המכון לחקר החקלאות על פי התורה
מתוך שנתון היכל שלמה, "שנה בשנה" תשס"א

בחלק מימי בית המקדש הראשון לא נשמרה השמיטה כראוי, והדבר כבר נרמז בדברי התורה: "ואם לא תשמעו לי...והשימותי את הארץ...אז תשבות הארץ...את אשר לא שבתה בשבתכם עליה"(ויקרא כז כז-לד). ומתועד העונש בנביאים: "עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה"(דברי הימים ב' לו כא), שגלות בבל נמשכה שבעים שנה כשנות השמיטה שלא נשמרו. בימי בנין בית שני נאמר: "אנחנו כורתים אמנה... ללכת בתורת ה'... וניטוש את השנה השביעית ומשא כל יד" (נחמיה י א-לג). ואכן קיימות עדויות על שמירת השמיטה בימי בית שני, עד כדי ליקוט עשבים למאכל, ורעב, מכיוון שלא גידלו וקטפו.
לגבי שנות הגלות, יש בידינו דיונים מעטים על ההנהגות בשמיטה, בעיקר מימי בעל ה"שולחן ערוך" לאחר תום ימי הביניים. לפני כמאתיים שנה, עם העלייה לארץ של תלמידי הגאון מוילנה ואחרים, וייסוד מושבות ראשונות, עלתה שוב בעיית השמיטה על הפרק. לאחר מכן, בתקופת הברון רוטשילד, ניטעו כרמים ומטעי שקדים לייצוא, והתברר כי אם לא יאספו וייצאו את היבולים, קיום החקלאים נמצא בסכנה. בדיון עם רבני חו"ל, עלתה ההצעה להציל את ההתיישבות על ידי הפקעה מסוימת של דיני השמיטה באמצעות מכירה לנכרי.
לפני כמאה ושלשים שנה בוצעה על ידי רבני "יפו והמושבות" מכירת עצי פרי וגפנים לנכרי לתקופה הכוללת את השמיטה. בדרך זאת הוציאו את הפירות מכלל קדושת שביעית, ואפשרו ייצואם לחו"ל, דבר שהוגדר כחיוני לקיום ההתיישבות החקלאית בארץ. בשלב שני, ביצע הראי"ה קוק (שהיה אחר כך רב ראשי ליישוב היהודי), מכירת עצם הקרקע לנכרי, כדי לאפשר זריעה על ידי נכרים ושימוש רגיל ביבול. בשלב נוסף הותר על ידי הרבנות הראשית בכמה מקרים גם ביצוע מלאכות האסורות מהתורה על ידי יהודים.
ההיתר בוצע בזמנו בניגוד לדעת מרבית גדולי התורה בעולם, ובפרט האשכנזים שביניהם, עקב האיסור למכור קרקע א"י לנכרי, ועקב דעתם כי המכירה אינה מפקיעה את קדושת השביעית. כבר בימי הרב קוק היו חקלאים בודדים שנמנעו משמוש בהיתר המכירה, בעידודו, וכן חוגי צרכנים מצומצמים. לקראת שמיטת תרצ"ח התארגנו כמה קבוצות חלוצים, שמהם נוסדו לאחר זמן קיבוצים ומושבים, בעיקר במסגרת מפלגת פועלי אגודת ישראל, ששמרו שמיטה ללא שימוש בהיתר, לפי הוראות מיוחדות של בעל ה"חזון איש", שטען כי ניתן לקיים את המשקים תוך הכוונת העבודה לדרכים מותרות. לקראת שמיטת תשי"ט הוקם על ידי היישובים "המכון לחקר החקלאות על פי התורה", שחלק חשוב מעבודתו הוא תכנון שמירת השמיטה בחקלאות. מאז ועד עכשיו התפתחה מודעות רבה יותר לנושא השמיטה, כולל עליה גדולה של היקף ציבור שומרי שמיטה ללא היתר המכירה ביישוב העירוני והחקלאי, וגם הרבנות קוראת להגביל ביצוע מלאכות ע"י יהודים בשמיטה ולהימנע מנטיעה.

