פולמוס צפת בדין פירות נכרים בשמיטה
יהודה איזנברג
מתוך שנתון היכל שלמה, "שנה בשנה" תשס"א
קדושת שביעית בפירות נכרי
השאלה הראשונה היא אם יש איסור ספיחין בפירות שעלו בשדה נכרי. מן התורה, צמחים שעלו מאליהם בשנת השמיטה מותרים באכילה, ויש בהם קדושת שביעית. חכמים גזרו איסור על ירקות שהחלו גידולם בשנת השמיטה, או גידולי גרעין שהגיעו לשליש גידולם בשנת השמיטה. איסור זה נקרא "איסור ספיחין", והוא נגזר כדי שלא יזרעו את השדות בסתר, ויאמרו שהגידולים הם מספיחי השנה שעברה, ועלו מאליהם. אם הנכרי מגדל צמחים בשדהו, אין משמעות לאיסור ספיחין, שהרי אין עליו איסור לזרוע בשמיטה. השאלה היא אם יש בגידולים אלה קדושת שביעית, ואז הם פטורים ממעשרות, או שכל מה שעלה בשדה נכרי אין בו כל דין שביעית, ולכן אם ישראל יסיים את המלאכה בשדה ("מירוח"), יהיו הפירות חייבים בתרומות ובמעשרות.
מדברי הרמב"ם קשה להסיק מסקנה ברורה. וכך כותב רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ד,כט: "נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם". מה פירוש "פירותיה מותרין"? מותרים מאיסור ספיחין, או פטורים משאר איסורי שביעית, ואין בהם חובת ביעור, ומותר לייצא אותם לחו"ל?
שאלה שניה הקובעת את דין הפירות היא אם יש קניין לנכרי בארץ ישראל. אם יש לנכרי קניין, אזי האדמה שקנה הופקעה מקדושתה, וגידוליה לא יהיה בהם קדושת שביעית. אם אין לנכרי קניין - האדמה בקדושתה עומדת, ויהיה בפירות קדושת שביעית. איסור ספיחין, כאמור, לא יהיה על פירות אלה, כי האיסור הוא גזירה על ישראל שלא יזרע בסתר, ואילו -לנכרי מותר לזרוע בשביעית.
השאלה אם יש לנכרי קניין בארץ ישראל, יש לה השלכות מעבר לעניין הקדושה בפירות שדהו. שאלה זו קובעת את ההתייחסות להיתר מכירת הקרקעות בשביעית: אם אין לנכרי קניין בארץ, אין תוקף למכירת הקרקעות, והיתר שביעית אינו תקף. בהמשך הדברים נראה כי ברקע הויכוח בדורות האחרונים נמצא היתר המכירה, והויכוח על דינם של פירות הנכרי הוא בעצם ויכוח על היתר המכירה.
הפולמוס בצפת
רבי יוסף קארו פסק שאין בפירות נכרים קדושה, והם חייבים במעשרות, אם גמר המלאכה נעשה בידי ישראל. המבי"ט פסק שיש קדושת שביעית בפירות נכרים. מחלוקת זו נמשכה ארבעים ושלוש שנים, שבע שמיטות: משמיטת רצ"ב (1532) ועד שמיטת של"ד (1574). המחלוקת קיימת עד היום, והוא משקפת שני מנהגים: מנהג ירושלים הוא כמנהג רבי יוסף קארו, הפוסק שאין קדושה בפירות נכרי. ואילו מנהג בני ברק, שהנהיגו ה"חזון איש", הוא כשיטת המבי"ט והמהרי"ט, הפוסקים שיש קדושה בפירות אלה.
במאמר זה נעמוד על דרכי הויכוח במחלוקת זו, נעמוד על מקצת ההוכחות שהובאו על ידי החולקים, ונבחן את השתקפות המחלוקת בימינו. נתרכז בעיקר בדרך בה השתמשו בעלי הדעות השונות בעדויות שהיו לפניהם, וכיצד סתרו את נקודת המבט המתנגדת לשיטתם העקרונית. נקודת המוצא היא דבריו של רבי יוסף קארו, בספר "אבקת רוכל".
1. שו"ת "אבקת רוכל" סימן כד
וזה לשוני מה שכתבתי אז: ראיתי מה שטען בקונדריסו לנהוג דיני שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ, ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן. דמה שהביא ראיה מדתניא בתוספתא "אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית", איכא למימר דהיינו דווקא בפירות שגדלו בשדה ישראל...
יוסף קארו
אח"כ כתבו לי מירושלים תובב"א, כי כן מנהגם מימי קדם, להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל, וכמו שכתבתי והנהגתי.
אח"כ כתבו לי מירושלים תובב"א, כי כן מנהגם מימי קדם, להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל, וכמו שכתבתי והנהגתי.
גם אלה דברי הצעיר יוסף קארו
דברי רבי יוסף קארו מתייחסים תחילה לקונטרסו של רבי שלמה סיריליו (נפטר בירושלים 1558). בקונטרס זה פוסק שיש קדושת שביעית בפירות שביעית, ורבי יוסף קארו מציין שאין בראיותיו לבטל מנהג קדמונים. יש לשים לב כי רבי יוסף קארו מזכיר את מקורו הקדום של המנהג שהנהיג: כך הוא בצפת, וגם מירושלים כתבו לו שזה מנהגם: שאין קדושת שביעית בפירות הנכרי.
בספר "אבקת רוכל" מובאת תשובתו של המהרי"ט ותגובת רבי יוסף קארו עליה:
2. שו"ת "אבקת רוכל" סימן כה
כתב עוד הח"ר משה מטראני נר"ו על הנזכר, וזה לשונו:
כוח מעשה ידי הגדתי, זה לי כ"ח שנים, משנת הרצ"ב [1532] עד שנת השגי"ח [1560], שנות ארבע שמיטות, ובכל שמיטה ושמיטה לא מנעתי עצמי מלהתעסק ולעיין בעניין דיני השמיטה, בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י, ואם נתמרחו ע"י ישראל, אם יהיו חייבים תרומות ומעשרות. ומאז כתבתי שהיו פטורים, וגם שהיה בהם דין שביעית, וכמו שהבאתי ראיות לזה מהסברא, משנה וברייתא ותוספתא וירושלמי ודברי המפרשים, ועוד הוספתי ראיות בכתב בשנת הרצ"ט [1539] שהייתה שנת השמיטה, ומאז עד עתה הייתי מורה לשואלים ממני בשנת השמיטה על חיוב תרומה ומעשר, שלא היו חייבים.
ועתה בשמיטה זו ראיתי את הח' הר' יוסף נר"ו, שהיה מורה להפריש תרומה ומעשר, ושלח לי שאשלח לו טופס מה שכתבתי על עניין זה, ושלחתי לו, וכתב דחיות על הראיות אשר כתבתי, ועל דברי המפרשים ז"ל, כמו שכתוב בכתבו. ואצלי הם דחיות בקש, ואיני חושש להשיב על מה שטען עלי, אלא על מה שטען על דברי המפרשים ז"ל, אשר נראה בפירוש ממה שכתבו, שפירות שגדלו בקרקע הגוי בא"י הן באיסור שביעית...
אמר יוסף קארו:
אחר שכתב החכם הר' משה מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו. ובשמיטה זו, שהיא שנת השל"ד [1574], הקשה את רוחו ואמץ את לבבו, לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר, ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים, וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי, שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית, כמו בשאר שנים.
דברי רבי יוסף קארו מתייחסים תחילה לקונטרסו של רבי שלמה סיריליו (נפטר בירושלים 1558). בקונטרס זה פוסק שיש קדושת שביעית בפירות שביעית, ורבי יוסף קארו מציין שאין בראיותיו לבטל מנהג קדמונים. יש לשים לב כי רבי יוסף קארו מזכיר את מקורו הקדום של המנהג שהנהיג: כך הוא בצפת, וגם מירושלים כתבו לו שזה מנהגם: שאין קדושת שביעית בפירות הנכרי.
בספר "אבקת רוכל" מובאת תשובתו של המהרי"ט ותגובת רבי יוסף קארו עליה:
2. שו"ת "אבקת רוכל" סימן כה
כוח מעשה ידי הגדתי, זה לי כ"ח שנים, משנת הרצ"ב [1532] עד שנת השגי"ח [1560], שנות ארבע שמיטות, ובכל שמיטה ושמיטה לא מנעתי עצמי מלהתעסק ולעיין בעניין דיני השמיטה, בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י, ואם נתמרחו ע"י ישראל, אם יהיו חייבים תרומות ומעשרות. ומאז כתבתי שהיו פטורים, וגם שהיה בהם דין שביעית, וכמו שהבאתי ראיות לזה מהסברא, משנה וברייתא ותוספתא וירושלמי ודברי המפרשים, ועוד הוספתי ראיות בכתב בשנת הרצ"ט [1539] שהייתה שנת השמיטה, ומאז עד עתה הייתי מורה לשואלים ממני בשנת השמיטה על חיוב תרומה ומעשר, שלא היו חייבים.
