מתוך: מחניים

בשנת השביעית הבעל"ט תמלאנה שבעים שנה מאז עלתה שאלת השביעית על שולחן הדיונים עם חידוש הישוב החקלאי היהודי בארץ ישראל, שנת תרמ"ט, והפכה שאלה בוערת שכל גדולי התורה עסקו בה.

אמנם גם בשנת השמיטה שקדמה לה, תרמ"ב, היה כבר ישוב יהודי חקלאי בארץ ישראל כגון פתח תקוה ופה ושם גם חקלאים בודדים, אולם בעלות קרקעות בידי יהודים הייתה מועטת ועיבודה בידיהם הייתה פחותה עוד יותר ולא היוותה עדיין בעיה רצינית. בשנת תרמ"ט, הועמדה הבעיה לראשונה בכל חריפותה, ומאז ועד עתה מתנהלים הדיונים לאמיתה של תורה על הדרכים לקיום שביעית בזמן הזה.

יש להוסיף כי עוד לפני כארבע מאות שנה ומעלה, מיד עם התרחבותו של הישוב היהודי בארץ ישראל לאחר גרוש ספרד, ובכפרים אחדים בגליל נראו ניצני ישוב חקלאי יהודי, עלתה כבר פרשה זו על שולחן רבנן גדולי התורה שבדור ההוא: הרלב"ח, מרן ר' יוסף קארו, המבי"ט, המהרי"ט וסייעתם.

מאותה תקופה נשארו תשובות מספר בספרי שאלות ותשובות של גדולי הדור ההוא, אולם במשך השנים, עם התפתחותו של הישוב החקלאי בארץ ישראל, נוצרה ספרות שלמה על ענייני שביעית. קרוב למאה ספרים מיוחדים העוסקים בהלכות שביעית נדפסו, מאז הפכה בעיית שביעית לאקטואלית ועד הלום.

עוד בשנת תרמ"א, ערב שנת השמיטה הראשונה בתולדותיו של הישוב היהודי החקלאי המחודש בארץ ישראל, פרסם הרב משה נחמיה כהניו, הרב מחסלאוויטש, שעלה ארצה לפני כמאה שנה, קונטרס "שנת השבע" המכיל דיני שמיטת קרקע ודיני שמיטת כספים בקצרה. קונטרס זעיר זה, בן ל"ד עמוד, שנדפס במהדורה מצומצמת, כמאה טפסים בסך הכל, הנו יקר המציאות.

בהקדמתו מציין המחבר את מטרתו בסדור הלכות שביעית

"וכעת בזמנינו אלה אשר זכו כמה וכמה מאחינו בני ישראל להיות למו אחוזות נחלות בארץ הקודש וזכו לעבדה ולשמרה ולקיים ממצוות התלויות בארץ - אשרי חלקם ואחרי כי קרבה שנת השבע, עליהם להיות בקיאים בהלכות אלו".

הרמ"נ כהניו, שהצטיין כמסדר נפלא, הקדים לספר "ראש דבר" (מעין מבוא) ובו פרקים על ערך השביעית ועונשה, טעם השמיטה וכן על קביעות שנת השמיטה.

למען האמת יש לציין כי קונטרס ראשון מיוחד לדיני שביעית חובר על ידי אחד מחכמי הספרדים הר' אברהם אלאזראקי, שעלה ארצה בשנת תק"צ, אולם קונטרס זה לא נדפס עד שנת תרנ"ו בספר "שלום ירושלים" להר"י באדהב.

ספרים מיוחדים העוסקים בהלכות שביעית החלו להתפרסם החל משנת תרמ"ט, היא השמיטה הראשונה בה הונהג היתר מכירת הקרקעות לנכרים, ומאז ועד היום בכל ערב שנת שמיטה אנו זוכים לספרים נוספים, בהם מתבהרות ומתלבנות בעיות השמיטה והלכותיה ובהם הכרעות בשאלות המתחדשות מתקופה לתקופה בשטחי החקלאות.

שני ענפים עיקריים לה למצוות שביעית; שמיטת קרקעות ושמיטת כספים, ושתיהם גופי תורה תלויין בהן. אולם הפעם נתרכז בשאלת שמיטת קרקעות, שכן לגבי שמיטת כספים אין שביעית משמטת אלא לבסוף, וזמנה לא יגיע אלא בסוף שנת תשי"ט הבעל"ט.

