פולמוס ה"בית יוסף" והמבי"ט
בפירות נכרים בשביעית
בפירות נכרים בשביעית
מאת: הרב יעקב נבון
מתוך: המעין, ניסן תשנ"ה
|
תמצית: מאמר זה מסכם את הפולמוס שבין רבי יוסף קארו לרבי משה מטראני, המבי"ט, בשאלה אם יש קדושה בפירות שגדלו באדמת נכרים בשמיטה. מחלוקת זו טרם נפתרה, ועד היום מהלכות שתי השיטות במקביל. המחבר מוכיח מן המקורות כי רבי יוסף קארו לא חזר בו מדעתו, והיה נאמן לשיטתו כי אין קדושה בפירות נכרים. המחבר אף מתמודד עם דברי ה"חזון איש" הטוען כי הכל מודים בקדושת פירות שגדלו על אדמת נכרים. |
א. מבוא
"מעשה ידי הגדתי, זה לי כ"ח שנים משנת הרצ"ב עד שנת השגי"ח, שנות ארבע שמיטות, ובכל שמיטה ושמיטה לא מנעתי עצמי מלהתעסק ולעיין בעניין דיני השמיטה בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י ואם נתמרחו ע"י ישראל אם יהיו חייבים תרומות ומעשרות... ומאז ועד עתה הייתי מורה לשואלים ממני בשנת השמיטה על חיוב תרומה ומעשר שלא היו חייבים".המבי"ט לא השלים עם דעת ה"בית יוסף" וניסה כמה פעמים לשנות את המנהג, ולהנהיג קדושת שביעית בפירות נכרים, עד אשר הדבר הגיע לידי נידוי, ומאז מות מרן ועד היום, כארבע מאות ועשרים שנה לערך - עדיין המחלוקת בעינה עומדת.
במאמרנו זה ננסה לחקור ולהוכיח מתוך המקורות מה היה המנהג במהלך הדורות - בארץ ישראל ובירושלים - מני אז ועד ימינו.
ב. ראיות החיד"א שמרן ה"בית יוסף" לא חזר בו עד יומו האחרון
"הרב ספר החרדים כתב, דפירות שגדלו בקרקע עכו"ם בשביעית ובאו לידי ישראל, כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורים מן המעשרות, וכך היה נוהג ומנהיג הרב גדול הדור מהר"ם מטראני. גם מורנו הרב גדול הדור כמהר"ר יוסף קארו בסוף ימיו כשחיבר שו"ע כתב סתם, שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות עכו"ם לפירות ישראל, וכן עמא דבר, עכ"ל. גם מהרימ"ט בראשון סימן מ"ג כתב, שהעירו חכמים מזקני הדורות, שאע"פ שהרב מהר"י קארו היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו הרב אביו - הרב המבי"ט - והחכמים שעמו בפומבי, שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא היא, שיש בדבר הפסד שביעית, ולא היה מי שערער בדבר, עכ"ד".כך לשון תשובת מהרי"ט (ח"א סימן מ"ג):
"על גידולי שביעית בקרקע הנכרי, מזה כמה הורה אבא מורי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב, שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות, וכן היה מורה ובא בכל שנת שביעית הלכה למעשה. והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא היא, שיש בדבר הפסד פירות שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל, לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".מתוך תשובה זו - תשובת המהרי"ט עצמה - נראה ג"כ להדיא, שמרן ה"בית יוסף" עצמו החזיק בדעתו ולא חזר בו, שהרי בסוף דבריו כותב שמרן פוסק לחייבם בתרומות ומעשרות, ואם חזר בו הרי שאין מה לשאת ולתת בדבריו. אלא צריך לומר שמרן רק החמיר בהפרשת תרומות ומעשרות להפריש בלי ברכה, אבל לא שינה את דעתו, והחזיק בה, להפריש תרומות ומעשרות מפירות נכרים שנתמרחו אצל ישראל, ולא ויתר בשום פנים ואופן על הפרשת תרומות ומעשרות (ולא כפי שיטת המבי"ט שאינו מצריך כלל להפריש), וביחס לקדושת שביעית בפירות נכרים לא נהג כלל. ומש"כ "הכריחו", אין הכוונה שהמבי"ט והחכמים שעמו הכריחו את מרן ה"בית יוסף", דלא כתיב הכריחוהו, אלא הכוונה שהמבי"ט והחכמים שעמו הכריחו את הציבור לנהוג כמותם, אבל לא יעלה על הדעת שהמבי"ט יכריח את מרן ה"בית יוסף", שהרי הוא היה המרא דאתרא בצפת, ועל פיו ישק כל דבר בענייני הלכה (כמבואר בספר שם הגדולים להחיד"א, מערכת הגדולים אות מ' סימן קכ"ט, כלשונו שם "מרן ריש מתא", דהיינו שה"בית יוסף" היה מרא דאתרא בצפת ת"ו), ועם כל רצונו של המבי"ט להכריח את דעתו כנגדו מרן ה"בית יוסף" - עוד בחיי מרן - לא הועיל לו לשנות את המנהג. וגם המבי"ט היה מודע לכך שהמנהג בא"י הוא כמרן, שלא נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים1.
גם ה"בית יוסף" מציין בתשובה, שהובאה ע"י תלמידו מהר"ם גלאנטי ז"ל (הובא בשו"ת אבקת רוכל סימן כה דף כט, ע"א), שגזרו גזירות נידוי בבתי כנסיות לכל מי שאינו מפריש תרומות ומעשרות בפירות נכרים שנתמרחו אצל ישראל, וכך לשון התשובה אשר נכתבה סמוך לפני מותו בשנת השל"ד, כפי שהיא מובאת בברכי יוסף (שם ב"ברכי יוסף" יש טעות ושיבוש בציטוט התשובה, ולכן העתקתי את התשובה כלשונה מתוך שו"ת אבקת רוכל) שם:
"אמר יוסף קארו אחר שכתב החכם הר"מ מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו, ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד, הקשה את רוחו ואמץ את לבבו, לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי, שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות עכו"ם שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים. נאום הצעיר יוסף קארו. (מכאן ואילך דברי תלמידו מהר"ם גלאנטי) הכרנו וידענו שנדפס מכתיבת ידו של מורנו הרב, והיא היא כתיבת ידו ממש, וכל הנזכר אות באות, וחתמתי שמי משה גלאנטי. עד כאן לשון הכותב בשו"ת מרן כתב יד שראיתי והעתקתי, ובא לידי מיד הקדש הרב הנזכר אות באות".