ועתה בשמיטה זו ראיתי את הח' הר' יוסף נר"ו, שהיה מורה להפריש תרומה ומעשר, ושלח לי שאשלח לו טופס מה שכתבתי על עניין זה, ושלחתי לו, וכתב דחיות על הראיות אשר כתבתי, ועל דברי המפרשים ז"ל, כמו שכתוב בכתבו. ואצלי הם דחיות בקש, ואיני חושש להשיב על מה שטען עלי, אלא על מה שטען על דברי המפרשים ז"ל, אשר נראה בפירוש ממה שכתבו, שפירות שגדלו בקרקע הגוי בא"י הן באיסור שביעית...
אמר יוסף קארו:
אחר שכתב החכם הר' משה מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו. ובשמיטה זו, שהיא שנת השל"ד [1574], הקשה את רוחו ואמץ את לבבו, לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר, ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים, וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי, שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית, כמו בשאר שנים.
נאם הצעיר יוסף קארו
הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב, והיא כתיבת ידו ממש. וכל הנזכר אות באות. חתמנו שמותנו.
הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב, והיא כתיבת ידו ממש. וכל הנזכר אות באות. חתמנו שמותנו.
משה גאלאנטי
את האישור וקיום הדברים נותן רבי משה גאלאנטי, מגדולי חכמי צפת, תלמידו של מרן בהלכה ושל רבי משה קורדובירו בקבלה.
דבריו של מהרי"ט ותשובת רבי יוסף קארו מכניסים למחלוקת פן נוסף: מתשובה זו עולה כי בצפת הורו בתחילה הוראות סותרות: מהרי"ט הורה לנהוג קדושה בפירות ולא לעשרם, ואילו רבי יוסף קארו הורה לעשר ולא לנהוג קדושה. מדברי רבי יוסף קארו עולה כי המחלוקת עברה למסלול חריף יותר: בבתי הכנסת בצפת הכריזו בגזירת נידוי שחייבים לעשר את פירות השביעית שגדלו בשדה נכרי.
סיכום הדברים עד כאן מעלה עובדות אלה:
1. רבי יוסף קארו מדווח על מנהג קדמונים, בירושלים ובצפת, להפריש תרומות ומעשרות מפירות נכרי שנמרחו בידי ישראל בשביעית.
2. בבתי הכנסת בצפת הכריזו נידוי על מי שאינו מעשר פירות אלה.
3. רבי משה מטראני פסק שיש קדושה בפירות, ועל כן אין לעשר אותם.
"ספר חרדים"
רבי אלעזר אזכרי, כתב את "ספר חרדים", ובו פרק על מצוות התלויות בארץ. הפרק נכתב בשנת 1588, 13 שנים לאחר מותו של רבי יוסף קארו, 8 שנים לאחר מותו של רבי משה מטראני. הוא מתאר את המחלוקת בדרך אחרת.
3. רבי אלעזר אזכרי, "ספר חרדים"
גם פירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית, או מה שזרע כשבאו ליד ישראל, מוכח בהדיא מכל מה שכתבנו למעלה, דהם כגדלו בקרקע ישראל דמי, ופטורין מן התרומות ומן המעשרות. וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר"ר משה מטראני ז"ל. גם גדול הדור, כבוד מהר"ר יוסף קארו זצ"ל בסוף ימיו, כשחיבר שולחן ערוך, כתב סתם "שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות", ולא חילק בין פירות הנכרי לפירות ישראל. וכן עמא דבר.
בדברי רבי אלעזר אזכרי שינוי ממה שעלה מתשובות "אבקת רוכל": הוא מוסר כי המנהג בצפת הוא לא לעשר פירות נכרים, והוא אף טוען כי רבי יוסף קארו שינה את דעתו בסוף ימיו. הטענה האחרונה קשה: ההלכה בשלחן ערוך, על פיה מנסה להוכיח כי רבי יוסף קארו פסק שאין לעשר פירות נכרי, נכתבה אחרי שמיטת 1553, כפי שמפורש ביו"ד של"א י"ט. התשובה ב"אבקת רוכל" נכתבה בשנת 1574, שנה לפני מותו. מכאן שאין רבי יוסף קארו יכול לחזור בו מדבריו ב"אבקת רוכל", בהלכה שכתב בשלחן ערוך, עשרים שנה לפני כן.
וכבר עמד על עניין זה החיד"א בברכי יוסף, ואחריו החזיקו רבים. להלן דבריו של הרב יצחק יעקב וייס ז"ל, שהיה דיין באנגליה, ולאחר מכן דיין בעדה החרדית בירושלים:
4. שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן קכח:
ובהיותי בזה אזכיר לפלא דברי החרדים (פ"ז בעניין הפרשת תרומות ומעשרות בשביעית), הביא פלוגתת המבי"ט והב"י בפירות שגדלו בקרקע של נכרי, ופסק כהמבי"ט, וכתב בזה"ל: "גם גדול הדור כבוד מהר"ר ר' יוסף קארו ז"ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם 'שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות', ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל, וכן עמא דבר" עכ"ל.
ובספר ברכי יוסף [להחיד"א] יו"ד (סי' של"ה) טען על זה, דבשלחן ערוך שם כתב ששנת השמיטה שנת שי"ג (1553), ובתשובת "אבקת רוכל" (סי' כ"ה) שכתב בשנת של"ה (1574), שנה קודם שנלקח ארון הא', מבואר שעמד בשיטתיה, והרב מהר"ם גאלנטי העיד שהוא כתב ידו עיי"ש. ואנכי בעניי מצאתי בתשובת מבי"ט (ח"א סי' של"ו), שכתב בשנת השגי"ח (היינו ה' שכ"א - 1561), שכתב בזה"ל: "ועתה בשמיטה זו ראיתי את החכם הר"ר יוסף נר"ו שהי' מורה להפריש תרומה ומעשר, ושלח לי שאשלח לו טופס מה שכתבתי על עניין זה, ושלחתי לו, וכתב דחיות" וכו' עכ"ל. והן המה התשובות שנדפסו בספר "אבקת רוכל" (מסי' כ"ב ולהלן) עיי"ש. וא"כ יש מיניה וביה סתירה להא לומר שחזר בש"ע, דהרי נכתב בשנת ה' שי"ג, והתשובות הנ"ל נכתבו בשנת שכ"א.
ועיין בספר "חזון איש" שביעית (סי' כ') מזה.
הדור השני: מהרי"ט
דור אחד לאחר רבי יוסף קארו והמבי"ט, כותב מהרי"ט, בנו של המבי"ט, תשובה בנדון. ואלה דבריו:
5. תשובות מהרי"ט, חלק א סימן מג
"על גידולי שביעית בקרקע הנכרי, מזה כמה הורה אבא מארי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית, ופטורים מן המעשרות. וכן היה מורה ובא בכל שנה שביעית הלכה למעשה, והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה. אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, שיש בדבר הפסד פירות שביעית, ולא היה מי שערער בדבר.
ועתה הראו לי נוסח הפסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר, הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".
בתשובה זו תוספות על הידוע לנו עד כה:
1. רבי יוסף קארו היה מעשר בלא ברכה, בגלל המחלוקת אם יש קדושה בפירות.
2. המבי"ט וחכמים שעמו "הכריחו ... בפומבי שלא יעשרו כל עיקר".
מה משמעות הביטוי "הכריחו"? האם הכוונה היא שכפו על בני צפת שלא יעשרו? ואם כפו, את מי כפו לעשות כדבריהם? ואם היה צורך בכפייה, כיצד "לא היה מי שיערער בדבר"? ושוב: אם הכל הסכימו עם הכפייה, מדוע שבו והראו למהרי"ט את דברי רבי יוסף קארו?
דומה כי התשובה תבוא אם נפרש את המונח "הכריחו" במשמעות "הוכיחו". כך משמעות המונח במקורות נוספים: ב"אבקת רוכל" כה, בדברי מהרי"ט עצמו: "והרי הוא מוכרח שהברייתא דברה בפירות של קרקע גוי". בשו"ת מהרש"ל סימן מא: "שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין". בשו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים שטז: "אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית וכן הכריחו האחרונים ז"ל". מכל אלה עולה כי "מוכרח" - משמעו מוכח, במשמעות של הוכחה נמרצת.
ועדיין יש שני מקורות סותרים זה את זה: מצד אחד המקורות מחוגו של רבי יוסף קארו, המעידים כי היה איתן בדעתו שיש לעשר, אף נידה את אלה שאינם מעשרים, ולא חזר בו מעמדתו עד שנה לפני מותו. וכך עדויות על הנוהג בירושלים ובצפת, שמעשרים פירות נכרי, ועדותו של רבי משה גלאטאני, תלמידו של רבי יוסף קארו, על נאמנות התשובה. מצד שני עדותם של רבי אלעזר אזכרי ומהרי"ט, שגם רבי יוסף קארו גמגם בדבר, ושהמנהג השתנה, ושהכריחו שיש קדושה בפירות נכרי.
ניסיון לפתור את הקושי הזה ניתן למצוא בדברי החיד"א:
6. החיד"א, "ברכי יוסף" של"א
...והקרוב אלי, דמכי סליק ר"ב לבי קיברי [=כאשר נטה מרן למות], והייתה מנוחתו של מרן זצ"ל, הנהיג הרב המבי"ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו. ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים, מ-ש"מ (=1580) עלה אל האלוקים. יתכן דבשנת של"ה (1575) עצמו, איזה חדשים קודם שנפטר מרן, והיה שוכב בדמשק בחוליו אשר מת בו. ובו בפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית, גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל, שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר. והיינו דכתב הרב מהרימ"ט 'אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו', כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחבריו אחר פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו לרבנן דהוו סברי כמרן, שלא יעשרו, ומשם גמרי שלא לעשר בצפת ת"ו. והיינו דכתב הרב ספר החרדים 'וכן עמא דבר'.
אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו, או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה (ר' יונה נבון) בספרו הבהיר "נחפה בכסף" י"ד סוף סימן ד', שכתב משם מהרי"ט, שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עימהם הסכים שלא לעשר, עיי"ש, דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד, שהייתה השמיטה האחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא [=עד יום קבורתו], הנה זה עומד מרן בסברתו, אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלים ת"ו לעשר.
הפתרון של החיד"א הוא זה: רבי יוסף קארו אמנם לא חזר בו מדעתו, ולכן דברי רבי משה גלאנטי נאמנים. אבל שעה שרבי יוסף קארו חלה את חוליו אשר מת בו, התחזק המבי"ט וכפה את דעתו על חכמי צפת. ולכן "ספר חרדים" יכול לציין כי כן המנהג בצפת. החיד"א מפרש "הכריחו"=כפו, ולכן הוא מנסה להסביר כיצד ייתכנו שני הדברים כאחד: שרבי יוסף קארו לא חזר בו מדבריו, ובכל זאת כפו את הציבור לנהוג בניגוד לדעתו. הפתרון: הכפייה הייתה בשנת מותו, שעה שהיה בדמשק, חולה.
רבי ישעיה הלוי הורביץ: השל"ה
בשנת שפ"ב [1622] עולה לארץ רבי ישעיה הלוי הורביץ, בעל "שני לוחות הברית" (של"ה). וכך הוא כותב על פירות נכרי:
7. "שני לוחות הברית", שער האותיות נז,א
ומאחר שאין קניין לכותי בארץ ישראל להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל כותי לאכול בקדושת שביעית, רק כל מה שיש אצל כותי דינו כספיחין, אע"פ שזרע בידים. מכל מקום הכותי אינו מצווה על שביעית, ואצל ישראל הוא כספיחין העולה מאליהן, ודינם שהם מותרים לאכול בקדושת שביעית... וכן שמעתי שאנשי מעשה פה בירושלים היו נוהגין כן שלא לקנות מכותי.
השל"ה מקבל את עמדתו של המבי"ט, שיש קדושה בפירות נכרי.
רבי ישראל משקלאוו
מאתים ושלושים שנה אחרי רבי אלעזר אזכרי עולה לצפת רבי ישראל משקלאוו, והוא מפרסם את ספרו "פאת השלחן". הוא כותב כדעת רבי יוסף קארו:
8. "פאת השלחן" סימן כג סעיף יב
עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית, פירותיה מותרים... ומותרין לאוכלם בלא קדושת שביעית, וחייבים בתרומות ומעשרות ויפריש מעשר עני (כפתור ופרח ו"בית יוסף" ורמ"א ורדב"ז ומהר"ם חביב ושאר פוסקים). וי"א דאין מותרים רק בקדושת שביעית ופטורים מתרומות ומעשרות (מבי"ט ומהרימ"ט) וסברא ראשונה עיקר. ומפרישין תרומות ומעשרות ומעשר עני בלא ברכה.
ובביאורו "בית ישראל" הוא מפרש:
9. "בית ישראל" (על "פאת השלחן" עמ' קו)
"וודאי דעד עלותו למרום החזיק כפי פסקו, וכן המנהג גם עתה בכל ארץ ישראל. ומ"ש מהרימ"ט, ובתריה גריר החרדים, דמרן "בית יוסף" חזר ונהג כהמבי"ט, כבר גלוי וברור מדברי מרן הקדוש האחרונים בשנת של"ד - שביעית האחרונה שבימיו - וחותמו אמת, דעד סוף ימי חייו החזיק בדעתו. וכל הרבנים עמו, וכן נהגו בירושלים בימי הרלנ"ח. (=רלב"ח: רבי לוי אבן חביב, גדול חכמי ירושלים בימי ר' יוסף קארו) רק אשר כתב מהרימ"ט משמועתו, ודאי מפני שהוא נשאר קטן מאביו ז"ל כמ"ש בהקדמתו להמבי"ט, ואח"כ שמע מתלמידיו מה שהנהיג אביו טרם נודע למרן הקדוש ורוב בנין ומנין חכמי העיר וגזרו בחרם מרבנן להחזיק כדעת מרן, וכל הגדולים שעמו, ולא סיימוהו קמיה, ובתריה גריר החרדים שהיה בדור שאחריהם, וכן של"ה שהיה בדורות אחריהם".
רבי ישראל משקלאוו מפרש את הסתירה בין המקורות בדרך הפוכה מזו שפירש אותה החיד"א. הפירוש הנכון הוא של רבי יוסף קארו. דברי מהרי"ט אינם מדויקים, כי הוא היה קטן במות אביו (בן 12 שנים היה), והמסורות שקיבל מתלמידי אביו לא היו מדויקות. הם תיארו בפניו את המצב לפני שרבי יוסף קארו הטיל חרם על מי שאינו מעשר את הפירות. והוא חשב שמצב זה הוא המצב הרגיל. אחריו הלך רבי אלעזר אזכרי, שתיאר גם הוא את המצב כאילו הכל נוהגים כשיטת המבי"ט, ואחריו נגרר השל"ה.
ה"חזון איש"
בדברי ה"חזון איש" אנו עוברים לדיון בנושא בדורנו. ה"חזון איש" התנגד נמרצות למכירת הקרקע לנכרי כדי להפקיעה מקדושת שביעית, משום שלדעתו אין קניין לנכרי בארץ ישראל. על פי עמדה עקרונית זו הוא סבור כי תהיה קדושה בפירות שביעית שגדלו על אדמת נכרי. ואלה דבריו:
10. רבי אברהם ישעיהו קרליץ, "חזון איש" שביעית כ:כז
בדין קדושת שביעית בפירות של נכרי, שכתבו שדעת רוב אחרונים שאין בהן קדושת שביעית, לא ידענא מי המה. שהרי דעת הרי"ק הובא בכסף משנה ז:ג שיש בהן קדושת שביעית.
דעות הסוברים שיש קדושה
וכן כתב בפשיטות ב"ספר חרדים" וזה לשונו: "וגם בפירות שגדלו בקרקע גוי בשביעית, או מה שזרע, כשבאו לידי ישראל מוכח בהדיא מכל מה שכתבנו למעלה, דהם כגדלו בקרקע ישראל, ופטורין מן התרומות ומן המעשרות, וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מו"ה משה מטרני ז"ל, גם מו"ה גדול הדור כבוד ר"י קארו זצ"ל בסוף ימיו וכו', וכן עמא דבר".
וכן כתב השל"ה, וזה לשונו: "ומאחר שאין קנין בא"י להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל כותי לאכול בקדושת שביעית" כו'. ולהלן הוא כותב: "ונמצינו למידין, שכל פירות שקונה ישראל בשביעית, כל קדושת שביעית נוהג בהם" כו'.
והנה מבואר דעת מבי"ט ומהרי"ט ומהר"י קורקוס והחרדים והשל"ה דנהוג קדושת שביעית בשל נכרי. והחרדים העיד שכן עמא דבר, וכולם סמכו בלשון רבנו (הרמב"ם) פרק ד הלכה כ"ט, שכתב גם "נכרי שקנה קרקע כו' פירותיה מותרין שלא גזרו" כו', ופירשו דזה טעם על הא דמותרין. דאע"ג דקדושת שביעית נהגא בשל נכרי, מ"מ איסור ספיחין לא נהגא, משום שהיא משום גזרה, ולא שייך בשל נכרי.
דברי "פאת השלחן" ותשובה לדבריו
וב"פאת השלחן" כ"ג, שתמך שאין קדושת שביעית בשל נכרי, ד"מותרין" היינו בלא קדושת שביעית, והא דהוצרך למיהב טעמא באיסור ספיחין שלא גזרו, היינו משום דאע"ג שאין קדושת שביעית בשל נכרי, יש מקום לומר דספיחין אסורין, כיוון דאין איסור ספיחין משום קדושה, אלא מגדר מלתא, שלא יזרע. ולזה כתב רבנו, דמ"מ בשל נכרי לא גזרו.
ואמנם בלשון רבנו (הרמב"ם) בתשובה כ"ב מבואר בהדיא, דזה שהוא מדרבנן גורם היתר ספיחין בשל נכרי. ומתוך דבריו נלמד דלרבי עקיבא, דספיחין דאורייתא, גם בשל נכרי אסורין. ואילו ראה ה"פאת השלחן" לשון רבנו בתשובה ודאי היה מכריע על פיו.
ברור דברי "ספר חרדים"
והנה החרדים עמד בשנת שמ"ח, והיא שמיטה השניה אחר שנת של"ד. ואילו גזרו חכמים באיסור חרם לעשר, בוודאי לא היה הדבר משתנה בשנת שמ"ח. והחרדים מעיד "וכן עמא דבר", ואין ידוע לו כלל איסור. ואדרבא, אומר שמרן חזר בו סוף ימיו, וזה מכחיש בהחלט מה שנדפס ב"אבקת רוכל", שהכריזו איסור בשנת של"ד. ועל הדפוס אין לסמוך, שנדפס אחרי שנים רבות, והטעות סופר מצויות. ואפשר שצריך לומר שכ"ז, והחילוף בין כ' לל' מצוי, וכן בין ד' לז'. או שלא היה כת"י מרן כלל, ולא ידענו מי כתבה, וכתבה אחר מפי השמועה.
