מתוך: דבר השמיטה, משרד החינוך והתרבות, תש"מ, עמ' 59-62

כבר מראשית ההתיישבות במאת השנים האחרונות עמדה בעיית השמיטה בפני היישוב הצעיר כמשהו שאין הצבור יכול לעמוד בו, אין בדורות האחרונים אותו כוח עמידה והסתפקות שציינו את דורות הקדמונים, והייתה סכנה של ביטול היישוב בעודו בראשית התפתחותו.
אז צץ רעיון השימוש בהיתר המכירה, הבנוי על ההנחה שבשביעית בזמן הזה, מדבריהם, מועילה המכירה להפקיע מקדושת שביעית. אמנם היו רבים וגדולים שהתנגדו להיתר, גם הגדולים המתירים לא היה לבם שלם עימהם לעקור מצווה חביבה וחשובה זו של שביעית על ידי הערמה ועקיפה, מכל מקום הוסכם הדבר ונתפשט ברוב רובו של היישוב, מתוך אותה הרגשה ששעת דחק זו שהיישוב נתון בה, מתירה ומכריחה השימוש בהיתר, לא פחות מתקנת פרוזבול בשעתה.
בשמיטות האחרונות הולכת ומשתכללת גם צורה אחרת של שימוש בהיתרים שלא על ידי מכירה, אלא תוך שימוש באותן צורות זריעה שבהן אין איסור זריעה בשביעית, וכן תוך ניצול הספיקות הקיימים בהלכה עצמה, שלפי הנקוט בידנו ששביעית בזמן הזה דרבנן יש מקום להכריע הספק לקולא. הצורות הן: זריעה מוקדמת של ירקות לפני ראש-השנה, וזה בהסתמכות על שיטת הר"ש המיקל בזה, שלא כרמב"ם, שלדעתו הרי זה בגזירת ספיחים; זריעת תבואה בשינוי מחזור ורעים, וזה בהסתמכות על חידושו של החזון איש שזה דומה לספיחים העולים בשדה בור שאין בו גזירת ספיחים; זריעה במקום מקורה וגידולי-מים, וזה בהסתמכות על הכרעת "פאת השולחן" שבעיית הירושלמי בנידון מוכרעת לקולא בזמן הזה, ועוד כמה היתרים בגזימה וזיבול, כפי שמבוארים פרטי הדברים בחוזרים המובאים להלן.
כל הצורות האלה יש להן נקודה אחת מכבידה והיא, שהפרי הגדל דינו הפקר ככל פירות הקדושים בקדושת שביעית, בעוד שהמשתמשים בהיתרים אלה, כל מחשבתם לקחת את זה לשימוש לעצמם; יש כאן הכרח אפוא להרחיב את הדין של שלוחי בית-דין הנזכר בתוספתא גם על העיבודים, ולהשתמש בזה גם כלפי הבעלים עצמם, אף-על-פי שיש כאן הערמה בולטת, וכמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה. ברור שגם כאן הפרצה דחוקה, ואף בזה אין לראות פתרון קבע.
המחמירים ודאי שיש להם מקום לחששות גם בצורות היתר אלה, ואין צריך לומר שמבחינת הרעיונות העיקריים שהונחו במצות השמיטה, יש גם בדרך זו משום עקיפה על המצווה. לא נוכל לראות זאת אם כן אלא כדרך נוספת לשעת הדחק. והשוקל ישקול ויכריע, באיזו דרך של שימוש בהיתר החששות יותר מעטים, והיא יותר מרווחת, מבחינת תפיסת הרע במיעוטו.
הרבה פעמים אנו נפגשים בשאלה: במקום ללכת סחור סחור ובדרכי עקיפין והערמה, שבחשבון סופי ממילא מרוקנים המצווה מתוכנה, האם לא טוב היה, לו הייתה הרבנות מכריזה, שלפי מידת שעת הדחק הגובלת עם חיי נפש, בטלה השמיטה לפי שעה?