ג. ישוב הסתירה בין דברי מרן בתשובה לדברי החרדים - עפ"י החיד"א
"ומכאן תשובה למ"ש הרב ספר החרדים דמרן בסוף ימיו כשחיבר זה השולחן (=שולחן ערוך) לא חילק וכו', דהרי מרן הכא (בסימן של"א) בשו"ע בדין זה כתב ששנת השמיטה שנת השי"ג, התשובה הנזכרת היא שנת של"ד, לפני מותו סמוך למיתתו, כי בניסן שנת של"ה נלקח ארון האלוקים כנודע, והאיכא אסהדתיה דרב מהר"ם גלאנטי הזקן, הרב המוסמך אשר יאמר כי הוא זה כתב יד הקדש מרן ז"ל, וגם תשובה מוצאת למ"ר מהרימ"ט, שהרב המבי"ט וחבריו הכריחו שלא יעשרו, ואעיקרא מרן היה חוכך להחמיר וכו', לשון זה מורה דמרן גם בתחילה היה מסתפק וחוכך בדבר, והרי מר"ן ז"ל עד ממהר דכלהו רבנן לדברי הרב המבי"ט קמיתא בטול ואחרינייתא וכרוזא קרי בחיל מבי כנישתא לבי כנישתא משום אפרושי תרומות ומעשרות באדרא (=בזרוע) וחיל. וגם זכינו למען דעת מנהג עיה"ק ירושלים מזמן הגאון מהרלנ"ח שהיה בזמן מרן, ויהי מאז ומקדם להפריש תרומות ומעשרות.א"כ רואים שהחיד"א איתן בדעתו, שה"בית יוסף" לא שינה את דעתו גם בסוף ימיו, ולדעתו אף המהרי"ט לא כתב שמרן ה"בית יוסף" שינה את דעתו, אלא כל שהוא כתב רק, שאביו המבי"ט וחכמים שעמו הכריחו ושינו את המנהג בצפת, ולנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, ושלא לעשרם. גם המבי"ט והמהרי"ט בנו היו מודעים לכך שהמנהג בכל ארץ ישראל היה כה"בית יוסף", שלא נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים, וסחרו בהם ולא הקפידו על הפסדם, ולא נהגו בהם ביעור, וכן הפרישו מהם תרומות ומעשרות כאשר המירוח בפירות נכרים נעשה ע"י ישראל. וכך כותב במפורש מרן ה"בית יוסף" בתשובה שהובאה בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן מ"ב), שמעולם לא נשמע שום אדם בשום עיר בארץ ישראל שנהג בביעור שביעית, עיי"ש, ומחזק זאת החיד"א ב"ברכי יוסף" שם וז"ל:
ואולם פש גבן חקור דבר, אנן מה נענה לשני כתובים המכחישים זה את זה אסהדתיה דרב. הוא הקדוש מהר"א אזכרי בספר החרדים, ועדות ביהוסף אבי התעודה מוה"ר יוסף מטראני (מהרימ"ט), וכל קבל דנא זה כתב ידו של אבא אביהן של ישראל רבינו הגדול מרן זצ"ל, העד העיד בנו ביד חזקה ועל ספק חוקה, והקרוב אלי דמכי סליק ר"ב לבי קיברי, והיתה מנוחתו של מרן זצ"ל, הנהיג הרב המבי"ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו, ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים מש"מ (=כוונת בשנת ש"מ) עלה אל האלוקים. יתכן דבשנת של"ה עצמו איזה חדשים קודם שנפטר מרן והיה שוכב בדמשק בחוליו אשר מת בו, ובו בפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית, גברה יד הרב המבי"ט, שלא בידיעת מרן ז"ל, שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר. והיינו דכתב הרב מהרימ"ט אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו, כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחבריו אחר פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו, ולרבנן דהוו סברי כמרן שלא יעשרו, ומשם גמרי שלא לעשר בצפת ת"ו. והיינו דכתב הרב ספר החרדים 'וכן עמא דבר', אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו, או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י"ד סוף סימן ד', שכתב משם מהרי"ט שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עימהם הסכים שלא לעשר, עיי"ש, דכבר נתברר להפך (=מתוך התשובה הנ"ל). וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד, שהיתה השמיטה האחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא, הנה זה עומד מרן בסברתו, אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלים ת"ו לעשר", עכ"ל הברכי יוסף.
"אף אנו בעניותין בדורנו לא ראינו ולא שמענו שום חסיד שיהא נוהג ביעור אפילו ע"י הפקר. ויודע אלוקים מיום אשר עמדתי על דעתי, צער כותש היה בי על רזא דנא, שסבורים היינו דח"ו ביטלו לדברי מרן הן בעודנו חי - על בוריו - והוא יודע ושתק, או הורה, כדמוכח מדברי הגדולים הנזכר(רים). ומכי חזיתנהו להנהו זהריר"י ואנהרינהו לעיינין מתניתיה דרב יוסף מרן ז"ל בתשובה הרמתה, זאת היתה לי משיבת נפש אנחה שוברת ומיתבא דעתא, כי יש לנו אב זקן ואילן גדול לסמוך עליו".החיד"א ממשיך שם להוכיח מתשובות הרדב"ז (סימן שני אלפים רכא), שדעתו כדעת מרן ה"בית יוסף" שפירות נכרים, אין בהם קדושת שביעית ולא נוהגים בהם דיני שביעית בין להקל ובין להחמיר, ודינם כשאר שנים. ואם המירוח נעשה בידי ישראל, מתחייב בתרומות ומעשרות, להפריש מהם תרומה גדולה ומעשר ראשון, אבל לא מעשר שני ומעשר עני. וכן הביא שם תשובת מהר"ם בן חביב (בכתב יד סימן לה) שכתב שאנו סומכים על דעת מרן לעניין ביעור, וכן יש לסמוך עליו לעניין סחורה שמותרת בפירות שביעית. ושכן דעת מור"ם בהבה"ה (-הרמ"א) והלבוש, והפרישה והרב מהריק"ש, ארבעה נהרות, רוח אחד לארבעתן כסברת מרן ז"ל, עי"ש.
כאמור, המנהג בכל ארץ ישראל עד זמן מרן היה, שלא נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים. ומרן ר"י קארו ז"ל מדגיש את העניין של המנהג, שבכל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. וגם המבי"ט לא הכחיש עניין זה, רק שטען על ה"בית יוסף" שהמנהג אינו יכול להוכיח, שהרי בכל עניין תרומות ומעשרות היתה באותה תקופה בורות ועמי ארצות, וחמישים שנה לפני בואו של המבי"ט לצפת, לא הפרישו תרומות ומעשרות אפילו בפירות שנתמרחו אצל ישראל, למרות שאין בזה כל חולק שבפירות שנתמרחו ביד ישראל חייבים בתרומות ומעשרות. לכן המבי"ט טען שאין המנהג יכול להוכיח גם בעניין קדושת שביעית בפירות נכרים. אבל בודאי שא"א להתעלם מהמנהג שהיה בא"י בזמן שגדולי עולם היו שם, ולא ראו צורך לשנותו, כפי שראינו שהעידו בזה מהר"ם בן חביב הרדב"ז וה"בית יוסף".
ד. לדעת "פאת השלחן" מרן לא חזר בו, והמנהג בכל א"י וירושלים כה"בית יוסף"
"עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית, פירותיה מותרים... ומותרין לאוכלם בלא קדושת שביעית, וחייבים בתרומות ומעשרות ויפריש מעשר עני (כפתור ופרח ו"בית יוסף" ורמ"א ורדב"ז ומהר"ם חביב ושאר פוסקים), וי"א דאין מותרים רק בקדושת שביעית ופטורים מתרומות ומעשרות (מבי"ט ומהרימ"ט) וסברא ראשונה עיקר. ומפרישין תרומות ומעשרות ומעשר עני בלא ברכה".וכותב שם בביאורו "בית ישראל" (על "פאת השולחן" עמ' קו):
"וודאי דעד עלותו למרום החזיק כפי פסקו, וכן המנהג גם עתה בכל ארץ ישראל ומ"ש מהרימ"ט ובתריה גריר החרדים, דמרן "בית יוסף" חזר ונהג כהמבי"ט, כבר גלוי וברור מדברי מרן הקדוש האחרונים בשנת של"ד - שביעית האחרונה שבימיו - וחותמו אמת, דעד סוף ימי חייו החזיק בדעתו. וכל הרבנים עמו, וכן נהגו בירושלים בימי הרלנ"ח. רק אשר כתב מהרימ"ט משמועתו, ודאי מפני שהוא נשאר קטן מאביו ז"ל כמ"ש בהקדמתו להמבי"ט, ואח"כ שמע מתלמידיו מה שהנהיג אביו טרם נודע למרן הקדוש ורוב בנין ומנין חכמי העיר וגזרו בחמ"ר (-חרם מרבנן) להחזיק כדעת מרן, וכל הגדולים שעמו, ולא סיימוהו קמיה, ובתריה גריר החרדים שהיה בדור שאחריהם, וכן של"ה שהיה בדורות אחריהם".רואים מדבריו שהמנהג בכל א"י היה כדעת מרן, הן בזמן ה"בית יוסף" והן בזמנו - בשנת תקצ"ו - כאשר הביא לדפוס בראשונה את ספרו פאת השולחן. זאת אומרת שגם מאתים וששים שנים אחרי פטירת מרן, נהגו עדיין בכל א"י כדעתו. את ספרו הביא לדפוס בצפת, ונראה מדבריו אפוא, שבזמנו גם כן היה המנהג בצפת כמו ה"בית יוסף", ולא כהמבי"ט, למרות דברי החרדים והשל"ה שכתוב שה"בית יוסף" חזר בו. רבינו ישראל משקלאוו ז"ל זכה להיות אף בירושלים, בנסיבות מצערות, הוא עזב את העיר צפת בעקבות מגיפה שפרצה בשנת תקע"ד, ובדרך בהיותו בכפר שפרעם מתה עליו אשתו, ובהיותו בירושלים מתו עליו חתנו מוה"ר ר' יואל שהיה בן טו"ב שנים במותו, וכן בתו שהיתה בת ח"י שנים במותה, והשאירה תינוק יונק כמו"ה אליקום, אשר מוה"ר ישראל סבו גידלו בסבל רב עד היותו בן כ' שנה, עד שבשנת תקצ"ד נלקח ממנו, וכן בנו נחמן ובתו מ' אסתר, ובהיותו בירושלים נתבשר שמתו אביו מוה"ר שמואל ואמו הרבנית ז"ל. אחרי המגפה בשנת תקע"ד חזר רבינו לצפת, לעמוד שם שוב בראש העדה (כל זה מובא בהקדמה לספר פאת השולחן), הרי שהמנהג היה גם בעיר צפת וגם בירושלים ובכל א"י כדברי מרן. וזה שלא כדברי החזו"א אשר נביא לקמן, שטוען שהמנהג השתנה בצפת כדברי המבי"ט והחרדים, שאפילו אם נאמר שהמנהג בזמן המבי"ט והמהרימ"ט היה כדעתם לשמור קדושת שביעית, וכך גם היה בזמן החרדים שחי בתקופת המהרי"ט (כפי נוכיח לקמן), אבל בזמן "פאת השלחן" המנהג היה בודאי מה"בית יוסף".