מרבית המגדלים בארץ משתמשים בהיתר המכירה, אף שגם הרבנות הראשית שואפת לכך שיותר חקלאים ייכנסו למסגרת הפועלת ללא שימוש בהיתר. קיים גם ציבור גדל והולך של חקלאים וצרכנים, השומרים על השמיטה לפי שיטת החזון איש, שעליה נוספה דעת הגרי"ש אלישיב הנחשב לגדול פוסקי דורנו, שאין הצדקה להסתמך על ההיתר במצב הנוכחי. לכל הדעות קיימות הגבלות נוספות, כמו על נטיעה ועל פעולות שונות בנוי, גם למשתמשים בהיתר.

היקפו של המשק החקלאי היצרני של שומרי השמיטה ללא הסתמכות על ההיתר - שיעורו אינו עולה על אחוזים בודדים מכלל המגדלים והשטחים במדינה. אך מכיוון שערכו של הייצור הצמחי במדינה הוא למעלה משני מיליארד דולר לשנה, גם אחוזים בודדים אינם זניחים. למגדלים אלה נגרמת ירידת הכנסות משמעותית כתוצאה מהגבלות במלאכות, מניעת ייצוא, וכן ממגבלות הקשורות בפעולת ועדות השמיטה (בתי הדין).

הצריכה של שומרי השמיטה - היקף הצריכה של הנמנעים מלהשתמש ביבולים שלא טופלו בהתאם לדיני השמיטה, מגיע (לפי הערכות) ל- 14% מכלל הצריכה בארץ. צריכה זאת מתארגנת על ידי ועדות שמיטה של גורמים שונים - גופי כשרות ורבנויות, בעיקר דרך "תחנות חלוקה" של הפרי או הפיכת חנויות לתחנות, כולל מסגרת מטעם הרבנות בשיתוף תנובה ומשווקים שונים.
האיסור לזרוע את השדה בשמיטה מונע מן החקלאים לזרוע בשנת השמיטה. צמחים שגדלו בשמיטה, חל עליהם איסור ספיחין, המונע את השימוש ביבול. איסור ספיחין חל על ירקות שנבטו בשנת השמיטה, וכן על גידולי גרגירים כמו תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גידולם בשנת השמיטה, גם אם נבטו לפני שמיטה. איסור ספיחין חל רק על צמחים שגדלו במקום הראוי לגדלם, ועל כן הורה החזון איש, שאם מגדלים צמחים בשדות שאין דרך לגדל אותם בהם, אין איסור ספיחין. למשל: אם משנים את סדר הזריעה, ומגדלים גידולים שלא היו מגדלים אותם בשנים רגילות, לא יהיה בהם איסור ספיחין. להלן נציע הצעות לגידולים אלה, בדרך שלא יחול עליהם איסור ספיחין.
בגלל האיסור לזרוע בשמיטה, יגדלו אלה שאינם מסתמכים על המכירה רק חלק מהגידולים ובתנאים מיוחדים, להלן פירוט קצר לגידולי השדה:

שלחין (גידולים בהשקיה) - כמעט שאין גידולים שניתן לגדל מבלי לזרוע בשמיטה. לא ניתן לגדל ירקות אביב וקיץ, ולא גידולי קיץ שונים ללא זריעה בשמיטה. הפתרון שהוצע - גידול כותנה דו שנתי, שמשמעותו השארת שיחי הכותנה משנה קודמת להנבה בשמיטה, נמצא בסימן שאלה גדול. קיימת בעיה של התאמת הזנים למעבר החורף, ואף סימן שאלה לגבי גידול הכותנה בכללו, לגבי שנת תש"ס. ניתן לגדל גידול רב שנתי - אספסת לשחת וקמח לבעלי חיים למסגרת אוצר בית דין, במידה ויימצאו צרכנים לכך. בנושא השלחין, למרות המחסור הכללי במים בארץ, קיימת בעיה חמורה של התחייבויות תשלומים והוצאות קבועות עבור מאגרים של מים שפירים ומושבים (מטוהרים) בכמה משקים, שאין להם כיסוי כשאין משתמשים במים.