"גבורי כח עושי דברו" זהו התואר אשר הכתירו בו חז"ל את שומרי השביעית, שכן הם העריכו את הקורבן הגדול של החקלאי המשמיט את שדהו לשנה שלמה:

"בנוהג שבעולם אדם עושה מצה ליום אחד לשבת אחת לחדש אחד שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חלקיה ביריה, כרמיה ביריה ויהיב ארנונה ושתיק". (והלה רואה שדהו בור, כרמו בור משלם מסים ושותק) יש לך גיבור גדול מזה? (מדרש רבה ויקרא א).

אותה מימרא מצויה גם במדרש תנחומא (שם);

ולמה נקראו גבורי כח? כיון שרואה שדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרין, והסגין מופקרין ורואה פירותיו נאכלים וכובש יצרו ואינו מדבר, שנו רבותינו: איזהו גבור - הכובש את יצרו!

אף בתורה הקדושה אנו מוצאים את חומרת מצות השביעית, מצווה יחידה בתורה שבה ניצבת השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית"? והקב"ה מבטיח; "וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים".

וכשם שמתן שכרה בצדה כך גדול עונשה של מפיריה ואף העונש מפורש בתורה

"אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות, את אשר לא שבתה בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו לד- לה)

ודרשו חז"ל;

"אמר להן הקב"ה לישראל הואיל ואין אתם משמטים את הארץ היא תישמט מאליה"

ומכאן דרשו:

"גלות באה לעולם על עבודה זה על גילוי עריות, על שפיכת דמים ועל שמיטת הארץ".

התורה החמירה אפוא בעונשה של הפרת שביעית עד שהעמידה אותה בדרגה אחת עם עבירות שנצטוו עליהן ייהרג ואל יעבור. (אבות פ"ה מ"ט).

גלות בבל באה על אי שמירת מצות שביעית ואף כאן מקרא מפורש:

"ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלך מלכות פרס, למלאת דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה, למלאת שבעים שנה" (דברי הימים ב, ל"ו, כ-כא).

רש"י בפירושו לויקרא (שם) מסביר כי "שבעים שנה של גלות בבל היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצו לפני המקום" והוא מפרט שם את החשבון במדויק.

בשוב ישראל לארצו, בראשית ימי הבית השני על ידי עזרא ונחמיה, ידעו יפה את סבת הגלות ועל כן קבלו עליהם במסגרת ההתחייבות "באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אלקינו" גם את מצות השביעית "ונטש את השנה ומשא כל יד" (נחמיה י' ל-לב) ולפירוש רש"י הכוונה לשמיטת קרקע ושמיטת כספים. ואמנם עמדו ישראל בהתחייבותם זו ובמשך ימי הבית השני עד ימי מלחמות החשמונאים שמרו על מצות שביעית כהלכתה.

אף לאחר חורבן בית שני המשיכו היהודים שנותרו בארץ ישראל בייחוד בגליל לשמור על מצות השביעית ורק לאחר מכן, בימי המשבר המדיני שפקד את ארצות האימפריה הרומאית, שנתן את אותותיו גם בארץ ישראל, הורו גדולי הדור להקל במקצת, כהוראת שעה , בדיני שביעית. השליטים הרומאים התחלפו לעתים תכופות וכל אחד מהם הכביד את מכבש המסים כדי להגדיל את הכנסותיו להחזקת צבאותיו. השליטים נהגו למלא את קופותיהם על ידי גיוסים לעבודת כפיה והטלת מסים חדשים על האוכלוסייה.

באותה תקופה הוטלה חובת ה"ארנונה" שכללה הספקת תבואות ובהמות לחיילים. ארנונה זו הכבידה בעיקרה על האיכרים שכן לא יכלו להתחמק מתשלום מס זה וכל מי שניסה להתחמק נראה כמורד במלכות וסכנת נפשות הייתה תלויה בדבר.

בתקופה זו הורה ר' ינאי לחקלאים היהודים: "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונה" (צאו וזרעו את שדותיכם) ובעלי התוספות מפרשים: "פוקו וזרעו בשביעית" - "דפיקוח נפש הוא, ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך".