ה. לדעת החזו"א מרן חזר בו - ודוחה את ה"ברכי יוסף" ו"פאת השלחן"
"ולא מצינו בראשונים ואחרונים מי שיאמר שאין קדושת שביעית נוהג בשל נכרים, זולת מה שהזכירו שנחלקו בזה ה"בית יוסף" והמבי"ט, ולפי דברי מהרי"ט החרדים והשל"ה חזר ה"בית יוסף" והורה כמבי"ט. ולפי הנדפס באבקת רוכל בשנת של"ד עדיין החזיק ה"בית יוסף" בשיטתו, ועדותן של הגאונים שחיו בחיי מרן והיו גדולי הדור בדור שלאחריו, ודאי קים להו טפי בדבר, ועדותן מכרעת נגד דבר הנדפס לאחר דורות הרבה, ולאו מרן ה"בית יוסף" חתם עליה.לדעת החזו"א שם, אילו פאת השולחן היה רואה תשובת הרמב"ם, היה חוזר בו. ובהל' שבת (סימן מו סק"ד) כותב עוד:
אח"כ הגיע לידינו ספר "ברכי יוסף" וכתב דכת"י מרן היה מקויים ע"י מהר"ם גלנטי ואין בו ספק. ויפה כתב ה"ברכי יוסף" דאחר שנידה ה"בית יוסף" בראשית שנת של"ד נשתנה המנהג בצפת עפ"י המבי"ט. ואמנם מה שכתב ה"ברכי יוסף" שהיה הדבר אחר פטירת מרן או בחוליו שלא בהסכמתו, תמוה מאד, דוודאי חכמי צפת שהסכימו עם מרן, לא היו עושין דבר נגד מרן ונגד דעת עצמן. גם לשון מהרי"ט מבואר שהכריחו למרן ונענה להם. ואם עדות הזקנים היתה שלאחר פטירתו או בחוליו עשו כן, היה כותב כן בהדיא, אבל עיקר דברי ה"ברכי יוסף" אינם מובנין, וכי זו לא שכיח שגאון יחזור מהוראתו, והלא קדוש מרן וכל החכמים כל מגמתם למען הדין והאמת, ושפיר יש לומר, דאחר הכרזת נידוי לעשר כי הדבר ספק וראוי להחמיר, הרבה עליו המבי"ט בראיות, וקם מרן בשיטת מבי"ט והתיר הנידוי ונתן להם רשות שלא לעשר, ומרן משך ידו, כי היה הדבר מרופה בידו, ולא עשה מעשה לצוות שלא לעשר, ואין כאן שום קושיא, ויהיה אמת מש"כ החרדים דנהגו שלא לעשר.
ואפשר דמקצת חכמים חזרו לדעת המבי"ט, ונהיה רוב נגד מרן [רבי יוסף קארו], והוכרע על פי הרוב, והוכרח מרן לבטל דעתו. ולכן לא ידעו אי גם "בית יוסף" חזר בו.
בכל אופן נתבאר שנהגו בצפת כהמבי"ט. ואף לדברי ה"ברכי יוסף" שהיה אחר פטירת מרן, מ"מ הוא מנהג כהלכה, כי לעולם ההלכה כשופט אשר בימים ההם. והנידוי שהכריז ה"בית יוסף" נתבטל, כיון שב"ד שלאחריו חלקו על עיקר דינו, וממילא אינו נוהג לדורות.
ואמנם העיקר כעדות מהרי"ט שמרן בעצמו חזר בו".
"וכבר הוכרעה הלכה זו עפ"י דברי הר"מ (=הרמב"ם) בתשובה, שנהוג קדושה בשל נכרי וכנהג הקדום, וכמו שכתבו הרי"ק, מבי"ט, מהרי"ט, החרדים והשל"ה, וכ"כ הגאון בעל חיי אדם בהל' א"י שחיבר, וכן המנהג בישוב החדש".
ו. דיון בדברי החזו"א והחרדים שכתבו שמרן חזר בו - וקושיות על דבריהם
אע"פ שאיני כדאי להכניס עצמי בין ההרים, להכריע בין מש"כ החיד"א למש"כ החזו"א, אבל כתלמיד המעיין בדברים שהובאו, ראיתי צורך להעיר, וכמו שמרן החזו"א זצ"ל לא ראה משוא פנים להביע דעתו כפי שעולה לו מהש"ס והראשונים, גם אם זה נגד אחרונים גדולים שהיו לפניו מאות בשנים, אף אנו תלמידי תלמידיו נחזיק באמונתו זאת ונביע את דעתנו, כפי שנראה לנו, ללא משוא פנים.
ראשית כוונת המהרי"ט במש"כ (בתשובה ח"א סימן מג בתחילתה) "אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר", כמש"כ ה"ברכי יוסף", שאין הכוונה שהכריחוהו למרן ה"בית יוסף", דהלא אין כתוב הכריחוהו, אלא הכוונה שהכריחו את הציבור לנהוג כהמבי"ט ושלא יעשרו כלל. במיוחד לאור עדותו של מהר"ם גלאנטי שהיה תלמידו המובהק של מוה"ר ר"י קארו זצ"ל (כמבואר ב"שם הגדולים" שם), שבשנת של"ד שנה לפני מותו, עוד החזיק בדעתו, לכן לא נראה מה שכתב החזו"א שמרן חזר בו והודה על האמת, שההלכה כדברי המבי"ט.
