב:
"יש לנו לדעת ולשום אל לבנו, דכמו קיום האומה הישראלית תחת זרועות עולם ואין קיומם על פי שכל אנושי הטבעי בהליכות עולם, כך היא משונה ארץ ישראל מכל הארצות, דעיקר קיומה אין על פי טבע הליכות ארצות הגויים ואינה תלויה אלא בהשגחת ה' על פי מצוותיו".
כל ארץ וארץ אקלים מיוחד לה משלה. כל חבל שבעולם תנאים לו משלו לפיתוח החיים בו. וכשם שהכרחית הסתגלות לארץ מבחינות "טבעיות" שונות, כך נחוצה הסתגלות להנחה יסודית זו שהבאנו אותה בניסוחו של הנצי"ב. אחת המצוות היסודיות עבור החקלאי בארץ שלה הוא צריך להסתגל היא מצוות השמיטה.
ובקשר למצוות שמיטה הנחה יסודית שניה שלמדנו בדבריו של מחדש שמירת השמיטה בדורנו אנו מרן הגאון בעל חזון איש זצ"ל. הבטיחה התורה את ברכתה ביבול הקרקע לשומרי שביעית. אך כשם שלא תלתה את קיום המצווה בקיום הברכה, כלומר כשם שלא פטרה את החקלאי, אשר לא ראה את הברכה בעמלו בשנה השישית, מלשמור את השמיטה, כך "לא אמרה תורה לסמוך על הברכה להימנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע" (חזון איש שביעית סימן י"ח סעיף קטן י"ד).
אילו זכינו והיה הישוב כולו בארץ מודרך ברצון לשמור את התורה ומצוותיה היה הוא בונה גם את כלכלת המדינה על בסיס המקל לשמור על שמיטת הקרקעות בשנה השביעית, והרי היו ליישוב מבחנים כלכליים שכלכלן "מפוכח" לא חשב לאפשרי להתגבר עליו. ידוע לנו היטב המושג של "כוח קליטה כלכלי" של הארץ, שהשתמש בו השלטון הזר בשעתו ו"הוכיח", כי אין ארץ זו יכולה לקלוט את הבנים המתדפקים על דלתותיה. וכן זכור לנו עדיין המאבק על "עבודה עברית". סקטור כלכלי שלם כמעט רצה להוכיח כי אכן איננה קיימת כל אפשרות לקיום משק רנטבילי הנושא את עצמו על בסיס של עבודה עברית. ולעומתם עמדו אחרים, אשר כל ידי חלוציות, תכנון ונכונות לקרבנות וויתורים, כבשו את העבודה עבור הפועל היהודי.
בעוונותינו אנו לא זכינו לכך, שהצבור כולו או רובו ככולו יודרך בתכניותיו על ידי הרצון לשמור על שמיטת הקרקעות. הכלכלה שלנו ובכללה החקלאות לא נבנתה על יסוד זה. והוטל על כן רק על צבור קטן - לפעמים אפילו בתוך אוירה עוינת - לעשות את ההשתדלויות הדרושות שיאפשרו לו את שמירת השביעית כהלכתה.
בדברינו להלן לא נעמוד על "השתדלויות" המובנות מעצמן, כגון הספקת עבודה מכניסה לחקלאי בשנת השמיטה בשטחים מחוץ לחקלאות, כגון בנין ותעשיה, ויצירת מפעלי מלאכה ותעשיה על ידי משקים חקלאיים. ננסה להסביר דרכי פעולה בשטח החקלאי עצמו.
עבודות שדה ואילן אסורות בשנה השביעית, בחלקן מן התורה ובחלקן מדרבנן. (אין זה נוגע לשאלה אם שמיטה בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן. אנו מדברים על יסוד האיסור של עבודות אלה. כמובן, שלפי הדעה, שדוגלים בה רוב הפוסקים, ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, עבודות האסורות ביסודן מן התורה יש בהן בזמן הזה חד דרבנן, והאסורות מדרבנן יש בהן בזמן הזה תרי דרבנן). ההכרעה היסודית של הפוסקים היא שמלאכות הנחוצות כדי לקיים את האילן והצמח הקיים, וכדי לקיים פירותיו, מותר לעשותן בשביעית. יוצאת מהכלל הזה היא אולי מלאכת שמירה, מכיוון שהיא מלאכה שיסודה מן התורה, ועל כן רבו האומרים שאין להתירה אפילו לקיום האילן.
נוסף לכך אסרו חכמים את אכילתם של פרי האדמה הנזרעים מדי שנה בשנה, בין שנזרעו בשביעית בין שגדלו מאליהן. איסור זה נקרא בפי חז"ל איסור ספיחים.
אף הפירות שאין בהם איסור ספיחים נוהג בהם דין הפקר, ואסור ללקטם כולם כדרך כל השנים שיהיו בבעלות הקוצר אותם. אך מותר לקצור ולבצור את הפירות לאוצר בית דין, כפי המבואר בתוספתא המובאת גם באריכות על ידי הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת בהר.
אפשר לשמור על עצי הפרי ועל הצמחים שאין בהם איסור ספיחים - כפי שיבואר להלן - כדי שלא יפסידו. וכן אפשר לאסוף את הפרי שאין בו איסור ספיחים לאוצר בין דין ולקיים בו את האמור בתורה: והייתה שבת הארץ לכם לאכלה.
הבעיה העיקרית הייתה למצוא גידולי שדה וגינה אשר לא יחול עליהם איסור ספיחים. והנה לפי ההלכה אפשר למצוא גם גידולים שכאלה.