לדעת החוקרים הקילו חכמים בשביעית באותה תקופה קשה, כשמלכי רומי יצאו למלחמה וחייבו את היהודים לספק מזונות לחייליהם, והיה זה בערך בסופו של האלף הרביעי לבריאת העולם, בשנת ג' אלפים תתקע"ו.

משום תקנת הכלל אף התקינו "להתריע על הצמחים ששינו כשם שמתריעין עליהם בשאר שני שבוע" והגמרא אומרת במפורש "מפני פרנסת חשודים" (החשודים לאכול פירות שביעית ולעשות עבודת קרקע בשביעית) ואף רבי לימד זכות על אותו אדם שהובא לפניו לאחר שהוחשד על פירות השביעית: "ומה יעביד עלובא דא ובגין חייו הוא עבד" (ומה יעשה העלוב הזה, בגלל חייו ולפרנסתו עשה זאת ) (ירושלמי תענית פ"ג, ה"א).

ואף בימים ההם נמצאו "גבורי כח עושי דברו" ששמרו על מצות שביעית כהלכתה למרות לעגם של הרומאים:

"ישיחו בי יושבי שער ונגינת שותי שכר - אלו אומות העולם שהיו ישובים בבתי טיטראות ובבתי קרקסאות - ומאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן משיחין בי ומלעיגים לי - ומכניסים את הגמל לטיטראות שלהם - והן אומרים אלו לאלו על מה זה מתאבל והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הם ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהן" (פתיחתא לאיכה רבתי יז).

הגויים ידעו יפה על מצות שביעית ובתוספתא אהלות פי"ח אנו מוצאים:

"אותה שנה שביעית הייתה והלכו גויים לקרקסאות שלהם והניחו שם שק מלא פירות ובא ישראל ובזזום. בחזירתם אמרו: בואו ונקביל לפני חכמים (לקבול עליהם) שמא התירו להם חזירים"

הרי אף הגויים ידעו שאיסור פירות שביעית אינו קל מאיסור חזיר ואותו רשע שעבר עליהם בשעת הגזרה וראה אותן מרימין את הגדר, לעג להם ושאל: האם סרתם מתורת משה רבכם? ההותר לכם להקים גדר?. לפי פירוש אחד איים הלה להלשין עליהם כי הרימו את הגדר סביב לשדה כדי שלא יוכלו להיכנס שם אלה הרוצים לחרוש בשביעית, כדי לפרוע מנת המלך (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב).

מסוף ימיו של שלטון רומי ביצנץ וראשית הכיבוש המוסלמי אין לנו ידיעות על ישוב חקלאי בארץ ישראל אולם היהודים שמרו על זיכרון שביעית וציינו אותו במסמכים שונים. במצבה שנתגלתה בהרי יהודה, סמוך לים המלח וזמנה הוא לפי האומדן בשנת ד' קצ"ב, בערך שלוש מאות שישים וארבע שנה לאחר החורבן, צוין ליד התאריך "שנה ראשונה לשמיטה" וזכרה של השמיטה, הועלה בשטרות וכתובות עד סוף האלף החמישי.

מתוך דברי הרמב"ם המציין בדבריו על קביעת שנת השמיטה כי:

"שנת השמיטה ידועה ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכפי החשבון זה אנו מונין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות" (הלכות שמיטה ויובל פ"י ה"ו)

נראה כי אצל אנשי ארץ ישראל שהיו בימיו הייתה כבר אקטואלית בעיית שנת שמיטה ואף הרמב"ן שעלה לארץ ישראל בראשית האלף השישי, כמאה שנה אחריו, מדגיש בחידושיו למס' גיטין (דף ל"ו) לגבי שמיטת כספים "שנת השמיטה מפורסמת בארץ ישראל היום, ומנהג אבותיהם להשמיט קרקע כלומר שנוהגין בה כל קדושת שביעית" ומכאן אנו למדין כי בדורו של הרמב"ן וכן בדור שלפניו נהגו היהודים שעסקו בחקלאות בארץ ישראל להשמיט את הקרקע בשביעית.