עוד יש לומר, שלא רק עפ"י עדות מהר"ם גלאנטי נראה שלא חזר בו. אלא גם בתשובה ההיא של המהרי"ט עצמה, נראה שמרן המשיך להחזיק בדעתו, שהרי כתב שם:
"על גידולי שביעית בקרקע הנכרי, מזה כמה הורה אבא מארי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות, וכן היה מורה ובא בכל שנה שביעית הלכה למעשה, והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, שיש בדבר הפסד פירות שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. ועתה הראו לי נוסח הפסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר, הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".הרי להדיא מתוך סוף דבריו, שמרן ה"בית יוסף" המשיך להחזיק בדעתו, וממילא על כורחנו לומר שמש"כ בתחילת דבריו שאביו והחכמים שעמו הכריחו, הכוונה לציבור, שהכריחו את הציבור לנהוג כמותם. גם לא מוכח מתוך התשובה שהמנהג שרצה המבי"ט להנהיג, אם אכן התקבל או לא. ובדברי המהרי"ט אין כל עדות וראיה שהתחילו לנהוג בצפת כדברי המבי"ט. ורק בדברי החרדים עצמו כתוב שנהוג כהמבי"ט, מאידך אנו מוצאים שפאת השולחן והחיד"א כותבים שהמנהג בצפת ובכל מקום בא"י כמרן ה"בית יוסף". ופאת השולחן והחיד"א היו אחרי מוה"ר אליעזר אזכרי בעל ספר חרדים1.
יש לי להעיר עוד, עמש"כ החרדים להוכיח שמרן חזר בו מדבריו בשו"ע יו"ד סימן של"א, וכך לשון החרדים (ח"א פ"ז דף פד ע"א):
"וכן היה נהוג ומנהיג גדול הדור מוהר"ר משה מטראני ז"ל. גם גדול הדור מוהר"ר ר' יוסף קארו זצ"ל, בסוף ימיו כשחיבר שו"ע, כתב סתם, "שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות", ולא חילק בין פירות הנכרי לפירות ישראל. וכן עמא דבר".לא יתכן להוכיח ממש"כ השו"ע בסתמא, שלא חילק בין פירות ישראל לפירות נכרים, שמרן חזר בו, שהרי השולחן ערוך הודפס לראשונה בשנת שט"ו (החיד"א ב"שם הגדולים" מערכת ספרים ערך "שלחן ערוך" אות ש' סימן ע"ה כתב, שהודפס לראשונה בגליל העליון בכפר ביריא שנת חשב"ה. ובהוצאת הספרים החדשה של השו"ע "מורשה להנחיל" יש בידם שו"ע שהודפס בשנת שכ"ו בוונציה), ואחרי זה עוד המשיך לחלוק על המבי"ט, כפי שמוכח מתוך התשובה של ה"בית יוסף" שהייתה בכ"י, והתפרסמה ע"י תלמידו המובהק מהר"ם גלאנטי זצ"ל, אשר חי בזמן ר"י קארו רבו, ותשובה זאת נכתבה בשנת של"ד, שנה לפני מותו של מרן.
גם לא נראה, ולא יתכן לקבל את דברי החזו"א. שכתב על התשובה הנ"ל: "ולאו מרן ה'בית יוסף' חתם עליה", שהרי בסוף התשובה חתום עליה מרן בלשון "נאום הצעיר יוסף קארו". וח"ו להעמיד את דברי תלמידו מהר"ם גלאנטי זצ"ל כמי שהמציא זאת מעצמו.
נמצאנו למדים, שגם מדברי המהרי"ט, לא רק שאין מוכח מהם שמרן חזר בו, אלא אדרבה, מוכח שנשאר בדעתו. ומדברי החרדים אין כל ראיה ממה שהוכיח ממש"כ בשו"ע, שלא רק שאין שום הוכחה, אלא יש כאן הכחשה, שהרי התשובה הנ"ל נכתבה בשנת של"ד והשו"ע נדפס לראשונה בשנת שט"ו2. לכן נראה שמש"כ בשו"ע (יו"ד סימן של"א) שבשנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, כוונתו לפירות שגדלו ביד ישראל, או שגדלו ביד עכו"ם והמירוח נעשה ביד עכו"ם, שזו גם היתה בדרך כלל המציאות השכיחה, שהרי יש לזכור שבאותה תקופה, כל שדות החקלאות (או כמעט כולם) היו ביד הנכרים, שכל התוצרת שהגיעה לשווקים היתה של נכרים (יעויין במאמרי בתחומין ו' בשאלת הערלה במציאות ימינו, שם סקרנו את המציאות של שיווק התוצרת החקלאית בזמן ה"בית יוסף" והמבי"ט), וכמעט ולא היתה שייכת מציאות שהמירוח נעשה ביד ישראל, דהיינו שהישראל יניח את הפירות בארגזים, שזהו המירוח בפירות וירקות. כך גם המציאות בימינו, בפירות הגדלים אצל הערבים, שהם בעצמם עושים את פעולת הקטיף והכנסת הפירות לארגזים.
כאן ראוי להעיר, שהסומכים בשנת השמיטה על היתר מכירת קרקעות לנכרים, הפירות המגיעים משדות אשר נמכרו לנכרים בשטר מכירה, והיהודים מחזיקים בקרקע ועובדים בשדה בעבודות המותרות, והם גם המכניסים את הפירות לארגזים - לפי ה"בית יוסף" חייבים הפירות בהפרשת תרומות ומעשרות, כיון שהמירוח נעשה ביד ישראל.
לכן מכל האמור נראה, כמו החיד"א זצ"ל, שמרן לא חזר בו עד סוף ימיו, ודברי החיד"א, ליישב את דברי החרדים עם התשובה של מהר"ם גלאנטי, נראה הגיוני: שהמנהג שונה רק אחרי מותו או סמוך למותו, כאשר מרן שכב על ערש דווי. אבל גם מש"כ החזו"א לראות בצורה פשוטה ומובנת שהמנהג שונה בצפת לנהוג כדברי המבי"ט, איני מבין איך אפשר לומר כן למרות דברי החרדים (אשר חיבר את ספרו והביאו לדפוס בוונציה בשנת שס"א), שכתב "שכן עמא דבר" הרי בעל "פאת השולחן" אשר הגיע לצפת בשנת תק"ע, והיה תושב קבע בצפת, ועמד שם כראש העדה (כפי שמובא שם בהקדמה לספר פאת השולחן אשר נדפס בשנת תקצ"ו בצפת), והוא כותב במפורש שהמנהג בכל ארץ ישראל - כולל העיר צפת - כדברי ה"בית יוסף"! (דבריו נכתבו כמאתיים שלשים וארבע שנים אחרי מוה"ר אליעזר אזכרי זצ"ל בעל "ספר חרדים"). וגם החיד"א העיד שהמנהג בכל ארץ ישראל כדברי מרן. הרי אפילו אם נניח כדברי החזו"א, שהמנהג שונה אחרי כן לנהוג כהמבי"ט, ורק מצד זה רצה לומר שיש לקבל את זאת כמנהג מחייב, הרי באותה מידה אנו רואים שאחרי ה"חרדים", בזמן "פאת השולחן" ועד זמן החזו"א ועד בכלל, המנהג היה כ"בית יוסף", שלא נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים כלל, לכן תמוה כיצד החזו"א רוצה לשנות את המנהג שמעידים החיד"א ופאת השולחן. יש לזכור שהחרדים היה בזמן המהרי"ט, והמהרי"ט מביאו ומזכירו בתשובותיו (כך מובא ב"שם הגדולים" להחיד"א מערכת גדולים אות א' סימן רי"ב).
ואולי יתכן לומר, שבזמן החרדים המנהג בצפת היה כמבי"ט ומהרי"ט, ולאחר מכן, המנהג שונה ע"י גדולי הדור לשוב להיות כדעת מרן ה"בית יוסף", דכנראה לא העיזו ולא יכלו להתנגד למבי"ט ולמהרי"ט שהיו גדולי הדור, אבל לאחר מכן המנהג חזר להיות שוב כמרן.