גידולי בעל (ללא השקיה) - בקבוצת משקי פא"י שיש בידינו מידע עליהם, קיימים כ- 17,000 דונם שטחי בעל, שאליהם יתווספו 2000 עד 4000 דונם יתרת שטחי שלחין. גידול חיטה לגרגרים הוא העיקרי בשנים רגילות, והותר לגדלו על ידי בעל החזון איש, בזריעה לפני ראש השנה ובשינוי סדר הגידולים. עם זאת, צפוי כי לא יגדלו חיטה, כיוון שאין בנמצא גופים צרכניים שיצרכו אותה (במסגרת אוצר בית דין).
המשקים יזרעו חיטה לפני ראש השנה, ויקצרו אותה לפני שתגיע לשליש גידולה - דבר שהוא מותר ללא סייג, או שיגדלו לתחמיץ עבור המקנה. כמו כן יגדלו גידולים נוספים לשחת ולתחמיץ, כמו סאיה ובקיה. אך היקף הגידולים מוגבל, כיוון שהצריכה העצמית של המשקים לבהמות היא עד 6000 דונם בלבד, ויחפשו פתרונות שיאפשרו גידול רחב יותר. נעיר כי זריעת גידולים למאכל בהמה, ללא שינוי סדר הגידולים, הותרה כהיתר לשעת הדחק בלבד.
גידול שעורה לגרגרים - שהיא מאכל בהמה, וגם אין מגדלים אותה באזור זה אלא בגלל שנת השמיטה, גם הוא מותר. הצענו למשקים לזרוע כ- 2000 דונם לקראת שמיטה, אך לא ברור כמה יבצעו.
ניתן לגדל עוד כ- 5000 דונם שחת ותחמיץ, אם תימצא דרך לשימוש בהם עבור משקים אחרים, דרך מרכזי מזון של שומרי מצוות, וכן היו ששיווקו על ידי סוחרים, אלא שבזה קיימת בעיה הלכתית.

הוברה (השארת קרקע ללא גידול) - לפי האמור, יישארו לפחות כ7000- דונם מוברים. כדי למנוע נזק לגידולים בשנים הבאות, יש צורך שהשטח המובר יעובד בכשלשה דיסוקים במהלך השמיטה, עם ריסוס לפי הצורך (תנאי החורף) , או לפי הצעתנו שני ריסוסים (בסיכון קצת יותר גדול), בעלות של כ- 40 ש"ח לדונם. בהערכת ההכנסה מגידולי הבעל, לפי מחירי השוק, צפויה תמורה נטו של 50-100 ש"ח לדונם, כדי לכסות הוצאות קבועות (פחת ומימון החזקת מיכון, חכירה) וכוח אדם בצורה מינימלית. הטיפול בשטח המובר יעלה כ- 40 ש"ח. אם יטופל כראוי, צפוי שבעתיד יתווספו ליבולים הכנסה של כ- 20 ש"ח. אם השטח לא יטופל, תהיה ההוצאה 70 ש"ח לדונם - בשל הוצאות נוספות בעתיד ונזק לגידולים הבאים.
סיכום: אם יישארו 12,500 דונם מוברים, כפי שנשארו בשמיטה שעברה, יתכן נזק של קרוב למיליון ש"ח, מלבד ההוצאות הקבועות והוצאות לכוח אדם שלא יתכסו על ידי רווח מהגידולים. אם יהא מותר לגדל שחת לצריכה מחוץ למשקים, כ- 5000 ד', וכן אם יגדלו שעורה, יצטמצם השטח המובר וההוצאות עליו.
להשלמת המידע על גידולי הבעל, נזכיר את הסיכונים הכרוכים בהקדמת הזריעה וביצועה לפני ראש השנה של השמיטה. נערך מחקר רב בנושא של מניעת סיכון זה, ולאחרונה מסתמנת התקדמות בבעיות הזריעה המוקדמת, על ידי שיטות עיבוד וזריעה חדשניות, כולל חיפוי ואי-פליחה, שאנו מקווים ליישמם לקראת השמיטה הנוכחית.