הרשב"ץ (דוראן) ובנו הרשב"ש מעידים במאה השניה לאלף השישי כי יהודי ארץ ישראל מקיימים את השמיטה אולם אין בידינו מקורות נוספים בנידון אלא לאחר מאה שנה, החל ממחציתה של המאה השלישית, כשהישוב היהודי המצומצם בארץ ישראל התרחב וקלט רבים ממגורשי ספרד וחלק קטן מהם אף התיישבו בכפרים חקלאיים והשאלות התלויות בארץ נעשו אקטואליות יותר, אם כי לא במידה כזו שיחשבו כמצוות הנוהגות בזמן הזה (לא במובן ההלכתי) ולכן לא כללם מרן ה"בין יוסף" בשולחן ערוך, שסודר על ידו.

החל מתקופה זו אנו מוצאים בספריהם של חכמי הדור ההוא ולאחריו: רבי לוי בן חביב (הרלב"ח) גדול רבני ירושלים, מרן רבי יוסף קארו בספר שו"ת "אבקת רוכל" הרב משה בן יוסף מטראני (המבי"ט), בנו מהר"י מטראני (מהרי"ט), מהר"ם גלנטי וכו' שאלות ותשובות בדבר קיום מצוות התלויות בארץ ובכללן ענייני שביעית. בתקופה זו התנהל במשך עשרות שנים משא ומתן הלכתי על קביעותה של שנת השמיטה, עד שנפלה ההכרעה לפיה אנו נוהגים כיום.

שאלת הקביעות התעוררה בשנת השמיטה השניה לאחר גירוש ספרד בשנת רנ"ב, היא שנת רס"ד. מספר החכמים נתרבה והדעות בעניין זה נתחלקו בין חכמי ישראל, ולא רק בארץ ישראל עצמה בירושלים וצפת, אלא גם גדולי התורה במרכזי ישראל במזרח, בשלוניקי ובמצרים נטלו בה חלק.

זכרה של מחלוקת זו נשתמר בספרו של ר' אליעזר אזכרי, שחי לאחר כתשעים שנה והמספר לנו בספרו "ספר חרדים" בפרק על הלכות התלויות בארץ:

"ונמצאו בפסקי רבנים ראשונים אשר קרוב לתשעים שנה, שקם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים ונשאו ונתנו - ושלחו חכם אחד לרבני צפת - ואחרי עיון עלתה הסכמת כולם, היות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת על פי סברת הרמב"ם, גם כתוב באותו הפסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריה, היות המנהג כן".

אף בתשובה שנכתבה על ידי הרב לוי בן חביב (הרלב"ח), גדול רבני ירושלים לאחר כשלושים שנה, בשנת רצ"ב הוא מזכיר "ואחר אשר העיר ה' את רוח קצת מחכמי דורנו ללכת לארץ הצבי הוכרחו להשתדל בחזקת היד להשיג פירוש זאת המצווה, וכפי מה ששמענו נפל ביניהם מחלוקת בשנת השמיטה איזו היא, גם יש מהם מי ששאל תלמוד מפי החכמים השלמים חכמי העיר הזאת שאלוניקי ובמקום אשר אמר ה' "כי יפלא וקמת ועלית" נהפוך הוא כי שם הספק והמבוכה, מחלוקת וקטטה רבה".

פרטיה של מחלוקת זו לא נודעו לנו אלא לפני שנים מועטות עם פרסום אגרתם של חכמי צפת לחכמי ירושלים משנת רס"ד שפורסמה על ידי מ. בניהו בספר אסף (ע' 109 - 25 125). באיגרת זו, האיגרת הקדומה ביותר שהגיעה לידינו מחכמי ספרד שהתיישבו בארץ ישראל לאחר גירוש רנ"ב, כותבים חכמי צפת לירושלים "שמענו מפי מגידי אמת כי אתם אגודות אגודות בידיעת שנת השמיטה ורפו ידינו וימס לבבנו, בנפול קטטה בעיר אלקינו".

כמה מחכמי ירושלים לא נטו לקבל את הכרעתם של גדולי רבני ירושלים בימים ההם; ר' יצחק בן חיים ור' יעקב מטרייל (מחכמי ספרד הראשונים שהתיישבו בירושלים) שקבעו את שנת רס"ד כשנת השמיטה וטענו כי יש לשמור מספק את שנת השמיטה במשך שנתיים בשנות רס"ד ורס"ה.