גם מש"כ החזו"א (שם בסוף סימן כ):
"וקשה להחליט אם אמר כלל מרן להקל, שהרי מהרי"ט כתב דבמעשר של פירות שביעית היה "בית יוסף" חושש שלא לברך, הרי החזיק הדבר לספק".לענ"ד אין כל ראיה מזה שלא בירך, שאכן החזיק זה לספק, כיון שהכלל בידינו בהלכה הוא "ספק ברכות להקל", כיון שלפי הרמב"ם ברכה שאינה צריכה היא מדאורייתא בלאו דלא תשא, ובזה אנו פוסקים להחמיר אפילו נגד מרן בשו"ע, כך מבואר בכללי הלכה דספק ברכות להקל אפילו נגד מרן. דהיינו אפילו שאנו מקבלים את דברי השו"ע כהלכה מחייבת, אבל בעניין ברכות אנו מחמירים אפילו נגד מרן. לכן אין מזה כלל ראיה שגם מרן החזיק דבר זה לספק, במיוחד שהברכות הן רק מדרבנן, ואינן מעכבות את קיום המצווה, ובודאי דעתו של מרן היתה ונשארה, שפירות נכרים אין בהם קדושה כלל, ודינם כשאר שנים ומתחייבים בתרומות ומעשרות כאשר המירוח היה ביד ישראל.
ז. הוכחה מדברי השל"ה שהמנהג בא"י וירושלים היה כה"בית יוסף", ורק הוא החמיר לעצמו וממליץ כן לבניו
"עתה באתי להיות כמזכיר בדינים הנהוגים בארץ ישראל, באם תזכו כמוני לבוא לארץ הקדושה לדור, כדי שתדעו מה לעשות ולזרז אתכם שתהיו מאד מדקדקים בהם לבלתי תחטאו ח"ו. והנה שנה אחת אחד בואי לירושלים עיה"ק תוב"ב היא שנת השמיטה שנה השביעית, ורבים מיושבי ארץ הקדושה, רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול, שהיה ערב שביעית רעב במדינה, ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו, ק"ו להכין איזה עניינים בביתם על שנת השביעית, ואמרו שינויי דחיקי. ואני דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי, אני מחויב לקיים יותר מהם, ואפילו למכור גלימא דעל כתפאי, כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה, ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצווה הזה, מדוע באת לטמא את ארצי. בשלמא הדרים כבר שמה, אין עונשם גדול כל כך. ועוד כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצוות אשר שמה... וזה היה עניין מרע"ה, שהיה רוצה להביא את עצמו לידי חיוב קיום המצוות בא"י. והנה הבא לא"י והמצווה הבאה לידו לא יקיימנה חס ושלום.בהמשך דבריו (שם שער האותיות דף נז ע"א) כתב:
אחר זמן אשר שמתי אל לבי הדברים ההם, מצאתים כן בספר החרדים אשר חיבר החסיד הר"ר אליעזר אזכרי וז"ל: וכל הבאים לדור בא"י חייבים להיזהר מאוד בשמיטה ובכל המצוות התלויות בא"י, כשם שהיו זהירים לקיימם האמוראים הדרים בה, כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצות הדירה בא"י באה בעבירה של ביטול המצוות התלויות בה, ונמצא הפסדן יותר על שכרן, ואלוהי ישראל יעזרנו לקיימן אמן".
"ומאחר שאין קניין לכותי בא"י להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל כותי לאכול בקדושת שביעית, רק כל מה שיש אצל כותי דינו כספיחין, אע"פ שזרע בידים. מ"מ הכותי אינו מצווה על שביעית, ואצל ישראל הוא כספיחין העולה מאליהן, ודינם שהם מותרים לאכול בקדושת שביעית... וכן שמעתי שאנשי מעשה פה בירושלים היו נוהגין כן שלא לקנות מכותי", עכ"ל.עדותו של השל"ה הקדוש בסוף דבריו, מתייחסת לגבי התפסת קדושה בדמי שביעית שנותנים לגוי, שהיו יחידים שחששו לזה, ולא קנו בשל כך פירות מגויים. ויתכן שרק אותם יחידים נהגו בקדושת שביעית בפירות נכרים, אבל כל העם לא נהג קדושה כלל. וכך גם משמע מתחילת דבריו שכתב שהמצב בארץ היה קשה מבחינה כלכלית ולא שמרו שמיטה, וכנראה שהסתכמו על היתר מכירת קרקעות. וגם ממ"ש "בשלמא הדרים כבר אין עונשם גדול כל כך", נראה מזה שהדרים בא"י בכללותם לא נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים. וכך הוא כותב כמתנצל, שלא יתכן שיבוא לארץ ישראל ולא ישמור את מצות השמיטה, ותחשב לו כמצווה הבאה בעבירה. אין הוא כותב זאת כהוראה מחייבת לציבור, אלא רק לו ולבניו, כמעין צוואה שהוא רוצה שינהגו לחומרא לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים. לכן אין להוכיח מדבריו על המנהג בארץ ישראל. אדרבה - כפי שאמרנו - ניתן לדייק מדבריו שהמנהג היה הפוך: שאם המנהג היה ששמרו קדושת שביעית בפירות נכרים, למה לו להשל"ה להתנצל על כך שרואה חובה וצורך לשמור שביעית, כדי שלא תחשב לו כמצווה הבאה בעבירה, וכן להזהיר ולצוות את בניו שישמרו קדושת שביעית בפירות נכרים, הלוא ממילא המנהג הוא כן, ואם יבואו יצטרכו לשמור על הקדושה מצד המנהג שישנו בא"י. אלא שהמנהג היה שונה, ולא נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים אלא רק יחידים.
ח. דעות נוספות המעידים שהמנהג בא"י ובירושלים כמרן ה"בית יוסף"
"כתבו לי מירושלים ת"ו, כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומות ומעשרות בשביעית, מפירות שזרעם הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל, וכמו שכתבתי והנהגתי גם אלי".ושם רושם התקנות מציין בזה"ל והובא כן גם בספר מנהגי ארץ ישראל (לר"י גליס עמ' רח"צ):
"ע"כ זכינו לדעת מנהג ירושלים בזמן הגאון מוהרלב"ח שהיה בזמן מרן להפריש תרומות ומעשרות בשביעית".וכך כותב בספר קונטרס שנת השבע למוה"ר משה נחמיה כהנוב בשנת תרמ"א:
"בזמננו שכמעט כל הפירות הם מקרקע וזריעה של אינם יהודים, אין בהם איסור שביעית", "ובודאי ראוי לכל בעל נפש להחמיר אם אפשר לו, ותבוא עליו ברכת טוב", ומסיים "ופוק חזי מאי עמא דבר".מדבריו רואים שהמנהג הוא שלא הקפידו על דיני שביעית בפירות נכרים, למרות שהוא ממליץ שבעל נפש יחמיר.
גם בספר קונטרס הלכות שביעית למוה"ר יחיאל מיכל טוקצינסקי (שנת תר"ע פ"ח סעיף ה. קונטרס זה שימש אח"כ כבסיס לספרו "ספר השמיטה") כותב:
"בפירות עכו"ם אין איסור ספיחין, אך באיסור עבודת האדמה וקדושת הפירות שלהם יש מחלוקת ידועה, להמבי"ט וסייעתו נוהגת שביעית גם בשדות ופירות של עכו"ם, ולה"בית יוסף" וסייעתו אין נוהגת בשל עכו"ם".ומסכם:
"ונהגו בכל ארץ ישראל כה"בית יוסף" לאכול פירות עכו"ם בלי קדושת שביעית".(ומציין הרב בצלאל לנדוי ב"אורייתא" - מוצאי שביעית עמ' קעו, שספרו קיבל הסכמה של ארבעה מגדולי ירושלים וביניהם הרידב"ז ור' יצחק ירוחם דיסקין ולא חלקו עליו בדבר זה) וכך הוא כותב שם (עמ' מז): "ונהגו בכל ארץ ישראל כ"בית יוסף" להקל לאכול פירות של נכרים בלא קדושת שביעית".
וכן מבואר בקונטרס "ישועת הארץ" (בהוצאת מדרש בני ציון ירושלים תרצ"ח) וז"ל:
"נוהגים כדעת ה"בית יוסף", שחולק על המבי"ט והמהרי"ט, וסובר שאין דין שביעית נוהג אלא בשדות ופירות של ישראל, אבל בפירות של עכו"ם אין נהוג בהם שום קדושת שביעית, וכן אין נוהג בהם איסור ספיחין".