בעיקר צריך לתת הסבר לבני הנוער, שיש להם הרגשה כאלו אנו באים להערים על התורה ועל עצמנו. ובמקום לנהוג בכנות וביושר לב, מעמידים פנים כאלו אנו מקיימים המצווה, בעוד שלמעשה עושים עצמנו רק לצחוק, בעשותנו מכירה, בעוד שאין דעתנו למכור, או מסדרים שליחי בית-דין, בעוד שאין אלה אלא אותם הבעלים, בשינוי פורמלי קטן; המטרה העיקרית של התורה אינה קיימת עוד, ובמקום זה מסתבכים בסעיפי הלכות וסעיפי סעיפים שאין להם כאלו ולא כלום למה שכוונה התורה במצווה זו.
(א) היהודי שומר התורה והמצווה אשר בעיניו דרישות ההלכה הן לא פחותות במעלה מחיובים וצרכים אחרים, הוא גומר ומחליט בלב שלם על המכירה, לאחר הבטחת התנאים הנחוצים להחזרת הקרקע לידו, וכן עם הבטחת זכות ההתעסקות בקרקע כפי המותנה בשטר המכירה; כן מפקיר הוא היבול בלב שלם, וקבלת התשלום היא עבור הטיפול כפי שהורשה והוסמך על זה בתור "שליח בית-דין". דבר זה נהגו מקדמתא בישראל לעניין מכירת חמץ, וכן נזכר כבר דבר זה בגמרא לעניין מכירה לנכרי לשם הפקעה מן הבכורה.
(ב) יש לדעת שגם דרכי הוראה לשעת הדחק כפופים להלכה ולסדרי הוראה שהתורה וחז"ל קבעום, ולא רק אותם רעיונות נאצלים שאנחנו יכולים לעמוד עליהם במצווה זאת או אחרת הם תורה, כי גם אותן דרכי הוראה תורה הן, וגם בהן גנוזים ודאי אורות התורה, אף שהם עלומים לעתים מאתנו. על-פי אותן נתיבות חכמה בלתי ידועות לנו, לפיהן העבירה פוגמת בנפש ובעולם כולו, והמצווה מביאה אורה לפרט ולכלל, יש השפעה ושינוי יסודי בין שנעשית המכירה בשדה לבין שלא נעשתה, העובד בשדה ישראל בשביעית הרי זו עבירה עם כל הכרוך בזה, ואילו העובד בשדה לאחר שנעשתה בו המכירה, ולפי סדרי ההוראה של העבודות המותרות לאחר מכירה, שוב אינו עושה עבירה ואינו מביא לידי אותם פגמים שהעבירה גורמת.
ושאכן דרך ההוראה הוא גם במקרה של שעת דחק באיסורים דרבנן, לא להכריז על ביטולם אלא למצוא דרכי עקיפין והיתר, אנו יכולים לראות לדוגמא מתקנת פרוזבול על-ידי הלל. גם שם הגמרא (גיטין לו ע"א) מתקשה, איך ייתכן שהלל יעקור בתקנתו דין התורה של שמיטת כספים, וראה בתוס' שם (ד"ה מי איכא), שביררו, שבעצם אין בתקנת הלל משום שינוי וחידוש בגופה של ההלכה - המוסר שטרותיו לבית-דין מדין תורה אינו משמט, אולם מכל מקום הגמרא שואלת, איך תיקן הלל לנהוג כך בצורת קבע "לעשות תקנה ללמד לעשות כן, שביטל בכך השמטת כספים שאמרה תורה", כלומר שאין לרוקן, ולוא בדרכי עקיפין, ודרכים שכשלעצמן יש להם יסוד הלכותי איתן, את מצות התורה, ועל זה מתרצת הגמרא: בשביעית בזמן הזה דרבנן, היינו שכיון שהיא דרבנן, מותר להשתמש בדרכי עקיפין לפי דוחק השעה. אולם אף כאן רואים אנו שלא נעשתה על-ידי הלל עקירת כל הדין של שמיטת כספים. ההלכה מבחינה פורמלית נשארה על מקומה, אלא שמבחינה שימושית פקע ערכה. מכאן אנו למדים שגם בשעת הדחק, הדרך איננה עקירה, אלא עקיפה.