שתילת ירקות לפני ראש השנה - החזו"א הכריע כי ירקות שנזרעו לפני ראש השנה ונאספים בשמיטה אין בהם איסור ספיחים (כדעת הר"ש והרמב"ן, בניגוד לדעת הרמב"ם). גידול כזה היה נפוץ בעבר במסגרת בית דין של יישובי פא"י ועוד, לאחר שהונהג לפי הוראות החזון איש לחקלאים וגם לצריכה לתושבי בני ברק. כיום אין ועדות השמיטה של מרבית גופי הכשרות מקבלות תוצרת זאת.
הגרי"ש אלישיב אמר לקראת השמיטה שעברה, כי אינו מערער על פסיקת החזו"א, וכי החקלאים יכולים לסמוך עליו. אלא שאם יבוא צרכן לשאול אם אין מקום להחמיר ולחשוש לדעת הרמב"ם, לא יאמר לו שלא נכון להדר ולהחמיר. משום כך לא ברור אם בשמיטה זאת תתקיים מסגרת צרכנית שתזמין יבולים אלה, שניתן לגדלם בהשקעה קטנה בהרבה מאשר הגידול המנותק (שיידון בהמשך). יתר על כן, חלק נכבד מוועדות השמיטה מעדיף תוצרת נכרים על ירקות מיהודי, משום שלדעתם אין קדושת שביעית בפירות נכרים (לפי מנהג בירושלים, ובניגוד להכרעת החזו"א).

עציץ שאינו נקוב תחת גג - החזון איש התיר - על ידי צירוף ספיקות ודעות לגדל בשמיטה ללא איסורי שביעית כלל. כיום מתנגדים חלק מהפוסקים לכך, וגם יש הסוברים שייתכן כי חממה אינה נחשבת בית לעניין זה. משום כך - כדי שועדות השמיטה יקבלו את היבול - הדרך המתבצעת למעשה היא לגדל בחממות בניתוק מלא על ידי יריעות פלסטיק וכדומה, בעציצים שיימכרו לנכרי, וכאשר מלאכות שעיקרן מהתורה יבוצעו על ידי נכרים. ייתכן שלשמיטה זאת יהיו גם מתקני גידול בכלים בתוך בית שיתקבלו גם על ידי פוסקי הדור, כמו מתקן חדשני הנבחן עכשיו במגמה ל גידול בתאורה מלאכותית עם רובוטיקה עבור גידולי ירקות שגידולם קצר כמו חסה.
הנזק הכללי הנגרם לחקלאים בעקבות השמיטה בגידולי השדה נובע מהימנעות מזריעת גידולים רבים, מסיכונים מיוחדים, וכן מההוצאות להוברת שטחים. שיעור הנזק שונה לפי היקף הגידולים וסוגיהם אצל כל חקלאי. היקף הייצור הכללי בענף זה עשוי להיות נמוך בשיעור גבוה מאשר בשנה רגילה.

מטעים - בענף המטעים ירידת היקף הייצור אצל שומרי השמיטה, וכן מניעת ייצוא, ירידות טיב עקב מגבלות בעבודות, ותנאי "שיווק" או אף הפקרה גמורה של חלקות - עשויים להקטין את ערך התוצר במידה ניכרת. עם זאת, היקף הייצור של שומרי השמיטה ללא ההיתר עלה בשמיטה האחרונה לכ- 30 מיליוני ש"ח לשנה מתוך למעלה משני מיליארד ייצור כללי של פירות, כולל הדרים זית וכרם. ולכן ירידת ערך התוצר (לפחות כ- 5 מיליון ש"ח, מלבד נזקים אחרים למגדלים) אינה כל כך משמעותית מבחינה ממלכתית. אמנם, בבדיקה כלכלית בעבר, נמצא כי ירידת היבולים בייצור, בקטיף, לייצוא ולתעשייה, והורדת רמת הטיפול במטע, על ידי שומרי השמיטה, כרוכה בירידת פעילות ניכרת בכל תחומי הייצור והשירותים עבור החקלאות - כולל דשנים, הדברה, הובלה, דלק, מסחר, ייצוא, תעסוקה, תעשיות משנה ועוד. השפעות אלה וכן השפעות משניות נוספות, עשויות להכפיל את הנזק המקורי שמירידת ערך התוצר הגולמי, לגבי משק המדינה.
לגבי הנוטעים שומרי השמיטה ללא היתר מכירה - הפגיעה משמעותית, כאשר ירידת ההכנסה נטו מחלקת מטע בשנה כזאת הייתה של 15% לפחות, ועד ל- 50% - השיעור הגבוה הוא בפירות המיועדים כרגיל לייצוא, האסור בשמיטה. היו גם בודדים המפקירים את המטע, ומסיימים את השנה בגירעון - ללא כל כיסוי להוצאות הקבועות והשוטפות. כמו כן נפגשנו בכל שמיטה במקרים של נזק לעצים או ליבולי השנה הבאה, בעקבות תקלות ארגוניות מקצועיות ואף הלכתיות.