סוף דבר: עדותן של החרדים והשל"ה שהיו במקומו של הב"י (ר' יוסף קארו) וסמוכין כל כך למרן אי אפשר להכחיש. ונמצא דה"פאת השלחן" קבע המנהג להקל נגד המנהג הקדום להחמיר....
הסבר דברי החיד"א ב"ברכי יוסף"
אח"כ הגיע לידינו ספר "ברכי יוסף" וכתב דכתב יד מרן היה מקוים ע"י מהר"ם גלנטי ואין בו ספק. ויפה כתב ה"ברכי יוסף" דאחר שנידה ה"בית יוסף" בראשית שנת של"ד נשתנה המנהג בצפת עפ"י המבי"ט.
ואמנם מה שכתב ה"ברכי יוסף" שהיה הדבר אחר פטירת מרן או בחוליו שלא בהסכמתו, תמוה מאוד, דוודאי חכמי צפת שהסכימו עם מרן, לא היו עושין דבר נגד מרן ונגד דעת עצמן. גם לשון מהרי"ט מבואר שהכריחו למרן ונענה להם. ואם עדות הזקנים הייתה שלאחר פטירתו או בחוליו עשו כן, היה כותב כן בהדיא.
אבל עיקר דברי ה"ברכי יוסף" אינם מובנים, כי זו לא שכיח שגאון יחזור מהוראתו?! והלא קדוש מרן וכל החכמים כל מגמתם למען הדין והאמת, ושפיר יש לומר, דאחר הכרזת נידוי לעשר כי הדבר ספק וראוי להחמיר, הרבה עליו המבי"ט בראיות, וקם מרן בשיטת מבי"ט והתיר הנידוי ונתן להם רשות שלא לעשר, ומרן משך ידו, כי היה הדבר מרופה בידו, ולא עשה מעשה לצוות שלא לעשר, ואין כאן שום קושיא, ויהיה אמת מה שכתב החרדים דנהגו שלא לעשר.
ואפשר דמקצת חכמים חזרו לדעת המבי"ט, ונהיה רוב נגד מרן רבי יוסף קארו, והוכרע על פי הרוב, והוכרח מרן לבטל דעתו. ולכן לא ידעו אי גם "בית יוסף" חזר בו.
בכל אופן נתבאר שנהגו בצפת כהמבי"ט. ואף לדברי ה"ברכי יוסף" שהיה אחר פטירת מרן, מ"מ הוא מנהג כהלכה, כי לעולם ההלכה כשופט אשר בימים ההם. והנידוי שהכריז ה"בית יוסף" נתבטל, כיון שב"ד שלאחריו חלקו על עיקר דינו, וממילא אינו נוהג לדורות.
ואמנם העיקר כעדות מהרי"ט, שמרן בעצמו חזר בו.
...וכבר הוכרעה הלכה זו ע"פ דברי רבנו בתשובה, שנהוג קדושת שביעית בשל נכרי, וכמנהג הקדום, וכמו שכתבו הרי"ק מבי"ט מהרי"ט החרדים והשל"ה. וכן כתב הגאון בעל חיי אדם בהלכות א"י שחיבר, וכן המנהג ביישוב החדש.
ה"חזון איש" מבסס את פסקו על החכמים שחלקו על רבי יוסף קארו: מבי"ט ומהרי"ט ומהר"י קורקוס, החרדים והשל"ה. רבי יוסף קארו הזכיר את מהר"י קורקוס ואת המבי"ט, וכתב שאינו מקבל את דעתם. מהרי"ט, בנו של המבי"ט, פסק כאביו. השל"ה, שהובא למעלה, פסק גם הוא כשיטה זו.
ה"חזון איש" מקבל את דברי "ספר חרדים" כי רבי יוסף קארו חזר בו מדעתו, למרות הבעיה בתאריכים: שהרי "אבקת רוכל" נכתב שנה לפני פטירתו של רבי יוסף קארו, ושם הוא עומד על דעתו שאין קדושה בפירות נכרים. לטענה זו משיב ה"חזון איש", כי "אבקת רוכל" נדפס בסלוניקי, 1791, למעלה ממאתיים שנה אחרי מות מהרי"ק, ואין לסמוך עליו: או שהוא משובש, או שכתב אותו אחר. את דברי מהרי"ט "הכריחו אבא מרי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר" - מפרש ה"חזון איש" "שהכריחו למרן ונענה להם". וגם כאן, הפירוש של "הכריחו" במובן של כפו.
הרב עובדיה יוסף
הרב עובדיה יוסף מתייחס לבעיה אגב דיון בשאלה אם מותר להשתמש בשמן של שביעית להדלקת נר חנוכה או לייצוא לחו"ל. כיוון שרוב השמן הוא מתוצרת נוכרים, מתעוררת השאלה אם יש קדושה בפירות אלה.
כאמור, השאלה אם יש קדושה בפירות נכרי יש לה השלכות מעבר לדין הספציפי של השימוש בפירות. אם יש קדושה בפירות, כל היתר המכירה אין לו תוקף, כי עיקרו מכירת הקרקע לנכרי כדי להפקיעה מקדושתה.
ואלה דברי הרב עובדיה יוסף:
11. שו"ת יביע אומר חלק ג יו"ד סימן יט
(ו) ותבט עיני בשו"ת אמרי יושר (סי' ק), שהעלה במסקנתו לאסור הוצאת שמן שביעית לחו"ל, אף שמן של פירות עכו"ם. וכן אסור להדליק נר חנוכה (בחו"ל) בשמן של שביעית הבא מא"י, ואע"פ שרוב השמן הבא מא"י הוא של עכו"ם, יש לחוש להמבי"ט ודעימיה דס"ל דשביעית נוהגת בפירות של גויים...
יש לנהוג כשיטת ר' יוסף קארו
ולפע"ד, לעניין הלכה אין לנו לזוז מדברי מרן בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' כה) שהעלה שאין שביעית נוהגת בפירות של גויים. ע"ש. וכן פסק הרדב"ז ח"ה (סי' ב אלפים רכא) שאין דין שביעית נוהג בפירות של גוים בין להקל בין להחמיר (לענין תרו"מ). ע"ש.
והנה מרן בתשובת "אבקת רוכל" סיים בזה הלשון: אמר יוסף קארו, אחר שכתב ה"ר משה מטראני (המבי"ט) אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה ומיחו בידו. ובשמיטה זו שהיא שנת ה'של"ד הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר (צפת), ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי, שכולם יפרישו תרו"מ מפירות גוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית, כמו בשאר שנים. ע"כ. וקיים כתב ידו של מרן ז"ל, תלמידו הרב המוסמך המהר"ם גלאנטי ז"ל. ע"ש.
החרם שהחרימו בצפת מחזק את ר"י קארו
ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד קצב) בד"ה "ולעניין שנת השמיטה", מבואר שחכמי צפת ת"ו נידו והחרימו לשומרי שביעית, ע"ש. נמצא שלא רק על הפרשת תרומות ומעשרות גזרו בגזרת נידוי, אלא גם על שומרי שביעית (בפירות של גויים).
החיד"א מאשש את פסק ר"י קארו
ומרן החיד"א ז"ל ב"ברכי יוסף" (סי' שלא סק"י) האריך לדחות דברי האומרים שמרן ז"ל חזר בו בסוף ימיו, וכתב, שלכן הוצרך מהר"ם גלאנטי להעיד על כתב ידו של מרן בשנת ה'של"ד, שהייתה השמיטה האחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זיבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן ז"ל בסברתו. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחלה ועד סוף כרבני ירושת"ו לעשר. ...עכת"ד החיד"א ז"ל.
שיטת ה"חזון איש" היא נגד החרם שהוטל בצפת
...והנה חדשים מקרוב באו לנהוג להחמיר כדעת המבי"ט ע"פ הוראת מופת הדור ה"חזון איש" ז"ל שהכריע כן. ומסופקני אם לא יצא שכרם בהפסדם, כי מי לא יחוש לגזרת נידוי וחרם שהחרימו מרן וכל קדושים עמו להנוהגים דיני שביעית בפירות של גויים. ומכ"ש באתריה דמרן ז"ל, שבודאי היא חומרה המביאה לידי קולא.... וכנראה שנעלם מעיני המחמירים דברי מהרשד"ם הנ"ל, וסברו שלא החרימו חכמי צפת אלא להנוהגים לפטרם מדיני תרו"מ. (שהיא קולא גמורה). אבל להחמיר לנהוג בהם דיני שביעית לא החרימו, שהרי המחמיר תבוא עליו ברכה. אולם בהגלות נגלות דברי מהרשד"ם הנ"ל שהחרימו לשומרי שביעית, נראה דאיבעי לן למיחש טובא לדבריהם. ובפרט לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל.
... ולא מבעיא לדידן בני ספרד, דאזלינן בתר שיפולי גלימיה דמרן ז"ל בכל דבר אשר יאמר כי הוא זה, אלא אף לבני אשכנז, הואיל וגם הם נהגו בזה כדעת מרן, וכמו שפסק ה"פאת השלחן", אם יבאו לשנות איכא משום "לא תתגודדו".