אם נתעמק בדבר, נבין גם את התוכן ההגיוני של גישה זו של ההלכה. ההוראה של שעת דחק אינה לדחוק רגלה של ההלכה לכשיחזרו לתנאים נורמליים, אדרבא, זו באה לשמור על ההלכה ולהכשיר את הקרקע לקיומה כראוי עם סילוק שעת הדחק. נשתמש באותה דוגמא שהזכרנו: תקנת פרוזבול נבעה ממצב מסוים, הציבור פסק מלהלוות מפחד שמא תשמיטנו שמיטה. המצווה הזאת בתנאים אלה, במקום להוות מנוף להתעלות נפשית ומתקנת סדרי החברה ברוח התורה, הפכה לגורם מכשיל; לא זו בלבד שלא נתבטלו הניגודים הכלכליים והחברותיים, אלא להיפך: בהימנעות העם מלהלוות, גם אותה טובת הנאה לשעתה, שזה ששעתו דחוקה היה יכול להשיג הלוואה בלי ריבית, גם זה נמנע מאתו; התקנה באה לתקן זאת, אולם מבלי לוותר על התכנית ארוכת-הטווח של עבודה לתיקון המידות להחזרת המצב, שחזתה תורה ורצתה תורה, על קדמתו - שהמלווה ילווה ברצון גם אם יפסיד כספו. היה הכרח, אפוא, להשאיר באיזו שהיא צורה "זכר לשמיטת כספים", משהו שיציין ויזכיר, שדרך זו שהולכים בה אינה אידיאלית ואינה פתרון, שאין זה אלא פתח לשעת סכנה, אבל אין להפכו לכניסה-ראשית. ודבר זה הושג על-ידי תקנת פרוזבול!
באופן מעשי הפרוזבול אמנם אינו משאיר כמעט אפשרות לקיום שמיטת הכספים, הן יכולים אנו להיות בטוחים כמעט במאה אחוז, שהמלווים ישתמשו בתקנה זו ואף פעם לא יקיימו שמיטת כספים, אולם מכל מקום מסגרת ההלכה של שמיטת כספים לא נפגעה: רק על-ידי פרוזבול שביעית אינה משמטת, ולא בלעדיו. דבר זה עצמו מהוה "זכר לשביעית" בצורה הנמרצת ביותר; המלווה מסדר הפרוזבול תמיד נזכר ועומד על כך שבעצם - צורת השמיטה צריכה להיות אחרת, וכל בעל נפש יבדוק את עצמו שמא יכול הוא לפעול בנפשו לקיום המצווה ככתבה וכרוחה; עם מתן האפשרות של עקיפת הלכה זו של שמיטת כספים מרגישים שזוהי עקיפה על הניסיון שיודעים שלא יוכלו לעמוד בו, מתוך הנחה שמוטב לא להתנסות בניסיון כזה שישמש רק למכשול; אולם כל דור ודור יראה את עצמו כחייב לחתור ולהשתדל לעלות למדרגה יותר גבוהה, בה יוכל לעמוד בכבוד בניסיון שהועמד לפניו, במקום לברוח ממנו.
הרי זה בדומה למה שלמדונו חז"ל: חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב. אמירה זו עצמה וחתירה זו למעמד הגבוה, אף אם איננה מביאה אותנו למעמד גבוה זה, מכל מקום משפיעה בכדי לשמור על עצמנו מהידרדרות ולהכניס בנו רצון לשאוף תמיד לשלמות יתר. גם בנידון שלנו ה"זכר לשביעית" תמיד יעמיד בפנינו את השאיפה להגיע לקיום השביעית כתיקונה.
ואכן מוצאים אנו בחז"ל ביטויים המעידים על אי-שביעת רצון מתקנה זו של הפרוזבול וחתירה לביטולה : האי פרוזבולא עולבנא דדייני הוא - אומר שמואל, אי איישר חילי, אבטליניה. לא נתאשר חילו ולא נתבטל הפרוזבול, ומכל מקום העבירה אלינו הגמרא הד למשאלה זו, להשמיענו שאין אנו פטורים מלהתעורר ולדון בבעיה זו שוב ושוב... וזה הושג על ידי תקנת הפרוזבול ! אלו הייתה התקנה לבטל שמיטת כספים מעיקרה, היה כאלו מעביר קו על מצווה חביבה זו, ומי יודע אם הציבור היה עומד פעם על האבדה אשר אבדה לו בביטול מצווה זו.