רבני ירושלים ר' יצחק בן חיים ור' יעקב מטרייל עמדו על דעתם ואף החרימו את אלו שעברו על הוראתם כדי למנוע אנדרלמוסיה בחשבון שנת השמיטה. (בקשר לכך יש להזכיר את דברי הרלב"ח בתשובתו (סי' קמ"ב) שאם נכנס לבירור השיטות השונות בנידון (רש"י, הר"י והשיטות השונות בדברי הרמב"ם) נצטרך לשמור 4 שנות שמיטה ורק מפני שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג - אם כן יש לשמור שנה אחת בלבד ואף על שנה אחת היה אפשר לנו לדון שאין אנו חייבים בה").

חכמי צפת ששמעו על המחלוקת נתוועדו אף הם וגבו עדות מתושביה הותיקים של העיר וכן מפי אנשי סוריה ודמשק, וכולם אישור ששנת רס"ד היא שמיטה ללא כל ספק.

ר"מ בסולה מספר בספר מסעותיו בשנת רפ"ב כי בין התקנות וההסכמות שהיו על לוח בתי הכנסת בירושלים היה רשום כי "בשנת רס"ד נתאמצו רבני כל הגלילות על דבר השמיטה, כי נפל הפרש ביניהם, אם ללכת אחר חשבון רש"י או הרמב"ם והסכימו וגזרו שתהיה שנת רע"א וכן רע"ח וכן תמיד על פי הרמב"ם ואף הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם מוסר על חילוקי הדעות "ועלתה הסכמתם על החשבון אשר כתבנו לדעת רבינו (-הרמב"ם) כי עליו אנו סומכים בכל המלכות הזה" (מצרים).

אולם הפרשה לא נסתיימה בכך ולאחר שנים מועטות, בשנת רצ"ב, נתעוררה שוב שאלת קביעות שנת השמיטה, והרלב"ח בירר את הבעיה באריכות (תשובה קמ"ב). בתשובתו זו משתדל הרלב"ח להתאים את הדעות השונות בנידון ומגיע לידי מסקנה ברורה "שיש לשמור שנה אחת בלבד, שנת רצ"ב, שכן ספיקא דרבנן לקולא היא" וכן בתשובה אחרת (סי' קח) הוא עונה בקצרה "על דבר מתי היא שנת השמיטה - דע שהיא השנה הבא שנת רצ"ב).

הכרעתו של הרלב"ח נתקבלה על דעת כל גדולי הדור בדבריו של בעל ספר חרדים:

"בימי הגאון רלב"ח ז"ל קם מי שרצה לחלוק - - - אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפת והסכימו כולם לדעת אחד - - - וכולם הסכימו לדעת החכמים הקודמים וכן פשט בכל תפוצות ישראל, הקרובים והרחוקים".

גם בשמיטות שלאחר מכאן נמשכו הבירורים בדבר קביעות השנה אולם כל גדולי הדור הלכו בעקבות הרלב"ח וחכמי ירושלים. מהר"י קארו כותב בתשובותיו ("אבקת רוכל", ס' ד') "שכבר עלתה הסכמת כל החכמים ז"ל היום ארבעים או חמישים שנה וקבעו שנת השביעית כשנה ידועה".

ר' יששכר בן סוסאן בעל "תיקון יששכר" מעיד שבשנת רצ"ט הכריזו על השנה שהיא שנת שמיטה וכן צוינה שנת השמיטה הנ"ל בלוח שהיה שולח מדמשק לק"ק סיציליה. אף לפני רבי שמואל בן מודינה. גדול רבני שלוניקי (הרשד"ם), הובאה שאלה זו להכרעה על ידי חכמי צפת ואף הוא הלך בעקבות הקביעות של הרלב"ח, מתוך תשובתו (יו"ד ס' קצ"ג) אנו למדים כי חכמי צפת נידו והחרימו לשומרי שביעית שלא ינהגו מנהג חסידות וישמרו שנה נוספת מספק ומאז חדלו הערעורים על קביעות שנת השמיטה.