נרחיב בנושא זה עקב חשיבותו, משום שהוא מתייחס גם לבעלי גינות נוי, שלגביהם מוסכם על הכל כי אין להשתמש בהיתר המכירה.

הכנות לשמיטה - ניתן להתיר מלאכות דרבנן בשמיטה כשהן באות למנוע נזק ניכר לעץ או ליבול. עם זאת יש לתכנן ולהקדים גם את ביצוען של מלאכות דרבנן לפני השמיטה, כל האפשר.

נטיעה - אין נוטעים בשביעית. עץ-פרי שנזרע או ניטע בשביעית או אף לקראתה, באופן שבו מונים לו שנות ערלה החל בשמיטה, חובה לעקור אותו. משום כך יש לסיים את הנטיעה בט"ו אב לפני השמיטה. אמנם, בשתיל הניטע עם גוש ייתכן היתר לאחר במקצת.

עיבוד - במטעים רבים נהוגה כיום אי-פליחה, וזאת היא הדרך העדיפה בשמיטה. בשיטה זו הפעולה העיקרית היא כיסוח העשבייה, וכן ריסוסים למניעת נביטה או להדברת עשבים מסוימים.

השקיה - בהשקיה ידנית, יש להגדיל מרווחים בין ההשקיות (ולתכנן כמויות מתאימות) עד לתחום שבו עדיין לא יהא חשש לנזק ניכר ליבול ולצימוח הקובע יבולים עתידיים. כמעט בכל המקרים הדבר ניתן, ויש לתכנן לפי תנאי כל מטע, יש גם לקיים מעקב אחר העצים. אמנם, בקרקעות שטחיות בהם מאגר המים זעום, וכן בעונה בה העצים עמוסים פרי מתפתח, יש להשקות בתכיפות כדי למנוע עקת יובש העשויה לפגוע ביבול ובהתמיינות יבול השנה הבאה.
בהשקיה במחשב, נכון לתת את הפיקוד מראש לכל התקופה האפשרית - עד להכרח בשינוי. בדרך זאת מספר פעולות האדם כדי להשקות, מצטמצם לפעם בחודש לערך, תוך תכיפות כנדרש.
זיבול ודישון - אין לבצע בשמיטה זיבול אורגני ולא דישון בזרחן ואשלגן, מכיוון שכרגיל ניתן לוותר עליו למשך שנה ללא נזק ניכר. יש להתכונן לשמיטה על-ידי הקפדה על דישון נאות בשנים קודמות, והשלמת כל חסר אפשרי לפני השמיטה. בתנאים או בגידולים מיוחדים, וכן בקרקעות שטחיות יש לעקוב ולהתייעץ לשם מניעת נזק.

דישון בחנקן - המטעים מושקים כיום בטפטוף או במתזים, ומערכת השרשים מתרכזת בשטח מצומצם יחסית. בתנאים אלה, ובפרט בתנאי קרקע שטחית, קיים חשש לנזק ניכר עקב הימנעות מדישון חנקני ובפרט במטע בעל יבול גבוה, ולכן הדישון בחנקן יהא מותר בהסתייגויות כדלהלן.
1) יש לתת דישון לקראת הסתיו, בהשקיות האחרונות בקיץ, כאשר העץ עודנו בפעילות. לאחר דישון זה יש לדשן בשמיטה עצמה לכל היותר כדי מחצית מן הנהוג בשנה רגילה.
2) במטעים צעירים יתכן צורך בדישון רב יותר. יש להתייעץ מבחינה הלכתית, בהקשר להערכת החשש לנזק.
3) בעצים שאינם עמוסים פרי, וצימוחם סביר, ייתכן מצב בו ניתן להימנע לגמרי מדישון ללא נזק, ובפרט לגבי עצים בגינות.
4) כאשר מושקה ומדושן שטח רחב מסביב לעץ גם בשנים שלפני שמיטה, עומד לרשות העץ מאגר גדול של יסודות דישון.
5) כאשר מדשנים בשמיטה, רצוי להכניס את הדשן למי-ההשקיה ולא לתיתו לחוד, וזאת כדי להימנע ממלאכה נוספת.