...וכן דעת הגאון ר' יצחק אלחנן, וגאונים רבים אשר אתו, שהסכימו להיתר המכירה כנודע. וכן העלה הגרא"י קוק במבוא לספר שבת הארץ. ע"ש.
היתר המכירה בנוי על ההנחה שאין קדושה
...ונראה שעליהם כיון הגאון ישועות מלכו (חיו"ד סי' נג) שכתב בדבר השמיטה:
תמהני, שהלא היתר פשוט הוא למכור הקרקע לגוי, וכל ישראל שבחו"ל נוהגים כן, בין לעניין חמץ בפסח ומכירת בכורות, ובין לעניין אלה שיש להם כפרים ושדות בשבתות השנה. ובפרט כי גדולי רבני ספרד, אשר ציפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים ע"י מכירה, ע"י שיעבדו הגויים בשביעית. ואיך נוכל לעשות תורתם פלסתר. והאמת שע"י פחזותם של האשכנזים יצאה מכשלה גדולה שיעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם (אף בלי היתר המכירה). ומעולם לא עלה על דעתי שיהיה מי שחושש בזה להחמיר. עכת"ד.
...וכבר נודע בשערים המצוינים בהלכה שיטת הרבה מן הראשונים דס"ל שאין שביעית נוהגת בזה"ז אף מדרבנן. ...וע"כ בודאי דחזו לאצטרופי להקל בשעת הדחק גדול כזה, ע"י היתר המכירה. הגם שהיא הערמה גלויה.
ומיהו היכא דאפשר טוב לחוש לשיטת המחמירים לקנות בשביעית פירות מקרקע גוי, וכאשר הרבה חרדים חוששים לזה. והמחמיר בזה תע"ב. והמיקל לא הפסיד. וקצרתי מאוד בזה, בהיות שהדברים ידועים וגלויים לעין כל. ואכ"מ.
הרב עובדיה יוסף פוסק באופן נמרץ נגד השיטה שיש קדושה בפירות נכרי בשביעית. נקודת המוצא מצויה בסוף דבריו: היתר מכירת הקרקעות. כיוון שהתרנו את מכירת הקרקעות בשביעית, אי אפשר לנהוג קדושה בפירות העולם בקרקע של נכרי, כי אז אי אפשר להפקיע קדושה באמצעות מכירת הקרקע.
באשר למקורות הסותרים באשר לנוהג בצפת ובארץ בכלל, הרב עובדיה יוסף מתעלם מדברי "ספר חרדים", ומקבל באופן מלא את הכתוב ב"אבקת רוכל".
סיכום
לסיכום הטענות והתשובות להן, יש לזכור כי עדות על מנהג מקובל או על מעשה יש לה תוקף מיוחד. לכן הוקדש מאמץ להסביר את העדויות על שמירת הפירות בקדושת שביעית, או על הפרשת תרומות ומעשרות מהם לפי השיטות השונות. סיכום ההוכחות והדחיות ייתן תמונה זו:
רבי יוסף קארו, מקור 1, מציין כי מנהג קדמונים בצפת ובירושלים להתייחס לפירות שגדלו בשדה נכרי כפירות שאין בהם קדושת שביעית, וחובה לעשרם אם נתמרחו בידי ישראל.
המבי"ט, מקור 2 מביא ראיות שיש בפירות קדושה מהסברא, ממשנה וברייתא ותוספתא, וירושלמי ודברי המפרשים, אך אין הוא מסתמך על מסורת ומנהג.
רבי יוסף קארו, מקור 2, מדווח כי כל חכמי העיר "הכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי" להפריש תרומות ומעשרות.
רבי אלעזר אזכרי, ב"ספר חרדים", מקור 3, מציין כי רבי יוסף קארו חזר בו ב"שלחן ערוך" מההלכה שהורה ב"אבקת רוכל", והסכים כי יש קדושה בפירות, וכי כך "עמא דבר" - כך נוהגים הכל.
עד כאן כל המדברים נמצאים באותה תקופה, באמצע המאה ה -16, ועדותם היא עדות מכלי ראשון.
החיד"א ואחריו "מנחת יצחק" מקור 4, תמהים על דברי "ספר חרדים", שהרי שלחן ערוך נכתב לפני "אבקת רוכל", והתשובה ב"אבקת רוכל" נכתבה שנה לפני פטירת ר' יוסף קארו. ה"חזון איש" מקבל את דברי "ספר חרדים", והוא עונה לשאלה בכמה דרכים: יתכן שהשנה הרשומה משובשת, והתשובה ב"אבקת רוכל" אינה משנת של"ד, אלא משנת שכ"ז, והמודפס שגוי. יתכן גם שכל האמור ב"אבקת רוכל" שגוי, כי הספר נדפס רק כ-200 שנה לאחר מות ר' יוסף קארו.
מהרי"ט, בנו של המבי"ט, מקור 5, פעל במחצית השניה של המאה ה-16, והוא מוסר כי בעקבות ההוראה של המבי"ט, "הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר". כמו כן הוא מוסר כי ר' יוסף קארו עצמו הפריש בלא ברכה, מחמת הספק שמא יש קדושה בפירות.
כיצד מתיישבת עדות זו עם הדברים הידועים מ"אבקת רוכל"? "פאת השלחן" משיב כי העדות של המהרי"ט אינה נאמנה. המבי"ט מת בהיות בנו בן 12 שנים, ולכן דבריו הם עדות מפי אחרים, שייתכן שזכרו את מה שהיה בתחילת הויכוח, ולא את סופו, כאשר ר' יוסף קארו הנהיג את שיטתו בצפת. (לטענה זו אפשר להוסיף את העובדה שמהרי"ט חי רוב חייו בקושטא, ובצפת היה לכל היותר 13 שנים בבגרותו. ועיין מרגליות, "אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", ע' 770). ה"חזון איש", מאידך, מקבל את דברי מהרי"ט כלשונם.
החיד"א, מקור 6, פעל במחצית השניה של המאה ה-18, למעלה ממאתיים שנה אחרי ר' יוסף קארו והמבי"ט. הוא מנסה ליישב את הדברים שכתב מהרי"ט, מהם עולה שהכריחו את ר' יוסף קארו לנהוג להפך מדעתו. לדעתו מרן לא חזר בו, אבל בשנת חייו האחרונה הצליח המבי"ט לכפות על יושבי צפת לקבל את דעתו.
ה"חזון איש", מקור 9, מאתיים שנה אחרי החיד"א, מקבל את דברי המבי"ט כלשונם. לדעתו לאחר שהמבי"ט הרבה ראיות לשיטתו, קיבל מרן את דבריו, ביטל את הנידוי, ולא הורה עוד לעשר, או אפילו נכנע לדעת הרוב שהורה כמו המבי"ט.
יש להעיר כי שני פירושים קשים אלה נובעים מן הפירוש "הכריחו=כפו". אם נפרש את המונח "הכריחו" במובן "הוכיחו", כפי שהראינו למעלה, אין הכרח בפירושים אלה. משמעות דברי המהרי"ט תהיה כי אביו הוכיח את צדקת דבריו, אבל אין בכך טענה על כפיה שכפה על רבי יוסף קארו לנהוג בניגוד להלכות שהורה. מה גם ששנה לפני מותו כתב מהרי"ק את התשובה ב"אבקת רוכל".
השל"ה, מקור 7, כותב בתחילת המאה ה-17, כ-75 שנה אחרי פולמוס צפת, כי יש קדושת שביעית בפירות, והוא פוסק כדברי המבי"ט.
"פאת השלחן", מקור 8-9, בסוף המאה ה-18, פוסק כר' יוסף קארו, ומציין כי כך המנהג בכל ארץ ישראל.
ה"חזון איש", מקור 10, פוסק באופן נחרץ כשיטת המבי"ט. הוא מבסס את דבריו על "ספר חרדים", המהרי"ט, השל"ה, ועל העובדה שגם ר' יוסף קארו, לפי דברי מהרי"ט, נכנע וקיבל את עמדת החולקים עליו.
הרב עובדיה יוסף, מקור 11, חוזר לפסוק כר' יוסף קארו. לספרדים - העניין ברור, שהרי קבלו את פסקי מרן בכל דבר. גם אשכנזים, אינם יכולים להיפרד ולנהוג אחרת, שהרי במקורות מובא שנהגו כשיטת ר' יוסף קארו. ומלבד זאת, היתר מכירת הקרקעות קשור למחלוקת זו, ורוב הציבור קיבל את המכירה.
את האישור וקיום הדברים נותן רבי משה גאלאנטי, מגדולי חכמי צפת, תלמידו של מרן בהלכה ושל רבי משה קורדובירו בקבלה.
דבריו של מהרי"ט ותשובת רבי יוסף קארו מכניסים למחלוקת פן נוסף: מתשובה זו עולה כי בצפת הורו בתחילה הוראות סותרות: מהרי"ט הורה לנהוג קדושה בפירות ולא לעשרם, ואילו רבי יוסף קארו הורה לעשר ולא לנהוג קדושה. מדברי רבי יוסף קארו עולה כי המחלוקת עברה למסלול חריף יותר: בבתי הכנסת בצפת הכריזו בגזירת נידוי שחייבים לעשר את פירות השביעית שגדלו בשדה נכרי.