בפני הרב המבי"ט שעסק הרבה בבירור הלכות התלויות בארץ, הובא "קונטרס שנשלח על ידי ר' יהודה למשפחת ענקיים להרב יצחק הכהן איטלינאו". שניהם חכמי איטליה שהתיישבו בארץ ישראל, בו ערער על הקביעות המקובלת בשנת השמיטה. המבי"ט, כהרלב"ח בשעתו, ליבן את שאלת קביעות השנה מכל צדדיה והלך אף הוא בעקבות הרלב"ח ששנת רצ"ב הייתה שנת השמיטה וכו'.

שנים מספר לאחר מכן נחלקו הר"י קארו והמבי"ט שניהם מתלמידי הר"י בירב, בשאלה הקשורה בשמיטה, אולם הפעם לא נסב הויכוח על שאלת הקביעות שהגיעה כבר לכלל הכרעה. השניים נחלקו בשאלת פירות שביעית שגדלו בקרקע של גויים אם יש להם קדושת שביעית, והמחלוקת נסבה בשאלה אם יש קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ויתר מצוות התלויות בארץ.

הרב המבי"ט עסק הרבה בהלכות שביעית והשתדל להחזיר עטרה ליושנה כדבריו:

"בדורות שעברו נידלדלו ישראל מן הגזרות מן המסים והארנונות עד שכמעט נשתכחה תורת ארץ ישראל מפיהם"

ועם ראשית ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל לאחר גירוש ספרד הובאו לפני שאלות התלויות בארץ להכרעה הלכתית; "מימי חרפי, מקדמוני, בשנת רפ"א - כותב המבי"ט בתשובותיו (ח"ג סי' מ"ה) - הייתי מן הראשונים לכל דבר שבקדושת ארץ ישראל" ובתשובה אחרת (סי' מ"ה) הוא מציין:

"משנת ה' רצ"ב שנת השמיטה עד שנת השל"ד שהם שש שנות שמיטה כתבתי בכל שמיטה שפירות הגדלים בקרקע הגוי בארץ ישראל שאינם חייבים בתרומות ומעשרות בשנת השמיטה אפילו מירחן הישראלי וגם שהגדל בקרקע הגוי בשנת השמיטה יש לו דין פירות שביעית - עם כל זה בכל שנת שמיטה הייתי מוסיף לקח בראיות ממה שנתחדש לי בספרים ופוסקים שלא הבאתי קודם".

אולם מרן הר"י מקארו התנגד נמרצות לדעתו של המבי"ט וטען שפירות שביעית בקרקע של נכרי אין עליהן קדושת שביעית ועל כן הם חייבים בתרומות ומעשרות.

כן נשאל המבי"ט על "בני הכפרים הזורעים בכל שנה חטים ושעורים וזרעונים וצמר גפן ושאר דברים היאך יתנהגו בעניין תרומות ומעשרות ושביעית שהיא שנתנו" והוא פוסק לגבי פירות האילנות אין לבעליהן שום זכות יותר מאחרים אלא הם הפקר לכל ויקחו מהם לביתם ויאכלו כמה שירצו בקדושת פירות שביעית. שם הוא מזכיר גם את "עלי האילנות של תותים שלוקטים להאכיל לתולעים המגדלים המשי".

גידול תותים לצורכי תעשיית המשי היה מקובל בארץ ישראל גם בעשרות השנים שלאחר מכן, והמהרי"ט נשאל בשנת שס"ב מכפר בוקייע (פקיעין) אשר בגליל העליון "נשאלתי בתותים הללו שמאכילין העלים שלהם לתולעי המשי אם מותר לעשות כן בשביעית".

הרב המבי"ט עמד על משמר השביעית ולגבי בני הכפרים הזורעים שנה שנה הוא מזכיר "שעשינו להם התראה שלא יזרעו בשביעית" ואם "עברו וזרעו - והיה הדין לעקור" אולם

"אם יתברר שהיו לוקחים מהם החלק הנוגע למלך אפילו שלא יזרעו לא נאסר עליהם הפירות מלאכלם בקדושת שביעית, כי גם אנו (המתירים) אם היינו יודעים שהיו לוקחים מהם אפילו בלי זריעה לא היינו מתרים בהם". (ח"ג ס'י מ"ו).