הזנה מיוחדת - יש לבדוק בקפדנות כל חשש למחסור ביסודות שונים לפני ביצוע טיפול. למשל, טיפולים למניעת חסר בברזל (מניעת צהבון - כלורוזה), יינתנו רק לאחר הופעת הצהבון בלבלוב הצעיר, אך במטעים המועדים לכך יש להקדים ולטפל.

הגיזום - הזמירה בגפן אסורה מן התורה. לעומת זאת, הגיזום של עצי-פרי שונים, אסור מדברי חכמים (לדעת מרבית הפוסקים), כדברי ה"חזון איש" (הלכות שביעית כו א) - "דזימור הוא במקומות ידועות.. של תועלת הצמיחה דצריך דקדוק המקום כפי מפקד הטבע של האילן... אבל זימור בשאר אילנות ליכא אלא זירוד".
אמנם, כאשר טיב המלאכה שווה לזמירת הגפן, דהיינו הקצרת ענף "במקומות ידועות" כדי לכוון את הצימוח, ייתכן שיהא איסור זמירה גם בעצים אחרים. יש להתייעץ עם מורה הוראה בכל מקרה לחשש כזה. ויתכן צורך לפתור בעיות כאלה בדרכים שהוצעו לגבי הגפן.

הגיזום למעשה: בעצים מניבים - הגיזום מתבצע בנשירים בעיקר בחורף, בשלכת. לאחרונה הונהגו גיזומים קלים - בעיקר היקפיים, בקיץ, גם בנשירים, כדי להגביר תאורה בנוף ולחסוך במים. לקראת שמיטה נכון לגזום בקיץ - לפני ראש-השנה - בזני שזיפים, תפוחים, חבושים ועוד. אמנם, בזנים אפילים המבשילים רק אחרי ראש-השנה, ניתן לגזום מכנית רק תוך פגיעה בחלק מהיבול שעל העץ, וניתן לגזום חלקית ידנית גם ללא נזק כזה.

הטיפול במטעים צעירים - בשלב זה נדרשת התפתחות טובה ומהירה, כדי לאפשר עיצוב טוב של השלד. לכן יהא מותר טיפול מסודר של גיזום, קיטום, השקיה ודישון רציפים, פרט לנושא הזמירה בגפן. יתכן לדאוג לעיצוב סביר על-ידי טיפול רצוף, המלווה בהסרה ידנית של לבלוב, בקיטום ידני ובכיפוף וקשירת ענפים. ולהימנע מהקצרות, הדומות לזמירה.
משום כך, לכתחילה יש לבצע הקצרות לפני ראש השנה, ובשמיטה עצמה לעצב בדרך של מיחוק ידני, כיפוף וקשירה, ואם הכרחי - בדרך של גיזומי הסחה (גיזום-הסחה - גוזמים את הגזע או ענף מפותח ומסועף מעל לסעיף שנבחר, וסעיף זה ישמש מעתה כהמשך הגזע או הענף). ורק באין ברירה - על-ידי פיסוג והקצרה שייעשו רק לפי פסיקה מתאימה בכל מקרה.
במקרים רבים ניתן להציע דחיית העיצוב כולו עד לאחר השמיטה.

דילול פרחים ופירות (הסרת חלק מהם כדי שהנשארים יהיו גדולים וטובים יותר) -
המגבלות: הדילול בשלב הפריחה מותר - ככל המלאכות דרבנן - רק למניעת נזק ניכר לעץ או לפירותיו. בדילול חנטים שעדיין אינם ראויים למאכל, האיסור חמור יותר, כיוון שהשחתת פירות שביעית אסורה. אמנם, מותר לקטוף פרי צעיר, אפילו עומד למאכל בדוחק. בגפן התירו לדלל עד שלב הבוסר - התחלת הופעת מיץ בגרגרים (גודלם של הענבים כשעועית קטנה), וכן לאחר שיהיו ראויים בדוחק למאכל.
גיזום מפורט לשם ריווח ודילול, מותר בשמיטה רק כאשר הוא בא למנוע חשש של נזק ניכר, לפי בדיקה בכל מקרה ובתיאום עם בית-הדין.

בעיית הייצוא. ייצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית אסור מגזירת חכמים. נושא זה מעמיד לכאורה את מרבית הגידולים לייצוא, ובפרט הדרים, ללא מוצא. נמצא פתרון הלכתי - בהסתמכות על דעה בפוסקים - לייצוא פירות לאחר מועד הביעור, אך בביצוע התברר כי ייצור תרכיזים ושמירתם ליצוא מאוחר, מכסה בקושי את הוצאות הקטיף, ולא את כלל ההוצאות של החקלאי - שליח בית דין.