סיכום הדברים עד כאן מעלה עובדות אלה:
1. רבי יוסף קארו מדווח על מנהג קדמונים, בירושלים ובצפת, להפריש תרומות ומעשרות מפירות נכרי שנמרחו בידי ישראל בשביעית.
2. בבתי הכנסת בצפת הכריזו נידוי על מי שאינו מעשר פירות אלה.
3. רבי משה מטראני פסק שיש קדושה בפירות, ועל כן אין לעשר אותם.
"ספר חרדים"
3. רבי אלעזר אזכרי, "ספר חרדים"
בדברי רבי אלעזר אזכרי שינוי ממה שעלה מתשובות "אבקת רוכל": הוא מוסר כי המנהג בצפת הוא לא לעשר פירות נכרים, והוא אף טוען כי רבי יוסף קארו שינה את דעתו בסוף ימיו. הטענה האחרונה קשה: ההלכה בשלחן ערוך, על פיה מנסה להוכיח כי רבי יוסף קארו פסק שאין לעשר פירות נכרי, נכתבה אחרי שמיטת 1553, כפי שמפורש ביו"ד של"א י"ט. התשובה ב"אבקת רוכל" נכתבה בשנת 1574, שנה לפני מותו. מכאן שאין רבי יוסף קארו יכול לחזור בו מדבריו ב"אבקת רוכל", בהלכה שכתב בשלחן ערוך, עשרים שנה לפני כן.
וכבר עמד על עניין זה החיד"א בברכי יוסף, ואחריו החזיקו רבים. להלן דבריו של הרב יצחק יעקב וייס ז"ל, שהיה דיין באנגליה, ולאחר מכן דיין בעדה החרדית בירושלים:
4. שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן קכח:
ובספר ברכי יוסף [להחיד"א] יו"ד (סי' של"ה) טען על זה, דבשלחן ערוך שם כתב ששנת השמיטה שנת שי"ג (1553), ובתשובת "אבקת רוכל" (סי' כ"ה) שכתב בשנת של"ה (1574), שנה קודם שנלקח ארון הא', מבואר שעמד בשיטתיה, והרב מהר"ם גאלנטי העיד שהוא כתב ידו עיי"ש. ואנכי בעניי מצאתי בתשובת מבי"ט (ח"א סי' של"ו), שכתב בשנת השגי"ח (היינו ה' שכ"א - 1561), שכתב בזה"ל: "ועתה בשמיטה זו ראיתי את החכם הר"ר יוסף נר"ו שהי' מורה להפריש תרומה ומעשר, ושלח לי שאשלח לו טופס מה שכתבתי על עניין זה, ושלחתי לו, וכתב דחיות" וכו' עכ"ל. והן המה התשובות שנדפסו בספר "אבקת רוכל" (מסי' כ"ב ולהלן) עיי"ש. וא"כ יש מיניה וביה סתירה להא לומר שחזר בש"ע, דהרי נכתב בשנת ה' שי"ג, והתשובות הנ"ל נכתבו בשנת שכ"א.
ועיין בספר "חזון איש" שביעית (סי' כ') מזה.
הדור השני: מהרי"ט
5. תשובות מהרי"ט, חלק א סימן מג
ועתה הראו לי נוסח הפסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר, הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".
בתשובה זו תוספות על הידוע לנו עד כה:
1. רבי יוסף קארו היה מעשר בלא ברכה, בגלל המחלוקת אם יש קדושה בפירות.
2. המבי"ט וחכמים שעמו "הכריחו ... בפומבי שלא יעשרו כל עיקר".
מה משמעות הביטוי "הכריחו"? האם הכוונה היא שכפו על בני צפת שלא יעשרו? ואם כפו, את מי כפו לעשות כדבריהם? ואם היה צורך בכפייה, כיצד "לא היה מי שיערער בדבר"? ושוב: אם הכל הסכימו עם הכפייה, מדוע שבו והראו למהרי"ט את דברי רבי יוסף קארו?
דומה כי התשובה תבוא אם נפרש את המונח "הכריחו" במשמעות "הוכיחו". כך משמעות המונח במקורות נוספים: ב"אבקת רוכל" כה, בדברי מהרי"ט עצמו: "והרי הוא מוכרח שהברייתא דברה בפירות של קרקע גוי". בשו"ת מהרש"ל סימן מא: "שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין". בשו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים שטז: "אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית וכן הכריחו האחרונים ז"ל". מכל אלה עולה כי "מוכרח" - משמעו מוכח, במשמעות של הוכחה נמרצת.
ועדיין יש שני מקורות סותרים זה את זה: מצד אחד המקורות מחוגו של רבי יוסף קארו, המעידים כי היה איתן בדעתו שיש לעשר, אף נידה את אלה שאינם מעשרים, ולא חזר בו מעמדתו עד שנה לפני מותו. וכך עדויות על הנוהג בירושלים ובצפת, שמעשרים פירות נכרי, ועדותו של רבי משה גלאטאני, תלמידו של רבי יוסף קארו, על נאמנות התשובה. מצד שני עדותם של רבי אלעזר אזכרי ומהרי"ט, שגם רבי יוסף קארו גמגם בדבר, ושהמנהג השתנה, ושהכריחו שיש קדושה בפירות נכרי.
ניסיון לפתור את הקושי הזה ניתן למצוא בדברי החיד"א:
6. החיד"א, "ברכי יוסף" של"א
אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו, או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה (ר' יונה נבון) בספרו הבהיר "נחפה בכסף" י"ד סוף סימן ד', שכתב משם מהרי"ט, שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עימהם הסכים שלא לעשר, עיי"ש, דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד, שהייתה השמיטה האחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא [=עד יום קבורתו], הנה זה עומד מרן בסברתו, אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלים ת"ו לעשר.
הפתרון של החיד"א הוא זה: רבי יוסף קארו אמנם לא חזר בו מדעתו, ולכן דברי רבי משה גלאנטי נאמנים. אבל שעה שרבי יוסף קארו חלה את חוליו אשר מת בו, התחזק המבי"ט וכפה את דעתו על חכמי צפת. ולכן "ספר חרדים" יכול לציין כי כן המנהג בצפת. החיד"א מפרש "הכריחו"=כפו, ולכן הוא מנסה להסביר כיצד ייתכנו שני הדברים כאחד: שרבי יוסף קארו לא חזר בו מדבריו, ובכל זאת כפו את הציבור לנהוג בניגוד לדעתו. הפתרון: הכפייה הייתה בשנת מותו, שעה שהיה בדמשק, חולה.
רבי ישעיה הלוי הורביץ: השל"ה
7. "שני לוחות הברית", שער האותיות נז,א
השל"ה מקבל את עמדתו של המבי"ט, שיש קדושה בפירות נכרי.
רבי ישראל משקלאוו
8. "פאת השלחן" סימן כג סעיף יב
ובביאורו "בית ישראל" הוא מפרש:
9. "בית ישראל" (על "פאת השלחן" עמ' קו)
רבי ישראל משקלאוו מפרש את הסתירה בין המקורות בדרך הפוכה מזו שפירש אותה החיד"א. הפירוש הנכון הוא של רבי יוסף קארו. דברי מהרי"ט אינם מדויקים, כי הוא היה קטן במות אביו (בן 12 שנים היה), והמסורות שקיבל מתלמידי אביו לא היו מדויקות. הם תיארו בפניו את המצב לפני שרבי יוסף קארו הטיל חרם על מי שאינו מעשר את הפירות. והוא חשב שמצב זה הוא המצב הרגיל. אחריו הלך רבי אלעזר אזכרי, שתיאר גם הוא את המצב כאילו הכל נוהגים כשיטת המבי"ט, ואחריו נגרר השל"ה.
ה"חזון איש"
10. רבי אברהם ישעיהו קרליץ, "חזון איש" שביעית כ:כז
דעות הסוברים שיש קדושה
וכן כתב בפשיטות ב"ספר חרדים" וזה לשונו: "וגם בפירות שגדלו בקרקע גוי בשביעית, או מה שזרע, כשבאו לידי ישראל מוכח בהדיא מכל מה שכתבנו למעלה, דהם כגדלו בקרקע ישראל, ופטורין מן התרומות ומן המעשרות, וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מו"ה משה מטרני ז"ל, גם מו"ה גדול הדור כבוד ר"י קארו זצ"ל בסוף ימיו וכו', וכן עמא דבר".
וכן כתב השל"ה, וזה לשונו: "ומאחר שאין קנין בא"י להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל כותי לאכול בקדושת שביעית" כו'. ולהלן הוא כותב: "ונמצינו למידין, שכל פירות שקונה ישראל בשביעית, כל קדושת שביעית נוהג בהם" כו'.
והנה מבואר דעת מבי"ט ומהרי"ט ומהר"י קורקוס והחרדים והשל"ה דנהוג קדושת שביעית בשל נכרי. והחרדים העיד שכן עמא דבר, וכולם סמכו בלשון רבנו (הרמב"ם) פרק ד הלכה כ"ט, שכתב גם "נכרי שקנה קרקע כו' פירותיה מותרין שלא גזרו" כו', ופירשו דזה טעם על הא דמותרין. דאע"ג דקדושת שביעית נהגא בשל נכרי, מ"מ איסור ספיחין לא נהגא, משום שהיא משום גזרה, ולא שייך בשל נכרי.