אותו עניין עצמן יש לראות בהתנהגות לפי היתר המכירה, או לפי מינוי כשליחי בית-דין. אף כאן אין אלה אלא היתרים לשעת הדחק, אף כאן לפנינו עקיפה על המצווה, בריחה מן הניסיון שמעמידה לפנינו מצווה זו של שמיטת קרקע, ומובן מאליו - גם ויתור על אותם הישגים רוחניים רבי-ערך הגנוזים בעמידה בניסיון זה; אולם גם כאן עצם השימוש בהיתר, ההזדקקות לפעולה מסוימת בכדי להתיר, מבלי שנעקרה ח"ו המצווה מעיקרא, זה גופא משמש לנו "זכר לשמיטה" מאין כמוהו! תמיד נזכרים אנו שרק הוראת שעה, שרק דוחק החיים הוא שמזקיק אותנו לזה, וממילא חיה בקרבנו תמיד ההרגשה, כי עדיין אין אנו שלמים במצווה זו, תמיד העיניים נשואות לזמן בו יוכלו לוותר על השימוש בהיתר זה - "אי איישר חילי, אבטליניה", ויוכלו לקיים המצווה ככתבה וכרוחה.
ואכן, מי מהציבור הדתי, הן מאלה שסומכים על היתר המכירה, הן מאלה שנזקקו לצורות האחרות של היתרים שלא על-ידי מכירה, שלא הרגיש גם בשמיטה זו את ה"עולבנא דדייני"? מי לא השתדל להשיג פירות שאין עליהם שום חשש שביעית, ולמעט את העבודות הנצרכות בשדה ובכרם עד כדי מינימום? בקרב כל אחד נתעוררה המשאלה והתקווה להגיע לשמיטות הבאות, כשעם כניסת שנת השבע יוכנסו הטרקטורים והקומביינים ושאר האביזרים של כלי עבודת האדמה למוסכים ולמחסנים, יוברו השדות ויופקר פרי העץ לכל הרוצה ללא כל התחכמות וללא כל הערמה, והאיכר אשר ישוחרר במידה מרובה מעבודתו המפרכת הבולעת כל ימיו לרבות הלילות, יוכל להקדיש עצמו השנה ללימוד תורה ולהשתלמות רוחנית כבירה, מה שנבצר ממנו לעשות בשש השנים.
אז לא יסתכלו על השביעית כסיוט וכהטרדה, אז ישאפו לשנה זאת לא פחות ממה ששואפים למנוחת השבת בימי השבוע, אז תשוב גם שמיטת הכספים למלא את התפקיד אשר נועד לה, או אז גם נזכה לביאת גואל צדק, לקיבוץ גלויות והחזרת היובל ושמיטות מן התורה.
אז תיפולנה המחיצות המעיקות על הכרתנו שבין מעמדות החברה, יבוטל הניגוד בין אלה שמלאכתם בעיר לבין אלה שמלאכתם בשדה. העם כולו, מקצה עד קצה, יתכנס נשנה זו למקומות תורה, וקול רינת התורה ישתפך בראש כל חוצות; במקום קנאה ושנאה ותחרות, במקום התרוצצות אין סוף ואין תכלית של "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", במקום השתדלות להקמת בנייני פאר והתפארות סרק במלבושי מחלצות ומכוניות הדורות, תבוא שלוות השקט של השמחים בחלקם, וקנאה, במידה שתהיה, תהיה זאת קנאת סופרים לריבוי חכמה להגדלת תנובה; חדוות חיים ותעצומות עוז ימלאו כל חדרי הלב. במקום מהומה ומבוקה וחוסר תכלית ועניין ידע כל אחד למה הוא חי, ושלום אמת ילכד את העם מקצה אל קצה - וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך-בוניך.