לפי דעת הר"ש (מבית מדרשם של בעלי התוספות, בעל הפירוש למשנה סדר זרעים ועוד) והרמב"ן אין איסור ספיחים על ירקות שתחילת גידולם הייתה בשנה השישית, אף שרוב גידולם ולקיטתם היו בשביעית. חלה על פירות אלה אמנם מצוות קדושת שביעית, כלומר שאין להתיר לקיטתם הכללית אלא על ידי אוצר בין דין, אם אין יבולם אסור מטעם ספיחים, וכן מותר עיבודם ההכרחי למען קיומם.
התפקיד היה על כן למצוא ירקות לבעלי חי וגם לבני אדם אשר עונת לקיטתם תהיה ארוכה ביותר, כלומר שיזרעו ויתחילו לגדול, בעזרת השקאה לפני השנה השביעית ויתנו יבולם תקופה ארוכה ביותר משך השנה השביעית.
המחקר החקלאי איפשר מציאתם מינים כאלה, אפשר להבטיח פחות או יותר בדרך זו אספקה סדירה של מזון לבעלי חי, על ידי מרעה זרוע וכן על ידי זריעת מינים אשר יבולם הוא רב עונתי, כלומר, שאחרי הקציר הראשון הם ממשיכים בצמיחתם בעיבוד מתאים. ונמצאו אפשרויות מסוימות גם להניב ירקות למאכל אדם בדרך זו. אין כל ספק שמחקר בשטח זה יגלה אפשרויות נוספות, אשר בשנים רגילות אולי אינן רנטביליות, אך עבור שומרי שביעית יכולות להיות הקלה ניכרת לאספקת מזון לאדם ולבעלי חי.
הדרכים האלה אינן ניתנות לניצול בקשר לתבואות. התבואה, אף שהחלה לגדול בשנה השישית, כל שלא הגיעה לשליש גדולה לפני השנה השביעית חל עליה איסור ספיחין. ומלבד זה, הרי איננה קיימת אפשרות מעשית לגדל שטחים מתאימים של תבואה באמצעות השקאה.
והנה לא חל איסור ספיחין על תבואה שגדלה בשדה בור, כלומר בשדה שמסיבות שונות לא היה החקלאי זורע אותה. בעל החזון איש פסק על יסוד זה, ששדה שנזרעת שנה אחת תבואת חורף ושנה שניה מניחים אותה בורה בחורף וזורעים אותה זריעות קיץ, אם זרעוה לפני ראש השנה של שביעית תבואת חורף, יש לה דין שדה בור, מכיוון שאין זו זריעה, כזריעת שאר אנשים ואיננה באה אלא משום אסור שביעית ולולא איסור שביעית ודאי לא נוח לו בזריעה זו, אלא בזריעה המגיעה לה לפי מחזור הזריעה המקובל.
מתוך הנחה זו נזרעים שדות התבואה בערב השמיטה שלא לפי מחזור הזרעים הרגיל ואין ביבולה איסור ספיחין.
כמובן שזריעה זו יעילותה החקלאית מפוקפקת. גשמים מוקדמים יכולים להניבה מוקדם מדי; הפסקה ארוכה בין הגשם הראשון והשני עלולה חלילה להפסידה לגמרי. אך עם הכל ניתנת כאן אפשרות מסוימת ל"השתדלות" לקבל יבול - ואמנם יבול מוקטן, מכיוון שהשדה איננה ראויה לאותה זריעה - שאין בו איסור ספיחים.
נזכיר לאחרונה עוד את הגידולים שלא באדמה, הידועים בציבור כ"גידולי מים". אפשר לגדל בעציצים, בעיקר ירקות, ללא אדמה, על ידי שדואגים להספקת המזון הנצרך לצמח באמצעות מים, מינרלים וכו'. יעילותה של שיטה זו היא, בין השאר בכך, שאפשר בשטח קטן להניב יבול גדול פי כמה מאשר בזריעה באדמה.
צמחים שנזרעו בעציצים בלתי נקובים שכאלה תחת גג אין בהם דין שביעית, על ידי היותם זרועים וגדלים בעציץ בלתי נקוב ושלא בשדה אלא ב"בבית". זו הייתה הכרעתו של החזון איש זצ"ל וכן מצאו גדולי דורנו צדדים אחרים להקל בזרעים אלה. אמנם שיטה זו לא נוסתה עדיין בארץ על יעילותה בשטחים גדולים וההשקעות הנחוצות להתקנת העצים הבריכות הנן גדולות. על כן אין לדעת עדיין אם שיטה זו בתנאים שלנו כיום, תתברר כעילה, אך לשמיטה הקרובה ייעשה אי"ה הניסיון בקבוץ חפץ חיים להפיק ממנה תועלת לשומרי שביעית בשטח נרחב יותר.
כל הדרכים שצוינו לעיל באות להקל על שומרי השביעית מבעיותיהן הקשות. אין הן "פותרות" את הבעיה. הניסיון הוכיח שאפשר עוד לחפש ולמצוא דרכים נוספות. אך העיקר הוא האמונה התמימה, כי אכן קיומנו בארץ הזאת קשור בקיום מצוותיו יתברך, ושמירת השמיטה מהוה יסוד לקיומו ופיתוחו של היישוב היהודי בארץ הקודש, כהבטחת התורה וכדברי חז"ל. לא לחינם ייחסו חז"ל לשומרי השביעית את המושג, "גבורי כח עושי דברו". תפילתנו שגבורי כח אלה יתרבו ויעמדו בניסיון, ובזכות שמירת שתי השבתות, שבת בראשית, שבת הימים ושבת הארץ שבת השנים נזכה לגאולה שלמה בקרוב.