זמירה בכרם (חיתוך לקיצור זמורות השנה האחרונה) - זמירה היא מלאכה שאיסורה נזכר בפירוש בתורה. מאידך, היא נחשבת לחיונית בגידול הגפן, ומשום כך טופל הנושא בהרחבה, ונערך מחקר מפורט על תחליפים. במקרה שנמנעים מזמירה, יש לחשוש לקשיים בטיפול בנוף הצפוף שיווצר באביב, ובהדברת מחלות ומזיקים. אך הבעיה העיקרית היא צימוח של נוף צפוף, אשכולות קטנים, תמותת חלקים פנימיים בנוף, ונזק משמעותי לצורת ועתיד הגפנים. משום כך הוצעו ההצעות הבאות:

זמירה סתווית - זמירה רגילה, אך עושים אותה לפני ראש-השנה. זמירה כזאת היא המיושמת בשטחי כרמי-היין באוצר-בית-דין של "כרמל מזרחי" בשנות שמיטה, ובכמה כרמי מאכל.
הבעיות: בדרך זו קיים בחלק מהזנים סיכון לירידת יבול בעשרה אחוז לערך, ואף סיכון להחלשות הגפנים בחלק מהשנים, ובעיקר כתוצאה מביצוע לא מדויק בסתיו. זאת ועוד, בזנים רבים מסתיים הבציר תקופה קצרה לפני ראש-השנה, וביצוע הזמירה בתקופה קצרה זו מצריך עבודה שכירה יקרה, שבדרך כלל אינה אמינה במידה הדרושה. לגבי זנים אפילים יחסית אף מסתמן הכרח בהפסקה מוקדמת של ההשקיה ובהקטנת עומס היבול בשנה השישית, כדי להקדים את הבציר ולהספיק לזמור לפני ראש-השנה.

קיצוץ סתווי של גפני יין "(קיצוץ" - חיתוך כל הנוף במשטח אחיד). קיצוץ או זמירת "שדרה" קצרה לפני ראש השנה בגובה ורוחב אחיד, נבדק בניסויים ונמצא מתאים. התוצאות טובות, וקל להחזיר את הכרם לצורה המקובלת לאחר השמיטה. היתרון הגדול הוא ההספק הגבוה, המאפשר קיצוץ מהיר לפני ראש השנה. ניתן לבצע את הקיצוץ על ידי זומרת מיכנית. כאשר המבנה של הגפנים נכון וגובה הזרועות או הזמורות אחיד למדי, וחוטי ההדליה מתוחים ומסודרים.

קרוב ל- 15 אחוז מן התוצרת בשוק עוברת דרך ועדות שמיטה (בית דין), ובחלק מהמקרים הן מעדיפות תוצרת של לא יהודים ואף ייבוא. למעשה נפגע גם השיווק הכללי במשק, והוא כולל פגיעה ביצרנים ובגורמי שיווק סיטונאים וקמעונאים. הפגיעה היא כתוצאה מירידת הקניה בזמנים שונים, וכן בגלל הפניית התוצרת לועדות השמיטה. יתר על כן, מכיוון שציבור רחב אינו משתמש ביבולים שגדלו בשמיטה, נאלצת המדינה לשווק את החיטה הגדלה בשמיטה בכלל המשק לארצות שכנות, בהפסדים מסוימים.