ט. מה ניתן להוכיח מדברי מוה"ר אליעזר ברגמן זצ"ל שחי בזמן "פאת השלחן" על המנהג בא"י וירושלים
הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין (קובץ אורייתא שם עמ' קעח) כותב ג"כ:
"מכל הנך (שו"ת אבקת רוכל סימן כד והחיד"א ב"ברכי יוסף" שם) מברר בפשטות כי אכן רוח המנהג בא"י כדעת ה"בית יוסף" לא לשמור קדושת שביעית בפירות העכו"ם. עם עליית תלמידי הגר"א לא"י, החל משנת תקס"ח ניתן היה לשער כי למנהג א"י יתווסף תימוכין גם אצל עולים אלה, באשר דעת הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סימן שלא כ"ח וסק"ו) שבזמן הזה יש קניין לעכו"ם להפקיע מידי תרומות ומעשרות ושביעית כמו בסוריא, כיון שחייבים בהם כיום רק מדרבנן. ואמנם אחד מעולים אלה תלמיד הגר"א ר' ישראל משקלאב זצ"ל הכריע ברורות בספרו פאת השולחן סימן כג ס"ק כט, כי מותר לקנות פירות עכו"ם ולאוכלם בלי קדושת שביעית (וכן ראה שם סימן ט"ז ס"ק מ). בעקבות הכרעתו השתרש מנהג ה"בית יוסף" גם בקרב הציבור האשכנזי, לכאורה ללא עוררין. אולם לא מכבר הוצא לאור מכתב יד, הספר "בהר יראה" לר' אליעזר ברגמן זצ"ל (אשר ההדירו הרב ש. מן ההר שליט"א), אחד מגדולי ירושלים מלפני מאה וארבעים שנה, בן דורו של ר"י משקלוב. מתוך תשובה שהשיב מתברר כי בזמן שיצא לאור הספר פאת השולחן, לא היה מנהג ברור בירושלים כי אין לנהוג קדושת שביעית בפירות העכו"ם".כך לשון שו"ת "בהר יראה" (סימן נ עמ' ע):
"נשאלנו אם יש לסמוך לעניין היתר פירות שביעית הנלקחים מגויים שלא לנהוג בהם קדושת שביעית. אמה שכתב הרבה בעל פאת השולחן בהלכות שביעית שלו סימן כ"ג סעיף י"ג בבית ישראל, להלכה ולמעשה, שהרי כמה וכמה דברים יש בספרי הדפוס שאין בהם כדי סמיכה להלכה, לא כל שכן למעשה. ועוד שעדיין לא חלה ההוראה ההיא, שהרי מזמן שנדפס הספר עד כעת לא הגיעה שנת השמיטה, ושומעים אנחנו משאר יושבי הארץ הקדוש תובב"א, שנהגו עכ"פ קצת קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדות שביד הגויים בשנות השמיטה שעברו", עכ"ל.לענ"ד אין להסכים עם ניתוחו והבנתו של הרב עמיהוד לוין שליט"א בדעת ספר "בהר יראה", אדרבה נהפוך הוא, מתוך דבריו משמע וברור שרובם ככולם נהגו כה"בית יוסף", ורק קצת - יחידים - נהגו קדושת שביעית בשל נכרי, ופסק פאת השולחן היה פסק המקובל על רובו ככולו של הציבור, שהרי כתב שרק קצת נהגו קדושת שביעית בשל נכרים.
הרב בנימין יהושע זילבר שליט"א (שם באורייתא ט' עמ' קעט) רצה להוכיח מספר "בהר יראה", שהמנהג היה בניגוד למה שכתב בעל "פאת השולחן", וז"ל שם:
"ושם (בספר "בהר יראה") דוחה ומבטל דברי "פאת השלחן" לגמרי, מכאן הוי עדות חיה וכתניא דמסייע להחזו"א שדוחה ה"פאת השלחן" שכתב כאילו המנהג הקדום הוא שלא להחמיר בקדושת שביעית בפירות נכרים. ומהנ"ל הוי ראיה שגם בתקופה של "פאת השלחן" נהגו בקדושת שביעית בפירות נכרי, ובאמת הא בהא תליא שמסתמא נהגו אז כמו המנהג הקדוש. גם מעצם האריכות של "פאת השלחן" מוכח שכן היה המנהג בדורו להחמיר עכ"פ במקצת, עד שהיה זקוק ה"פאת השלחן" להאריך ולהרחיק עדותו מהמנהג הקדום. ומה שכתוב בספר הנ"ל 'דנהגו עכ"פ קצת קדושת שביעית' נראה דר"ל שבביעור, ואפשר גם בסחורה לא נהגו להחמיר, דבזה יש היתר של ר"ש הזקן וגם מפני קשיים שיש בזה (כמו שאנו רואים שגם בזמנינו לעניין ביעור, ובעיקר מפני שאין ידוע היטב ברוב הדברים הזמנים של ביעור), לכן סמכו על הר"ש הזקן דס"ל שבעיקר זה דין ממון שיש חוב על הבעלים להפקיר, ומכיוון שזה לא שייך בעכו"ם, ממילא גם לישראל הבא מכוחו אין חובת ביעור וסחורה, ואכ"מ. ומזה נובע מה שהחיד"א מעיר בזמנו שמעולם לא ראה ולא שמע משום חסיד בשום עיר בארץ הקודש שנוהג ביעור בשל עכו"ם. אך משום מה מפרסמים בשם החיד"א דס"ל דאין לגמרי קדושת שביעית בשל גויים. בו בזמן שכותב מפורש שזה רק בביעור (ואפשר גם בסחורה), ומדגיש כמתנצל שזה מפני הקשיים לקיום מצוות ביעור. ואנו, אף שאנו פוסקים בעיקר שגם בשל נכרים נוהג ביעור וסחורה לאחר הגיע ליד ישראל, מ"מ בספרים שלי אני מצרף לפעמים הנ"ל להקל במקום הדחק, ואין לדמות מה שהיה בזמן החיד"א לזמנינו, דמה שאצלם היה מן הנמנע לקיים, הרי בסידורים של שמיטה שנעשים בזמנינו יש אפשרות לקיים בנקל".מוה"ר זילבר כנראה מסביר שהמלה "קצת" מתייחסת למש"כ אח"כ "קדושת שביעית", דהיינו קצת מדיני קדושת שביעית, אבל לענ"ד המלה "קצת" מתייחסת למש"כ לפני כן: "נהגו", שמתפרש, שמקצת מהעם נהגו קדושת שביעית.
מש"כ להסביר בדעת ספר "בהר יראה", לענ"ד דחוק מאד, ובפשטות משמע מדבריו, שרק קצת נהגו קדושת שביעית בפירות נכרים, ומכלל הן אתה שומע לאו, שהרוב המוחלט לא נהגו כלל קדושת שביעית, ואיך יכול לדחוק ולהכניס בדבריו של ספר "בהר יראה", שכוונתו שכלם נהגו קדושת שביעית בחלק מהדינים ורק בדין ביעור וסחורה לא נהגו קדושת שביעית. והרחיק לכת במש"כ להסביר בדברי החיד"א, שלפי החיד"א שכתב שאין קדושת שביעית, זה רק בדין ביעור ואולי גם בסחורה, אבל בשאר הדינים גם החיד"א יסכים שנהגו קדושת שביעית בפירות נכרים. כיצד בממכת"ה יכול לומר דבר זה, הלוא החיד"א קיים את דברי ה"בית יוסף" מתשובה שהביא תלמידו מהר"ם גלאנטי ז"ל, שבה כתוב במפורש שיש להפריש תרומות ומעשרות בפירות נכרים שנתמרחו ביד ישראל, וגזרו בזה גזירת חרם למי שלא יפריש תרומות ומעשרות. ובכל דברי החיד"א הנ"ל (שם ביו"ד סימן של"א) מוכיח שה"בית יוסף" לא חזר בו עד יום מותו ועד בכלל, וכך פוסק להלכה, וכותב במפורש שם: "ועוד בה שכתב מרן דהכי נהוג בעיה"ק ציון קרית מועדנו מאז ומקדם שנות דור ודור מזמן מהרלנ"ח, וקודם לו פשט המנהג כן, ויתר על כן הרי מצינו גדולי האחרונים רבוותא בתראי רבינו מור"ם (הרמ"א) בהגה"ה והרב לבוש והרב פרישה והרב מהריק"ש, ארבעה נהרות רוח אחד לארבעתן כסברת מרן ז"ל". כיצד אפשר לומר אחר דברים אלו, שהחיד"א התכוון לומר שאין קדושת שביעית בפירות נכרים רק ביחס לדין ביעור וסחורה. הלוא מפורש בדבריו כדעת מרן. ולדעת מרן הרי אין חילוק בין דין ביעור וסחורה, לדין הפסד והפרשת תרומות ומעשרות. ולדעתו של ה"בית יוסף" אין קדושת שביעית בכלל עם כל המתחייב מכך. שלא נוהגת קדושה גם ביחס לדין הפסד ודין הוצאה לחו"ל, ודין התפסת קדושה, ודין חיוב תרומות ומעשרות בנגמרה מלאכתן ביד ישראל.