דברי "פאת השלחן" ותשובה לדבריו
וב"פאת השלחן" כ"ג, שתמך שאין קדושת שביעית בשל נכרי, ד"מותרין" היינו בלא קדושת שביעית, והא דהוצרך למיהב טעמא באיסור ספיחין שלא גזרו, היינו משום דאע"ג שאין קדושת שביעית בשל נכרי, יש מקום לומר דספיחין אסורין, כיוון דאין איסור ספיחין משום קדושה, אלא מגדר מלתא, שלא יזרע. ולזה כתב רבנו, דמ"מ בשל נכרי לא גזרו.
ואמנם בלשון רבנו (הרמב"ם) בתשובה כ"ב מבואר בהדיא, דזה שהוא מדרבנן גורם היתר ספיחין בשל נכרי. ומתוך דבריו נלמד דלרבי עקיבא, דספיחין דאורייתא, גם בשל נכרי אסורין. ואילו ראה ה"פאת השלחן" לשון רבנו בתשובה ודאי היה מכריע על פיו.
ברור דברי "ספר חרדים"
והנה החרדים עמד בשנת שמ"ח, והיא שמיטה השניה אחר שנת של"ד. ואילו גזרו חכמים באיסור חרם לעשר, בוודאי לא היה הדבר משתנה בשנת שמ"ח. והחרדים מעיד "וכן עמא דבר", ואין ידוע לו כלל איסור. ואדרבא, אומר שמרן חזר בו סוף ימיו, וזה מכחיש בהחלט מה שנדפס ב"אבקת רוכל", שהכריזו איסור בשנת של"ד. ועל הדפוס אין לסמוך, שנדפס אחרי שנים רבות, והטעות סופר מצויות. ואפשר שצריך לומר שכ"ז, והחילוף בין כ' לל' מצוי, וכן בין ד' לז'. או שלא היה כת"י מרן כלל, ולא ידענו מי כתבה, וכתבה אחר מפי השמועה.
סוף דבר: עדותן של החרדים והשל"ה שהיו במקומו של הב"י (ר' יוסף קארו) וסמוכין כל כך למרן אי אפשר להכחיש. ונמצא דה"פאת השלחן" קבע המנהג להקל נגד המנהג הקדום להחמיר....
הסבר דברי החיד"א ב"ברכי יוסף"
אח"כ הגיע לידינו ספר "ברכי יוסף" וכתב דכתב יד מרן היה מקוים ע"י מהר"ם גלנטי ואין בו ספק. ויפה כתב ה"ברכי יוסף" דאחר שנידה ה"בית יוסף" בראשית שנת של"ד נשתנה המנהג בצפת עפ"י המבי"ט.
ואמנם מה שכתב ה"ברכי יוסף" שהיה הדבר אחר פטירת מרן או בחוליו שלא בהסכמתו, תמוה מאוד, דוודאי חכמי צפת שהסכימו עם מרן, לא היו עושין דבר נגד מרן ונגד דעת עצמן. גם לשון מהרי"ט מבואר שהכריחו למרן ונענה להם. ואם עדות הזקנים הייתה שלאחר פטירתו או בחוליו עשו כן, היה כותב כן בהדיא.
אבל עיקר דברי ה"ברכי יוסף" אינם מובנים, כי זו לא שכיח שגאון יחזור מהוראתו?! והלא קדוש מרן וכל החכמים כל מגמתם למען הדין והאמת, ושפיר יש לומר, דאחר הכרזת נידוי לעשר כי הדבר ספק וראוי להחמיר, הרבה עליו המבי"ט בראיות, וקם מרן בשיטת מבי"ט והתיר הנידוי ונתן להם רשות שלא לעשר, ומרן משך ידו, כי היה הדבר מרופה בידו, ולא עשה מעשה לצוות שלא לעשר, ואין כאן שום קושיא, ויהיה אמת מה שכתב החרדים דנהגו שלא לעשר.
ואפשר דמקצת חכמים חזרו לדעת המבי"ט, ונהיה רוב נגד מרן רבי יוסף קארו, והוכרע על פי הרוב, והוכרח מרן לבטל דעתו. ולכן לא ידעו אי גם "בית יוסף" חזר בו.
בכל אופן נתבאר שנהגו בצפת כהמבי"ט. ואף לדברי ה"ברכי יוסף" שהיה אחר פטירת מרן, מ"מ הוא מנהג כהלכה, כי לעולם ההלכה כשופט אשר בימים ההם. והנידוי שהכריז ה"בית יוסף" נתבטל, כיון שב"ד שלאחריו חלקו על עיקר דינו, וממילא אינו נוהג לדורות.
ואמנם העיקר כעדות מהרי"ט, שמרן בעצמו חזר בו.
...וכבר הוכרעה הלכה זו ע"פ דברי רבנו בתשובה, שנהוג קדושת שביעית בשל נכרי, וכמנהג הקדום, וכמו שכתבו הרי"ק מבי"ט מהרי"ט החרדים והשל"ה. וכן כתב הגאון בעל חיי אדם בהלכות א"י שחיבר, וכן המנהג ביישוב החדש.
ה"חזון איש" מבסס את פסקו על החכמים שחלקו על רבי יוסף קארו: מבי"ט ומהרי"ט ומהר"י קורקוס, החרדים והשל"ה. רבי יוסף קארו הזכיר את מהר"י קורקוס ואת המבי"ט, וכתב שאינו מקבל את דעתם. מהרי"ט, בנו של המבי"ט, פסק כאביו. השל"ה, שהובא למעלה, פסק גם הוא כשיטה זו.
ה"חזון איש" מקבל את דברי "ספר חרדים" כי רבי יוסף קארו חזר בו מדעתו, למרות הבעיה בתאריכים: שהרי "אבקת רוכל" נכתב שנה לפני פטירתו של רבי יוסף קארו, ושם הוא עומד על דעתו שאין קדושה בפירות נכרים. לטענה זו משיב ה"חזון איש", כי "אבקת רוכל" נדפס בסלוניקי, 1791, למעלה ממאתיים שנה אחרי מות מהרי"ק, ואין לסמוך עליו: או שהוא משובש, או שכתב אותו אחר. את דברי מהרי"ט "הכריחו אבא מרי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר" - מפרש ה"חזון איש" "שהכריחו למרן ונענה להם". וגם כאן, הפירוש של "הכריחו" במובן של כפו.
הרב עובדיה יוסף
כאמור, השאלה אם יש קדושה בפירות נכרי יש לה השלכות מעבר לדין הספציפי של השימוש בפירות. אם יש קדושה בפירות, כל היתר המכירה אין לו תוקף, כי עיקרו מכירת הקרקע לנכרי כדי להפקיעה מקדושתה.
ואלה דברי הרב עובדיה יוסף:
11. שו"ת יביע אומר חלק ג יו"ד סימן יט
יש לנהוג כשיטת ר' יוסף קארו
ולפע"ד, לעניין הלכה אין לנו לזוז מדברי מרן בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' כה) שהעלה שאין שביעית נוהגת בפירות של גויים. ע"ש. וכן פסק הרדב"ז ח"ה (סי' ב אלפים רכא) שאין דין שביעית נוהג בפירות של גוים בין להקל בין להחמיר (לענין תרו"מ). ע"ש.
והנה מרן בתשובת "אבקת רוכל" סיים בזה הלשון: אמר יוסף קארו, אחר שכתב ה"ר משה מטראני (המבי"ט) אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה ומיחו בידו. ובשמיטה זו שהיא שנת ה'של"ד הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר (צפת), ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי, שכולם יפרישו תרו"מ מפירות גוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית, כמו בשאר שנים. ע"כ. וקיים כתב ידו של מרן ז"ל, תלמידו הרב המוסמך המהר"ם גלאנטי ז"ל. ע"ש.
החרם שהחרימו בצפת מחזק את ר"י קארו
ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד קצב) בד"ה "ולעניין שנת השמיטה", מבואר שחכמי צפת ת"ו נידו והחרימו לשומרי שביעית, ע"ש. נמצא שלא רק על הפרשת תרומות ומעשרות גזרו בגזרת נידוי, אלא גם על שומרי שביעית (בפירות של גויים).
החיד"א מאשש את פסק ר"י קארו
ומרן החיד"א ז"ל ב"ברכי יוסף" (סי' שלא סק"י) האריך לדחות דברי האומרים שמרן ז"ל חזר בו בסוף ימיו, וכתב, שלכן הוצרך מהר"ם גלאנטי להעיד על כתב ידו של מרן בשנת ה'של"ד, שהייתה השמיטה האחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זיבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן ז"ל בסברתו. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחלה ועד סוף כרבני ירושת"ו לעשר. ...עכת"ד החיד"א ז"ל.
שיטת ה"חזון איש" היא נגד החרם שהוטל בצפת
...והנה חדשים מקרוב באו לנהוג להחמיר כדעת המבי"ט ע"פ הוראת מופת הדור ה"חזון איש" ז"ל שהכריע כן. ומסופקני אם לא יצא שכרם בהפסדם, כי מי לא יחוש לגזרת נידוי וחרם שהחרימו מרן וכל קדושים עמו להנוהגים דיני שביעית בפירות של גויים. ומכ"ש באתריה דמרן ז"ל, שבודאי היא חומרה המביאה לידי קולא.... וכנראה שנעלם מעיני המחמירים דברי מהרשד"ם הנ"ל, וסברו שלא החרימו חכמי צפת אלא להנוהגים לפטרם מדיני תרו"מ. (שהיא קולא גמורה). אבל להחמיר לנהוג בהם דיני שביעית לא החרימו, שהרי המחמיר תבוא עליו ברכה. אולם בהגלות נגלות דברי מהרשד"ם הנ"ל שהחרימו לשומרי שביעית, נראה דאיבעי לן למיחש טובא לדבריהם. ובפרט לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל.