יש לציין כי עוד בראשית המאה שלישית הובאה לפני רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) שאלה על מעמדה של עזה לגבי הלכות התלויות בארץ, ואותה שאלה נשאל לאחר כמה עשרות שנים גם המהרי"ט, הרואה אותה כארץ ישראל ממש "פוק חזי מה עמא דבר, שהרי כל ישראל אשר ישבו בה מעולם ומשנים קדמוניות, מעולם החזיקוה לעניין תרומות ומעשרות ושביעית".

מהר"י מטראני, בנו של המבי"ט, נדרש להחליט על מעמדה של צידון "לעולם החזיקו בה שהיא חוץ לארץ - מהו לזרוע בה בשביעית" ואילו בן דורו מהר"ם גלנטי שלפניו הובאה שאלת אריסים יהודים בארץ ישראל המעבדים "קרקעות שהם מנהר קאסומיה ולהלן לצד צידון מה יעשו בשביעית בשעה הבאה שהיא שנת שמיטה, איך יתנהגו בה, בשביל הגויים שמאיימים אותם שייקחו מהם שוורים וכל כלי המחרשה ושאר דברים".

במשך מאתיים השנים הקרובות אין בידינו כל ידיעות נוספות על התיישבות חקלאים בארץ ישראל ורק במחציתה של המאה השישית נשאל הר' מרדכי שמואל רובין, מגדולי רבני ארץ ישראל בעל שו"ת "שמן המור" על "איש ישראל שהיה לו כרם בחברון - מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה" ואחר שקלא וטריא בהלכה הוא מתיר "למכור לנכרי את הקרקע וכל הנטיעות אשר עליה לזמן של שתי שנים" והוראה זו היא ששימשה יסוד ל"היתר המכירה".

עם ראשית הישוב החקלאי בארץ ישראל לאחר עליית "בילו" נתחדשה שוב בעיית השמיטה ולקראת שנת השמיטה תרמ"ט הועלתה הבעיה על שולחן הדיונים, בשנה ההיא כבר היו קיימות המושבות: ראשון לציון, עקרון, נס ציונה וגדרה, בשפלה ובשרון, וכן ראש פינה ויסוד המעלה בגליל העליון והשמטת השדות בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע הייתה עלולה לערער לחלוטין את מאמצי המוסדות המיישבים בימים ההם: פקידות הברון רוטשילד ו"חובבי ציון".

הגאונים ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק, ר' ישראל יהושע מקוטנא ור' שמואל זנויל קלפפיש מוורשא שלושתם - גדולי הדור ההוא, נועד לדיון בדבר ובהסתמכם על דעת ה"בית יוסף" שיש קניין לנכרי להפקיע מן המצוות - והמציאו את "היתר המכירה" ואף הגאון רבי יצחק אלחנן הצטרף אליהם.

על יסוד היתר המכירה, לפיו מופקעות הקרקעות השייכות ליהודים מרשות בעליהם ומועברות לרשותו של נכרי למשך שנת השמיטה הורשו איכרי המושבות להמשיך בעיבוד הקרקעות בהגבלות מסוימות ובתנאים מסוימים.

הרב ר' נפתלי הירץ שכיהן בשנים ההם כרבה של יפו והמושבות הוסיף תיקונים מסוימים בנוסח שטר המכירה ואחריו הרחיב וביסס את ההיתר מרן הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן אחריו כרבו של הישוב החדש והנוסח שלו הונהג על ידי הרבנות הראשית לישראל עד היום הזה, בשינויים הנדרשים לפי המסיבות המשתנות.

במבוא לספרו המיוחד "בת הארץ" על הלכות שביעית, מרחיב הרב קוק את הדיבור על יסודות ההיתר ומטרתו היא:

"להמליץ על אחינו יושבי אדמת קודשנו הסומכים על ההיתר הנהוג משמיטות שעברו, על פי הוראות חכמים שמצאו את הדבר נכון להורות בו הלכה למעשה להוראת שעה"

והוא מוסיף:

"אבל חלילה וחלילה לדון מזה איזו התרשלות מקיום המצווה הקדושה והחביבה הזאת לכל אשר נתן ה' רוח טהרה בלבו ודי אומץ ובטחון בנפשו לעשות ולקיים את כל פרשת השמיטה כהלכתה וכמאמרה".