עוד יש להעיר על מש"כ (בקובץ אורייתא שם) מוה"ר בנימין יהושע זילבר שליט"א, דמה שאצלם היה מן הנמנע לקיים שמיטה, בסידורים שלפנינו היום יש אפשרות לקיים קדושת שביעית בנקל. אחר המחילה מכבודו, הסיט את הויכוח והמחלוקת לטפל, שהרי אין מחלוקת ה"בית יוסף" והמבי"ט תלויה בקשיות וקלות קיום דין קדושת שביעית בפירות נכרים. אלא מחלוקתם היא עקרונית אם יש קדושה בפירות נכרים או לא. ואחר שראינו שה"בית יוסף" וכל הפוסקים שעמו שפסקו אחריו שאין קדושה, אין שום מקום לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, גם אם נקל לקיים ולהיזהר בקדושת שביעית בהם.
תמוה עוד יותר מש"כ מוה"ר בנימין זילבר שליט"א, שהטיל דופי בעדותו של בעל פאת השולחן שכתב "כי כן הוא המנהג עתה בכל ארץ ישראל וכמו המנהג הקדום בזמן מרן ז"ל", וכתב עליו מוה"ר זילבר שליט"א:
"והיאך זה יתאים, עם מה שכתב בספר "בהר יראה" של הרב ברגמן ז"ל, בן דורו של ה"פאת השלחן", שכתב ההפך בנוגע להמנהג של ירושלים בזמנם, וכי שייך חילוקי דעות על המציאות, אלא ברור שהמנהג היה להקל בביעור וסחורה בגלל הקשיים לקיים את זה למעשה. וסמכו על הר"ש הזקן וכמוש"כ בברכי יוסף, וע"ז מעיר "פאת השלחן" אודות המנהג. אבל בספר "בהר יראה" הדגיש שנהגו עכ"פ קצת קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדות שביד הגויים בשנות השמיטה שעברו, היינו מלבד ביעור וסחורה או שרק חלק מפשוטי העם נהגו להקל".הרי גם לדעת מוה"ר זילבר שליט"א קיימת סתירה בין דבריו של בעל "פאת השלחן" לדברי ספר "בהר יראה", א"כ מדוע החליט לקבל ולהעדיף דברי "בהר יראה" על פני פאת השולחן, מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי, ומי יחליט שדברי "בהר יראה" עדיפים יותר, אם כן לענ"ד אין שום סתירה ביניהם, ואין מחלוקת ביניהם מה היתה המציאות. דברי גדולינו הם עדות נאמנה ללא שום פקפוק, ועדותו של החסיד מוה"ר ישראל משקלוב זצ"ל אמיתית היא, שאכן בכל א"י נהגו כה"בית יוסף" שלא נהגו שום קדושה בפירות נכרים. ומש"כ בספר "בהר יראה", אין בזה כל סתירה לעדות של בעל "פאת השלחן", על המנהג שהיה בארץ ישראל, ואין שום מחלוקת ביניהם על המציאות, כל שכתב בעל ספר "בהר יראה" הוא רק זה, שיחידים נהגו בפירות נכרים בקדושת שביעית כהמבי"ט, והוא עצמו אמנם נוטה בדעתו להלכה ג"כ כאותם יחידים, כל טענתו על "פאת השלחן" הוא רק בזה, שפסקו אינו נותן שום נכונות ואפשרות למי שמחמיר כהמבי"ט לנהוג קדושת שביעית בשל נכרים, וע"ז כתב שנהגו מקצת מהעם קדושת שביעית, אבל אינו חולק בשום פנים ואופן על עדותו של בעל "פאת השלחן", על מה שנהגו הרוב המוחלט של עם ישראל בא"י בכל מקום כה"בית יוסף".
גם קשה על מוה"ר בנימין זילבר שליט"א, שציטט את דברי מוהר"ר משה נחמיה כהנוב ז"ל בספרו קונטרס שנת השבע רק בחלקם, שציטט את דבריו רק במש"כ "ופוק חזי מאי עמא דבר", וגם מה שמסכם ומסיים שם "ובודאי ראוי לכל בעל נפש להחמיר אם אפשר לו ותבוא עליו ברכת טוב", אבל את דבריו הראשונים לא ציטט, במה שכתב שם: "בזמנינו שכמעט כל הפירות הם מקרקע וזריעה של אינם יהודים, אין בהם איסור שביעית". שמדבריו אלה משמע ג"כ כדברינו, שהמנהג בכל א"י גם בזמנו היה, שלא נהגו קדושת שביעית כלל בפירות נכרים, כי עצם השאלה שבה אנו עוסקים, ושבה עסק גם הרב זילבר שליט"א במאמרו (המובא בקובץ אורייתא חלק ט' אייר תשמ"ז עמ' קעט) היא, מה המנהג בארץ ישראל במהלך הדורות. אבל אין הדיון כאן בשאלה מי צודק, אם ה"בית יוסף" או המבי"ט. ובשאלה של המנהג, גם מדברי "קונטרס שנת השבע" עולה בבירור שהמנהג הוא כה"בית יוסף".