... ולא מבעיא לדידן בני ספרד, דאזלינן בתר שיפולי גלימיה דמרן ז"ל בכל דבר אשר יאמר כי הוא זה, אלא אף לבני אשכנז, הואיל וגם הם נהגו בזה כדעת מרן, וכמו שפסק ה"פאת השלחן", אם יבאו לשנות איכא משום "לא תתגודדו".
...וכן דעת הגאון ר' יצחק אלחנן, וגאונים רבים אשר אתו, שהסכימו להיתר המכירה כנודע. וכן העלה הגרא"י קוק במבוא לספר שבת הארץ. ע"ש.
היתר המכירה בנוי על ההנחה שאין קדושה
...ונראה שעליהם כיון הגאון ישועות מלכו (חיו"ד סי' נג) שכתב בדבר השמיטה:
תמהני, שהלא היתר פשוט הוא למכור הקרקע לגוי, וכל ישראל שבחו"ל נוהגים כן, בין לעניין חמץ בפסח ומכירת בכורות, ובין לעניין אלה שיש להם כפרים ושדות בשבתות השנה. ובפרט כי גדולי רבני ספרד, אשר ציפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים ע"י מכירה, ע"י שיעבדו הגויים בשביעית. ואיך נוכל לעשות תורתם פלסתר. והאמת שע"י פחזותם של האשכנזים יצאה מכשלה גדולה שיעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם (אף בלי היתר המכירה). ומעולם לא עלה על דעתי שיהיה מי שחושש בזה להחמיר. עכת"ד.
...וכבר נודע בשערים המצוינים בהלכה שיטת הרבה מן הראשונים דס"ל שאין שביעית נוהגת בזה"ז אף מדרבנן. ...וע"כ בודאי דחזו לאצטרופי להקל בשעת הדחק גדול כזה, ע"י היתר המכירה. הגם שהיא הערמה גלויה.
ומיהו היכא דאפשר טוב לחוש לשיטת המחמירים לקנות בשביעית פירות מקרקע גוי, וכאשר הרבה חרדים חוששים לזה. והמחמיר בזה תע"ב. והמיקל לא הפסיד. וקצרתי מאוד בזה, בהיות שהדברים ידועים וגלויים לעין כל. ואכ"מ.
הרב עובדיה יוסף פוסק באופן נמרץ נגד השיטה שיש קדושה בפירות נכרי בשביעית. נקודת המוצא מצויה בסוף דבריו: היתר מכירת הקרקעות. כיוון שהתרנו את מכירת הקרקעות בשביעית, אי אפשר לנהוג קדושה בפירות העולם בקרקע של נכרי, כי אז אי אפשר להפקיע קדושה באמצעות מכירת הקרקע.
באשר למקורות הסותרים באשר לנוהג בצפת ובארץ בכלל, הרב עובדיה יוסף מתעלם מדברי "ספר חרדים", ומקבל באופן מלא את הכתוב ב"אבקת רוכל".
סיכום
לסיכום הטענות והתשובות להן, יש לזכור כי עדות על מנהג מקובל או על מעשה יש לה תוקף מיוחד. לכן הוקדש מאמץ להסביר את העדויות על שמירת הפירות בקדושת שביעית, או על הפרשת תרומות ומעשרות מהם לפי השיטות השונות. סיכום ההוכחות והדחיות ייתן תמונה זו:
רבי יוסף קארו, מקור 1, מציין כי מנהג קדמונים בצפת ובירושלים להתייחס לפירות שגדלו בשדה נכרי כפירות שאין בהם קדושת שביעית, וחובה לעשרם אם נתמרחו בידי ישראל.
המבי"ט, מקור 2 מביא ראיות שיש בפירות קדושה מהסברא, ממשנה וברייתא ותוספתא, וירושלמי ודברי המפרשים, אך אין הוא מסתמך על מסורת ומנהג.
רבי יוסף קארו, מקור 2, מדווח כי כל חכמי העיר "הכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי" להפריש תרומות ומעשרות.
רבי אלעזר אזכרי, ב"ספר חרדים", מקור 3, מציין כי רבי יוסף קארו חזר בו ב"שלחן ערוך" מההלכה שהורה ב"אבקת רוכל", והסכים כי יש קדושה בפירות, וכי כך "עמא דבר" - כך נוהגים הכל.
עד כאן כל המדברים נמצאים באותה תקופה, באמצע המאה ה -16, ועדותם היא עדות מכלי ראשון.
החיד"א ואחריו "מנחת יצחק" מקור 4, תמהים על דברי "ספר חרדים", שהרי שלחן ערוך נכתב לפני "אבקת רוכל", והתשובה ב"אבקת רוכל" נכתבה שנה לפני פטירת ר' יוסף קארו. ה"חזון איש" מקבל את דברי "ספר חרדים", והוא עונה לשאלה בכמה דרכים: יתכן שהשנה הרשומה משובשת, והתשובה ב"אבקת רוכל" אינה משנת של"ד, אלא משנת שכ"ז, והמודפס שגוי. יתכן גם שכל האמור ב"אבקת רוכל" שגוי, כי הספר נדפס רק כ-200 שנה לאחר מות ר' יוסף קארו.
מהרי"ט, בנו של המבי"ט, מקור 5, פעל במחצית השניה של המאה ה-16, והוא מוסר כי בעקבות ההוראה של המבי"ט, "הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר". כמו כן הוא מוסר כי ר' יוסף קארו עצמו הפריש בלא ברכה, מחמת הספק שמא יש קדושה בפירות.
כיצד מתיישבת עדות זו עם הדברים הידועים מ"אבקת רוכל"? "פאת השלחן" משיב כי העדות של המהרי"ט אינה נאמנה. המבי"ט מת בהיות בנו בן 12 שנים, ולכן דבריו הם עדות מפי אחרים, שייתכן שזכרו את מה שהיה בתחילת הויכוח, ולא את סופו, כאשר ר' יוסף קארו הנהיג את שיטתו בצפת. (לטענה זו אפשר להוסיף את העובדה שמהרי"ט חי רוב חייו בקושטא, ובצפת היה לכל היותר 13 שנים בבגרותו. ועיין מרגליות, "אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", ע' 770). ה"חזון איש", מאידך, מקבל את דברי מהרי"ט כלשונם.
החיד"א, מקור 6, פעל במחצית השניה של המאה ה-18, למעלה ממאתיים שנה אחרי ר' יוסף קארו והמבי"ט. הוא מנסה ליישב את הדברים שכתב מהרי"ט, מהם עולה שהכריחו את ר' יוסף קארו לנהוג להפך מדעתו. לדעתו מרן לא חזר בו, אבל בשנת חייו האחרונה הצליח המבי"ט לכפות על יושבי צפת לקבל את דעתו.
ה"חזון איש", מקור 9, מאתיים שנה אחרי החיד"א, מקבל את דברי המבי"ט כלשונם. לדעתו לאחר שהמבי"ט הרבה ראיות לשיטתו, קיבל מרן את דבריו, ביטל את הנידוי, ולא הורה עוד לעשר, או אפילו נכנע לדעת הרוב שהורה כמו המבי"ט.
יש להעיר כי שני פירושים קשים אלה נובעים מן הפירוש "הכריחו=כפו". אם נפרש את המונח "הכריחו" במובן "הוכיחו", כפי שהראינו למעלה, אין הכרח בפירושים אלה. משמעות דברי המהרי"ט תהיה כי אביו הוכיח את צדקת דבריו, אבל אין בכך טענה על כפיה שכפה על רבי יוסף קארו לנהוג בניגוד להלכות שהורה. מה גם ששנה לפני מותו כתב מהרי"ק את התשובה ב"אבקת רוכל".
השל"ה, מקור 7, כותב בתחילת המאה ה-17, כ-75 שנה אחרי פולמוס צפת, כי יש קדושת שביעית בפירות, והוא פוסק כדברי המבי"ט.
"פאת השלחן", מקור 8-9, בסוף המאה ה-18, פוסק כר' יוסף קארו, ומציין כי כך המנהג בכל ארץ ישראל.
ה"חזון איש", מקור 10, פוסק באופן נחרץ כשיטת המבי"ט. הוא מבסס את דבריו על "ספר חרדים", המהרי"ט, השל"ה, ועל העובדה שגם ר' יוסף קארו, לפי דברי מהרי"ט, נכנע וקיבל את עמדת החולקים עליו.
הרב עובדיה יוסף, מקור 11, חוזר לפסוק כר' יוסף קארו. לספרדים - העניין ברור, שהרי קבלו את פסקי מרן בכל דבר. גם אשכנזים, אינם יכולים להיפרד ולנהוג אחרת, שהרי במקורות מובא שנהגו כשיטת ר' יוסף קארו. ומלבד זאת, היתר מכירת הקרקעות קשור למחלוקת זו, ורוב הציבור קיבל את המכירה.