אוצר בי"ד. עיקרון חשוב בדיני שמיטה הוא שאיסורי התורה של קציר ואיסוף היבול כדרך בעלים, אינם תקפים לגבי שלוחי בית דין, שהם שליחי הציבור כולו, ולא בעלים פרטיים. כמו כן מותר לבית הדין להכניס לאיסום כמות גדולה של פירות לצורך הציבור. כמו כן רשאי בית הדין לחלק פירות לצרכנים, תוך העסקת פועלים כשליחים לצורך זה, ולשלם שכרם מכספי הציבור, בניגוד לאיסור הכללי על מסחר בפירות שביעית.
לדעת החזו"א תפקיד בית הדין כולל גם הכנות מותרות לקראת שמיטה, וכך הגענו לכך שהזריעה לקראת שמיטה היא בשליחות בית הדין, וכן התשלום עבור פחת או השכרה של ציוד חקלאי ועוד, כאשר כרגיל היו החקלאים שלוחי בית הדין. כמו כן הבהיר החזון איש שבית הדין רשאי לגבות את הוצאותיו מהצרכנים המקבלים את התוצרת, אך בכל מקרה הפירות מתחלקים ולא נמכרים כלל. (החזון איש אף התיר למשקים לשלוח תוצרת לתנובה תוך הודעה שהתוצרת היא במסגרת אוצר בית דין. על הוראה זאת באו הסתייגויות כיום, בטענה כי ייתכן שהוא חשב את "תנובה" לנציג החקלאים ולא לגוף העוסק במסחר מבחינת ההלכה).
עבודת ועדות השמיטה, כולל אלה הקשורים ברבנויות, היא מורכבת ומסובכת עקב בעיות ארגוניות. לדוגמה: ביצוע שינוע תוצרת וחלוקתה, דבר שעוסקים בה כרגיל בעלי מקצוע ותיקים, בעיות התשלום לשליחי בית דין הכוללים את החקלאים, כאשר הגביה מהצרכנים משתנה גם באורח בלתי צפוי, כמו במקרה של עודפי תוצרת ועוד.
לכל ועדת שמיטה מדיניות משלה, בדומה למצב של ועדות הכשרות של כל השנים.

שמירת השמיטה במשקי פא"י 'לפי פסקי החזו"א, הונהגה על ידי אנשים דוגמת הרב קלמן כהנא ז"ל, שחיפשו דרך לשילוב שמירת השמיטה של הצרכנים עם זו של החקלאים, כולל הקמת מסגרת צרכנית. התהליך הבולט שהתרחש בימינו מבחינת השמיטה הוא שבעקבות הרעיון, החזון, ומסירות הנפש של המשקים ששמרו שמיטה בקדושתה, הם והציבור שמסביבם (בעזרת המכון לחקר החקלאות על פי התורה ומחקריו בתחום זה), עלתה המודעות לנושא זה בציבור כולו במשך כמה עשרות שנים. במקביל, חל ביהדות שומרת המצוות תהליך של התרחבות שמירת מצוות בצורה המכונה "למהדרין", שבאה לידי ביטוי חזק בצד הצרכני. למרות תופעה זאת לא קיים איזון בציבור שומר המצוות בין הצד היצרני לצרכני:
אין כיום הנהגה רבנית שתשלב את המשתמע מהוראות החזו"א ליצרנים, עם הצרכנים ביישוב העירוני. מכיוון שרבים הרוצים תוצרת "מהדרין", מעדיפים תוצרת של ערבים על פני תוצרת של משקים הנוהגים על פי פסקי החזון איש. החקלאים השומרים שמיטה במסירות נפש ניזוקים מכך, וכבר התריע הרב כהנא זצ"ל על כך, שהידור במצות עשה של "וחי אחיך עמך" זוכה לעתים לפחות תשומת לב מאשר הידור במנהג כמו אכילת חזרת שאינה חסה בפסח. אמנם, לאחרונה מוקם גם אוצר בית דין מטעם הרבנות הראשית והרב של תנובה, לטיפול בחלוקת פירות בעיקר. גוף זה תורם להגברה כל שהיא של הקשר של שומרי השמיטה בכפר (ולו בחלק מהמשק שלהם), עם שומרי השמיטה בעיר. אך ההיקף ותחומי הפעולה של בית דין זה אינן מעמידות אותו עדיין במקום קובע בהשוואה לוועדות השמיטה הוותיקות.
אילו היה ציבור שהיה מוכן לקנות את החיטה שהיו מגדלים החקלאים לפי ההיתר של החזון איש במסגרת אוצר בית דין, או את הירקות שהיו מגדלים בשתילה לפני ראש השנה, היו נחסכים הפסדים של מיליוני ש"ח לחקלאים המהדרים במצות השמיטה.
למעשה לא קיים כיום עורף ציבורי חזק של יהודים המהדרים במצוות, העשוי להוות גיבוי צרכני לחקלאות שומרת שמיטה, כחלק מתפיסה כוללת השואפת להקמת מדינת תורה לפי חזון אבותינו.