י. אם ניתן להוכיח מדברי המהרשד"ם שיש נידוי לכל מי שנוהג קדושת שביעית בפירות נכרים
"נמצא שלא רק על הפרשת תרומות ומעשרות גזרו בגזירת נידוי, אלא גם על שומרי שביעית (בפירות של גויים), ושכן כתב בשו"ת שדה הארץ (ח"ג חיו"ד סימן כט) שהמנהג פה עיה"ק ירושלים ת"ו כסברת מרן, שלא לנהוג דיני שביעית בפירות של גויים. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי גלאנטי (סימן ט), וכתב שע"ז סמכו קמאי וקמאי דקמאי להוציא אתרוגים מעיה"ק צפת לחו"ל. ולית מאן דחש להא, מפני שסמכו על הוראת מרן הקדוש שפירות הגוי אין בהם קדושת שביעית, ועוד שאפילו הרב המבי"ט גופיה כתב (בספר של"ו), שאילו היינו מורים עתה להתנהג בדיני שביעית בפירות גויים, היה נראה כתקנה חדשה 'מה שלא נהגו עד עתה', והיתה תקנה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, מצד הגלות ודוחק השעה שאנו צריכים לעולם לקנות מן הגויים. ואין מספר לדיני שביעית וכו', נמצא שגם בימי המבי"ט לא היו נוהגים בפירות הגויים דין קדושת שביעית ולא היה אדם שקרא ערער", עיי"ש.ומוסיף בשו"ת יביע אומר שם, וז"ל:
"והנה חדשים מקרוב באו, לנהוג להחמיר כדעת המבי"ט עפ"י הוראת מופת הדור החזו"א ז"ל שהכריע כן. ומסופקני אם לא יצא שכרם בהפסדם, כי מי לא יחוש לגזירת נידוי וחרם שהחרימו מרן וכן קדושים עמו להנוהגים דיני שביעית בפירות של גויים. ומכ"ש באתרי דמרן ז"ל שבודאי היא חומרא המביאה לידי קולא. וכמש"כ לעיל (חיו"ד סימן יא אות ה). וכנראה שנעלם מעיני המחמירים דברי מהרשד"ם הנ"ל, וסברו שלא החרימו חכמי צפת אלא להנוהגים לפוטרם מדיני תרומות ומעשרות (שהיא קולא גמורה), אבל להחמיר לנהוג בהם דיני שביעית לא החרימו, שהרי המחמיר תע"ב. אולם בהגלות נגלות דברי מהרשד"ם הנ"ל, שהחרימו לשומרי שביעית, נראה דאיבעי לן למיחש טובא לדבריהם. ובפרט לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל", ושכן כתב בשו"ת בכורי שלמה (ראזעכטא חאו"ח סימן לו אות ב). שרוב חכמי ארץ ישראל שבאותו הדור הסכימו למרן ה"בית יוסף". ושכן מוכח מדברי הרמב"ן בפירושו על התורה, שוב שאל להגאון מהר"ש סלאנט ז"ל ע"ז, ופסק להקל, וכתב שאף שהשל"ה החמיר כדעת המבי"ט לית דחש להא, עי"ש.הנה על מה שציטט מוה"ר עובדיה יוסף שליט"א לעיל דברי מהרשד"ם, ופירש, שהכוונה בדבריו שבזמן ה"בית יוסף" הטילו חרם ונידוי על שמירת שביעית בפירות נכרים, ולא רק על מי שאינו מפריש תרומות ומעשרות בפירות נכרים שנגמרה מלאכתן ביד ישראל, השיג עליו מוה"ר בנימין יהושע זילבר (באורייתא ח"ט שם עמ' קפד) שאין כוונת המהרשד"ם בתשובתו לחומרא שהחמירו לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים אלא
"היינו מה שהביע שם דעתו על החרם שנידוי לשומרי שביעית בשתי שנים, וגם על עוד שתי חומרות מה שהחמירו לעשר בפירות נכרי (כשהמירוח אצל הנכרי), וגם מה שחששו לכלאי הכרם שבזה מדבר בפסק א'. והכוונה למה שנדפס אחרי זה בסימן קצ"ג, שבזה מדבר שם בתשובה, ולא בפירות נכרים לעניין שביעית... וכבר טעה בזה מגדולי ירושלים - הרב פישר שליט"א בספר אבן ישראל (ח"ב עמוד קכג), מה שמצטט לשון פירות נכרי שלא נזכר לשון זה כלל בשו"ת מהרשד"ם".אמת ונכון הוא, שהמהרשד"ם שם בתשובתו אינו עוסק במיוחד בעניין פירות נכרים, במה שנחלקו ה"בית יוסף" והמבי"ט אם יש בזה קדושה או לא, אבל אעפ"כ אין בזה כדי לדחות מה שרצו להוכיח מלשונו הזך, מוה"ר עובדיה יוסף שליט"א ומוה"ר פישר שליט"א, שהכוונה בדבריו היא, שבאמת הטילו חרם על כל מי שישמור שביעית בפירות נכרים. ואביא את לשונו השלמה של המהרשד"ם במש"כ שם:
"אמנם לעניין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו לשומרי שביעית, כבר כתבתי בפסק א' מה שנלענ"ד. ואע"פ שהיה אפשר להביא קצת ראיה, שיש לרבים להכריח ליחידי אפילו להקל, ממ"ש בגמרא פרק ערבי פסחים (ק, א: דתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מפסיקין.) מעשה ברבן גמליאל ור' יוסי ורבי יהודה, שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום, א"ל ר"ג לר"י: רצונך שנפסיק וניחוש לדברי רבי יהודה חברנו, א"ל: בכל יום אתה מחבב דברי בפני רבי יהודה, עכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, הגם לכבוש המלכה עמי בבית, לא נפסוק, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי", עכ"ל המהרשד"ם.דבריו המובאים בסוף, מעוררים מחשבה לאותם שמחמירים כהמבי"ט, לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים נגד מרן ה"בית יוסף", שדעתו נתפשטה בכל א"י כעדותן של כל הגדולים שהזכרנו לעיל, מני אז ועד היום. וגם היום בירושלים בקהילות של הישוב הישן, העדה החרדית ודומיה, אינם מתנהגים בקדושת שביעית בפירות נכרים כשיטת ה"בית יוסף". ורק בשכונות החדשות, משום מה יש כאלה אשר מחדשים מנהג חדש בירושלים אתרא דמהרלב"ח לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים. ובשלמא באתרא דהחזו"א זצ"ל בבני ברק, שהוא ישוב חדש שקם, שם הנהיג החזו"א כהמבי"ט.
גם בספר שדה הארץ (ח"ג חיור"ד סימן כט) כתב שהמנהג בירושלים להקל כה"בית יוסף", אם כי מסיים בסוף דבריו שאם יש כאלה שנוהגים כהמבי"ט להחמיר, כ"א יעמוד במנהגו, כי מי יבוא אחרי המלכים הנ"ל, יעויי"ש. אבל עכ"פ דעתו היא נחרצת שהמנהג בירושלים כמרן מוה"ר ר' יוסף קארו ז"ל.
הערות:
1. המונח "הכריחו" אינו בהכרח "כפו", אלא "הוכיחו". וכן משמעות המונח במקורות נוספים: "שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין" (שו"ת מהרש"ל סימן מא); וכן "אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית וכן הכריחו האחרונים ז"ל" (שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים שטז). וכן גם באבקת רוכל כה, בדברי מהרי"ט עצמו: "והרי הוא מוכרח שהברייתא דברה בפירות של קרקע גוי". "מוכרח" - במשמע של מוכח.
2. בשלחן ערוך סימן שלא,יט הזכיר רבי יוסף קארו תאריך: כתוב שם "ושנת השמיטה האמיתית הייתה שנת ה' שי"ג". הספר נדפס שנתיים לאחר מכן, בשנת שט"ו. עמד על כך גם הרב יצחק יעקב וייס ז"ל, שהיה דיין באנגליה, ולאחר מכן דיין בעדה החרדית בירושלים. וכך דבריו בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן קכח:
ובהיותי בזה אזכיר לפלא דברי החרדים (פ"ז בענין הפרשת תרומות ומעשרות בשביעית), הביא פלוגתת המבי"ט והב"י בפירות שגדלו בקרקע של נכרי, ופסק כהמבי"ט, וכתב בזה"ל: גם גדולי הדור כבוד מהר"ר ר' יוסף קארו ז"ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל וכן עמא דבר עכ"ל, ובס' ברכי יוסף יו"ד (סי' של"ה) טען ע"ז, דבש"ע שם כתב ששנת השמיטה שנת שי"ג, ובתשו' אבקת רוכל (סי' כ"ה) שכתב בשנת של"ה שנה קודם שנלקח ארון הא' מבואר שעמד בשיטתי', והרב מהר"ם גאלנטי העיד שהוא כתב ידו עיי"ש, ואנכי בעניי מצאתי בתשו' מבי"ט (ח"א סי' של"ו), שכתב בשנת השגי"ח (היינו ה' שכ"א), שכתב בזה"ל: ועתה בשמטה זו ראיתי את החכם הר"ר יוסף נר"ו שהי' מורה להפריש תרומה ומעשר ושלח לי שאשלח לו טופס מה שכתבתי על ענין זה ושלחתי לו וכתב דחיות וכו' עכ"ל, והן המה התשובות שנדפסו בס' אבקת רוכל (מסי' כ"ב ולהלן) עיי"ש, וא"כ יש מיני' ובי' סתירה להא לומר שחזר בש"ע, דהרי נכתב בשנת ה' שי"ג, והתשובות הנ"ל נכתבו בשנת שכ"א. ועי' בס' חזון איש שביעית (סי' כ') מזה.
